איך להשאיר את הרושם הנכון
(11/8/2005)

האירוח מאתמול ארוז בקופסאות קטנות במקרר.

אם האורחות שלי היו מתמהמות עוד קצת, גם אותן היתה א' הנהדרת אורזת ומניחה בקירור, שלא יתקלקלו.

לא היתה לה שום בעיה למצוא מספיק קופסאות בשביל זה.

קופסאות יש לי המון.

כלי הגשה, לעומת זאת, לא כל כך.

באמת שאין לי מושג למה. אני מתה על כלי הגשה - מגשים לגבינה, מגשים לפשטידות, מגשים לעוגות, קערות לסלט, קעריות לסלט, קערעריות לזיתים. מעריצה אנשים שמגישים כל סוג של מזון בכלי שמתאים לו.

אצלי הכל פשרות. בשביל סלט המוצרלה והעגבניות שהחתולה הכינה אתמול יכולתי להציע איזה פיירקס שקיבלתי לחנוכת הבית מהבת דודה של אמא שלי. כבר אז לא ידעתי מה לעשות איתו. החתולה גם היא לא ידעה, אבל לא היתה לה יותר מדי ברירה. את הפשטידות הגשתי על קרש חיתוך. א' הנהדרת הניחה עליו נייר אפיה מה שהפך אותו לדקורטיבי. מאוד דקורטיבי. את הגבינות על מגש קרמיקה לעוגות, שאחותי קנתה פעם ב"לחם ארז". לגבינת השמנת לא היה כלי, ולכן הוגשה לשולחן בקופסת הפלסטיק של טיב טעם, את הלחם שמתי בסלסלת פירות, כי הסלסלה הקטנה משמשת לאחסונו של השום ואת היין שתינו מכוסות דקות רגל בגדלים וגבהים שונים.

אבל גולת הכותרת, אין מה לומר, היה הכלי שקניתי לחיתוך גבינות.

בטח יש לו איזה שם שנתנה לו האקדמיה. אני, למרבה הצער, לא יודעת אותו.

ראיתי אותו תלוי ליד הקופות ב"טיב טעם", מיד אחרי שסיימתי לבחור את הגבינות שאגיש בערב, ומיד קטפתי אותו לתוך העגלה.

אין לי אמנם במה להגיש את הגבינות, חשבתי, אבל לפחות אראה מידה מינימלית של קלאסה כשאגיש את הגבינות עם כלי החיתוך המתאים לידן.

זקפתי קומתי, מתחתי כתפי לאחור, צווחתי קלות כאשר הצוואר שלי הזכיר שהוא תפוס, והרגשתי לפחות כמו בת למשפחת אצולה המקורבת למלכה אליזבת. יש לי סכין לחיתוך גבינות. היפ-היפ, הוריי. במבטא בריטי כמובן.

הרושם קצת המתמסמס כשהתברר ששכחתי להוציא את הכלי מהשקית שהכילה את הגבינות. שעתיים אחר כך, כאשר fe עסקה בסידור הגבינות על מגש העוגות היא מצאה שם את הסכין רועדת מקור. לא יכולתי להעמיד פנים שמדובר בקלאסה עם ותק, כי לסכין היה עדיין מחובר הפתק עם המחיר, ונאלצתי להודות שמדובר ברכישה שעשיתי לכבודן.

"יופי", אמרה fe, "רק שזו סכין לגבינות קשות ולא לסוג שקנית".

אני באמת לא יודעת איך יצא שאני כל כך חסרת כישרון בכל הקשור לענייני מטבח. אפילו אמא שלי, שבישול אינו הצד החזק שלה, מפליאה בבחירת סטים להגשה ואירוח. הכל אצלה כל כך מתאים, כל כך מסודר. לא תתפסו אותה מניחה כלי חיתוך לגבינות קשות, ליד קממבר. שלא לדבר על זה שלא תתפסו את הקממבר שלה יושב על מגש לעוגות.

אז עם המטבח לא הלך לי.

קיוויתי שאוכל לפחות להרשים אותן עם שאר הבית.

הלך לי לא רע עד שהגענו לשירותי האורחים, שאז גילתה הפולניה שתליתי שם תמונות של קרובי משפחה מתים. תמונות מצהיבות בשחור לבן, מוקפות במסגרת מכובדת. ב"מרקו פולו" רצו מאתיים שקל על תמונה של אנשים זרים לי. את המשפחה קיבלתי כמעט חינם אין כסף.

מזל שאכלנו קודם, אחרת לחלושס שתקף את הפולניה היתה השפעה מצמיתה.

היחידה שעדיין חושבת שאני בסדר זו פמה, ולדעתי זה רק בגלל שהבאתי פאי לימון זעיר מ"דומיניק". אפילו העובדה שהצלחתי לטלטל בדרך הביתה את קופסת העוגות, כך שהלימון נדבק לשוקולד-אגסים, והפירות שעיטרו פאי זעיר אחד נדבקו לדפנות הקופסא וללימון וגם עיטרו קצת את השוקולד, לא קלקלו את הרושם הטוב שהשארתי עליה.

היא חושבת שיש לי טעם טוב.

מצד שני אני חושבת שיש מצב שהיא שתתה יותר מדי הרבה אלכוהול והיום, ביום שאחרי, היא כבר תחשוב אחרת.

 

השורה התחתונה - אני מארחת על הפנים.

ולמרות זאת היה ממש נחמד.

אני צריכה לעשות את זה עוד פעם.

בהחלט.

מיד אחרי שאקנה כלי הגשה מתאימים.

אני לא חושבת שהיחסים שלי איתן יעמדו בעוד ערב של רושם רע.

 

 

 

שמור   בטל

77 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא