אין לי כותרת מוצלחת
(31/10/2006)

בעוד היא מתלוננת שאין לה על מה לכתוב ובכל זאת כותבת, לי דווקא יש הרבה מה לכתוב, רק שבכל פעם שאני מתקרבת למחשב אני נרדמת אחרי השורה הראשונה. עשר בערב, הילדים ישנים, הבנזוג בוהה בטלוויזיה, אני מצליחה להקליד שורה אחת, למחוק אותה חמש פעמים וכשסוף סוף היא מתייצבת על הצג, אני הודפת את הלפטופ לצד, מתכבלת בשמיכה הסלונית ושוקעת בנמנום טרום שינה ברווח הצר שנשאר בין הבנזוג ובין המסעד השמאלי של הספה. שעתיים אחר כך הוא מעיר אותי, מחכה בסבלנות עד שאצליח להתיישר מתנוחת הרווח שנטבעה בעמוד השדרה שלי, ומשלח אותי למיטה לשינה באורך מלא.

 

פוסט לא יוצא מזה.

 

קצת יותר משתיים עשרה שעות מאוחר יותר אני לא פחות עייפה. לא משנה כמה ישנתי בלילה - הרבה או מעט, רצוף או עם הרבה הפרעות - גם בבקרים העפעפיים שלי מגלים שאיפה להיצמד זה לזה. יכול בהחלט להיות שמדובר במחאה של הגוף על הוצאת מקור הקפאין היחיד מחיי. מאז האייטם הזה הפסקתי לשתות דיאט קולה וסימני הקריז בהחלט נותנים בי אותותיהם. אני עצבנית ונוטה לצעקנות ואלמלא הייתי ישנונית רוב הזמן כנראה שלא הייתי מפסיקה להתרעם על כל תנועה לא מתוכננת של הסובבים אותי. מצד שני המחשבה הבלתי פוסקת על שינה מונעת ממני לחשוב באופן בלתי פוסק על אוכל שזה בכלל לא רע. קילו וקצת כבר נשרו ממני ובקצב הזה אני עוד עשויה להגיע למאוריציוס במצב שיאפשר לי לשוטט עם בגד ים בלי לסכן את היחסים הדיפלומטיים בין האי הסימפטי הזה ובין ארצנו הקטנה ומוקפת האוייבים.

 

אז אלו נושאים שלא תזכו לשמוע עליהם באריכות מעסיקים אותי בימים אלו?

בראש ובראשונה הסנדוויץ' שמגלה רמות חדשות ומאתגרות של עפיפוניות. לא מרוכז בעליל זה סוג של אנדרסטייטמנט ומה שמטריד ביותר (בעיקר את הבנזוג) הוא טענתה של אמא שלי שהייתי בדיוק, אבל בדיוק, כמוהו;

אחריו ברשימה המטפלת שלי, א' הנהדרת, שבמקום לסייע לנו במאבקנו הצודק להחזיר את הילד קצת לקרקע עסוקה במציאת אשמים אחרים בתופעה ("את צריכה לדבר עם המורה שלו ולומר לה שלא יתכן שדברים הולכים לאיבוד בכיתה");

אחריה הבתעשר שלא מפסיקה לשיר בבית את שיר לשלום לקראת טקס י"ר בצופים;

בהמשך הרשימה נמצאת המצלמה שלי, אותה אני כבר יודעת להדליק ולכבות. בכל פעם שאני מתקרבת אליה עט עלי הבנזוג ומנסה לערוך היכרות ביני ובין הפונקציות הבאמת מרשימות של המכשיר, רק שאחרי המשפט הראשון אני כבר מאבדת אותו ועוברת להנהן באופן משכנע בזמן שהמחשבות שלי עוסקות בנושאים הקודמים שברשימה. נכון לכרגע רק שתיים מהתמונות האומנותיות שצילמתי (ביום ראשון בנוה צדק) נמצאו ראויות למאכל. מאידך מסתבר שכשמדובר בצילומי בית (ילדים עם פיאות נוכריות) מספיק לדעת להדליק את המצלמה.  

ואם התחלתי בשינה גם אסיים בזה - החלומות שלי לאחרונה מלאים ברגעים בהם נמרח לי אדם על השמשה הקדמית של הרכב. למרות שאני לא מאמינה גדולה בחלומות, אני ממליצה בחום להתרחק ממני בימים הקרובים.

 

מחר שיעור ראשון עם יהודית קציר. אני כוססת ציפורניים (עוד 200 גר' פחות).

 

יום מצוין!

 

שמור   בטל

95 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

דלתות מסתובבות
(28/10/2006)

מאז פרץ לו הפרוייקט המשובח האחרון של הדודה אני שוברת את הראש בניסיון למצוא נקודת זמן בחיי בה עמדתי בצומת של אפשרויות; נקודת זמן בה נדרשתי לבחירה בין דרך אחת לאחרת ואותה הבחירה עשויה היתה לשנות את חיי באופן משמעותי. אחרי כמה שעות של התבוננות עצמית הגעתי להבנה, שעל מנת להשתתף בפרוייקט אאלץ לחזור הרבה לאחור, למעשה כמעט עד לשלב הביצית . להיוולד בלידת מלקחיים או בניתוח קיסרי? המממ. מעניין איך ניתוח קיסרי אצל אמא שלי היה משפיע על המשך חיי.

 

האמת המעציבה (?) היא, שמנקודת זמן מסויימת החיים שלי פשוט התגלגלו קדימה, בלי התלבטויות של ממש. מאורע רדף מאורע, כמו אפקט הדומינו בפרסומת ההיא של הוט vod, ואני החלקתי על השביל שיצרו הדיסקים. צבא, לימודים, עבודה, ילדים. מה היה קורה אם הייתי בוחרת להזמין סושי עם סלמון במקום סנדוויץ סושי ספייסי טונה? ללמוד אצל חיים באר או יהודית קציר? אלו הבחירות הכי משמעותיות שאני נדרשת להן. קשה לעשות מזה פוסט.

 

לא היו לי אף פעם תוכניות אחרות לחיים. לא משום שחשבתי שהחיים שלי יראו כמו שהם עכשיו, אלא משום שפשוט לא היו לי תוכניות. באופן פרדוקסלי אני מצטיינת בתכנון העתיד הקרוב לפרטי פרטים, אבל אף פעם לא מצאתי את הזמן לתוכניות ארוכות טווח. אם היו שואלים אותי בגיל 19.5, הגיל בו הפך הבנזוג חלק מחיי, מה אעשה כשאהיה גדולה, מתי אתחתן או כמה ילדים יהיו לי, הייתי מושכת בכתפי ואומרת שאין לי מושג. אולי דווקא הייתי אומרת משהו, רק שאף אחד לא טרח לשאול אותי וכך, עשרים וקצת שנים אחר כך אני לא מסוגלת לדבר על דילמות או בחירות ואפילו לא להשתתף בפרוייקט הארור הזה.  

 

מסתבר שאני מסוגלת להמציא סיפורים בידיוניים בכל נושא, רק לא על החיים שלי.

 

---

 

ארבעים וארבעה ימים לפני הארבעים קיבלתי את המתנה הראשונה.

עכשיו רק נותר לי לקוות שפרק הזמן הארוך עד למאורע עצמו יגרום לבנהזוג לשכוח שהוא כבר לא חייב לי מתנה   

שמור   בטל

93 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     3 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

"אבל אני אמות רווקה זקנה"
(25/10/2006)

אפשר בכלל להתמודד כנגד טיעון כזה?

 

 

ימים מעייפים עוברים עלי. ארבעה ימים חלפו מאז הצהרתי (הנמהרת משהו) בדבר צמצום קולינרי ופיננסי ונדמה שהזמן החליט לגלות הזדהות ולהכריז על צמצום משלו. אני קמה בשעות בלתי סבירות, הולכת לישון בשעות בלתי סבירות ובין לבין מתרוצצת בין עבודה ובית ולפעמיים גם מערבבת. הנה רק אתמול דיברתי מהבית עם עֶד ממשרד התחבורה ובאמצע השיחה נאלצתי להעביר אותו אל העולל שדרש לדבר בטלפון

 

בכלאופן, בשל קוצר הזמן אני נאלצת לוותר על דיווח אמיתי, אובייקטיבי ונכון ביחס למפגש ביני ובינה. פרטים תוכלו למצוא כאן  אצלה ואם תתעלמו מהמחמאות חסרות הבסיס ותוסיפו לי שפם (פרי הימנעות ארוכה מדי מהקוסמטיקאית) אפשר ותקבלו תמונה לא מאוד בלתי מדוייקת באשר לאירוע המדובר.

משלי אבקש להוסיף רק אזהרה לפולניות כמוני מפני מפגשים עתידיים איתה - כשמדובר בה קשה מאוד לנצח במשחק החביב "אני יותר מסכנה". כנגד כל תלונה יש לה תלונת נגד משלה, מנומקת ונתמכת בדוגמאות. באתי מצויידת בעייפות, בבעל נעדר, בילדים מעצבנים ובעומס עבודה, אבל היא היתה ערוכה ומוכנה והדפה את נסיונות המסכנות שלי במכות גב נמרצות (ע"ע המשפט שבכותרת)  אני יכולה אמנם להכריז על ניצחון, שאחרי הכל אני מבוגרת ומנוסה ממנה במשחק הזה, אבל זה היה בנקודות וכרוך במאמץ רב (חיקוי של שני ילדים ומטפלת אחת). ראו הוזהרתן. בואו מוכנות ומצויידות (דיווחים על מקרי מוות או מחלות ששמן נאמר בלחישה הן הימור בטוח) ואל תזלזלו ביריבה. היא רק נראית כמו בתו (החתיכה) של השכן.

 

ועכשיו, לאחר שהראתי אות חיים (ותודה לכל מי שהתקשר לברר האם השתיקה בת שלושת הימים משמעה שיש לשלוח לבנזוג מברקי תנחומים) - הולכת לישון.

 

מחר יהיה יום חדש.

שמור   בטל

בקטגוריות: הרמת מסך הוירטואליה
51 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע