סליחה
(30/9/2006)

מכל מי שלא הזמנתי כדי לאכול איתי את הדבר הנפלא הזה.

 

 

אני מבטיחה לנסות להשתדל להיות נדיבה יותר בשנה הבאה בכל הקשור לשיתוף בקינוחים שלי.

 

 

התמרים: מבקעת הירדן באדיבות א' הנהדרת.

המרציפן: בכשרונו הרב של הבנזוג

החיבור: אני. אני. סוף סוף מצאתי משהו שאני יודעת לעשות (בלי לקלקל).

 

 

כבר כמה ימים שאני מנסה לכתוב סיפור סליחות נוסף ליום כיפור, אבל כל התחלה, נוגה וכבדה ככל שתהיה מתפתחת למשהו משעשע בביזאריותו, במקרה הטוב ומעגם במורבידיותו במקרה הפחות טוב. אני לא מצליחה לכתוב משהו ראוי ליום רציני של חשבון נפש

 

יחד עם זאת, עדיין לא איבדתי תקווה, הן משום שאני מטבעי אדם אופטימי ומאמינה, על כן, שבשעות שעד תום החג  אצליח להפיק סיפור סליחות ראוי  והן משום שהאריכו לי את שעות הערות, כשסידרו לי את השעה הנוספת הזו בבוקר  

 

הא, אתם אומרים. מה היא מתלוננת זאתי. סוף סוף הגיעה נקודת הזמן שבה מפצים אותנו על השעה שלקחו בתחילת הקיץ ונוכל לישון שעה נוספת. זה טוב, לא? אז זהו, שלא. אתם תוכלו לישון שעה נוספת, אני לא.  מחר בשעה רבע לחמש בבוקר, רבע לשש לשעבר, העולל יתעורר בפעם הראשונה ויבקש שוקו למיטה. רבע שעה אחר כך הוא יבקש "עוד סוקו" ואחרי חצי שעה נוספת הוא יכריז בקולניות שנגמר לו הלילה. שש וחצי ביום רגיל. מחר זה יהיה בחמש וחצי.

 

אחרי יומיים של קימה בחמש בבוקר נראה לי שאהיה במצב הרוח המתאים לסיפור עגום, כבד ומשמעותי, כראוי ליום כיפור

 

נו, שיהיה צום קל.

שמור   בטל

64 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

רב משאה על כתפי הדלה
(27/9/2006)

בשנה שעברה אלו היו חמישה ימים בשבוע.

 

שני שיעורי ריקוד ביום שני

בשלישי צופים

ברביעי שיעור ריקוד אחד בלהקה הרב גילאית

בחמישי חוג אנגלית ואחריו שני שעורי ריקוד

ובשישי צופים. שוב.

 

"זה לא יותר מדי?" שאלתי את הבתעשר מפעם לפעם והיא ניפנפה אותי בתנועת יד מבטלת. קטן עליה.

 

השנה נוסף שיעור ריקוד ביום רביעי. "מסלול מצויינות" קראו לזה והבתעשר בלעה את הפיתיון. חוג האנגלית עבר ליום ראשון מיד אחרי שיעור הגיטרה שהתווסף למערכת החוגים שלה. כבר שנה שהיא מבקשת ללמוד לנגן על גיטרה ומכיוון שמדובר בשיעור קצרצר (חצי שעה) אצל השכן שלנו, זה לא נתפס בעיננו כתוספת מכבידה מדי.

 

גיטרה ואנגלית ביום ראשון

שני שיעורי ריקוד בשני

בשלישי צופים

שני שיעורי ריקוד ברביעי

וגם בחמישי

ובשישי צופים.שוב.

 

שבועיים אחרי תחילת השנה הודיע בית הספר על חוג העשרה המוצע לשכבת ה'. שעה וחצי של אומנות חינם אין כסף ביום שלישי אחרי הלימודים. "זה יותר מדי", אמרתי לבתעשר. "כולן הולכות", היא ענתה בקול מלא תחינה והבטיחה שאם יהיה יותר מדי היא תפסיק.

