שתי סבתות - פוסט יום השואה

לשמחתי היום הזה נפל על יום הזכרון האוסטרלי. אמנם, חוסר הפרופורציות בין השניים זועק גם לעיני כל קשיש עיוור מאפריקה: יום הזכרון האוסטרלי בא לכבד את זכרם של כל חללי מלחמות אוסטרליה, שהתנהלו רחוק מעבר לים, ובמיוחד הקרב על גליפולי שבו נהרגו כמה אלפים.

יום השואה, ויום הזכרון הישראלי - נו באמת.

אז כמו בהגדה של פסח, אני מרגישה שהמצווה כאן היא "והיגדת לבנך", ובנים הרי אין לי עדיין, אבל יש לי אתכם.

---

את סבתא ברכה, סבתא מצד אמא שלי, לא הכרתי.

פגשתי אותה בגיל שנתיים. היא באה לעזור לאמא שלי לטפל בי. די מהר הן התחילו לריב. סבתא ברכה עזבה בכעס.

אבל בזמן שהיא היתה, היא הספיקה לנסות להאביס אותי (ונכשלה), נעזרה בי לנקיון הבית (כל חוט שמצאתי על השטיח הבאתי ישר אליה - "סבתא'לה, קחי!") וסבלה מאד מתחביב חדש שאימצתי באותם ימים - לדרוך על כפות רגליהם של אנשים. לרוע המזל, סבתא ברכה סבלה מכאבי פרקים ודריכה של ילדה בת שנתיים לא שיעשעה אותה בכלל. בשלב כלשהו נמאס לה והיא דרכה עלי בחזרה.

אני רצתי לאמא שלי בדמעות ושיבוש של השפה הרוסית: "היא רמסה אותי!" (רַסטָפְּטָלָה, למבינים)

 

את כל זה אני זוכרת מסיפורים. סבתא ברכה נשמעת כמו אישה קשה ובריאות הנפש שלה מוטלת בספק.

 

סבתא ברכה ילדה את אמא שלי בנובמבר ארבעים ואחת, באוקראינה. כמה ימים אחרי שהתחיל מבצע ברברוסה - הפלישה הגרמנית לאוקראינה. השמועות על באבי יאר כבר הגיעו - אני לא יודעת איך. אבל סבתא ברכה ידעה שהשיער השחור והאף הגדול שלה יצעידו אותה ישר אל השורות ביער. היא לקחה את התינוקת והתחילה ללכת. לאן? לא יודעת. רחוק.

נובמבר אמור להיות תחילת החורף, וחורף באוקראינה לא דומה בכלל לחורף ישראלי. היא הלכה עם התינוקת בשלג, מנסה להתרחק מהחזית. היא חלתה. וגם התינוקת חלתה. היא עצרה לנוח באחד הכפרים, ואמרו לה - מה את הולכת ככה עם התינוקת על הידיים. את לא תגיעי הרחוק, והתינוקת לא תחיה. תשאירי אותה כאן. תחזרי אחרי המלחמה. אם היא תחיה - תקחי אותה חזרה.

סבתא ברכה השאירה את התינוקת בבית של איכרים זרים, והלכה.

מה היה קורה אילו אמא שלי גדלה עם האיכרים האלו? האם היתה גדלה להיות אישה בריאה יותר? טובה יותר? שמחה יותר? האם היתה שורדת? האם היתה הופכת להיות מרה יותר? האם היתה פוגשת את אבא שלי בכלל? האם הייתי אני? אין טעם לשאול את כל השאלות האלה. אמא שלי לא נשארה אצל האיכרים. סבתא ברכה חזרה לאחור, עם החום ועם המחלה, ולקחה את התינוקת איתה.

למה היא חזרה? האם פחדה שימסרו את התינוקת לגרמנים? האם פחדה שלא יטפלו בה כמו בשלהם? האם פחדה ממה שיגידו ההורים שלה, כשתגיע לביתם, בלי התינוקת? ממה שיגיד בעלה? את סבתא ברכה אי אפשר לשאול, היא נפטרה לפני כמה שנים. וגם אילו נשאלה היתה בוודאי עונה את "התשובה הנכונה", ולא את מה שיש לו קשר למציאות.

 

את הילדות שלה, עברה אמא שלי בצל המלחמה. שנות הארבעים בברית המועצות הקומוניסטית לא היו תור הזהב של אף אחד. בוודאי לא של ילדה יהודיה בכפר אוקראיני. ההלוויות, הרעב, הטיהורים הגדולים, סטאלין, שהיה האב הגדול של כל ילדי ס.ס.ס.ר, ובגד בכולם מבלי שידעו - כל אלו היו מצליחים לסדוק גם את מי שגדל בבית אוהב. ואילו אמא שלי גדלה בבית של אמא שלה - אישה נוקשה, ואבא שלה - אלכוהוליסט אלים ואנטישמי.

אולי ללא המגע של הנאצים בתולדות משפחתי, היא היתה נראית אחרת. וזה כאפס וכאין לעומת אלו שחיו במחנות וראו את משפחתם נרצחת. זה סיפור קטן על זוועות הנאצים, המעט שבמעט. אבל גם זה היה, וגם זה עשה את שלו.

 

---

 

אמא שלי נחתה בארץ איתי, ובלי אף אחד אחר. לא היו לה קרובים, לא היתה לה משפחה. היה לה מכר אחד, ואשתו לא סבלה את אמא שלי. היא היתה לבד.

בסוכנות היהודית עבד מנשה, וכשהוא ראה את הטפסים המעידים על אישה שבאה לבד לארץ, הוא ואישתו, גילה, החליטו לאמץ את אמא שלי. הם קישרו אותה עם אנשים בעיר מגוריה ועזרו לה למצוא עבודה. היא עברה לעיר מגוריהם והם הפכו להיות סבתא גילה וסבא מנשה. סבתא גילה נפטרה כחצי שנה אחרי שגבי ואני התחתנו.

 

אני לא אוהבת לקרוא סיפורים בישראבלוג, ולכן גם אף פעם לא פירסמתי כאן אחד שלי. מבחינתי הבלוגיה היא נישה שונה מזו של הסיפורים. הפעם אחרוג ממנהגי ואשים כאן את הסיפור שכתבתי על סבתא גילה.

 

 

סיפור סבתא

 

רק אחרי כמעט שנה בונציה התקשרתי לסבתא לאה. לא שלא התגעגעתי, אבל חשבתי אולי המרחק והגעגוע ישנו משהו בתפיסה שלה, והיא תתקשר. כל הסטודנטים האחרים פה באיטליה, ובטח גם בשאר ארצות החו"ל, ההורים מתקשרים כל שבוע לפחות. אל שירה מתקשרים פעמיים ביום. ההורים שלי – לא. אף אחד מהמשפחה. לא שלא מתגעגעים אבל "להתקשר לחו"ל זה יקר". כמה יקר כבר יכול להיות להתקשר פעם בחודש? וזה לא רק הכסף, כולם עסוקים, חוזרים עייפים מהעבודה ואין להם כוח לכלום, והזמן שיש למשפחה זה סופי שבוע אבל הם שומרים שבת וביום שישי צריך להספיק מהר הכל לשָבַּת ובמוצאי שבת כבר מיואשים מהמחשבה על החזרה לשבוע, "טלינקה את יודעת איך זה".

מן הסתם זו צורת חשיבה: אם פרחתי מהקן אני ברשות עצמי. ואם פרחתי כל כך רחוק, הרי שזו היתה בחירה שלי, וזה תפקידי להתמודד עם ההשלכות. אני לא חושבת שהם יודעים איזה ערך יש למשפחה דווקא במצבים האלה, כשהקן כל כך רחוק והכל מסביב זר ומוזר.

זו "ביז'יוטריה": חנות תכשיטים יקרים ולא אמיתיים: אין זהב, אין כסף, אין אבנים יקרות. קריסטלים וחרוזים מפלסטיק. בארץ תכשיטים זה תכשיטים, אין הבחנה. ואולי יש ולא ידעתי.

זה כיף. באים אנשים, כמעט כולם במצב-רוח טוב, כולם בחופשה. הם לא עניים. אם הם רוצים לקנות תכשיט בונציה סימן שהם לא גוועים ברעב. רק צריך לעזור להם לבחור. ובשאר הזמן אני מסתכלת בהם ורואה. זוגות צעירים מלאים בפוצי-קוצי, משפחות עם ילדים, אמא ובת. וכולם נחמדים, אפילו הצרפתים.

אתמול, אחרי שנה, שיחה עם סבתא לאה. הקיר, היא אמרה, מלא רטיבות. "איש מקצוע" אמר שיש סכנת התמוטטות. "דיברתי עם אבא" היא אמרה, "בשביל מה לשפץ? בפעם הקודמת השיפוץ החזיק חמישים שנה. ועכשיו לא צריך חמישים שנה." "נו באמת סבתא", נחרדתי, "על מה את מדברת? חייבים לשפץ, מה עדיף, שזה יתמוטט עלייך ועל סבא?"  "נו טוב, נראה" ענתה לי סבתא את התשובה הרגילה של אני-כבר-החלטתי-ואין-לי-רצון-להתווכח. מרוב הלם עברתי לחישובים, משהו ברור ויציב כמו חשבון תמיד מרגיע – סבא וסבתא בני שמונים, והם מתפקדים ולא חולים במיוחד, ככה שזה הגיוני שהם יחיו נגיד לפחות עד גיל תשעים. זה עוד עשר שנים – עשר שנים זה המון! זה יותר משליש מהחיים שלי, זה יותר זמן ממה שילד צריך בשביל להגיע לגיל שלומדים בו חשבון. "סבתא," ניסיתי שוב, "נגיד שנשארו עוד עשר שנים." כמעט שמעתי אותה מזדעזעת ממני, כמה לא מנומס! "למה שלא תגורו בבית משופץ, נעים, במשך עשר שנים?" אני לא יודעת מה היא חשבה, אבל היא אמרה - "טלינקה, נדבר כשתבקרי בארץ. הטלפון נורא יקר."

"בון ג'יורנו" אני מחייכת אל הנכנסים. הבעלים רוצה שנברך לשלום כל מי שנכנס, גם אם ברור שהוא (או נכון יותר היא) רוצה רק להסתכל, ויצירת קשר עם המוכרת תאבת העמלות רק מביכה אותה. "בון ג'יורנו" עונות שתי שמנות במבטא אמריקאי מחוייך. מכירה לא תהיה פה, איזה נעליים מרופטות. אבל טוב שיש אנשים בחנות, זה מעודד קונים פוטנציאליים להכנס.

כבר עשרים שנה התשובה של סבתא לאה לשאלה: "מה שלומכם?" היא אותה תשובה: "מזדקנים." אולי אפילו יותר מעשרים שנה, אולי מאז שהיא פרשה מהעבודה, ומבחינתה קיבלה חותמת מדינית שאומרת שהיא זקנה. המקרר שלהם התקלקל לפני כמה שנים והיינו צריכים להכריח אותם לקנות חדש. "בשביל מה חדש?" התמרמרה סבתא לאה. "אפשר לקנות משומש, חדש יחזיק יותר שנים מאיתנו, לא צריך". מאז ומתמיד סבתא לאה מסרבת לצאת לטיולים, וגם לבקר אותנו היא ממעטת. כשמישהו מעיר לה על זה היא עונה, "אנחנו כבר זקנים מידי בשביל הנסיעות האלו, זה כבר לא קל לנו כמו פעם", ואף אחד לא מזכיר לה שגם פעם היא כמעט ולא יצאה מהבית.

"אהמ.. סקוזי?" טינ-אייג'רית, בריטית. האמריקאיות השמנות כבר יצאו. "יס?"

"אהמ.. הוא מאץ' איז דיס רינג?" שלוש בנות, חייכניות. שתיים מהן קונות, בלי הרבה התלבטות. "צ'או!" חייכני ומשולש והן בחוץ. "לא מצאת שום דבר?" אני שומעת אחת מהן שואלת. "אני לא ממש צריכה תכשיטים", עונה אחרת. "נו באמת, אף אחד לא צריך תכשיטים...." וצחוק טינאייג'רי מתרחק.

אין לי טענות אל סבתא לאה. היא גדלה בשנים של מחסור. רגילה לחסוך לעת צרה, נזהרת לא לתבוע, לא לרצות, לא להתאכזב. משתדלת להיות מוכנה לגרוע מכל, כמו כשסיפרתי על הנסיעה. אבל למה לאיטליה, היא אמרה, למה – אירופה כל כך אנטישמית, תראי מה קורה בצרפת. בתי הכנסת עולים בלהבות, הילדים נוסעים לבית הספר באוטובוסים מוגנים. אני נוסעת לאיטליה, לא לצרפת, ניסיתי להבהיר. זה אותו הדבר, אמרה סבתא לאה. בשום מקום יהודי לא מוגן כמו כאן, אצלנו, ואני התאפקתי לא להגיד כלום על האוטובוסים כאן. היא זכרה לאחל לי הצלחה לפני שנסעתי, אבל אני יודעת שהיא כבר התחילה להתכונן לאסון הבא. שום אסון מעולם לא בא, אבל ככה היא. כשהייתי מתארחת אצלם לשבוע בכל קיץ היא היתה מרשה לי לישון איתם במיטה, בלילה, מחבקת ומגינה מהרעש של הענפים בחוץ. אבא שלי נזף בי על זה. את כבר ילדה גדולה, וסבא וסבתא רוצים לישון לבד. ילדים מפחדים, נחלצה סבתא להגנתי. אצלכם בעיר אין כזה רעש, אין כל כך הרבה עצים כל כך קרוב. זה מפחיד, למי שלא רגיל. אני לא יכולה לישון במקומות זרים, היא אמרה, אתה יודע שאנחנו לא נוסעים בגלל זה אף פעם למלונות. אז עוד הייתי קטנה והאמנתי לה שבגלל זה. גם היום היא מסתתרת מאחורי קלוּת-השינה להסביר למה היא אף פעם לא ביקרה בשום ארץ אחרת, וגם את שלנו לא יצא לה להכיר לעומק. גם היום היא נמנעת מכל מה שעלול להפריע, לא מצפה, לא מתאכזבת. לפעמים נדמה לי שסבתא לאה כבר פרשה מהחיים, והיא רק מחכה לגוף שלה, שיצטרף אליה.

"בון ג'יורנו", הנה עוד זוג. "בונז'ור". צרפתים, אבל בטח לא יקנו. זקנים. הבעל בטישרט וכובע מצחיה. אולי יבלבלו לי את המוח עם שאלות על מחירים, אבל צרפתים כאלה בדרך כלל לא קונים. "סקוזי, האו מאץ' דה נקלס?" ומתחיל הדו-שיח, איזו שרשרת, אולי תראה לי מבחוץ על הויטרינה, גברתי רוצה למדוד? מה אכפת לי, ממילא חלש היום, ואם יש אנשים בפנים, אני חוזרת ומשננת לי, זה מושך אנשים מבחוץ.

הזקן מחייך רוב הזמן. הזקנה לא החזירה לי חיוך. העור קצת מתקלף לה ליד השפה, העיניים משוכות למטה, כמו האש פאפי זקן.

"קה בלה!" אני אומרת. לא משקרת, השרשרת יפה, היא יפה על כל אישה, גם אם היא זקנה כפופה ויש לה עיניים עצובות. היא מסתכלת לי בעיניים, כאילו רוצה לומר משהו. אני מחייכת אליה, חצי במבוכה חצי בעידוד. הרי היא פה בחופשה, ואני תפקידי לעשות מצב רוח טוב לנופשים. חיוך חלש ושדוף, סקיצה של חיוך, על הפנים שלה. הבעל שואל אותי משהו בצרפתית. לא יודעת מילה בצרפתית. "אינגליש?" הוא שואל את השאלה המיוחלת, שהרי שפת האם השניה של כל ישראלי היא גלגל הצלה במצבים כאלה. "יס" אני מחייכת בתקווה, והבעל מחווה לעבר אשתו תנועה שברוסית משמעותה "א-נו" ובערבית "יאללה". "איז דיס מרררררר?" הקול שלה עדין, חלש, כצפוי. "איימ סורי?" אני מטה ראש לעברה, חזרי שנית, לא הבנתי, "דה נקלס" פתאום אני מבחינה במאמץ, "איז איט ממרררררררר?" גם הפעם נמוג סוף המשפט, ואני רואה בעיניים החומות של האישה את סבתא גילה.

 

XXX

 

סבתא גילה היא כמעט ההיפך הגמור של סבתא לאה. המחלה של סבתא גילה חיסלה אותה בשיטתיות ובאכזריות של הנאצים שברחה מהם. אף אחד לא יודע איך היא הצליחה לברוח: רגע אחד היא היתה במשאית, עם אמא שלה, שחיבקה ובכתה, ומיד אחר כך היא היתה על הכביש, מתגלגלת אל התעלה. היא היתה ילדה קטנה ועוד לא ידעה שהיא אמורה לשמוח על מזלה, שזו היתה המשאית האחרונה בשיירה.

היא שרדה. התחבאה באסם של איכרה אחת כמה ימים ואחר כך בעלית גג של תחנת הרכבת, במחבוא שאח שלה הכין מראש. היא הגיעה מבוהלת לתחנה ואמרה למנהל שאח שלה מחכה לה, והמנהל שאל: "מי זה בכלל אח שלך?" סבתא גילה הבינה, שאח שלה כבר לא יחזור. שאמא שלה כבר לא תחזור. שעל החיים שלה היא תצטרך להלחם, ושבמלחמה הזאת היא חייבת לנצח. כשהמלחמה נגמרה היא פגשה את סבא מנשה והם הקימו משפחה מאושרת שהיתה גם נקמה מתוקה בנאצים. אולי החיים המלאים שהיא התעקשה לחיות היו גם במקום החיים של כל מי שלא שרד מהמשפחה שלה.

ואז פתאום החיים אזלו לה מהגוף. לאט לאט היא איבדה כוח, הפסיקה לקחת אותי לטיולים בכרמל לאסוף אורניות כמו כל חורף, הפסיקה לקחת אותי לים כמו כל קיץ, והפסיקה ולהקציב לי זמן דיבור. סבתא גילה היתה היחידה שהסתדרה עם הפטפטנות שלי. "טלינקה, אני עייפה עכשיו", היא אמרה בפעם הראשונה כשהייתי בת חמש. "עכשיו אני רוצה שקט. עד שנגיע לפינה של העץ עם הפרחים הלבנים, אני רוצה שקט." וסבתא גילה קיבלה שקט, עד הפרחים הלבנים. אחרי העץ המשכתי לדבר. אחרי כמה רחובות היא שוב קבעה סימן שעד אליו יהיה שקט, וככה הסתדרנו מצויין. היא אף פעם לא התרגזה עלי, ואני אף פעם לא דיברתי לפני הסימן שהיא קבעה.

היא גרה יותר קרוב אלינו מאשר סבתא לאה, התראינו הרבה יותר, ואולי בגללה נכנס בי חיידק הנדודים, כי סבתא גילה אהבה מאד טיולים וצירפה אותי אל רובם. אמא שלי שאלה אם אני לא מבלבלת לה את המוח יותר מידי, וסבתא גילה ענתה: "היא כבר לא ילדה קטנה, היא כבר יודעת להתחשב באחרים." אבל לי היא קרצה וכשאמא לא שמעה היא אמרה לי: "וחוץ מזה רוב הטיולים מתחילים בעליה, כך שאין לך מספיק אוויר בשביל לדבר, ובירידה את כבר עייפה."

ואחר כך כשגדלתי, הגוף שלה התחיל להקציב לה. קודם כוחות ואחר כך הליכה, וסבא מנשה הלך איתה יד ביד והחזיק בכוח כשהגוף נטה קדימה ללכת אבל הרגליים סירבו לזוז. "נו, קדימה, ג'וד, תתישרי ותעשי צעד יפה," הוא קרא לה בשם הגלותי שלה, לפני שהיא נהייתה פה סבתא ולפני שהיא נהייתה פה גילה. תוך שנתיים היא כבר לא עשתה צעד יפה, אחרי כמה נפילות על הפנים בבית התקינו מעקה ואחר כך הביאו פיליפינית.

ואז באו שרירי הפנים.

אפשר היה להבין אותה פחות ופחות, בעיקר בסופי המשפטים, והיא עברה בהדרגה לדבר במשפטים קצרים, אפילו מילים בודדות. תוך כמה שנים אי אפשר היה להבין גם את אלה. יום אחד היא התקשרה אלינו הביתה, וחוץ ממני לא היה בבית אף אחד. שמעתי את המלל החלש, ידעתי שזו היא, כי אף אחד אחר לא דיבר כל כך חלש, ולא הבנתי אף מילה. ניסיתי לענות למה שחשבתי שהבנתי, ואחרי כמה משפטים נפרדתי ממנה חד צדדית והורדתי את השפורפרת. למה לייפות, ניתקתי לסבתא גילה את הטלפון בפרצוף. הפעם לא חיכיתי לסימן, פשוט השתתקתי. אפילו לא אמרתי לאף אחד שהיא התקשרה, והיא כבר לא אמרה שום דבר. שום דבר שאפשר להבין, בכל אופן.

והמוח שלה נשאר צלול. אמא היתה איתה ברגעים האחרונים, החזיקה לה את היד כשכל הצינורות והצפצופים יוצאים ממנה, ואמרה לה: "אמא, את שומעת אותי? תלחצי לי את היד אם את שומעת." והיא לחצה.

היא נלחמה עד הסוף המר, לא ויתרה ולא התיאשה. כתבה למומחים עולמיים והאמינה שהתרופה תגיע, שגם את הצורר הזה היא תנצח, ותישאר חיה. אבל מהמשאית הזאת אף אחד לא זרק אותה. היא נסעה בה עד התחנה האחרונה.

ועכשיו, בחנות, העיניים החומות של האישה הזאת, כמו של סבתא גילה, אני רוצה להגיד אבל לא יוצא, ואני לא רוצה לשדר רחמים כי זה יהרוס את החופשה אבל מה היא רוצה לשאול, אני מסתכלת על הבעל, והחיוך לא יורד ממנו והכובע עם הקרחת כמו של סבא מנשה ואם הוא לא יגיד לי מה היא רוצה אני אהרוג אותה פה במקום כמו שהייתי צריכה לעשות לסבתא גילה, שלא תעבור את כל השנים האלה של המלמול שאף אחד לא מבין וצינורות וטונות של מייק אפ להסתיר את המכות מהנפילות על הפנים.

"איז דיס מוראנו גלאס?" הוא שואל לבסוף ואני מאירה חיוך שיסנוור אותם ולא יראו אף מילה ממה שחשבתי, "יס, אוריג'ינל מוראנו. היר איז דה סרטיפיקאט".

הוא מוריד ממנה את השרשרת ומושיט לי, ומוציא כרטיס אשראי, אחרי שהם דיברו על המחיר בשפה הלא מובנת שלהם, ואני אורזת לה ומאחלת להם "אנג'וי וניס".

והיא, כבר מחוץ לחנות, מסתובבת אלי עם הגב הכפוף הזה, ואני רואה דרך חלון הראווה שבמאמץ היא הצליחה לסחוט חיוך, זויות השפתיים מצביעות לכיוון עיני ההאש פאפי.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 25/4/2006 06:37, בקטגוריות לעולם טוב יותר
20 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-30/4/2006 23:47

אמצע סמסטר אחרון ודי

תמיד אהבתי זמן. גם כמושא תיאורטי להרהורים, וגם כמוצר מעשי שמאפשר לי לעשות מה שבא לי.

בימים אלו איןלי הרבה לא מזה ולא מזה.

מטלה אחת הגשתי בתחילת השבוע, ואת שאר השבוע עברתי בנסיונות נואשים להספיק כמה שיותר מהשניה תוך כדי ימי עבודה, ריקודי בטן, שיעורים רגילים וגם שיעורי איטלקית שהתחלתי לתת לאנט.

אנט היא מה שנקרא "אמא נשארת בבית", ואלזה, בתה המתוקה בת הארבע (אגב, גיליתי כלל מדאיג: הורים נחמדים מייצרים ילדים מעצבנים, הורים קשוחים מייצרים ילדים חמודים. מה יעלה בגורל ילדיה של חננה שכמותי?) מתלווה אליה רוב שעות היום. גם לשיעור היא התלוותה, אם כי בלווית אבא שלה, כדי שלא תפריע לשיעור. וכך התמלא הבית אורחים שגרמו התרגשות עזה לכלבים.

למרבה המבוכה, הבית היה מטונף ומלא שערות כלבים על הרצפה, כי, כמו שכבר תיארתי, אין לי הרבה זמן ולכן עבודות הנקיון הוזנחו.

ובכל זאת, ההורים התעקשו להסיר את נעליהם בכניסה ודרשו גם מהילדה לעשות כן.

הילדה סירבה.

לא רצינו לחתור תחת סמכות ההורים, אבל רמזנו בעדינות שאולי יש לה סיבה טובה.

ההורים לא ויתרו.

וכך התרוצצה אלזה המסכנה על רצפה שעירה ופרוותית וניסתה להתחמק מליקוקים רטובים ומהבילים. הברווז שמח לגלות שרצה הגורל ועשה ילדים בני ארבע בדיוק בגובה המתאים לו וללשונו.

 

לשיעור הבא אני אצטרך להתכונן יותר טוב.

---

בעבודה עדיין לא נעים לי. העצבנייה בבירור לא מסמפטת אותי. האחרים - אלא אם כן אני נתקעת להם מול הפרצוף (ולפחות אז הם נחמדים) - מתעלמים ממני. עד עכשיו ישבתי בחדר נפרד מהם, אבל לרוע המזל הטלפון שם התקלקל (יחד עם עוד 200 טלפונים באוניברסיטה) ואני גורשתי חזרה לחדר עם כולם.

במחשבה לאחור, אני נזכרת שהעצבנייה היתה, מדי יום ביומו, בראשית חודשי עבודתי, מספרת לי על משרות חדשות שנפתחו באוניברסיטה. רובן מציעות משכורת גבוהה הרבה יותר.

למרבה הצער הן כוללות יותר שעות עבודה (שאסורות עלי, לפי הויזה) או כוללות עבודה מרנינה ומלבבת כמו סיסטם אדמיניסטרטור. מהסוג שגורם למילים "טוב לי מותי מחיי" להשמע אמינות.

 

אני מתנחמת במחשבה שאני לא עובדת שם כל יום, שיש לא מעט אנשים בעולם שכן מחבבים אותי, ושיש תקווה שגרג ימצא לי עבודה אחרת, עם הכנסה גבוהה יותר, ובתנאי הויזה שאחרי סיום לימודיי יהיה לי מותר לעבוד בה.

 

ובהזדמנות זו אתרברב (כי זה הבלוג שלי ומותר לי) ואספר, שגרג קרא את עבודת ההגשה שהגשתי לו, ואמר שהוא ברמה של פתיחה של דוקטורט. שהשפה, ההתנסחות, המבנה והרעיונות בו הם ברמה מתאימה לדקטורט, ואנשים עובדים חודשים כדי להשיג את זה.

טוב, בסופו של דבר אני הרי כותבת. רק לא בשפה הזו.

שאר חברי לכיתה לא השיגו תוצאות כאלה, ואחת מהן, אוסטרלית צחקנית, הגיעה לדמעות לשמע הביקורת על העבודה שלה.

כולנו קיבלנו את הביקורות בפורום מצומצם, ולא הבנתי שזה מה שקרה. חשבתי שהעיניים שלה אדומות מאלרגיה או משהו, ולכן התבדחתי ונזפתי בגרג ובעוזרת שלו על שהם קשוחים מדי וגרמו לה לבכות.

ורק אחר כך הבנתי שהיא באמת בכתה.

למחרת היא התקשרה לבקש ממני עזרה, וניצלתי את ההזדמנות להתנצל על הבדיחה שלי. הסברתי לה שלא הבנתי נכון את הסטואציה, ואם הייתי מבינה לרגע לא הייתי חושבת להתבדח בנושא.

וגם עזרתי לה, אז אני לא חושבת שזה ייגמר בעוד בנאדם ששונא אותי.

---

כדי להוסיף שמחה לחיי, גיליתי בסופר מרקט גלידת סויה, גבינות סויה, ויוגרט סויה לא-ממותק שאפשר להוסיף למרק כמו שאני אוהבת. מה מעט דרוש לו לאדם. וגם, גיליתי גבינת שמנת לבנה של שומרי משקל עם טעם דומה לתשע אחוז האגדית. נכון שכרגע אני בלתי סבילה ללקטוז, אבל:

א. אולי זה יעבור

ב. גם אם לא, לפעמים מותר קצת.

---

בשבוע הבא אני עובדת כל השבוע, חוץ מיום השואה. השנה הוא נפל על יום הזיכרון האוסטרלי. לאוסטרלים יש קרב אחד שהם נזכרים בו - קרב אחד על איזה חוף מאוס בטורקיה.

חשבתי על משהו. ההגדה של פסח, כל המטרה שלה - לספר את סיפור העבדות ויציאת מצריים. ובעצם, יום השואה ויום הזכרון עושים את אותו הדבר. מספרים את סיפור מחנות הריכוז והרדיפות של הנאצים, ואת מלחמות ישראל והנצחונות. אני חושבת שהשואה מוחשית לנו הרבה יותר מעבדות מצריים, שזה מובן, אבל קצת מזעזע לחשוב שבעוד אלף-אלפיים שנה, השואה תראה מוחשית כמו יציאת מצריים.

 

אני מניחה שככה זה.

---

סבא של גבי בבית חולים, הוא אובחן עם סרטן המעי הגס. רוב בני המשפחה מתמודדים בסטואיות עם החדשות. עוד לא מדברים על זמן שנשאר, מדברים על מסלול טיפולים. חשבתי על זה שגם עם אבא שלי לא דיברו על זמן שנשאר, אלא על טיפולים. תקווה מזוייפת אולי. אולי חוסר אומץ להרים ידיים. לא יודעת. אבא שלי בטח היה שמח לשמוע שאני מתכתבת עם אמא שלי, ושהיא מתאמצת להיות נחמדה. מצד שני, אולי בלי הפטירה שלו - זה לא היה קורה.

פתאום קלטתי משהו בשבועות האחרונים - ורובכם תחשבו שזה דבר טרוויאלי לגמרי, אבל הנה, לקח לי איזה עשרים ושמונה שנים.

לא כולם רוצים להיות הורים טובים.

זה לא מעניין את כולם.

יש אנשים, שרק רוצים שהילד שלהם יגדל כבר ויעזוב אותם בשקט.

ואמא שלי היא אחת מהן.

ההארה באה לי כשהקשבתי לשכנים ואיך הם מדברים עם הילדים שלהם. ברור שהם לא חושבים שזה דיבור שטוב לילדים לשמוע, ושזה בונה להם אופי. זה פשוט לא מעסיק אותם.

אז יצאה לי כזאת אמא. נו, מה לעשות.

אני חושבת שהיא גילתה, בדרך הקשה, שזה לא משתלם, ועכשיו היא מנסה (בדרכה המגושמת) לתקן. הדרך מאד מגושמת, ומן הסתם יהיו לה נסיגות. אבל ככה זה. אי אפשר להסתכל כל החיים על הקלפים שלא קיבלתי. בנתיים יש לי את גבי, ויש לי אותי. והחל מהיום - גם יש לי מוצרי חלב ללא חלב.

---

אנחנו מחפשים עוד אוטו לקניה, ונבקש מפיטר עזרה בבחירה.

זה מסביר למה שורף לי ריח של סחוג בגרון.

---

ישבנו, אנט ושאר הפורשות, וניסינו לתכנן אילו ריקודים נרקוד בפסטיבל בעוד כמה שבועות. היתה התלבטות, האם להופיע בטקס הסיום - והוחלט שלא. בשנה שעברה טקס הסיום סבל מלקות אירגונית קשה עד קשה מאד. סדר ההופעות היה בבחינת חידה, וכשנשאלו המארגנים - "אבל איך נדע מתי תורנו?" הגיעה התשובה: "כשתשמעו את השיר שלכן מתנגן". לא היו שום אמצעי תאורה, שזה קצת מבטל את העניין בריקוד (אולי בגלל זה נושא הפסטיבל השנה הוא "אור"), והיה קור אימים. גלנמרי - "אחרי עשרים דקות של ריקוד עדיין אפילו לא התחממתי. אחד הצופים העיר לחברו - תראה איזה יופי, איך היא מרעידה את כל הגוף. ואני סיננתי - אני רועדת מקור, אדיוט". וגלנמרי בדרך כלל לא מקללת. ככה שבאמת היה גרוע.

הוחלט שלא.

כעבור שעות מספר עברנו לדבר על תלבושות.

"חשבתי על תלבושת נהדרת לטקס הסיום" - אמרה לנו אנט בהתלהבות.

"טוב, אנחנו לא נעשה ריקוד רק בגלל שיש לנו תלבושת בשבילו", הבהרתי את סדר העדיפויות.

לפי המבטים של כולן הבנתי שפספסתי את כל מהות סדר העדיפויות.

התלבושות בהכנה.

---

היו כאן כמה פוסטי טיולים ולא הייתי מסוגלת לקרוא מרוב קנאה. אלפיים ושמונה זה עוד המון זמן. אני חייבת לצאת לטיול פה, ואוי לו לקנגורו שינסה לעצור אותי.

יש משהו מבעס בלחיות במקום בלי עונות, אפילו אם זו כל הזמן העונה שואהבים. ככה זה, בשביל אביב - צריך גם חורף.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 22/4/2006 09:20, בקטגוריות דע את עצמך
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-30/4/2006 14:19

תמרורי אזהרה

הבלוג של אנאתיאה מחריד. כבר כתבתי לה - היא עברה את הסיוט האפל של רבות מאיתנו. בעצם, לא רק רבות. רבים מאיתנו חוששים לשלום אחותן, בת הזוג, או הבת. אונס קבוצתי.

כל אחד מהמקרים ששמעתי נשאר אצלי. היה את המחריד ההוא בכתבה במעריב לנוער, כתבה מיבשת ומשעממת על ביליארד, והעורכים כנראה רצו להוסיף צבע. במסגרת קטנה למטה הם שמו את הכותרת "אונס על שולחן הביליארד". אם היו קליקים על עיתונים, הכתבה הזו היתה מרקיעה קאונטרים.

היה את המחריד ההוא מהיער ליד דלית אל כרמל. זוג נאהבים מתמזמז באוטו, ופתאום מתנפלים עליהם כמה צעירים, ולעיני הגבר אונסים שוב ושוב את בת זוגו. הם לא הפסיקו גם כשהנערה החלה לרעוד ולהקיא מכאב.

ראש המועצה התבטא להגנתם ואמר שזה "בגלל לחצים בחברה הדרוזית".

לחצים? מזל שהם לא גרים ביפאן.

 

ואנתיאה לא מתארת הרבה מהאונס עצמו. היא היתה תחת השפעה בעת התקיפה, ואני יודעת שהיא חושבת שהכימיקלים אחראיים, לפחות בחלקם, לאירועים. בי יש חלק שמודה לאל על הכימיקלים האלו. יש לי חשש שהאונס היה מתרחש גם בלעדיהם, אבל אני תוהה עד כמה היא היתה חזקה לשרוד את המעשים ואת הזכרונות בלי ערפול של תרופות.

 

חוסר האונים, הזעם, הכאב, ההשפלה - כולם מפחידים אותי בסיפורים האלה. הנערה משולחן הביליארד אמרה: "קיוויתי שיהרגו אותי בסוף, כי ידעתי שלא יהיה לי כוח להתמודד עם החיים אחר כך". ואני מזדהה. יש דברים שאני לא יודעת איך חיים איתם אחר כך. יש כנראה כוחות שלא יודעים עליהם, כי כרגע אני לא מסוגלת לדמיין אותם.

 

המחשבה "לי זה לא יקרה" לא קיימת אצלי בהקשר הזה. יותר חזקה התחושה "זה בקלות היה יכול לקרות גם לי". מה ששמר עלי, שזה לא יקרה גם לי, לא היה רק מזל. מזל הוא פאקטור חשוב, אבל אנחנו חיות אבולציוניות. אנחנו מתקדמים קדימה עם למידה.

 

בגיל שמונה נשארתי בבית לבד עם חבר של אמא שלי. היא נסעה לעבודה, ואני הייתי צריכה ללבוש את התחפושת (קימונו טורקיז), לאפר את העיניים בקו שחור וללכת לבית הספר.

הוא היה איש גס. קולני, אדום פנים - בדרך כלל משתיה. אני לא הייתי ילדה נחבאת אל הכלים. לא אז. אהבתי את תשומת הלב, גם את זו הגופנית. אהבתי את ההתיחסות - גם אם לא תמיד נעימה. והסתקרנתי. כשהוא קרא לי למקלחת, כי המגבת נשארה בחוץ - רציתי להסתכל ולראות.

אבל ברחתי החוצה די מהר.

כשהוא הדביק אותי למיטה, והחזיק חזק, ולא יכולתי לקום, קצת צחקתי (כי זה רק משחק!) אבל קצת נבהלתי.

כי הוא יותר חזק.

וצעקתי.

"הצילו"

בהתחלה תוך צחוק,

והוא ניסה להגיד לי להיות בשקט

ואחר כך בקול

וכבר בלי לצחוק

כי זה כבר לא כל כך משחק

ואני לא באמת גדולה

ואני לא באמת רוצה להיות כמו הגדולים

 

והוא עזב אותי ורצתי לבית ספר.

 

זה היה תמרור אזהרה ראשון. בגיל שמונה. מבוגרים לא תמיד ישמרו עלי. אני צריכה לשמור על עצמי.

 

זה שלא נמשכתי לבנים "רעים" עזר גם.

פחדתי מהם. העדפתי את הבנים ה"טובים". אלו שמדברים בשקט, ולא מרביצים, ומאוחר יותר - אלו שאת מרגישה נוכחת בשיחה איתם, אלו שחשוב להם להיות יותר מוסריים, יותר נעלים.

קשה לי להגיד ממתי. אולי גם זה מהיסודי - בנים רעים עושים דברים רעים. עם בנים טובים אפשר לשחק.

 

התמרור האחרון הגיע בגיל שלוש עשרה, עם החבר הראשון. אסף היה מותק של בחור, בן שמונה עשרה אבל נמוך - קצת יותר גבוה ממני. הייתי חברה ראשונה שלו. בוגרת ומרשימה. והוא, חייל עתודאי. והיה כיף שיש לו אוטו, ושנוסעים ביחד לים, ושיוצאים ביחד לפאבים (אבל לא שותים, כי הוא נוהג ואני עוד קטנה), ולסרטים.

אבל להתנשק היה לא נעים.

עם הלשון שלו בתוך הפה שלי - איכס.

אולי זה היה מוקדם מדי, אולי לא אהבתי אותו באמת. אבל סבלתי את זה בשקט. גם את היד שלו, שטיפסה (אחרי חודשיים) לכיוון החזה שלי, סבלתי בשקט. ניסיתי להתחמק. אבל מעריב לנוער שתיאר את הבנות ש"עשו את זה" מוקדם מדי, כשלא היו בשלות - דיבר לי ישר לתוך הלב. כבר ידעתי איך זה לעשות משהו מוקדם מדי.

ומאז, נשמרתי. נשמרתי עד שיהיה אפילו קצת מאוחר מדי, רק שלא יהיה מוקדם.

 

ולילה אחד, עם האקס של החברה שלי, כמה שבועות לפני שגבי ואני הפכנו זוג, שכבנו, אקס ואני, באותה המיטה. והיה נעים. היו ליטופים נעימים, והיו דיבורים נעימים, שבאו בימים קשים ועצובים ומלאי דמעות. ואקס רצה, לא היה בזה ספק. הליטופים חרגו מגבול האיברים הניטרליים וכמעט הסכמתי. הסכמה של "טוב נו, אם כבר הגענו עד הלום, לא יפה מצידי לסגת עכשיו". ממש הסכמה של "לא נעים לי". אני לא מאמינה בעצמי כמה שזה מגוחך.

ואקס עצר.

"אם את לא באמת רוצה", הוא אמר, "אז אני לא רוצה שנמשיך. אם את לא באמת רוצה, זה יהיה אונס. ואני לא מוכן להשתתף באונס. אפילו אם את כן".

אילו הסכמתי, לא הייתי חושבת על זה כעל אונס. לא הייתי מאשימה אותו. לא הייתי מתלוננת עליו. הרי הסכמתי. אבל הוא צדק.

וסירבתי.

ואני תוהה כמה מעקמים עכשיו את האף למול השורות האלה, לועגים לחנן הזה, שהיה עסוק כל כך בלהרשים את הבחורה, שהוא הפסיד זיון.

 

הרשות הזו להגיד "לא", שמעולם לא פקפקתי בה, שמעולם לא חשבתי שאסור לי, והנה אני, בת למאה העשרים, צריכה נושא כרומוזם Y שיקריא לי את זכויותי.

 

איך מעבירים את הלמידה הזו הלאה? לחברה, לאחות, לבת? אין לי מושג. חלק גדול מההבנה שלי לא התנסח במילים. ההבחנה בין בנים "טובים" ל"רעים" לא בנויה על הגדרות, ואני אפילו לא בטוחה שהיא תמיד נכונה.

 

אולי יעלה מהטקסט הזה שאני מאשימה את המותקפות. שאני אומרת שהן לא נזהרו מספיק.

 

אולי הן באמת לא נזהרו, אבל האם מישהו מציע לא להעמיד לדין את הכייסים שברכבת התחתית? זה שאנחנו יודעים שהמקום מועד לפורענות, לא הופך את הפשע ליותר חוקי.

 

אין לי הרבה אמון במערכת המשפטית. "מוטב לשחרר עשרה אשמים מאשר לכלוא חף מפשע אחד" לא לוקח בחשבון את המשך המעשים של עשרת האשמים הללו, ואת העובדה שבסופו של דבר זה פוגע בעוד כמה חפים מפשע.

 

לאנתיאה וכל האחרות שלא חמקו מזוועה אני מאחלת כוח והתחדשות. לתוקפים שלהן אני מאחלת מצפון.

וכל השאר - אני מקווה שאתן שומרות על עצמכן. אין לי מושג איך משתקמים, ואני מקווה שלא אצטרך לגלות לעולם.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 18/4/2006 04:53, בקטגוריות הרהורים
49 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-23/4/2006 00:13

31,184