סיפורי בדים לבנים (ואחד צבעוני)
(4/8/2005)

* אזהרה. פוסט זה אינו מיועד לרכי נפש איסטניסטים, באשר הוא עוסק בתחתונים. חד וחלק.

 

יום אחרי שחזרנו מיערות הכרמל הגעתי סוף סוף לשלב פריקת המזוודה.

האמת, אלמלא הייתי צריכה איזו גופיה שחשבתי שנמצאת שם לא הייתי מגיעה לזה גם אז.

יש לשנינו, לבנזוג ולי, נטייה לדחות דברים מהסוג הזה.

תמיד חיים בתקווה שלמישהו אחר ישבר מלראות את המזוודה שוכבת פתוחה באמצע החדר והוא יסדר במקומנו. 99% מהפעמים זה עובד (ושוב תפילת תודה קטנה לקב"ה על ששלח לנו את א' הנהדרת).

בכל אופן, עודי מפשפשת במזוודה שמתי לב שמשהו חסר.

"לקחת את השקית של הכביסה המלוכלכת?" שאלתי את הבנזוג.

הוא, כרגיל, לא ידע על מה אני מדברת.

מסתבר שהשארנו אותה במלון.

"אל תדאג", אמרתי לו, אחרי רגע של דאגה בעצמי. "החתולה נוסעת מחר ליערות הכרמל. אני אבקש ממנה לחפש את השקית".

הוא, בתגובה, נתן בי את אותו מבט של מקודם. עדיין לא היה לו מושג על מה אני מדברת.

 

 

אז התקשרתי אל החתולה ואמרתי לה שהיא צריכה לחפש את התחתונים שלנו.

"משומשים", שאלה ההיא בבעתה.

הזכרתי לה מי מאכיל אותה שחיתות פעם בחודש והיא התרצתה.

הייתי צריכה לדעת שזה לא יגמר בזה.

 

תוך ביקורן של הגרציות באחוזת הבריאות המשופצרת שבכרמל הגיעו אלי הדי החיפוש אחר התחתונים.

 

כך גרציה א':

 

 

וכך גרציה ב':

 

 

אבל שום דבר לא הכין אותי לעתיד לבוא.

 

ביום ג' בבוקר, לא השכם מדי, למה החתולה לא מאמינה ביקיצה מוקדמת, התקבל אצלי sms בזו הלשון:

"מה את מוכנה לעשות בשביל לקבל את התחתונים שלך בחזרה?"

 

עכשיו אני, ברגיל, בחורה שומרת חוק.

"סחיטה?", השבתי לה ב-sms נזעם. "אני ישר פונה למשטרה".

 

שניות אחר כך הגיעה ההודעה הבאה, ושוב אני מצטטת:

"תפני למשטרה ולא תראי התחתונים שלך יותר בחיים".

 

כאן נשברתי. התחננתי בפניה שלא תפגע בהם לרעה.

 

"עכשיו את מדברת בהגיון". זו היתה תשובתה הכתובה הלקונית. "שבי ליד הטלפון וחכי להוראות".

 

 

ואכן, לא חלפו רגעים רבים והיא, בקול צרוד (זו לא היתה הסוואה. זה הקול שלה כשהיא קמה מהשינה בסביבות אחת עשרה) מסרה לי איפה ומתי נפגש.

 

עכשיו אותי לא עשו באצבע. ידעתי שלפגישה הזו אני צריכה לבוא עם גיבוי.

ישר יצרתי קשר עם בלוגרית אחת, אושיה, ובקשתי ממנה לבוא. התוכנית היתה, שאותה בלוגרית אשר כוחה ברושם הראשוני העז שהיא משאירה על מי שנפגש איתה, תצטרף לשולחן, תסחרר את החתולה בנוכחותה הכובשת ואני, בזמן הזה אחטוף את התחתונים ואברח.

למזלי fe התגלתה כבעלת לב רך, במיוחד אחרי שסיפרתי לה עד כמה אני קשורה לתחתונים שלי והיא הסכימה לבוא.

 

 

אתמול, בשעה 13:30 התייצבתי ב"ריבר".

הגעתי ראשונה ומכיוון ששיעמם לי החלטתי לקשקש בטלפון בזמן ההמתנה.

ואז גיליתי ששכחתי את הנייד במשרד.

רגעים קשים עברו עלי כשתסריטי אימה התגלגלו בראשי. אולי החתולה מנסה להשיג אותי ולהודיע שהיא משנה את מקום המפגש? אולי fe איבדה את הדרך? נופפתי מעלי את המלצרית המתעניינת בידיים רועדות ולא נותר לי אלא להמתין בלב הולם.

 

 

אחרי רבע שעה הגיעה החתולה.

האמת לא יכולתי להתלונן על האיחור ולא רק בגלל הסחורה שהחזיקה. בפעם הקודמת, באותו המקום, דפקתי לה איחור דומה.

היא התיישבה מולי, הסתכלה לצדדים, ואמרה: "נו, מה אני מקבלת בשביל זה?" מאחורי הגב שלה היא החזיקה שקית מתוכה בצבץ בד בצבע מוכר.

גם אני הסתכלתי לצדדים, מחפשת נואשות את fe שתבוא להרעיף מנוכחותה, אבל ההיא לא היתה שם. מסתבר שהוזעקה למקום אחר. ימי התנתקות, אתם יודעים. כולם עסוקים.

נאלצתי לסמוך על תושייתי אני. חייכתי אל החתולה את החיוך הכי יפה שיש לי ואמרתי לה שהיא נראת נפלא.

כרגיל, זה עבד.

 

 

בסיכומו של דבר אספר, שכמעט ושכחתי את התחתונים גם במסעדה.

אני מנסה לחשוב ממי, במקרה כזה, הייתי מבקשת שיחפש לי אותם.

אותו אחד לפחות לא היה יכול לטעון שמדובר בסחורה לא נקיה. אתם מבינים - החתולה כיבסה לי אותם.

מיאו.

 

 

 

 

 

שמור   בטל

79 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא