צעירים חסרי מנוח (פרק 3207)
(3/2/2007)

תקציר הפרקים הקודמים:

 

קנדי מספרת לג'יין שג'יימס, החבר שלה, כבר לא מעוניין בה ואפילו שונא אותה. לפני שג'יין מספיקה לברר עם ג'יימס מדוע הוא באמת מתנהג מוזר כלפיה מודיע לה הקטור שג'יימס נפרד ממנה. ג'יין שבורת הלב קוברת את טבעת האירוסין שקיבלה מג'יימס בגינת בית הוריה ומחליטה להניח את העבר ואת ג'יימס מאחוריה, אלא שאז הקטור מגיע ומבקש לדעת, בשמו של ג'יימס מה היא חשה כלפיו ובהמשך ליאונה מספרת לג'יין שג'יימס נפרד ממנה, כי סיפרו לו שג'יין כבר לא מעוניינת בו ואפילו שונאת אותו.

 

וכעת לפרק 3207

 

ג'יין מגיעה למסיבה בביתה של ליאונה כשהיא חולה. היא מצפה למסיבת ריקודים, אבל כולם מתעקשים לראות "ארץ נהדרת" (שוב לקט - פשוט שערוריה) ובהמשך לשחק "אמת וחובה". ג'יין שגודלה על ידי נזירות מסרבת לקחת חלק במשחק הפריצות הזה. כשמגיע תורו של ג'יימס הוא נשאל האם הוא עדיין מעוניין בג'יין ומשיב בחיוב. ג'יין שממתינה לפניה ישירה אליה דוחה את נסיונותיהם של קנדי והקטור לקבל ממנה הצהרה דומה ביחס לג'יימס.

בבוקר המחרת ג'יין מתעוררת עם כאב ראש ובחילה (וירוס) ומגלה שג'יימס מנסה ליצור איתה קשר באמצעות המסנג'ר. מתחילה שיחת חולין ("הי" "הי" "מה קורה" "הכל טוב. איך אצלך" "גם הכל טוב"), שמגיעה אחרי זמן קצר למבוי סתום כשמגיע תורה של ג'יין לדבר והיא לא מצליחה לחשוב על משהו מספיק בלתי מחייב. הקריין יודע הכל מציע לג'יין לשלוח חייכן. החייכן (נו סמיילי. מה לא ברור?) מוביל, סוף סוף, לשיחה מעט עמוקה יותר במהלכה מתגלה מה שכבר היה ידוע (לפחות לקריין יודע הכל) כבר קודם - אמרו לו, אמרו לה, שום דבר לא נכון. ג'יימס מצהיר בפני ג'יין שהוא לא שונא אותה. בעוד ג'יין שוקעת בשתיקה מלאת מבוכה (קריין יודע כל: "תכתבי לו משהו. המסכן יושב בצד השני ומתייסר". ג'יין: "אוף אמא, את מעצבנת") יש נפילה במתח החשמל וכל המחשבים בבית כבים. מתחילה התרוצצות רבתי בבית במהלכה מאבדת ג'יין מעט משלוותה (ג'יין: "זוז". רוברט: "זה המחשב שלי. זה בכלל החדר שלי". ג'יין: "אתה מעצבן. זווווווווווז" קריין יודע כל: "תן לה את המחשב. זה מצב חירום" רוברט: "אני מכבה לה את המחשב. הוא שלי!" ג'יין: "לאאאאאאא" קריין: "בואי נרוץ למחשב בחדר העבודה") ובסופה מתברר שנפילת המתח היתה כלל ישובית וגם המחשב של ג'יימס קרס.

ג'יין וג'יימס מוצאים לבסוף שני מחשבים עובדים ושוקעים בשיחה משמעותית (ג'יימס: "אני מתקין תוכנה חדשה. תיכף מתנתק". ג'יין: "טוב. ביי". ג'יימס: "חזרתי". ג'יין: "טוב". ג'יימס: "את שם". ג'יין: "כן"). הקריין יודע הכל הולך להחליף חיתול לאדוארד.

 

 

"תפסיקי להתנהג כאילו מדובר באחד מהסרטים הרומנטיים שלך", אמר לי הבנזוג הבוקר. לא מעט פעמים אני מוצאת את עצמי צועקת על הטלוויזיה כששני הגיבורים מצליחים לחרב מערכת יחסים בגלל אי הבנות פתירות, אז איך אני יכולה לשתוק כשהטלנובלה מתרחשת אצלי בבית?

 

שמור   בטל

בקטגוריות: ילדותי השניה
57 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

כאבי גדילה
(31/1/2007)

גלית אמרה שאורן לא רוצה להיות חבר שלי יותר. הוא שונא אותך, אמרה לי איה, אבל לאיה לא לגמרי האמנתי. היא העמידה פני חברה, אבל היתה בה איזו חמקמקות לא נעימה. פעם אחת לפחות היא ניסתה לסכסך ביני ובין האחרות, כשהזמינה אותי אליה הביתה ובלי לספר לי ששתי בנות אחרות נמצאות בחדר הסמוך, עשתה כל מאמץ לגרום לי לדבר עליהן.

אורן לא רוצה להיות חבר שלי יותר. לא הצלחתי לחשוב על סיבה. לא קרה שום דבר שיכול היה לשנות את הדברים בנינו. כלומר, באמת לא קרה כלום. הבנים והבנות היו שתי קבוצות נפרדות, מחוברות בקשרי חברות שלא היה להם שום ביטוי במציאות היום יומית. מה כבר עשיתי? מה הוא חושב שעשיתי? מה אמרו לו שעשיתי? חוסר הידיעה גמר אותי. בכיתי מעלבון שקראתי לו אז "אהבה נכזבת". אכזבה היתה, אהבה כנראה לא, אבל הכאב היה אמיתי. לגמרי.

אחר כך שוב היינו חברים, אורן ואני ושוב לא, ושוב חברים ושוב לא, ובתווך היו גם תמיר ומשה והרבה התחלות מרגשות וסופים לא ברורים ובכל השנים הללו, מכיתה ד' ועד סוף ו', לא התקיימה אפילו שיחה אמיתית אחת ביני ובין "החברים" הללו שלי, בגללם ובעיקר בגללי וגם אחר כך, כשכבר גדלתי יותר וידעתי שאפשר לדבר עם בנים בלי למות, עדיין נתקעתי עם השיחות הללו של "האם" ו"למה" והעדפתי את חוסר הידיעה המכאיב על מבוכת שיחה כנה ואמיתית. שיחה בענייני רגשות היא סוג של הפגנת חולשה ועד שהתבגרתי דיי לא הייתי מספיק חזקה כדי להראות חולשה מהסוג הזה.

 

היום יש להם מסנג'ר ו-ICQ והקשר התכוף יוצר את האשליה שמדובר במשהו שונה ממה שהיה בזמני. אבל זו רק אשליה. הם עדיין לא באמת מדברים. "מה קורה?", "מה נשמע?" "הכל טוב" ו"בסדר", הבתעשר (וחצי) ובני כיתתה יושבים שעות ליד המחשב ולא אומרים שום דבר משמעותי, שזה מצוין כל עוד לא קורה שום דבר, אבל אם קורה הרי שהכלום שנאמר משאיר מרחב עצום לאי הבנות, כעסים ועלבונות, בדיוק כמו שהיה אצלי.

ואני ממרום שנותי ושנות ניסיוני יודעת שהכל בעצם כל כך פשוט ופתיר ונדרשת רק תקשורת כדי למנוע ולעקר את הכאב. "תשאלי מה קרה", אני מציעה לה, "דברי איתו. אל תקשיבי לכל מה שאומרות החברות שלך, עם גרשיים ובלעדיהן". לא עוזר לי. בגיל הזה לא מדברים.

 

ודאי שאני יודעת שיש דברים שהם צריכים לחוות בעצמם, שיש תובנות שהם צריכים לגבש לעצמם, שיש כאב שהוא בלתי נמנע, באשר בלעדיו לא תבוא התפתחות. אבל הידיעה הזו אינה מונעת ממני תסכול. אני חושבת שהרגע הכי קשה להורה הוא רגע הגילוי שיש דברים שאין באפשרותו לעשות עבור הילד שלו. חוסר האונים הזה מדיר שינה מעיני, בשעה שהיא ישנה שלווה במיטתה חולמת על הפליי-ליסט במסיבת הכיתה שתהיה ביום שישי.

 

אמרו לי שתהליך הגדילה של הילדים מלווה בכאב. מי ידע שמדובר בכלל בכאב שלי. 

שמור   בטל

בקטגוריות: ילדותי השניה
50 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

לא דיברנו עוד על אהבה
(3/10/2006)

 

מכל רצף האירועים השתמרה אצלי רק תמונה אחת ברורה, שלא כיהו בה שיני הזמן. חצר בית הספר, המגרש בין הסלים ריק מכדי שהשעה תהיה שעת הפסקה, אולי שיעור ספורט. מזג האויר בהיר ואני וגלית במכנסיים קצרים. בצד השני של המגרש מתגודדים הבנים בחבורה גדולה ואני מציצה לכיוון שלהם. זהו. זה כל מה שאני זוכרת מהרגע בו קיבלתי את הצעת החברות הראשונה שלי.

מאז ערב יום כיפור לבתעשר יש חבר.

הן היו מצחיקות החברויות הללו של כיתה ה'. כל התקשורת של לפני, תוך כדי וסופו של דבר נערכה באמצעות אנשי ביניים. האיש שלו פנה לזה (או ליתר דיוק לזו) שלי, כדי לברר האם ומתי וזו שלי סגרה עניינים עם האיש שלו בקשר לאיפה ועם מי. לפעמים חלפו תקופות חברות שלמות בלי שבני הזוג עצמם החליפו יותר מחצי מילה. כלומר היו עדיין - "זוז, אתה מסתיר לי" ו-"תעבירי לי את המחק", אבל על פגישה ליד הפיצה דיברנו רק באמצעות אחרים.

"את שמחה?" אני שואלת את הבתעשר. היא מושכת בכתפיים. לא ממש אכפת לה. "מה בעצם עושים עם חבר?" היא שואלת.

הטרנד הזוגי תפס אותנו לא מוכנים. ארבע שנים התרגלנו להתחלק לשתי קבוצות נפרדות ולהגיב ב"איכס" הדדי כשנדרשנו לפעילות משותפת ופתאום, בבת אחת ובלי אזהרה הכל השתנה. בבהלה שפשתה בנו החלו נרקמים יחסים שהונחו על ידי שיקולים של תכלית. היא מספיק מקובלת? הוא מספיק גבוה? "משה אמר שאורן רוצה להיות חבר שלך", אמרה לי גלית באותו יום על מגרש הספורט. "כדאי לי?" שאלתי אותה, מעמידה פנים שלא קל לי להחליט והצצתי לכיוון חבורת הבנים. ודאי יש פרטים רבים שנשמטו מהתמונה שבראשי, אבל את תחושת העילוי שפיעמה בי אני זוכרת כאילו היה הדבר רק אתמול.

"איפה התיק שלך?" ליד בית הכנסת, מקום בו נפגשים כל בני הישוב עם אופנים ובלעדיהם, חולפת על פני הבתעשר, סמוקת לחיים מהרכיבה ובלי בקבוק שתיה וטלפון נייד. היא מצביעה על מי שמדווש מאחוריה ומדווחת שהחפצים שלה אצלו. הוא סוחב אותם עבורה. היא לא אומרת יותר מזה, אבל אני מזהה בה משהו מוכר ופתאום, באחת, פורצת לתודעתי אותה התמונה. אני, מגרש הספורט, חברות ראשונה.

זו היתה רק הכנה מגושמת לדבר האמיתי, רמז למה שמחכה בהמשך, ממש מעבר לפינה. אוטוטו התבגרות ובנתיים תקופת ביניים נהדרת של חוסר ודאות. ככה לפחות זה נראה לי ממקומי עכשיו. וזיכרון התחושות ההן גורם לי לרצות לקחת חלק במערבולת הזו בה מסתחררת הבתעשר. אני מציצה, מתערבת, מנסה לנתב, וכמעט שוכחת, לפרקים, שבעצם אסור. למרות שהיא מניחה לי להיות שם, אני חייבת לקחת צעד אחד לאחור, כי אלו ההתנסויות שלה והלב, כך נאמר*, הוא הרי רשות היחיד.

  

 

 

*מה זאת אומרת איפה נאמר? מאיפה אני יכולה לצטט תובנות בענייני אהבה והתבגרות אם לא מהתנ"ך שלי, הוא "נערות בחברה".

 

 

שמור   בטל

בקטגוריות: ילדותי השניה
87 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע