מבט קצר על תזונה אוסטרלית

למה אני מענישה אתכם? אולי כדי שתדעו להעריך את מקום מגוריכם, כפויי טובה! אולי כי נמאס לי ואולי כי בא לי לקטר. בכל מקרה, הנה זה בא.

---

ערב נסיעתנו לעיירה הדרומית התקשרה אלי קלייר מעשה-מתחשב ושאלה אם נבוא רעבים או נאכל בדרך. מהכירי את הנפשות הפועלות, כשיש לנו מטרה מוגדרת אנחנו ממהרים להגיע אליה. אנחנו לא כל כך טובים בלעצור בצד ולעשות עם זה משהו, גם אם המשהו הוא משהו מאד מוצלח. אנחנו יותר טובים בלהגיע ואז לצאת לגיחות. מכאן שהרעיון של לעצור בצד כדי לאכול נשמע לי בלתי אופייני לנו בעליל.

וכך אמרתי לה - נראה לי שנגיע רעבים אם כי לא מורעבים כי השעה תהיה שמונה ובשעות כאלה כבר לא תוקעים אלא אוכלים משהו קל.

"אז אני אכין עוף", הכריזה קלייר.

עוף? ממתי עוף מוגדר משהו קל? הוא לא עף מכאן שהוא לא כל כך קל, האין זאת? סלט ואולי פרוסה עם משהו היה פתרון קל יותר אבל קלייר התעקשה על עוף. חקירה מעמיקה יותר הסבירה למה - את העוף קונים מוכן.

---

לצהריים שלמחרת הכנתי לנו סנדוויצ'ים. הסנדוויצ'ים ייצגו את מוֹד החופשה שנמצאנו בו ובשום אופן לא את הרגלי האכילה שלנו. הסנדוויץ' כלל לחם (לבן) עם קנולה (ולא חמאה), כמה פרוסות מלפפון ועגבניה, פרוסת גבינה צהובה ("כו-ל-ס-טרול!", זימרו עורקיינו בשמחה) וחתיכה כמה שיותר דקה של הֶאם (לא היה הודו).

ראתה זאת קלייר ושאלה, "אכפת לך להכין אחד גם לפיטר?" נו, איך אני אגיד לא, בת למורשת פולניה שכמותי, פיטר שכל כך קשה עובד בשבילנו והזמין אותנו וכל כך רזה תראה-איך-אתה-נראה.

ואם כבר לפיטר אז מה עם אח של קלייר?

ואבא שלה?

מכיוון שמדובר באוסטרלים ויתרנו על הקאנולה והשתמשנו במיונז (מתוק), ופרוסות האם בעובי של תחתיות ערק.

"תשכח את זה מיד אחרי שסיימת לאכול", אמרתי לפיטר באיום, "זה לא מייצג את כישורי הבישול שלי אבל זה כל מה שיכולתי לעשות".

"זה מצויין!" אמר פיטר בפה מלא.

---

אני לא יודעת אם שמתם לב, יש לי פה גדול.

לא פיזית, אני לא כל כך גדולה פיזית והפה שלי לא חריג במימדיו ביחס לשאר הפנים. דיבורית. יש לי פה גדול ולעיתים קרובות אני מתקשה לסתום אותו.

במיוחד אם אני חושבת שזה יהיה מצחיק להגיד משהו.

למשל, גבי שיהיה בריא בוגר משפחה דתית ואחותו הזדרזה להתחתן אחרינו עם חובש כיפה. למפגש ההיכרות עם משפחתו הגענו באיחור, כי גבי עבד אז עם קבוצת ילדות מטורפות והתעכב בשעת ההשכבה.

"גם את עזרת לו להשכיב אותן?" שאל אבי החתן.

"לא", עניתי במתק שפתיים, "אני לא משכיבה בנות".

נהיה שקט. את הצחוק ההיסטרי שמעו רק אצלי בתוך הראש.

---

בתור בעלת פה גדול סיפרתי לפיטר את גירסתי לספר מתכונים אוסטרלי. כתבתי אותה כאן כבר פעם, אבל אין לי כוח ללנקק ולכן אכתוב שוב.

 

לזאניה.

 

מצרכים:

 

אוטו

כרטיס אשראי

תנור

 

אופן ההכנה:

 

סעי לסופרמארקט הקרוב (לא יעלה על הדעת ללכת לשם ברגל!)

קני לזאניה קפואה

הפשירי אותה

תחבי אותה לתנור 200 מעלות, חצי שעה.

הגישי חם כשמשפחתך מלקקת את התבנית החד-פעמית.

גיוון - לחם שום.

קני לחם שום, אין צורך בהפשרה. זמן תנור - 10 דקות בלבד.

 

(הכתוב בלשון נקבה מכוון, שכן זכרים אינם מסוגלים למשימות מסובכות כגון בישול. הניחי בפניהם פחית בירה ושלחי אותם לכסח את הדשא)

 

(אני לא מאמינה שגברים הם מוגבלים בישולית, אבל כאן בארץ הפלאות יש חלוקה ברורה של מה נשי ומה גברי והם לא יתנו לשום דבר לבלבל אותם)

 

פיטר צחק בקול גדול, ומה רב היה צחוקו עת הסיבונו לארוחת ערב בבית החוף של הורי קלייר, ועל שולחנם נחה לזניה, ולצידה לחם שום.

---

לסעודת הקריסמס הוגש הודו צלוי (קנוי) חזיר צלוי (קנוי) סלט תפ"א (קנוי ומוטבע בחומצת לימון) סלט כרוב (קנוי וחנוק ממיונז) סלט ירקות חתוך ביד (שלי) ומתובל (ברוטב קנוי), עוגת פאבלובה (קנויה, שצופתה בשמנת מתוקה מוקצפת ללא סוכר ופירות חתוכים), ועוגת שוקולד מתועבת (לא מתועבת-משמינה, סתם מתועבת).

אחח, כמה טעים, נאנחו הסועדים, בעוד אני תוהה איזה חלק של הבירה אחראי למות בלוטות הטעם.

---

אחרי כמה ימים של קטסטרופה קולינארית שכזו גררתי את אמא של קלייר אל הסופרמארקט. גבי ואני בישלנו שתי מנות - קלופס, ובטטות בבזיליקום (שהוא המתכון בעזרתו גבי כבש את ליבי).

הקלופס היה כל מה שהמיט-פאי האוסטרלי היה מת להיות (ולמעשה אני בטוחה שהמיט-פאי האוסטרלי היה מת, ואפילו כמה וכמה פעמים). טיגנו בצל, הוספנו חצילים חתוכים, כמון, מלח ופלפל, וכשהכל התרכך גם בשר. את הכל קשרנו בביצים ופירורי לחם, והיידה, לעטוף בבצק עלים ולתנור. "זה מדהים", אמרו האוסטרלים (וכבר שמענו את זה מאחרים).

את הבטטות - ובכן, קלף-ורחץ, לקוביות-יחץ, אדה קלות וערבב עם עגבניות (קלופות), בצל פרוס ובזיליקום. הוסף פפריקה, שמן זית, מלח-פלפל ואם יש לכם מזל (למשל, אם אתם גרים בארץ מפותחת-קולינארית כמו ישראל) גם זעתר.

אחרי כל ה"אוווּ"- ו"אַאאה" של האוסטרלים התברר לי מה מקור הטרגדיה.

אמא של קלייר משכה אותי הצידה.

"זה מתכון סודי?" היא שאלה, "או שתסכימי ללמד גם אותי?"

אתם מבינים, זה מה שקורה. אם מי מהם כבר מצליח ומתפלק לו (סליחה, לה) משהו אכיל, שומרים על זה בסוד-כמוס-לפרה-ולסוס (ויש שם הרבה מהם), והם ממשיכים לאכול וג'ימייט.

---

היום בערב יש לנו בארבי. לא הבובה, קיצור של בארביקיו. קרי, יהיה לחם לבן, יהיה בצל מטוגן (ולא חו"ח מתובל) ויהיו נקנינקיות שאפשר לדחוף לגרון כדי להקיא.

מקובל להביא לעצמך בשר, ופעם אחת העזנו והבאנו גם חצילים שתובלו בשמן זית, שום כתוש ותימין.

"וואט איז ד'אט?" שאלה בזעזוע אחת הנערות למראה הפרוסות הקלויות שיצאו מהגריל.

"זה חציל", השבנו לה בשפת המקום.

"אִיייוּ", העוותה פניה הנערה וברחה כל עוד נפשה בה.

 

לא, דג שמנוני עטוף בנייר עיתון, זה מעדן.

---

היום נביא סלט. שיתפוצצו.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 31/12/2005 08:05, בקטגוריות אוכל
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-7/1/2006 00:46

ההיא עם החמש

שמתי לב שאני זוכרת שנים של גילאים איזוגיים שלי, אבל לא זוגיים. מעניין.

סיכומים תמיד היו אהובים עלי - התמצית של מה שהיה, החלקים החשובים מרוכזים כולם לאחד. הפרספקטיבה. בשמחה.

אז מה היה לנו? אפשר לדפדף אחורה ולקרוא. עברתי כמה עולמות בשנה הזו, תרתי משמע.

 

ינואר שנה שעברה עוד הייתי באיטליה, ארץ הגועל. עוד עבדתי בחנות התכשיטים ההיא עם האיטלקיה הסתומה והתנצחתי איתה. מעניין מה הייתי עושה היום אילו נאלצתי לעבוד עם מישהי כמוה. האם הייתי מצליחה לנרמל את היחסים? האם הייתי מצליחה להמנע מעימות בלי להכנע? לא נראה לי שלמדתי הרבה בתחום. המנגנון שלי הוא לקום וללכת. לחפש משהו יותר טוב.

פברואר היה חודש המעבר. נסענו ברכבת לרומא עם הכלבים, וכל רגע השתכנענו שעשינו בשכל לעזוב את הארץ המטופשת ההיא. חוסר סבלנות, רוע טהור, שחצנות, יוהרה, שכרון-סמכות של כרטיסנים (כרטיסנים!), שקרנות של נוסעים. היתה נסיעה איומה. הברווז, מתוקף היותו חרדתי, לא הפסיק להתנשף בחרדה. סירב לעלות במדרגות הנעות וכמעט פיספסנו את הרכבת לשדה התעופה, ומכאן גם את הטיסה שלהם לאוסטרליה.

הכל עבר בשלום, אפילו קיבלנו כלובים גדולים יותר בשבילם.

בישראל מצד אחד לראשונה הרגשתי שיש לי בית. אצל ההורים של גבי, בפעם הראשונה מזה שנים, הרגשתי שאני יכולה להשאיר חפצים וכשאני אחזור (ואני אחזור) הם יהיו שם. הרגשתי שיש לי חברות וחברים, שיעשו דברים בשבילי. שרון נתן לנו את האוטו שלו למשך השהות בארץ. שיר לקחה יום חופש מהעבודה ובילינו יחד. פגשתי את שרה. הייתי עטופה.

מצד שני, נזכרתי כמה חוצפה, וגסות, ונבזיות שולטים בארץ. השכנים של הדירה, האנשים ברחוב. אולי זה תמיד היה ככה, אולי אני השתניתי והתרגלתי ליחס אחר. איך שלא יהיה, הרגשתי שכבר לא אוכל לחזור. זה לא בשבילי. אני רוצה משהו אחר.

לאוסטרליה הגעתי עם כל חבלי הלידה המצופים - צינון מהארץ שעוד הסתבך, כאבים בחזה מדלקת בסרעפת, עקיצות של איזה חרק מסתורי. אכזבה ממעט הישראלים שבעיירה, לעומת קבלת הפנים החמה והאוהבת של אנשי העיירה - ההורים המאמצים שפגשנו בשדה התעופה, הקהילה של הכנסיה שלהם שהביאה, בלי להכיר אותנו, כלי בית ורהיטים  - כדי לעזור.

המהירות שמצאתי בה עבודה ולעומת זאת האכזבה מהקושי של גבי למצוא אחת. וגבי הוא עובד הרבה יותר מוצלח ממני. הקושי לקבל את אישור העבודה והנכונות של הפקידה, רק בגלל בקשה טלפונית, לזרז את ההליכים ולשלוח לנו אישור בו ביום.

פיטר וקלייר שפגשנו. שלקחו אותנו תחת חסותם ועזרו לנו כמה שיכלו. שהיה עם מי לדבר.

ההתרחקות של החברים מהארץ. הקושי שלהם להכיר במרחק והקושי שלי להבין שהמדיה הוירטואלית לא מתאימה לכל אחד.

 

אבא.

ההידרדרות המהירה, האשפוז, הפטירה, ההלוויה.

האשמה. החרטה. הצער. העצב. הגעגוע. המחסור.

השלמה? אם יש השלמה, זו השלמה של "אין ברירה".

 

השינויים של מחלקת ההגירה, לטובה ולאט לאט.

 

המועדון של ריקודי הבטן. הריקודים, החברויות. ההרגשה הזו שיש כשרוקדים וכשמופיעים בפני קהל שאת חיה, שאת בריאה, שיש לך גוף והוא מציית למה שאת רוצה, שאת אחת עם המוזיקה ואת אחת ויחידה בין כולן.

 

המחשבות על אמא, הרחמים עליה. הצער עליה. המחשבה אולי אולי ליצור קשר. הקשר שהיא יצרה.

 

החום. מקום הזה שיש בו קיץ נצחי, שהחורף הוא רק משב רוח והשמש תיכף תצא ותעשה את העולם מקום טוב יותר.

 

מיתון הפחד מילדים. מילדים של אחרים, מילדים שלי. הידיעה שאני אצליח, ושהאמהות היא לא פרוייקט שאני לא מסוגלת להרים. שעכשיו מה שמעכב אותי זה לא החשש שלי אלא הנסיבות.

שיכוך היוהרה שלי, ההרגשה שאני יודעת הכל ויש לי את כל התשובות. ההכרה שתמיד אפשר למצוא עוד תשובות שונות, בספרים, אצל אנשים, בפורומים.

 

ועם כל זה, הבלוג הזה שמלווה אותי. היומן שהתמדתי בו יותר מכל יומן אחר בגלל המחויבות שלי אליכם, הקוראים. להיות ברורה ומובנת, לכתוב בצורה שיהיה נעים לקרוא. להסביר את מה שמסביב וכך לתעד גם את המקום שבו אני נמצאת, גם מנטלית. האנשים שמאחורי הוירטואליה שיודעים להקשיב, לתמוך, להבין, לייעץ, לסתור, להציג זוית אחרת. אתם מקור לעניין אבל גם לשותפות ולהבנה. זאת הזדמנות טובה להגיד - תודה.

 

ולשנה הבאה? חצי ממנה יעסוק בסיום התואר ותהליך בקשת התושבות. בחצי השני אני מקווה שנצא לטיול הגדול מסביב ליבשת, ושנפסיק עם הגלולות. אנחנו מוכנים. מה עוד הייתי רוצה? בריאות, כתמיד, כסף לא היה מזיק, שנישאר ביחד עם אותה אהבה ואותו הקשר. שניצור עוד חברים. שלא נרגיש לבד. שלא נרגיש זרים. שנהיה רצויים. שנמצא הבנה ועצה ותמיכה ותובנה גם מחוץ לוירטואליה.

 

ולכם, שיהיה לכם כל מה שתרצו בזאתי עם השש.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 29/12/2005 08:09, בקטגוריות הרהורים
31 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-31/12/2005 00:05

חנוכריסמס שמח

הבטחתי לבימבלונת לאחר תחינה נוגעת ללב, אבל האמת שהייתי מעדכנת בכל מקרה. אמש שבתי מעיירת החוף הדרומית ובאמתחתי חוויות מרגשות, שחיה עם כרישים, תובנות אמהות (איך לא) ועור אדמדם משהו.

---

אנחנו נתחיל עוד לפני הנסיעה. כהרגלם של האוזים, נשמעה דפיקה בדלת בשעה שאיננו מצפים לאף אורח שתאם מראש. קרי, בכל רגע נתון עשוי מי מידידנו האוזים להופיע בדלת. כאן לא מקפידים על הודעה מראש ופשוט קופצים לביקור. הדבר מאלץ את החי בעיירה לשמור על ביתו מסודר ונקי ולהכיל מני תופינים לכבד בהם את האורחים. אנחנו מסרבים לשחות עם הזרם ולפיכך לרוב מעטרות את רצפתנו שערות כלבים וגם קצת עלים יבשים מהגינה שנתפסים בזנבו של הברווז, את הכיור מעטרים כלים לא שטופים כי עדיין לא קיבלנו מדיח ואנחנו מתעצלים לשטוף כל היום, וחדרינו מתהדרים בקופסאות ושקיות נילון, אות למסע הקניות האחרון (והיו הרבה כאלה לקראת קריסמס).

המקרר לעומת זאת היה מרוקן משהו ואף המלוואחים-למקרה-חירום-בלבד מעטים. גם המזווה לא היה גאווה גדולה שכן למחרת התעתדנו לנסוע לעיירת הנופש הדרומית לנו ולא היה טעם לכלכל את המזווה.

 

וכאמור, נשמעה דפיקה בדלת.

בפתח נתגלתה ברנדה, חברתי לעינטוזים, ובידה בקבוק יין ושקית מטבעות זהב-שוקולד. חוץ מזה גם היה לה כרטיס ברכה של "האפי האנוכה" בשבילנו. התרגשתי עד עמקי שערותי ושאלתי אותה איך היא ידעה על היין והדמי חנוכה, והיא הודתה במבוכה (למה במבוכה? אין לי מושג. לך תבין אוזים) שהיא חקרה את הנושא באינטרנט.

גבי טיגן את מעט המלוואחים שנשארו וגם הכין לביבות. "זה ממש דומה למשהו שאמא שלי היתה מכינה", אמרה ברנדה בהתפעלות. פני גבי התרכרכמו. לפני יומיים הא הכין פנקייקים שהתחרבשו לחלוטין, ושמע ממני את אותו משפט.

 

יש מקרים שבהם ברור שלא מדובר במחמאה.

---

פיטר-נשמה-טובה השאיר אצלנו את האוטו של קלייר (ואת המפתח על המפתן, כי פיטר לא מפחד שיגנבו ממנו משהו ובכלל מתנהג כאילו הוא השריף של העיירה ושכולם ייזהרו ממנו) כדי שניקח אותו דרומה. מדובר בטויוטה חדישה וממוזגת שאינה זוללת דלק, לעומת הענק הנכבד שלנו שמזגן אמנם יש לו אבל יכולת קירור לא. כך הכנתי לנו קלטות לדרך (בארץ תמיד מפסיקים לקלוט רדיו אחרי שיוצאים מגוש דן וכאן גוש דן נראה כמו גרגר אבק על המפה), שטפתי ענבים, גבי ארז - והיי דרומה.

---

לא ראינו הרבה קנגורו דרוסים.

לעומת זאת ראינו הרבה פרות.

לא דרוסות,

סתם רועות.

וגבי הפגין שפע של הבנה בגיל, משקל ובריאות הפרות.

 

כל שהדרמנו הדשא הוריק, מה שיצר הרגשה אביבית ונעימה. ברגע שיצאנו מהאוטו גילינו שהדשא אמנם ירוק יותר אבל הטמפרטורות עדיין גבוהות.

 

הגענו לעיירת החוף ונעצרנו לשאול איך מגיעים לשכונה של ההורים של קלייר, ולמרבה הפלא כל מי שעצרנו לשאול היה בגילופין. וכלב אחד קפץ לנו ממש אל מתחת לגלגלים וכמעט נדרס - ככה שהעיירה לא עשתה רושם מי יודע מה מוצלח.

כשהגענו לשכונה של ההורים של קלייר גילינו שיש שם עוד בתים חוץ מזה שלהם, ואנחנו לא יודעים איזה מהם הוא הנכון. למרבה השמחה האוסטרלים לא משקיעים בתאורת רחוב וגם קליטה סלולרית לא היתה שם. מצאנו קיוסק שיכולנו לבקש בו הוראות. הקיוסק נשא את השלט המבטיח הבא:

(השעה היתה שמונה והוא היה בתהליכי סגירה).

לאחר כמה ניסי חנוכה משלנו מצאנו את הבית ואת פנינו קידמה חיפושית פיל.

הן גם נושפות בזעם אם מרימים אותן. לא שהרמנו, ברחנו כמה שיותר רחוק כי הזהירו אותנו שהן נושכות.

 

---

בבית ההורים של קלייר הוקצה לנו איזור מחיה, שהופרד בסדינים משאר החדר. פרטיות למראה אבל לא כל כך לשמע, מה שביטל את כל התכניות שהיו לנו לקשרי גוף בחופשה. נו מילא. אחרי שראיתי מה עלולה להיות התוצאה (קרי, ילדים) גם לא התחשק לי כל כך.

כן,כן - יומיים במחיצת היצורים הקטנים שצריך להאכיל לחתל ולהשכיב לישון בסרט נע קצת הורידו לי את ההתלהבות מהתוכניות להרחבת המשפחה. יותר נכון, גרמו לי להעריך את הזמן שנשאר עד אז.

כצפוי קלייר לא חסכה את שבטה מג'ייקן, וכצפוי זה לא הביא לשום תוצאה טובה. בגלל  הקריסמס הוא גם זלל שפע של ממתקים וגם זה פעל את פעולתו.

גבי חושב שיש לו איזה ליקוי קל, מן צורה קלה של אוטיזם. הוא לא ממש יוצר קשר - כבר כתבתי את זה. לא רק עם מבוגרים, גם עם ילדים אחרים הוא תמיד משחק לבד. זה מאד בלט כשבאו כל מני חברים שלהם עם ילדים בערך באותו גיל ואפילו כאלו שקטנים ממנו בשנה ניסו לגשת למבוגרים כדי לקבל מהם יחס, ואילו ג'ייקן כאילו חי בעולם משלו. חוץ מזה יש לו נטיה חזרה לאקולליה - הוא חוזר אחרי מילים שוב ושוב אחרי שהן נאמרות.

כמובן שלא אמרנו כלום לקלייר. היינו אומרים משהו לפיטר אבל לא יצא. אני לא כל כך יודעת איך מנסחים בעדינות "שווה לקחת את הילד שלכם לאבחון, כי משהו אצלו קצת חריג ואולי כדאי לתפוס את זה מוקדם".

לילה אחד ההורים שלו יצאו ונשארנו כולנו איתו. הוא כבר היה במיטה, אחרי מאבק כוחני ולא בלתי אלים. פתאום הוא קם ורץ אל הסלון - כולנו ישבנו וראינו סרט. (מה? איזה סרט? מה זה חשוב.... סרט! סתם סרט! אוקיי, ראינו את הדיסק של נימו שג'ייקן קיבל מתנה מההורים שלו לקריסמס. בסדר?) מיד קמנו הסבתא ואני להשכיב אותו חזרה. גירשתי את הסבתא בעדינות במילים: "I''ve got it" והיא חזרה לסלון.

לפי שיטת סופר-נאני התיישבתי על הרצפה ליד המיטה שלו בלי ליצור קשר עין, בפרופיל. לא אמרתי כלום והתוכנית שלי היתה להחזיר אותו למיטה אם הוא קם. קצת דאגתי מה אני אעשה אם הוא ישתולל ואני אצטרך להפעיל כוח (כוח ריסון כמובן, לא כוח אלים! מה חשבתן עלי?!), אבל לשמחתי לא היה צורך. הוא נשכב במיטה והתחיל לדבר. לחזור על מילים שוב ושוב, אותן מילים כמו תמיד. התלבטתי מה לעשות (כי סופרנאני לא אומרת כלום על מה עושים אם הילד מדבר, היא רק אומרת להחזיר אותו למיטה אם הוא קם). בהתחלה לא עשיתי כלום אבל אז חשבתי לי שהוא יכול להחזיק ככה כל הלילה ולי היה ממש לא נוח לשבת. בשקט, הכי בשקט שיכולתי, אמרתי "שששששש...." והוא השתתק.

הוא שכב שם כמה דקות ונראה לי שהוא הסתכל עלי לראות מה אני עושה. קשה לי להיות בטוחה כי היה חשוך והקפדתי להמנע מקשר עין איתו. אחר כך הוא הסתובב עם הגב אלי. חשבתי על זה שהנוכחות שלי כופה עליו להתנהג כמצופה ממנו - הוא לא יכול לקום כי אני שומרת עליו (אפילו שהוא לא בדק מה הגבול שלי), אבל הוא אני לא מעוררת אותו - אם הייתי מדברת אליו או צועקת עליו או נוזפת בו הוא היה מגיב, אפילו אם רק בפנים. וככה אני שם אבל אני לא מפריעה.

הוא נראה כאילו הוא ממש מתאמץ להרדם. התהפך מצד לצד (ומי כמוני יודעת שהמזרונים שם לא היו עוברים את ביקורת אגודת הכירופרקטים של גמלי סוריה) וניסה למצוא תנוחה מתאימה.

בסוף קמתי, ממש לפני שפיטר וקלייר חזרו.

קצת הצטערתי, אולי הם היו לומדים מהדוגמא שלי?

 

נה.

---

האמת היא שכבר הצגתי להם דוגמא קודם וזה קצת עבד. כשהגענו, קלייר הודיעה לנו שצריך להחביא את המתנות מג'ייקן כי הוא פותח את כולן ואי אפשר לעצור אותו. גבי ואני לא חסידים גדולים של מנעולים ולכן השארנו את המתנות גלויות בחדר. ג'ייקן נכנס כולו אחוז תזזית, ואמרתי לו: "אני יודעת שאתה רוצה לפתוח את המתנות, אבל הן לא בשבילך" (שצה, נכון את גאה בי?). ג'ייקן פנה ויצא מהחדר.

למחרת הנושא עלה וסיפרתי להם את זה, וקלייר נראתה מופתעת, כאילו סיפרתי לה על ילד של אחרים. למחרת היה בוקר קריסמס אבל הם לא רצו שהוא יפתח את המתנות לפני שהם חוזרים מהכנסיה. הם הניחו את המתנות מתחת לעץ וכשהוא שם לב אליהן הם אמרו לו לא לפתוח אותן. הוא התחיל להתבכיין ואמרתי להם מהר: "אתם רואים, הוא קיבל את זה! הוא בוכה כי הוא יודע שהוא לא יוכל לפתוח אותן עכשיו". קלייר ניחמה אותו אבל הוא באמת לא התקרב למתנות עד שהוא הורשה.

אחר כך היא אמרה לי שהיא מאד הופתעה שהוא עמד בזה.

---

הבטחתי תובנות אמהות, והנה -

לראשונה יש לי הרגשה, לא - לא הרגשה, ידיעה, יש לי ידיעה שאני אהיה אמא טובה.

תודה לכל מי שאמרו לי את זה עד היום, אבל לא הרגשתי את זה. עכשיו כן.

ברור לי שיהיו קשיים (למשל, נורא קשה לי עם ילדים מתבכיינים. ילד שבוכה כדי להשיג מה שהוא רוצה מכעיס אותי מאד. ילד שבוכה כי משהו לא בסדר לו אבל אני לא יודעת מה, או יודעת ולא יכולה לעזור, קשה לי גם.) אבל אני יודעת שאני באה ממקום של לעבוד עם הילד, לעבוד לטובת הילד.

לא להשתלט על הילד.

ולבקש עצה.

---

מעניין המתנות חששתי חשש עמוק, אחרי כל הסיפורים של עדי על שצריך כמה שיותר מתנות וכמה שיותר יקרות. כששאלתי את קלייר מה לקנות לכולם היא אמרה "לא צריך", אבל כשלחצתי היא הודתה שיש קטע של פתיחת מתנות. למרבה השמחה המתנות הוגבלו לעשרה דולר לאדם (כלומר, אסור שמתנה תעלה יותר מעשרה דולר, או סך כל עלות המתנות לא תעלה על עשרה דולר אם הן כולם לאותו אדם). ההגבלה לא תקפה בין בני זוג ולא תקפה בין הורים לילדים קטנים ובין סבים לילדים קטנים.

המתנה הכי שווה היא מחזיק עגילים שבנינו לקלייר. גבי בנה ואני עיצבתי וקישטתי. העגילים של קלייר.

אני מרגישה שאני מציגה את קלייר כאדם איום. אני חושבת שהיא מאותגרת אימהית, אבל היא בנאדם טוב ואכפתי, והיא אחד האנשים הבודדים שמעניין אותי לדבר איתם בעיירה. אני חושבת שלמרות שהאמהות שלה מאותגרת, זה בסוף יצא לא פחות גרוע מהממוצע. כי ככה זה. לכולנו יש דפיקויות.

ובכלל, כשלי יהיו שני ילדים אני ארשה לעצמי לדבר.

---

סדר היום שלנו התחיל בשחיה (אין מה לצאת מהבית בצהריים. מילא החום, מילא הלחות. השמש מסוגלת לצלות תרנגולת בינונית בשעה), שם נהגו להתחיל איתנו נערי אוסטרליה. לשאלה למה להתחיל עם בחורה עם תינוק הסבירה לי קלייר, שבחורה עם תינוק בוודאות כבר נתנה פעם.

עוד אני שוחה לי להנאתי, עברתי אל מעבר לגלים - איפה שהגל רק מתחיל ואין לו קצף. החוף לא היה עמוק מאד אבל זה היה מספיק טוב. שחיתי בשמחה ופיטר וקלייר נשארו קילומטר ממני במים הרדודים. קלייר צעקה לי אם אני בסדר וצעקתי בחזרה שכן. אחרי כמה זמן הלכתי להביא להם את הבשורה, ששם הרבה יותר כיף לשחות וגם אין אנשים. "את לא רוצה להצטרף אלי?" שאלתי את קלייר. "לא! מה פתאום. sharkarama". הסבירה לי.

"אחי ראה שם כריש לפני שנתיים, בערך איפה ששחית, כשהוא היה על הגלשן. עדיף להיות מאחורי האנשים כדי שאם כריש יבוא הוא ייקח אותם קודם".

ועל זה נאמר, מי שלא מחפש צרות, יכול לעשות כריש אחד מאד שבע.

---

אחר כך היינו זוללים משהו קל (התברר שגם הסנדוויצ'ים הכי פשוטים שאנחנו מכינים כמוהם כמאכלי גורמה אצל תושבי היבשת, שהיו מסתפקים בלחם עם מרגרינה) ואז פונים איש לעיסוקיו. מי לדיג, מי לקריאה, מי לדיבורים, מי לשינה, מי לכתיבה (אני) ומי לרביצה.

 

ערב אחד התארחנו אצל חברים של קלייר והתגלה אצלם ילד שהחזיר לי מיד את תשוקת ההתרבות: ילד בן שלוש וחצי שהיה תענוג צרוף מתחילת הערב ועד סופו. שקלתי לגנוב אותו אבל נראה לי שהיו מרגישים.

גם שיחקנו את משחק הזוגות, וגבי, בוגדני שכמותו, לא קרא את מחשבותי ולא ניצחנו. ניצחו המארחים (שזה טוב, כי הם רבו כי הוא לא קנה לה מתנה לקריסמס) וקלייר ופיטר רבו כי הוא נדרש לתאר אותה במילה אחת ואמר: "soft". משם זה התפתח לדיון שבו הוא רואה אותה כרכיכה חסרת יכולת (תיאור מדוייק של קלייר, ממש כמו שהמילה "מפותחת" מתארת את אפגניסטן) ובקיצור, הם הפסידו ובהפרש ניכר.

---

עם אמא של קלייר היה לי כיף לדבר, קיבלתי טיפים לטיפול בתינוקות ולהתמודדות עם משתמשים מעצבנים שמתקשרים לעבודה. קיבלנו גם הזמנה לבוא בקריסמס הבא (וגם קנינו תבלינים והשארנו אותם שם כדי שנוכל לבשל להבא, כי האוכל היה בדיוק כמצופה).

והנה, רק תגידו שאנחנו לא רב תרבותיים:

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 28/12/2005 07:41, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
44 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של Sword of democles ב-31/12/2005 12:20

31,186