 

הוספתי "אומנות" לטבלת החוגים המורכבת שעל המקרר וביקשתי לברך על המוגמר כשהילדה הכריזה בהתלהבות שהחליטה להיבחן ללהקה של הצופים. "השתגעת?" אמרתי לה. "אין לך זמן גם לזה". היתה לה תשובה מן המוכן. לדבריה לא היה שמץ של סיכוי שהיא תתקבל, כי רב ההיצע על הביקוש "וחוצמזה", היא אמרה, "החזרות ללהקה מתנגשות עם שיעורי הריקוד אז ממילא לא אוכל ללכת, גם אם אתקבל". אז בשביל מה ללכת להיבחן אתם שואלים. מטען גנטי דפוק, זו התשובה. משהו שהבנזוג הוריש לשלל הילדים שלנו. אם יש תחרות צריך להשתתף בה כדי לראות שיכולים להיות הכי טובים. זה לפחות ההסבר שהוא סיפק לי. 

 

האודישן היה טוב, אבל הרי לא היה סיכוי שהיא תתקבל - כך אמרה שוב ושוב. במשך שבוע חיכינו לתשובה וכשזו לא הגיעה היה לי ברור שהתחזית הפסימית שלה הוכיחה את עצמה. כמה אני לא יודעת כלום. אתמול הודיעו לה שהתקבלה וגם הודיעו שהחזרות יתקיימו ביום ראשון, בדיוק אחרי הגיטרה והאנגלית. "איזה יופי", אמרתי לה. אין דבר נפלא יותר מאשר להשיג משהו שבאמת רצית ואשר הסיכויים לקבלו היו קלושים והיא בתגובה התחילה לבכות.

 

האמת היא שבין ה"איזה יופי" והבכי נאמרו עוד כמה דברים, אבל מכיוון שהפוסט הזה גם ככה נורא ארוך חשבתי לוותר על הפירוט. רק שעכשיו ההתנהלות לא ממש ברורה, נכון? נחזור על כן אחורה ונעשה את זה קצר ככל האפשר.

 

אני (בהתלהבות): "איזה יופי"

בתעשר (בעיניים נוצצות): "כן. כדאי לי ללכת?"

אני: "חשבתי שאת מאוד רוצה לשיר".

בתעשר: "כן. אבל כדאי לי ללכת?"

אני: "איזה שאלה מוזרה. מה שאת רוצה. רוצה ללכת תלכי, לא רוצה - אל תלכי".

בתעשר: "אבל כדאי לי?"

אני: "אם את לא בטוחה תנסי פעם פעמיים ואם לא ימצא חן בעינייך - תפסיקי"

בתעשר מתחילה לבכות.

 

מה בדיוק עשיתי לא נכון? פירגנתי לה, תמכתי בה, נתתי לה מרחב החלטה, הצעתי פיתרון הגיוני.

הבכי רק הלך והתגבר.

 

ופתאם, כשכבר הייתי על סף אובדן עינים (עצות ועשתונות) היכה בי ברק תובנה. היא לא רוצה פרגון, תמיכה, מרחב או פתרונות הגיוניים. כל כך רציתי להיות טובה ומבינה ששכחתי להיות אמא שלה, ולזה היא נזקקה באותו הרגע. היא רצתה שאומר לה - "בתעשר, הגזמת. זה הרבה הרבה הרבה יותר מדי. אין מצב שאני מרשה לך ללכת". ואז היא היתה מוחה, קצת, ובוכה, קצת והולכת לישון מאושרת, כי עוד שעתיים בשבוע מחוץ לבית זה באמת יותר מדי, אפילו בשבילה, אבל אין לה את הכוח לוותר. היא צריכה פורס מאז'ור בדמות אמהית שיכריח אותה לעשות את מה שהיא רוצה באמת ומפחדת להודות.

 

למה אין ספר הוראות מתאים לכל המצבים האלה?

