משהו חרדתי
משהו לאה מרחף באוויר, חרדתי, לא נתפס. חוסר התקשורת עם הסביבה: בגלל הצינון אני בקושי שומע באוזניים, ומצד שני כאילו כל הזמן יש איזו המייה באוזניים. אולי גלי הים, אולי הדם בעורקים, אולי משהו קצת פחות קונבנציונלי.
מנסה להיתפס בדברים, והם גולשים-חומקים. לאן נעלמו הקוראים (זכותם להעלם, לקרוא בלוגים אחרים, או סתם לא להגיב כי לא היה להם מה להגיד), מה קרה לסקייפ שלי (תקלה עולמית, תתוקן תוך 24 שעות), מה הייתי צריך לעשות ושכחתי (לא יודע, שכחתי).
תאריכים רחוקים הופכים קרובים ולהיפך. הביקור המתקרב הופך דמיוני ככל שהוא נעשה יותר מוחשי; הספר שיצא לאור הופך לאיזו ברייה חמקמקה שכולם יודעים עליה אך איש לא ראה אותה עדיין. דיונים תיאורטיים הופכים למעשיים ולפתע מתחולל איזה מונסון קצת בחלל שבין חדר העבודה למטבח.

חייב להיות פער כלשהו בין להגיד את הדברים בבטחה לבין לתפוס עמדה מתנשאת. חייב להיות מקום להשתחל, כזה שיאפשר קוהרנטיות ובנייה מסודרת אך לא יהפוך כל דיבור להרצאה.
אני לא רוצה להיות בובה מנופחת מחשיבות עצמית, אבל יש לי דברים להגיד, ואמירתם באורח חד, מדויק ותקשורתי ככל האפשר היא לא רק זכותי אלא גם חובתי. אלא שהמערך המדויק הזה חייב לשמור כל הזמן מרחק נגיעה מהאש הבוערת בפנים: לא קרוב ולא רחוק מדי, לא לגעת ולהישרף ולא להתרחק ולהתאנלט (= להפוך לאנליטי).

ללכת דרך המונסון כמו בפוסט הקודם זה לא אומר רק להתמודד על המשברים, אלא במקום מסוים להימנע משיכוכם, ולפעמים לעשות בדיוק את הדבר ההופך משצריך כדי להביא אותם לנקודת רתיחה. זה תהליך שאני מוכן אליו שהוא עוסק בי בלבד, אבל הוא בהחלט עלול לפגוע באחרים, מה שהופך אותו לפעמים לבעייתי.
על חלופות נדבר אחר כך.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/8/2007 20:39, ושייך לקטגוריות שחרור קיטור, אהבה ויחסים, קוהרנטיות זה פאסה, מעברים 10-20-30
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-19/8/2007 09:35

---

פגמים
לי כתבה על הקושי לאהוב את המושלם ועל היכולת לאהוב את הפגום, ואני חושב שהיא נגעה במשהו מאוד עמוק שכיוונתי אליו בפוסט קודם: אהבה אמיתית אינה לראות את בן הזוג כחסר פגמים, ואינה אפילו להתגבר על הפגמים, אלא להכיר בפגמים, לכעוס עליהם, לכאוב מהם - ולאהוב אותם ובגללם.
זאת אולי אחת הסיבות שמערכות יחסים טיפוליות הופכות הרבה פעמים לרומנטיות (אפקט פלורנס נייטינגייל) - כי אחרי שרואים את הפגמים, ואם לא נדחים מהם, נוצרת אינטימיות מדהימה. הצעת הנישואין שלי לאסנת באה אחרי נסיעה לפריז, שבמהלכה היא אכלה פירות-ים (שהיא אלרגית אליהם) והקיאה כל הלילה. היא חשבה שאחרי שהחזקתי לה את השיער בזמן שהיא מקיאה, לא ארצה לדבר אתה יותר. מבחינתי, זה היה החותם הסופי לכך שזה זה.
אני חושב שהניסוח הכי מוצלח ל'אהבה בגלל הפגמים' הזו מופיע בסוף של הסרט 'כשהארי פגש את סאלי', הנה:




הנקודה החשובה היא בנאום של הארי, ולכן ברשותכם (ולמאותגרי היוטיוב) הנה שוב הציטוט החשוב:
I love that you get cold when it's 71 degrees out. I love that it takes you an hour and a half to order a sandwich. I love that you get a little crinkle above your nose when you're looking at me like I'm nuts. I love that after I spend the day with you, I can still smell your perfume on my clothes. And I love that you are the last person I want to talk to before I go to sleep at night. And it's not because I'm lonely, and it's not because it's New Year's Eve. I came here tonight because when you realize you want to spend the rest of your life with somebody, you want the rest of your life to start as soon as possible.

זהו. עכשיו אני הולך להכין תה (ואם למישהו מכם יש קו ישיר אלוהי הווירוסים, בבקשה תגידו לו שירד מאתנו. זה ממש לא פייר).שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/8/2007 22:38, ושייך לקטגוריות אסנת, דברים שמצאתי ביוטיוב, אהבה ויחסים
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-12/8/2007 18:34

---

על שפת הים
יקירת הקומונה לי הביאה שני שירים של לאה גולדברג שלא הכרתי, ויוצרים יחד תמונה שלמה משתי נקודות מבט. וזה כמובן הזכיר לי צמד שירים הרבה יותר מוכרים של גולדברג, 'האוהבים על שפת הים', שמתפרק לשתי נקודות מבט, הוא והיא. שניהם זכו ללחנים, אבל השיר הראשון מוכר הרבה יותר, מה שעושה עוול למשוררת, ולשני השירים המשלימים זה את זה.
כי כש'הוא' לבדו, נראה שבידינו אהבה סוער וטרוף-דעת, שבו האוהב נכנע לאהבה ולמסרים שמשדר אליו העולם כולו (הים סוער, בירח מפכה דם, האוח קורא, ונשמתה של אהובה חודרת אל ביתו). הדובר נכנע לאהבה הרומנטית, קורא את האהובה אליו ככלה, ונראה שעוד דקה יחיו 'באושר ובעושר עד היום הזה'.
ואז מגיע השיר השני, ופתאום אנחנו מגלים שהכל היה שקר. לא זו בלבד שהאהובה מסרבת לבוא, אלא שבכלל אין לה שום אחריות לכל סערת הרגשות שמתחוללת בשיר הראשון. האוח הקורא הוא בכלל תלמיד של הגבר, וגם הים והירח עובדים אצלו; כל מה שנראה בשיר הראשון כאהבה המידפקת בשער ומבקשת להיכנס, הוא בסך הכל (כך טוענת הגברת) אשליה עצמית שרקם לעצמו הגבר.
ואכן, קריאה מדוקדקת ב'הוא' מגלה שאין בו שום עדות לפעולה אקטיבית של האהובה. זו 'קרבתה' שמטריפה את חושיו, ו'נשמת אפה' שחודרת לביתו, אבל פרט להיות בסביבה ונושמת, היא לא נותנת לו באמת שום סיבה להיכנס לסערת הרגשות הזו (נראה שבאמת גברים נוטים להתרגש מ'כל מה שזז', ובמקרה זה 'כל מה שנושם'). האהבה הרומנטית הגדולה היא לא יותר מתשוקה נרקיסיסטית, שהגבר רב התושיה משליך על סביבתו ומשתמש בה כתירוץ לפקוד על האישה - 'בואי'. המממ, הפמיניסטיות יכולות להתחיל לחכך ידיים...

ואולי לא? אולי גם את דברי האישה צריך לקחת בחשד-מה? שהרי אם היא ישנה, איך בעצם היא מדברת? ואם אינה לגמרי-לגמרי ישנה, אולי גם לה יש תפקיד כלשהו בהשתלהבות היצרים מקודם? שהרי היא באה אתו לים, הגלים אכן נשקו לשולי שמלתה, ואולי בכל זאת יש לה רגש אליו, או היסטוריה, או משהו שקרה ביניהם בעבר והמפגש הזה בים הוא ניסיון לשחזרו? ואם כך, מה גרם לה לשנות את דעתה באמצע הדרך?

הגורמים החיצוניים, סמלי הרומנטיקה (ים, ירח, אוח), הופכים בצמד השירים האלה למשהו שכל אחד מהצדדים 'מאשים' בו את השני. כאילו אהבה היא פעולה שהאחר אשם בה, שלאדם נותר רק להיכנע לה או לסרב לה. אם אנחנו מאמינים לשני הצדדים באותה מידה, לא נותר לנו אלא להסיק שהים, הירח והאוח שיטו בהם וגרמו לכל אחד מהם לחוש שנשלחו מהשני. וגם לזה יש נמשל ממשי, שהרי במקרים מסוימים משא האהבה שהיתה בעבר בין בני הזוג יכול לפעול ככח עצמאי, זר לשניהם (ואני חייב שוב להזכיר את Your Ghost של כריסטין הרש) ולהרוס כל אפשרות לקשר מחודש, כי כל מילה טעונה בסמלים הישנים. כנראה שזה היה רעיון רע להיפגש דווקא בים.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/7/2007 17:23, ושייך לקטגוריות אמנות, אהבה ויחסים
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-16/7/2007 17:25

---

נרקיסיזם
"לבך מכאיב לך אבל הוא לא יישבר"
(דליה רביקוביץ')

בחלומות הרומנטיים אהבה היא חיבור בין שני אנשים שמבינים אינטואיטיבית זה את זה. חיבור 'מיסטי', שמתעלה מעל הקשרים הרגילים, מעל לשפה המשותפת שנרקמת באופן טבעי כשאנשים קוראים אותם ספרים, חיים באותה חברה, מוגבלת ככל שתהא. האהבה הרומנטית דורשת יותר מזה, הרבה יותר. ביום אחד של אפריל מאוחר התעופפה אותה ציפור בחלון שלי ושלה, בשתי מדינות שונות - כך מצדיק הומברט הומברט את אהובתי הראשונה. צירוף המקרים המוחלט הוא הקובע את תקפות האהבה, הוא המצדיק אותה.

אלא שאהבה כזו אינה דיאלוג, אלא שיקוף עצמי. במקום לראות אדם אחר, אתה רואה את עצמך במראה. בין אם הסיבה היא הרצון לרצות או אשליה משותפת, התוצאה בכל מקרה הרת אסון.

לאהבה העצמית יש מקום, ויש מקום לטפיחה העצמית על השכם, אפילו למגלומניה. אבל במעגל הסגור הזה אין מקום לאדם נוסף, גם אם נראה שזהו מקומה הטבעי. מי חולם את מי? איזו יד של אשר מציירת את השנייה? רק כשהמראה נשברת אפשר להבין מי כאן מציאותי ומי אשליה.

השבירה, לרוע המזל, מנתצת גם את האהבה העצמית הבריאה, ולשבריה לוקח זמן להיאסף.

אני בהחלט זוכר.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/7/2007 00:41, ושייך לקטגוריות אהבה ויחסים, שחרור קיטור
38 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     4 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אורזת ב-18/7/2007 00:41

---