בר קבועים  קבע אותי   ספר לחבריך   הפורום
ישר לכאן   דף כניסה   



5/2006

בקרקרים

החורף כאן, והוא מתכוון להשאר. הגשם חלף הלך לו, שמש נעימה יוצאת מדי יום ומעלה את הטמפרטורות, אבל הבקרים - רחמנא ליצלן. חמש מעלות, וגם זה בקושי. הברווז סוף סוף הבין מה פשר השמיכה שפרשתי לו על הרצפה (מתחת למיטה, כמובן) ו הוא עבר לרבוץ עליה. הצפרדע מתחזה לכדור במיטה שלה - היא עוד לא הבינה מה פשר התנור שעומד לידה. גבי אמור בסופשבוע לבנות לה מלונה סגורה שנעטוף בשמיכות צמר (דולר לשמיכת צמר בחניות יד שניה). צער בעלי חיים.

 

לשמחתי הבלוג שלי היה פעיל כבר לפני שנה, ולכן חזרתי אחורה לבדוק אם גם אז היה כל כך קר, וגיליתי ש:

א. לא

ב. אבל כבר לא היה חם

ג. לפני שנה הכרנו את פיטר.

 

וכך כדי להשלים את הסמליות, הטנדר של גבי חזר מתיקוניו הסופיים והוא נכון לשרת אותו בכל אשר ייסע (או לפחות עד לעבודה וחזרה).

 

אשר לי, אני אצטרך לקנות מה שנקרא "עַג-בוּטס" - מגפיים גבוהות ורכות, מרופדות פרווה מזוייפת וחמימה. ולפי שמם כבר הבנתם שהם מכוערים. אבל מחממים, וזה העיקר, בעיקר למי שגר בבית שנבנה בידי אירופאי מזוכיסט בשנות החמישים, והבידוד שלו זהה לזה של צריף.

אחרי הקניה אני אצטרך להעיף מעצמי את שארית האכפתיות שנשארה לי לגבי מה יגידו עלי, ולנעול אותן בפומבי.

 

מה שכן, בגלל הקור העז הדשא נקי יחסית מרמשים למינהם, ולכן בהפסקת הצהריים בעבודה הפעולה החביבה עלי היא לרבוץ על גבעת דשא קטנה מוסתרת מעין רואה, לפשוט מעלי את רוב חלקי מלבושי (לא את אלה! סוטים. התכוונתי נעליים, סוודר, כאלה דברים) ולחשוף בטן לשמש האוסטרלית הצולה. וכך אני חוזרת לי לעבודה שזופה, מחוממת היטב, אדומת לחיים ועם גב שזכה למנוחתו. כן, אני מגזע הלטאות.


הנחיות למתמודדת עם הורים מטורפים, באימייל. חלק ראשון.

(מטעמי נוחות ההנחיות בלשון נקבה, אולם מתכוונות לשני המינים כנדרש)

 

- לעולם אל תניחי כלום. ובוודאי אל תניחי דבר לגבי תוכן האימייל.

- השהי תגובותייך. רעיון טוב יותר יצוץ מחר, או מחרתיים, או בעוד שבוע. והורים מטורפים זה כמו יין, לחכות עושה להם רק טוב.

- לעולם אל תקראי אימייל מהורה מטורף כשאין זמינה לך חֵברה שפויה, מרגיעה ומשתתפת. מאד ייתכן שתכולת האימייל תעלה לך את הסעיף, וזה מסוג הדברים שעדיף לחלוק. אל תתבשלי עם זה לבד.

- עמדי בפיתוי להשיב להורה המטורף באותה מטבע. זה מאד מפתה, אני יודעת, אבל למחרת תתבעסי מעצמך.

- למרות כל הרצון הטוב, סביר להניח שההורה המטורף לעולם לא יצליח להבין את מה שאת כותבת, גם אם כתבת בלשון בהירה ומובנת, והוספת איורים וקטעי מוזיקה. בעוד את קוראת את תשובותיו, הפסיקי תכופות כדי להזכר באלו המצליחים להבין אותך, כדי להזכיר לעצמך מי כאן הנורמלי.

 

זכרי! להורה המטורף יש מטרה אחת ברורה - להוציא אותך מדעתך, ולצרף אותך לעולמו ההזוי. בריאותך הנפשית היא האויבת שלו, ולכן טפחי אותה ביד חזקה!

(ואם צריך, אז צאי לשופינג. מה הלינק של איביי?)

 

 

אולי יום אחד יספיק לי הכוח לנסח בדיוק את אופי התקשורת בין אמא שלי לביני. עד אז, אספר לכם שאמא שלי אטומה כתמיד, הדיאלוג איתה משול לדיאלוג עם כל פנאט מצוי - אין שום משמעות למה שאני אגיד, היא כבר החליטה מה היא רוצה והיא לא תתן למציאות לבלבל אותה. גבי הסכים איתי (סוף סוף) שההתיחסות אליה כאל אדם שפוי לא מובילה לשום דבר טוב. אני עצמי דווקא התחלתי לתהות - אולי דווקא אנחנו צריכים להתמיד, אולי זה פשוט דורש יותר זמן. ייאוש.


מאד כיף לי לעבוד עם גרג. הוא בונה סביבי את האווירה המתאימה בשבילי לפרוח. הוא מפרגן לי מאד, ובונה לי את האגו בצורה בריאה, לא בצורה חנפנית.

רק חבל שהוא בתחום שמעניין אותי קצת.


חדשות משעממות:

בחזית חיפוש העבודה, התפנתה עוד משרה של הוראה, אבל הפעם של אנגלית, והפעם באוניברסיטה הקרובה למקום מגורי (עשר דקות נסיעה, מול השעה וחצי של קודם). הבעיה - צריך איזה-שהיא תעודת הוראה. בא לי לבעוט בעצמי שלא עשיתי אחת כזו בימים שהוצע לי, בתואר הראשון. מצד שני, אז באמת לא סבלתי את הרעיון. וגם, תמיד יש תקווה שהם לא יימצאו אף אחד אחר מתאים. ("אבל אני לא דוברת אנגלית מלידה", בכיתי לאליזבת, "איך אני אלמד אנגלית את אלו שכן?" "בקטנה", אמרה לי אליזבת, "זה אומר שאת יודעת איך זה ללמוד את זה, אז תדעי להסביר את זה יותר טוב. וחוץ מזה, זה שהם נולדו כאן לא אומר שהם יודעים אנגלית")

 

המשרה שסיכויי לקבל אותה הכי גבוהים, היא אחת שתחומה כתחום לימודי, היא נושאת עמה חוזה לשלוש (!!!) שנים, שכרה נאה עד נאה מאד, היא במשרה מלאה, והיא כוללת בוס מגעיל. בקיצור, האם למכור את עצמי תמורת כסף או לא למכור?

(כמובן שלא. זה לא עד כדי כך הרבה כסף).


חדשות ריקודי בטן:

בריקודי הבטן אני משתפרת תדיר, ואני צריכה באמת לעשות תמונות של הגרדרובה המתרחבת שלי ולהעלות לכאן. לכל המאוחר - סוף יוני, בפסיטבל אומנויות-הכפר, בו נופיע כולנו תחת שרביטה ההחלטי של אנט. וגם גבי יידרש לעלות לבמה לתופף בדרבוקה.

 

תגובת גבי: "אני לא חושב שזה מוצא חן בעיני. אני לא יודע לתופף.  כולם יסתכלו עלי וישאלו - מה הבחור הזה שלא יודע לתופף יושב שם?"

אני: "אתה תשב עם הדרבוקה ואנחנו נרקוד. למה אתה חושב שמישהו בכלל יסתכל עליך?"

נכתב על ידי פארה ווי, 27/5/2006 03:56, בקטגוריות משפחה לא בוחרים, כלבים גידלתי ורוממתי, אוסטרליה - ארץ הפלאות
42 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-4/6/2006 13:53


חורף - וגשם מטפטף על העורף

אחרי חודשים ארוכים ללא גשם ועם מדשאה מצהיבה, התנפל עלינו מטר אפור ורטוב. הדשא הבין את הקטע די מהר והוריק. מבחינתי אפשר לעצור את המים עכשיו, אבל השמים לא משתפים פעולה.

שמתי לב שלא כתבתי כבר לא מעט זמן, ובעצם, יש לי מה לכתוב, אבל יש לי הרבה דברים לכתוב באנגלית ולהגיש לכל מני כאלה שנותנים ציונים - אז אולי זה פוגם לי במוטיבציה.

 

גרג עדיין מחפש לי עבודה. אם הוא ימצא, זו תהיה משרה חלקית ביותר. כזו שתאפשר לי להמשיך בעבודתי הנוכחית, שם יגרמו לי להרגיש רצויה כמו הייתי מומחית לזכויות האישה בחיל האוויר. ומצד שני, אוכל גם להתפטר מעבודתי הנוכחית ולהתמסר לדברים החשובים באמת, הלא הם ריקודי בטן, כתיבה, קריאה ומנוחה. רק השאלה המטרידה "מאין יבוא האוכל" טורדת את מנוחתי, כי האוכל לא זול הוא, וכמוהו גם הציוד לריקודי הבטן.

 

לעומת זאת, התפרסמה משרה מושלמת לשכמותי. מרצה למתמטיקה נמוכה (לתמידי מכינה בוגרים ובשלים שראשם נדפק משלל חומרים כימיים ולכן הם הפכו צייתנים ונוחים לאילוף), הנדרשת גם לפתח את החומר הנלמד.

תוך כדי עיצוב קורות החיים שלי כך שייראו כאילו נוצרתי במיוחד למשרה זו (למרות שאין לי נסיון מוכח בהוראה או השכלה מתמטית פר-סה), השתכנעתי לחלוטין שמשרה זו היא משאת נפשי המשלבת שתי תשוקות עתיקות יומין המקננות בי מימים-ימימה (מתמטיקה והוראה, כמובן! איך לא ידעתם את זה עלי?) ואף גייסתי את אחת ממרצותי המפרגנות לסייע לי בשכירתי למשרה.

אחרי שכל המסמכים הנדרשים כבר מולאו והודגשו כהלכה, גיליתי שהמשרה נמצאת בעיר התעשייה הקרובה למקום מגורי, כלומר שעה וחצי נסיעה לכל כיוון.

 

(עדיין שווה להגיש. יש מצב שנצליח להסכים על שלושה ימי עבודה משרדיים והשאר מהבית).


למרות כל הדברים האיומים שאמא שלי עשתה, ולמרות כל הכאב שהיא גרמה לי (ולמרות העובדה שחלקו נגרם ביודעין ובכוונה גדולה), אני מרחמת עליה מאד בימים אלו. היא עושה מאמצים עילאיים (יחסית לעצמה) לנהל איתי תקשורת תקינה. אני מוצאת שאישה לא צעירה ובודדה, המתאמצת מעל ליכולתה הטבעית לשמור על קשר עם אישה שהיא לא אוהבת, ראויה לשפע רחמים.

אני עדיין תוהה מה הסיבה שלה להחזיק את הקשר הזה, וברור לי שיש כזו. לא סיבה פסיכולוגית עמוקה כמו הפחד מבדידות כוללת. אמא שלי לא פועלת בשקילות-דעת כשהמניע שלה הוא פסיכולוגי. יש כאן סיבה מוחשית וגשמית, צורך בדבר שיש לו מידות והוא בנוי מאטומים. אולי אני אף פעם לא אדע.

 

אני צריכה לחזור ולקרוא על המשתנים שברשתות ידע. לפחות כשחוקרים אותן, מקבלים תשובות הגיוניות.

נכתב על ידי פארה ווי, 24/5/2006 02:05, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל, משפחה לא בוחרים
41 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-4/6/2006 13:46


קופרה עליך - משהו שונה לגמרי

על אמא שלי אני עוד אספר, ומן הסתם בתהליך העיבוד של המשפחה-שלא-בוחרים שהוגרלה לי יעלו עוד פוסטים מרנינים כמו זה האחרון, אבל עכשיו נעבור למורשת אוסטרלית משובחת, באדיבותו של אחד מקוראי ששלח לי את הספר בדואר.

 

"נחל קופר". צבי, אבא של גבי, קרא את הספר הזה, וכל נימי נפשו זעקו - "אוסטרליה!".  אני אוהבת את צבי מאד-מאד, אבל איך הספר הזה עשה לו חשק לגור באוסטרליה, קטונתי מלהבין.

אוסטרליה המתוארת בספר היא אוסטרליה של שנות 1860, והיא לא גאווה גדולה לאף אחד. הוא נפתח בפרק הראשון, ששמו האטרקטיבי "הריק הנורא" מעיד על אופייה של אוסטרליה באותם ימים, ויותר מזה, על אופיו של הכותב. למשל, את האבוריג'ינים, גזע טוב-מזג ושוחר שלום, הוא מכנה כבר בפסקה הראשונה "המפגרים שבבני האדם שעל פני האדמה". הערים נשמעות כמו שכונות מצוקה מרווחות, והיציבות הכלכלית מזכירה את מצב רוחו של ביפולארי נטול תרופות.

מצד שני, מספרים על הרבה בתי-בושת.

לעניינו, באותם ימים לא היו לווינים או מטוסי סילון, והיבשת בעצם לא מופתה. כמה גברים אתם מכירים שיעמדו בפיתוי להיות מגלי ארצות? אחד המסעות הראשונים המוצלחים נוהל בידי סטארט, שאמנם כמעט ומת במסע, אבל הצליח להתקדם מרחק של 150 מילין לתוך היבשת ולאסוף לא מעט מידע. למשל, שבקיץ עדיף לא להסתובב שם. ובכלל, לפי הספר הזה, סטארט כל הכבוד לו: הוא ניהל משלחת בלי סכסוכים אנושיים (מי ששמע על פרוייקט החממה - נסיון לשים כעשרה אנשים בקהילה סגורה למשך שנה ולראות אם הם לא יהרגו אחד את השני - יודע כמה זה בלתי אפשרי), הוא איבד בסך הכל אדם אחד וכמה סוסים, והוא לא חרג הרבה מהתקציב.

אחרי סטארט היו עוד כמה סיירים מנוסים וחכמים, שלא הצליחו הרבה יותר. אי לכך והבתאם לזאת, חשבה ממשלת ויקטוריה והחליטה לתת את המשימה לאדיוטים גמורים.

זה ציטוט כמעט מדוייק מכאן. האתר אמנם לוקה בציניות מרושעת, אבל הפרטים שבו נכונים.

 

ראש וראשון לאדיוטים עמד רוברט או'הרה בֶּרק. ברק היה ממוצא אירי (נקודת כשל מס' 1), קריזיונר מאוהב בשחקנית פרעחה (כשל 2), חובב סיכונים (3), והכי חשוב - בעל חוש ניווט שאיפשר לו ללכת לאיבוד בדרך מעיר אחת לשניה (כשאת שתי הערים מחבר שביל אחד ויחיד). כף רגלו לא דרכה בבוש מעולם, ולא היה לו שום מושג בסיירות.

אז למה?

את הסיבה כולנו מכירים היטב - זה לא מה אתה יודע, זה את מי אתה מכיר.

כדי לפצות על חסרונותיו של ראש המשלחת, ניסתה ממשלת ויקטוריה (המדינה הזאת שמלבורן נמצאת בה) לשכור אנשים שיש להם כישורים. רופא, סייר חובב, מודד קרקעות, ומטפל בגמלים (להלן, המגמל). המגמל קנה את הגמלים והביא אותם מהודו, מתוך מחשבה שהם יצלחו יותר בשממה האוסטרלית מאשר סוסים. במהלך המסע כנראה נקשרה נפשו בנפשם והוא התעקש על אספקה שוטפת של רום (?) לרווחתם.

בסופו של דבר הורכבה משלחת מסורבלת, עמוסה באנשים ובציוד (למשל, 80 זוגות מגפיים), ויצה לדרך בהיסטריה של לחץ זמן. וכל כך למה? מפני שממשלת דרום אוסטרליה (ההיא של אדלייד) שילחה משלחת משל עצמה באותה עת, וברק חשש שהיא תקדים אותו. למרות שהסיירים המנוסים יעצו לו לא לצאת למסע בתוך היבשת בקיץ (כשהגשם יורד והופך את הקרקע לביצה בלתי נסבלת והטמפרטורות נותנות "בקרוב" של גיהנום) אלא בחורף, הזדרז ברק והגיע בשיא הקיץ אל פתח החלק הקשה ביותצר במסע.

הערה קטנה למתרגמי הספר. נניח שאתם מתרגמים ספר מסעות. עזבו את העובדה שמדובר בחבל ארץ שרוב הקוראים שלכם לא מכירים בכלל, לא נראה לכם מתאים לשים מפה? בגלל שאני כזאת נחמדה שמתי לכם מפה במו ידי.


מסלול חציית היבשת של ברק

(כמובן ייתכן שזה עניין של מהדורה, ובמהדורות המאוחרות יותר יש מפה)

 

החלק הראשון של המסע היה למנינדי. זה היה חלק קל יחסית, מפני שהיו עדיין יישובים בדרך. זה לא עזר לברק, כי די מהר התחילו הסכסוכים בין האנשים. התקבלו שני מחנות: אחד בוגר ושקול שלא תפס מברק מי יודע מה,  ואחד צעיר ונמרץ שראה את ברק כבעל יוזמה ולא כבד. הרופא והמגמל התפטרו.

ברק החליט לפצל את המשלחת. הצעירים הנמרצים ייצאו אל נחל קופר, שהוא המקום היותר נוח לשבת בו בתוך הישבת, ויקימו שם בסיס קבע. הקשישים השקולים יגיעו בעקבותיהם עם האספקה. להנהגת הקשישים הוא שכר אדם שהכיר באותו מקום, וחיכה לאישור של ממשלת ויקטוריה.

הוא גם נפטר מחלק מהציוד. מתוך ה 21 טונות שהם סחבו איתם כל הדרך מויקטוריה, הוא נפטר למשל ממיץ הלימון - שנקנה במיוחד כדי להמנע מצפדינה.

הוא יצא לנחל קופר, מצוייד לכמה חודשים, בעוד ידידו החדש יושב על התחת ומחכה למכתב מממשלת ויקטוריה.

בנחל קופר הם הקימו בסיס, ושם ברק החליט שזה בזבוז זמן לחכות לאספקה. הוא פיצל את החבורה לשתי קבוצות עוד יותר קטנות, ויצא בראש אחת מהן לחצות את היבשת, בלי רופא ועם מינימום אספקה, דרך קויינזלנד. מתי? בשיא הקיץ.

לקבוצה הנותרת הוא השאיר הנחיות לחכות שלושה חודשים. אם הוא לא חוזר תוך שלושה חודשים, הרשות נתונה להם לקום וללכת חזרה למנינדי.

 

נחשו מה?

 

משלחת האספקה ממנינידי לא הגיעה עד היום.

ברק הלך והסתבך בביצה הקווינזלנדית, והאנשים והגמלים והסוסים שלו מתו אחד-אחד.

אחרי ארבעה חודשים הוא הצליח לגרור את השאריות של עצמו ושל עוד שנים מאנשיו, חזרה אל הבסיס בנחל קופר, לגלות שהחבר'ה שישבו שם עזבו. ולא סתם עזבו - עזבו עשר שעות לפני שהוא הגיע.

אחרי כמה זמן הוא החליט לחזור, אבל לא כלעומת שבא אלא בדרך אחרת, ושם, למרות העזרה מהאבוריג'ינים, מתו הוא ואחד מעוזריו. השלישי שרד איכשהו במשך שנה, עד שהגיעו להציל אותו.

 

המציל היה אחד הסיירים היותר טובים של קווינזלנד, והוא יצא בחורף, בציוד קל, ובשכל, והכל הלך לו כל כך קל וחלק שזה ממש מעורר רחמים.

וכמובן שהיתה אחר כך ועדת חקירה וכולם האשימו את כולם.

 

אז מה למדנו מכל הסיפור הזה?

 

שאוסטרלים, אם יש להם נוהל, הם לא יזוזו ממנו מילימטר. כי זה יכול להגמר רע. רע מאד.

 

נחל קופר, אלן מורהר,עם עובד,  הספריה לעם.


ומה איתי ככה? אין המון חדש. עוד שבועיים למנאייק, אני טפו-טפו-טפו לא ממש חולה, גבי קיבל שולחן נגרות חדש במתנה, הטנדר היה היום במוסך עם פיטר, בגדי ריקודי הבטן שלי מתקדמים תודות לאליזבת, בעבודה עדיין מגעילים אלי, לגבי עדיין כואבות הצלעות, אמא שלי עדיין מטומטמת, אני עדיין אוספת טפסים להגירה, ומצאתי שמנת חמוצה ללא לקטוז.


נו, אתם יודעים. הכל כרגיל.

 

שבת שלום!

נכתב על ידי פארה ווי, 19/5/2006 09:24, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של אדם פשוט ב-24/5/2006 09:44



הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  

החודש הקודם (4/2006)  החודש הבא (6/2006)  
31,184
מי אני: פארה ווי
שנות שמש: 47
ככה תדעו שכתבתי:

רוצה לדעת
כבר לא
שלח
סמס לי
חדל סמסת

RSS (הסבר)

 << מאי 2006 >> 
א ב ג ד ה ו ש
  1 2 3 4 5 6
7 8 9 10 11 12 13
14 15 16 17 18 19 20
21 22 23 24 25 26 27
28 29 30 31      

מה היה פה קודם:

חיפוש טקסט בקטעים:

חפש


מוטבעת:
« ישראלים בחו"ל » ±
« נשים חזקות » ±





איפה הייתי ומה עשיתי
איטליה - התחלה וסיוט
אנגליה - זמן אבא
גרמניה אחרת
ארץ הפלאות


זו ילדותי
סליחה, ש"ע
גיל חמש
בחלומי חזרתי
פוסטלגיה


משפחה לא בוחרים
אבות
אמא (1)
אמא (2)
חותנת
סבים


גבי ואני - מההתחלה
גבי ואני מההתחלה
מכתב אהבה
הסוף
סידני


אוסטרליה שלי
ויזה
שופינג אוסטרלי
רגישות חברתית
בדיחה
ביקורת דירה
ראיון עבודה
קרוקודילים
מורשת
על חוף הים


טוב מראה עיניים
יריד חקלאי
דלעות
בית וגן (1)
קאקדו שחורים
קיבוץ תרבויות
בית וגן (2)
בית וגן (3)
ציפורים פה
פרוק רגליים
כן כך נראית
חנוכריסמס
חמשת הסלעים
פוסטונה
עוד מבט
קיבוץ תרבויות


מי אני בשיר
הנזקים הסמויים
החרדה
אני בראי עדי
עדשה


הקרואים שלי (מתעדכן מדי פעם)
עדי - בחזרה מן הקור
סשינקה - מתבגרת לתפארת
חבצלת - שפיות מבדרת
בימבילבוסטון - אור לגויים
שרה הקודמת - מהממת
שרה צלמת העמק (שצ"ה)
קוראת מחשבות - ספרים וסימפטיה
דודינקא - אביר על דוב לבן
ערן - כנות והצלחה
מרגלית צמרת
חתולה במגפיים - אירוח חתולי
ארילו - רואים, ומכאן
CatMan - אוכל, קדימה אוכל
סנורקה - חקלאית מעוצבת
רון - אהבה ולמידה
שארלי - כנות וחוכמה
אמהוּת טובה דיה
אמלש - בעולם אחר, בזמן הזה
בן האין - מעניין
אדם פשוט וירא שמיים
סטימפי - ונדמה שישוב...


ספרים רבותי
מיכאל שלי
נחל קופר
וכי נחש ממית
סיפור על אהבה וחושך


תהליך שיקום אמא
מחשבות
אמא ומשמעות
מכתב שאמא לא תקרא
מזמן לא כתבתי


שמחות וחגים
חנוכה באיטליה
סדר פסח באוז
תכלה שנה וקללותיה
רוששנה
חנוקריסמס
יום אוסטרליה


דברים שאוכלים בחו"ל
פיתות עושים ככה
וככה מלוואח
הרוב לא צריכים, אבל אני כן - מיונז
חומוס אגדי (די די די)
ועוד ממרוקו - דגים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפארה ווי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פארה ווי ועליו/ה בלבד
2005-2001 © כל הזכויות שמורות ליריב חבוט - emAze
עיצוב: איה וגם:שצה