היום הראשון
(30/11/2006)

(הרבה יותר מדי) מוקדם בבוקר הגענו למאוריציוס, רק כדי לגלות שהמזודה הענקית שלנו החליטה שמזג האויר הפריזאי טוב לה לעור ונשארה, לפיכך, שם. למזלנו חבצלת א' ובנזוגה שהגיעו למאוריציוס יום אחד לפנינו, אחרי ביקור קצרצר בבומבי, נתנו לנו פרטי לבוש שונים וכך יכולנו לצאת סוף סוף מהבגדים שלבשנו ארבעים ושמונה שעות קודם לכן, ולהיכנס (בערך) למוד חופשה.

 

החבצוצים גם קידמו את פנינו במצגת מסודרת ומפורטת ביחס לאפשרות הבילוי באי. למרבה הצער בעוד שמבחינתי כשמדובר ב"בילוי" הכוונה למנוחה וקניות, הרי שהרשימה של ידידי הנמרצים כללה חתירה של חמישה ק"מ בקייק, רכיבה של כמה שעות  על אופניים, שיטוט מתחת למים בצוללת זוגית וטיסה בהליקופטר מעל לאי. "וגם שיעור גולף", הזכירה חבצית. בשלב הזה איבדתי את ההכרה.

 

את היום הראשון החלטנו להקדיש לפעילות קלה שתאפשר לי שנת צהריים אחרי יממה וחצי בעיניים פקוחות. שכרנו מונית שלקחה אותנו לחמת גדר המקומית - "La Vanille", שמורה שהוקמה לפני כעשרים שנה על ידי זאולוג יהודי אוסטרלי ואישתו שהיא בת האי. מלבד תנינים בכל הגדלים והצורות אפשר למצוא במקום גם מכרסמים, לטאות, צבים מסוגים ובגדלים שונים (החל מצבי מים זעירים וכלה בצבי ענק בני מאה) וחדר מלא בחרקים שמוצמדים אל הקיר בסיכות

 

 

צב. גדול. עכשיו, אגב, עונת היחום(?) של הצבים וכולם עסוקים בניסיונות לעלות אחד על השני.

 

מוקדש לסנדוויץ'

 

לו רק חמת גדר נראתה ככה

 

עץ קוקוס

בדרך חזרה למלון עצרנו ב-"Restaurante Le Saint Aubin - Riviere Des Anguilles, Mauritius", חוה קולוניאלית לשעבר שהיום משמשת מסעדה אשר בחצר האחורית שלה מזקקים רום מקני סוכר, מחלצים לבבות מדקלים ומייצרים מקלות וניל. שתינו רום בטעם וניל, אכלנו עוף בטעם וניל וטעמנו לבבות דקלבלי שמץ וניל ישר מהעץ.

 

 

המסעדה

 

 

 

כך עוקרים לדקל את הלב

 

 

 

וכך נראה עץ באובב

 

המזוודה הסוררת התרצתה בסופו של דבר והגיעה כמה שעות מאוחר יותר בטיסה בה הדיילות פחות אלימות (מה בסך הכל עשיתי? נכון, קמתי לפני שנכבה השלט המורה על הידוק החגורות, אבל זה היה בטעות ולמען מטרה טובה. זו סיבה לקפוץ עלי ולהדוף אותי על זקן שלא עשה רע לאיש?). לכל בגדיי שלום.

 

ולסיום – נוף מהחדר.

 

 

 

שמור   בטל

39 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

כמעט
(29/11/2006)

דברים משתבשים.

לא משנה כמה מדוקדק התכנון, סופו להשתבש. אין בזה שום דבר חדש או מפתיע, מלבד, אולי, ההפתעה המוחלטת שלי בכל פעם שזה קורה.

 

הבוקר היינו אמורים לצאת בטיסה לפריז, להחליף מטוס בצהריים ולהתחיל במסע הארוך למאוריציוס.

ואז עיני סגר את המדינה.

 

למרבה המזל היה בינינו (רמז  -לא אני) מי שלקח ברצינות את האזהרות וכך, מאז אתמול בערב, אחרי מירוץ מטורף שגרם לי להשאיר מאחורי את מכנסי הג'ינס החביבים שלי, אנחנו כאן:

 

 

 

חוץ מהקור זה בכלל לא רע:

 

 

 

נתראה, יש לקוות, קרוב יותר לקו המשווה

 

 

ותודה ענקית למורטישה שעיצבה את הכותרת לחופשה הזו.

שמור   בטל

40 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

ושוב אני מתגלה כשוטה או קטנה
(23/11/2006)

אזהרה חמורה - חלקו הראשון של הפוסט עוסק בעניינים נשיים למהדרין. כל גבר ששומר נפשו מכאלה מוטב שירחק וידלג ישר לפסקה השישית. לנוחיות הנמנעים סומנו הפסקאות המסוכנות בצבע כחול.

 

אומרים שאוסטופרוזיס היא מחלה של נשים מבוגרות. "מה את עושה כאן בכלל?" שאלה אותי הבודקת בעודה מזיזה ומפשקת אבריי כמפעיל מריונטה. "את צעירה מדי". צעירה יחסית, אבל במידה רבה מצויה מאז ומעולם מרחק נגיעה מגיל המעבר והבלות - המחזור החודשי שלי יכול לענות להרבה שמות מלבד "מחזור חודשי". הוא חוזר, לפעמים, אבל בהחלט לא בכל חודש ולפני שכולכן נאנחות ואומרות - "איזה כיף לך" אציין שההעדרות שלו מעידה על מצב הורמונלי מעורער ובלי הורמונים, בנות יקרות, גם הסידן לא שש להישאר בגוף.

 

הפעם האחרונה שבורכתי בה במתקפה הורמונלית היתה בחודש אוגוסט רגע לפני הנסיעה לתורכיה. לפני כן אותגרתי שלושה חודשים קודם, רגע לפני הנסיעה לסין. מסתמנת תבנית, כתבתי אחרי החופשה האחרונה.

 

תנחשו מה גיליתי עכשיו, שישה ימים לפני הנסיעה למאוריציוס.

 

המסקנה המתבקשת ברורה לגמרי. אם בריאותי חשובה לי ואני רוצה להימנע מהתפוררות אוסטופרוטית, עלי לנסוע כל חודש לחו"ל. זו הדרך היחידה להבטיח מחזור סדיר

 

היה כיף אתמול בסדנא.  לא משום שחס וחלילה קראתי את התרגיל - מרבית השיעור עסקנו, עדיין, בתרגיל מס' 1 -  אלא משום שהיה פשוט נחמד. יש לי מקום קבוע שנשמר על ידי שני היושבים מצדיי - הבחור הנחמד מימין ואיש מבוגר, שמזכיר לי את אבא שלי, משמאל. אני מגיעה באיחור של שתי דקות, מתיישבת במקום הכי שווה בשולחן, ממש מול פרצופה של יודית, ואחרי עשר דקות מגיע השותף השלישי בקבוצה הקטנה שנוצרה סביבי, לוקח כיסא ונדחף ביני ובין המבוגר. כולנו מקשקשים בלחש במהלך השיעור, מחליפים פתקים והערות ציניות, ולרגעים אני מרגישה כמו בחלומו של אהוד בנאי.

 

תרגיל מס' 2 זכה לתגובות חיוביות להפליא בקרב חברי הסדנא שהיו נחמדים וטרחו בקריאתו קודם לשיעור. כשעשיתי את המטרים האחרונים לפני הדלת לחדר הסדנא השיגה אותי מאחרת אחרת שביקשה לדעת האם אני חבצלת. "קראתי את התרגיל שלך ולא הפסקתי לבכות", היא אמרה ולפני שהספקתי להודות לה הצהירה שעכשיו בעלה שמח שקיימת עוד אישה שמרגישה כמוה. אחרי הצהרה כזו לא היה לי נעים לומר שמדובר בסיטואציה בידיונית מבחינתי, לכן הסתפקתי בהינהון קצר שיכול היה להשתמע לשני פנים.

 

בשבועיים הקרובים אני בחופש מכל העולם, לרבות מהסדנא (שזה קצת מבאס). התרגיל הבא אותו אנסה להכין בעודי משתזפת על החוף הוא כתיבת קטע המתחיל במילים - "הוא/היא יצא/ה מהבית". כתיבה בגוף שלישי. נכון להרגע המשפט היחיד שעולה לי בראש הוא - "הוא יצא מהבית, נסע לאי טרופי ונהרג מפגיעת אגוז קוקוס".

 

לעזאזל, אני באמת מאותגרת הורמונלית. 

שמור   בטל

37 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע