היד שמנענעת את העריסה

הבו לי שקית נייר ואנשוף לתוכה
(16/12/2005)

התחושה שלי עכשיו, כשאני כותבת את הפוסט הזה, דומה במידת מה למה שהרגשתי רגע לפני שהמסיבה התחילה.

למעלה התחילו להגיע אורחים ואני עמדתי במטבח, עם הבעל המדהים של החתולה, וניסיתי לשכנע אותו שיתן לי להישאר איתו ולעזור. "בטח יש משהו שאני יכולה לעשות כאן", אמרתי והוא ידע שבעצם אני לא רוצה לעלות.

כל הבוקר הייתי אקסטטית, כל אחר הצהריים נרגשת, כל הערב נלהבת וברגע שלפני - בפניקה.

כבר שנים שאני לא נטרדת בענין הזה של רושם ראשוני; רוב הנמצאים סביבי מכירים אותי המון זמן ומי שאינו מכיר על פי רוב גם לא מעניין אותי.

אז נכון שבחודשים האחרונים, עם כניסת הבלוג לחיי, גדל מספר האנשים החדשים שפגשתי, אבל גם בזה לא היה שום דבר מלחיץ. אלו היו פגישות בהרכבים מצומצמים ואיך שהוא שיכנעתי את עצמי, שמכיוון שנקודת המוצא היא היכרות במרחב הוירטואלי, במקרה הכי גרוע אוכל לעבור דירה, בקלות, בלי אפילו להיזקק למובילים.

ואתמול, פתאום, פגישה עם המון אנשים חדשים, בחלקם כאלה שכבר הבהירו לי בתכתובת שהם ממש מחכים לגלות איך אני בחיים האמיתיים. ומאחר שלעבור דירה כבר לא בא בחשבון, כי יותר מדי אנשים מהוירטואליה הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי, התחלתי לדאוג מה יהיה הרושם שאשאיר.

אני שונאת את הדאגה הזו. היא גורמת לי לחשוב על מה שאני עושה. וכשאני חושבת אין מצב שלא אפשל.

ועכשיו אתם מצפים שאני אומר שלמרות כל החששות הייתי ממש בסדר, כבשתי את כולם בסערה והשארתי רושם מדהים.

אז שלא.

אני לא זוכרת את כל הפנינים שיצאו לי מהפה במשך הערב, אבל זכור לי בוודאות שאמרתי לדודה משהו בדבר בלון שצומח לה מהציצים ולבחור הזה, שהציג את עצמו בפני, אמרתי, כמשפט פתיחה, שהוא מספיק צעיר בשביל להיות ילד שלי.

בררר....

לא שזה הצליח לקלקל לי את ההנאה מהערב. היה מדהים. אבל זה סיפור לפעם אחרת.

ומהמסיבה אל הבלוג והפוסט הנוכחי.

כבר מזמן שאני לא חושבת יותר מדי על מה שיכתב כאן. מי שמבקר פה באופן קבוע כבר התרגל אלי ומעטים מגיעים בטעות.

בעקבות אתמול אני יודעת שיכנסו לכאן אנשים חדשים. הרבה אנשים חדשים. לבדוק את הסחורה.

שוב אני צריכה לעשות רושם ראשוני טוב

שוב אני מתחילה לחשוב - האם מה שאכתוב יהיה מעניין מספיק? מצחיק מספיק? מרגש מספיק?

וכשאני חושבת, אין מצב שלא אפיל שיממון על הקוראים.

אוף.

אני צריכה שקית נייר, כדי להרגע.

או לשמוע שוב את מזגנים שרה אחרי ששאפה בלון מלא בהליום.

מה אתם מתרגשים? אלו של הצ'יף ומזגנים היו מלאות הרבה יותר.

בקטגוריות: הופ הופ טרללה
114 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן -1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לפוסט הקודם לפוסט הבא לבלוג המלא




חבצלת מהשרון בת 57 הצטרף כמנוי בטל מנוי שלח ארכיון: דג הזהב החיים בלעדיה ציפצופים שלושה קצרצרים חתולה דודינקה פסיכופת צדקת עדי טליק דויד עושה את חבצלת חבצלת עושה את דויד חבצדויד עושים את יולי		הבו לי שקית נייר ואנשוף לתוכה (16/12/2005) התחושה שלי עכשיו, כשאני כותבת את הפוסט הזה, דומה במידת מה למה שהרגשתי רגע לפני שהמסיבה התחילה. למעלה התחילו להגיע אורחים ואני עמדתי במטבח, עם הבעל המדהים של החתולה, וניסיתי לשכנע אותו שיתן לי להישאר איתו ולעזור. "בטח יש משהו שאני יכולה לעשות כאן", אמרתי והוא ידע שבעצם אני לא רוצה לעלות. כל הבוקר הייתי אקסטטית, כל אחר הצהריים נרגשת, כל הערב נלהבת וברגע שלפני - בפניקה. כבר שנים שאני לא נטרדת בענין הזה של רושם ראשוני; רוב הנמצאים סביבי מכירים אותי המון זמן ומי שאינו מכיר על פי רוב גם לא מעניין אותי. אז נכון שבחודשים האחרונים, עם כניסת הבלוג לחיי, גדל מספר האנשים החדשים שפגשתי, אבל גם בזה לא היה שום דבר מלחיץ. אלו היו פגישות בהרכבים מצומצמים ואיך שהוא שיכנעתי את עצמי, שמכיוון שנקודת המוצא היא היכרות במרחב הוירטואלי, במקרה הכי גרוע אוכל לעבור דירה, בקלות, בלי אפילו להיזקק למובילים. ואתמול, פתאום, פגישה עם המון אנשים חדשים, בחלקם כאלה שכבר הבהירו לי בתכתובת שהם ממש מחכים לגלות איך אני בחיים האמיתיים. ומאחר שלעבור דירה כבר לא בא בחשבון, כי יותר מדי אנשים מהוירטואליה הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי, התחלתי לדאוג מה יהיה הרושם שאשאיר. אני שונאת את הדאגה הזו. היא גורמת לי לחשוב על מה שאני עושה. וכשאני חושבת אין מצב שלא אפשל. ועכשיו אתם מצפים שאני אומר שלמרות כל החששות הייתי ממש בסדר, כבשתי את כולם בסערה והשארתי רושם מדהים. אז שלא. אני לא זוכרת את כל הפנינים שיצאו לי מהפה במשך הערב, אבל זכור לי בוודאות שאמרתי לדודה משהו בדבר בלון שצומח לה מהציצים ולבחור הזה, שהציג את עצמו בפני, אמרתי, כמשפט פתיחה, שהוא מספיק צעיר בשביל להיות ילד שלי. בררר.... לא שזה הצליח לקלקל לי את ההנאה מהערב. היה מדהים. אבל זה סיפור לפעם אחרת. ומהמסיבה אל הבלוג והפוסט הנוכחי. כבר מזמן שאני לא חושבת יותר מדי על מה שיכתב כאן. מי שמבקר פה באופן קבוע כבר התרגל אלי ומעטים מגיעים בטעות. בעקבות אתמול אני יודעת שיכנסו לכאן אנשים חדשים. הרבה אנשים חדשים. לבדוק את הסחורה. שוב אני צריכה לעשות רושם ראשוני טוב שוב אני מתחילה לחשוב - האם מה שאכתוב יהיה מעניין מספיק? מצחיק מספיק? מרגש מספיק? וכשאני חושבת, אין מצב שלא אפיל שיממון על הקוראים. אוף. אני צריכה שקית נייר, כדי להרגע. או לשמוע שוב את מזגנים שרה אחרי ששאפה בלון מלא בהליום. מה אתם מתרגשים? אלו של הצ'יף ומזגנים היו מלאות הרבה יותר. שמור בטל בקטגוריות: הופ הופ טרללה 114 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן -1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לפוסט הקודם לפוסט הבא לבלוג המלא