ושוב אני מובילה אופנתית*
(30/7/2006)

כמה ימים שאני מנסה ולא מצליחה לעצב את בת דמותי בתוכנה המאממת שהביאה fe. הייתי שמחה לתלות את זה בכשלים טכניים (ותאמינו לי, היו הרבה), אבל האמת היא שמדובר בכישלון על רקע חוסר התאמה. זה לא היא, אלא אני; צלחתי את שלב צבע השיער, הצלחתי למצוא גוון מתאים לעיניים ונתקעתי בענין הזה של צבע העור. התוכנה מאפשרת אמנם לבחור בין שורה של גוונים, אלא שמרגע שבחרת אותו הגוון נמתח באופן אחיד על כל הגוף, ואני בימים אלו הכל מלבד אחידה.

ברגיל אני מאותגרת צבעית. הגנטיקה ה(מזרח)ארופאית חננה אותי בעור בהיר של חננות, שהצבע היחיד שמכתים אותו הוא נמשים. מדובר בלבן מהסוג הבוהק, שאפשר לסבול אותו במנות קטנות - זרוע, קרסול, חלקת צוואר, אבל כשמדובר במשטחים גדולים נאמר עלי שאני מהווה סכנה בטיחותית, במיוחד בזמנים קשים אלו, כשמסוקים מרחפים להם הלוך ושוב בשמיים. ומכיוון שסרבתי להוות גורם לתאונה אווירית נוספת (למה הם טסים, לעזאזל, כל כך קרוב אחד לשני?) וכיסוי מלא אינו בא בחשבון בבריכה, החלטתי ללכת על צביעה של העור ולראות בזה את תרומתי הצנועה למצב.

מבין שלל התכשירים שמצויים בשוק בחרתי בקרם מסריח למדי שהבטיח לעטות אותי, באופן הדרגתי, בשנהב ואחר כך בברונזה. מדובר בעסק מייגע - אני צריכה לזכור למרוח באופן אחיד ולא לגעת, בשום פנים, בשום חלק של הפנים לפני שאני רוחצת ידיים (בנזוג: "יצא לך כתם גיל על הלחי. אה לא. זה סתם סימן מהשיזוף שלך") - אבל התוצאות איפשרו לי להתחיל לחשוף רגליים בלי חשש והייתי מרוצה ומאושרת, עד כמה שפולניה כמוני יכולה להיות מרוצה ומאושרת.

ואז הגעתי לתולשת, כדי לתלוש שערות מאותן רגליים חשופות וגיליתי, כמה רגעים מאוחר מדי, שהשעווה מסירה איתה גם את הצבע ולא באופן אחיד.

סיכום ביניים: לרגלים שלי מספר גוונים. הבטיחו לי מלָבן, לשנהב ולברונזה. עכשיו יש לי גם את זה, גם את זה וגם את זה. למרבה המזל, נאמר לי הבוקר (הספר שלי, אלא מי?) שמנומר יהיה באופנה השנה. אז הנה. שוב אני בדרך להיות הדבר החם הבא.

הבנזוג נסע לשבוע**. אני חולה. שיגרה.

*ככה לפחות טוען הספר שלי

** ולקח איתו את משחת השיניים

כמה מילים הייתי יכולה לחסוך אם רק היתה איתי מצלמה
(27/7/2006)

שמיים צבועים בצבעי שקיעה, השמש מרחק אמה מהמים. לא רחוק משייטות שתי מפרשיות והגלים נמתחים מהן וצוברים תאוצה כדי להישבר על החוף. סמוך לקו המים כורעים הבתשע והבנשש וחופרים להם בור עמוק. העולל יושב לידם ומפעם לפעם, כשהם לא מסתכלים דוחף חלקים מערימת החול שהוציאו חזרה לתוך הבור.

מסביב ילדים ובורות נוספים. חמישה מהם הביאה איתה לים כלנית, חלקם במים, חלקם על החוף, שלושה שלה ושניים שהגיעו מהצפון להתארח עד יעבור זעם. הבנות של חבצלת ב' מתערבבות עם ילדיה של קורנית, כולם, שלוש ושלושה, בונים בריכה בה ישכשך מאוחר יותר העולל. כל השישה עובדים בתיאום, כאילו היו ביחד מאז ומעולם. כבר שבוע שהם חולקים את אותו הבית עם שני זוגות הורים וכלב אחד. המצב, כך מסתבר, הוא שדכן מוצלח.

כולנו, מבוגרים מהצפון, השרון, המרכז והדרום, יושבים בחצי מעגל ומשקיפים על משחקי הילדים. כבר לא חם ורוח נעימה מלטפת אותנו וגולשת אל שיירי אבטיח ותירס. על כולנו שורה עייפות מנומנמת וכל תנועה כמו מבוצעת בהילוך איטי.

ובשמיים מסוקים. כתמים שחורים על רקע אדמדם. באים והולכים.

שיגרה.

(25/7/2006)

שלמה ארצי

אני לא מצליחה להיזכר אם הכנתי לו את הקלטת ההיא לכבוד סיום קורס קצינים או ליום ההולדת ה-21, אבל אני זוכרת שהשיר הזה היה בה, יחד עם נוספים שדיברו על אהבה.

מי חשב אז על להתבגר ביחד, על ילדים או משפחה. לשיר הזה היה צליל נעים שהתאים לפליי-ליסט והוא זרם עם השיר שלפניו ואחריו.

מה שמראה כמה מעט אנחנו יודעים.

מבחינתי מאז הרגע ההוא הדברים רק הולכים ומשתפרים. הטוב שבשירים עוד לא נכתב. הבנזוג, לעומת זאת, קיבל כנראה את הצד הקצר יותר של המקל.

מקווה שיקח לו עוד המון שנים להבין את זה.