 

סופו של דבר עשיתי את הדבר ההגיוני המתבקש ושלחתי את הבנזוג לדבר איתה והשניים הגיעו להחלטה שהיא באמת תנסה ותראה אם מתאים ומסתדר לה. "ואם לא - פשוט תעזבי", אמר לה הבנזוג.

"ומה אני אומר להם?" שאלה הבתעשר, מושכת עדיין באפה.

"תגידי להם שזה בגלל האמא שלך", אמרתי לבתעשר. "תגידי להם שהאמא המרשעת שלך פשוט לא מרשה". 

 

שמור   בטל

בקטגוריות: ילדותי השניה
76 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

תוגית
(25/9/2006)

ביציאה מהחנות חבטו בי טיפות מים גדולות. בהתחלה בקצב איטי, טיפה אחר טיפה, כל אחת חצי דלי לפחות, אחר כך הפך הטפטוף לשיטפון שאיים להטביע את המכונית שלי, או לפחות לגרום לה להחליק בלי שליטה. נסעתי במהירות של קילומטר לדקה, מתפללת שהגלגלים יצליחו להאחז בכביש החלק ושהמגב לא ינשור לי באמצע. מזל שהיו לי סוכריות שוות בתיק, אחרת הייתי מתפתה להאיץ. הגשם הראשון שלי, מחזה סוראליסטי נוכח הבטחת השרב בחדשות.

 

הגשם הזה השתלב היטב עם מצב הרוח הכללי שלי. לא נוח לי לטעון לתוגה ביום שבו לא קרה שום דבר רע. נהפוך הוא, אם יותר לי להשתמש בביטוי במשפטנים אוהבים לדחוף בכל מקום מתאים ומתאים פחות, היה דווקא יום נחמד - אכלתי סושי לצהריים, הצלחתי לסגור פשרונת והתקבלתי לסדנת כתיבה למתקדמים בבית אריאלה (הלוואי והייתי יכולה לומר שזוהי הכרה רישמית ביכולות הכתיבה שלי, אבל האמת היא שמדובר בהכרת תודה ליכולת שלי להוציא כמעט 2,000 ש"ח על קורס שתוחלתו כלל אינה ברורה). ובכל זאת תוגה. תוגית. בלי סיבה נראית לעין. אולי זה הדכדוך הידוע בשם "שביזות אחרי החגים", סביר יותר שאלו ההורמונים שלי שמריחים את חופשת סוכות המתקרבת ומתגברים עצמם כדי לתקוף ברגע הכי פחות מתאים.

 

הורמונים או לא הורמונים, התוגה הזו מאיימת לכרסם בכל חלקה טובה. היום אחר הצהריים היא מנעה ממני להיכנס לתא המדידה ובשעה שאחותי העשירה מתלחתה בזוג מכנסיים חדש ושתי חולצות דקות ארוכות שרוול, אני בעיקר הצלחתי לעצבן את מ' חברתי, בעלת החנות, כשעיקמתי פרצוף מול כל בגד והצהרתי שאני לא אוהבת את עצמי מספיק כדי להנות מקניית בגדים. כולי תקווה ששנת הלילה הזו תצליח לסלק ממני את התחושה המעצבנת הזו, היות שמחר מחכה לי ביקור ב"הרמוניה", חנות האקססוריז החביבה עלי ביותר בירושלים ובכלל. אם הביקור הזה לא יסתיים ברכישת אביזר מעליז נדמה לי שאפילו הסוכריות השוות שבתיק לא יצליחו להעביר אותי במורד הסיבובים שבין ירושלים למוצא.

 

הולכת לישון. מחר בבוקר אתלבט בין שלוש שעות חיים באר פעם בשבועיים ביום ראשון לבין שעה וחצי יהודית קציר, פעם בשבוע ביום רביעי. ראשון או רביעי? באר או קציר? פעמיים בחודש או פעם בשבוע? שלוש שעות או שעה וחצי? מישהו יכול לומר את זה  שלוש פעמים ברציפות?

 

שמור   בטל

59 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע