נכנס בך השד
אזהרה: פוסט זה מכיל ספוילרים לעונה הראשונה והשניה של 'באפי, ציידת הערפדים'. מאחר שראינו רק שתי עונות אלה, אני מבקש להימנע מספוילרים לעונות מאוחרות יותר בתגובות, גם אם זה ממש מדגדג לכם.

---

כפי שציינתי כבר היכנשהו, במהלך העונה השנייה של באפי שמנו לב למוטיב חוזר (פרט לבדיחות מילולית): בכל פעם שמישהו מתאהב/משתוקק/נמשך לאחר, מסתבר שמדובר בסוג כלשהו של שֵד/מפלצת/רובוט/חרק קטלני, שיש להילחם בו ולחסלו. זה בולט כמובן בעלילה הראשית, בה מספיק לילה אחד של אהבה ותשוקה כדי לשחרר את אחת המפלצות האכזריות ביותר, אבל אופייני גם לכל מערכות היחסים האחרות: בכולן עוברים כחוט השני סודות, שקרים, אימה ובוגדנות. במקרה הטוב, מסתבר שהחבר שלך איש=זאב; במקרה הרע, זה הבחור שתיעבת כל השנים.
"כל אדם הורג את מה שהוא אוהב" אמר אוסקר וויילד, אבל נראה שכאן פועל תהליך הפוך: כל אחד אוהב את מה שהורג אותו. האם מדובר בחיפוש המתמיד אחר משהו שיאתגר, שיאפשר לנו לגדול? או אולי זה השֵד שהוא חלק מאתנו, זה שמשקף צד אחר שלנו, אפל יותר, מלהיב יותר?
אלא שגם זה פתרון קל, תאום אפל שמאפשר להיות 'בצד של הטובים' ולהשליך עליו את כל היצרים, התשוקות והפחדים. בפתרון הזה לפחות יש 'ביחד' של שניים מול העולם, גם אם מערכת היחסים צריכה להסתתר בארון, או לערב אזיקים פעם בחודש. אבל מה אם התאום הזה לא מסתפק בנגיסות חטופות? מה אם הוא רוצה עוד? האם להיכנע לו, כמו תפוח הזהב של דליה רביקוביץ', ש"אהב את אוכלהו/אהב את מכהו/ בכל אבריו"? או להתמרד, לעמוד על שלך, וכמו בציטוט המקורי להרוג את האפלה שאתה אוהב לפני שהיא תבלע את העולם?
זה מה שבאפי היתה צריכה לעשות בסוף העונה השנייה, בפרק-סוף-עונה שהוא דוגמה ומופת לפרקים מעין אלה. האחרים מצאו את הדרך להסתדר עם תאומם האפל, אבל היא נשארת לבד. ובניגוד לג'יילס, שנשאר גם לבד, אין לה אפילו זכות להתאבל - כי היא עשתה הכל בעצמה.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/6/2007 21:53, ושייך לקטגוריות אהבה ויחסים, טלוויזיה וקולנוע
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-21/6/2007 08:09

---

שיר הסמרטוטים
ורד דור כתבה פוסט מרגש על שירים ששומעים אחרי פרידות ומזדהים עם כל מילה, ונגעה בשניים מהשירים האהובים עלי ביותר בעברית, "וידוי" של אלכסנדר פן ו"זמר שלושת התשובות" של אלתרמן. בשניהם מגיעה הנעזבת לתהומות העליבות, ומצהירה שלמרות כל הפגיעות - היא ממשיכה לאהוב. היא קראה להם "שירי סמרטוטה" וקראה לקוראים לחפש עוד.
אז חיפשתי. זה לא היה קשה, כי השירים מהסוג הזה (עם הרחבות שונות של ההגדרה) הם ממילא השירים שהכי מרגשים ומדמיעים אותי. רציתי נורא להציג תגובה מגדרית הולמת ולהתמקד בשירים שבהם הגבר מסתמרטט לחלוטין מול אהובתו חסרת הלב, אבל לא מצאתי מספיק כאלה (ואת הדוגמה הכי טובה, 'נפלת חזק' של איפה הילד, כבר רשמו בתגובות לפוסט); כנראה שגברים שמגיעים לרגש קיצוני בעקבות פרידה נוטים יותר למעשים אלימים ("בוני וקלייד" של אמינם, "ניגון עתיק" של אלתרמן וכו') מאשר להסתמרטטות.
ובכל זאת, את האנתולוגיה הסמרטוטית הרב-מינית מתכבד לפתוח גבר. קבלו את סטיב לוקאת'ר, גיטריסט ותמלילן של להקת האייטיז 'טוטו', שבמוסיקה קלילה למדי מצהיר "אני יכול לשכוח אותך/ ברגע שלבי יפסיק להישבר". אלא שרגע אחר כך מתבררת האירוניה, כי רק "As soon as forever is through/ I'll be over you".



אולי הסיבה שאני אוהב את השירים האלה היא שאותה נקודה, אחרי פרידה קשה, היא בערך אחד המקומות היחידים בתרבות של היום שיש בהם לגיטימיות לנואשות ולתחושות הקיצוניות שהיא מביאה, למשל התחושה שהייאוש הזה יימשך לנצח (אצל טוטו), או הרצון להידבק לאוהב/ת העוזב/ת גם כשיודעים כשזה נגמר מזמן. כמו בשיר הבא, גם הוא מהשירים שכתב גבר מנקודת מבט נשית. בעיני שיא השיר הוא, אגב, לא השורה שנתנה לו את שמו, אלא זו שלפניה: "אבל היא שם בחלומות שלא/ יתגשמו בלעדיך/ היא מחפשת את המקום שבו/לא תחשוב עוד עליך". היהודים.

באופן מדהים אין את השיר הזה ביוטיוב, אבל הנה קישור אליו בפליקס (יש פרסומות קצרה קודם, ומשום מה זה עובד רק באקספלורר).

הילדותיות של "אם אתה הולך אז קח אותי" היא חלק בלתי נפרד מאותה נואשות סמרטוטית שאנחנו מדברים עליה. היא קשורה לתחושה הזו שמי שעזב בעצם נשאר, כי בתוך הנפש המיואשת והנעזבת הוא עדיין נוכח במלואו עוזו. כך גם ב"זמר שלושת התשובות", כשמסתבר שההקרבה היחידה שהדוברת אינה מסוגלת אליה היא לשכוח, למחוק את זה שהלך ולתת לו להימוג ולהיעלם באבק העבר. כי כמה שמנסים למחוק, תמיד יש רוחות רפאים שעולות ומזכירות, ומחייבות את הסמרטוטים להתקשר לאוהב שכבר אינו. ומה שיפה בשיר הבא, הוא שחוסר היכולת להשתחרר מזכרונות הקשר הוא נחלת שני הצדדים, כי היא אולי מרגישה שהוא מסתובב סביבה במעגלים, אבל *הוא* צווח שהיא נכנסה לו לחלומות, ובאיזו זכות לעזאזל. קריסטין הרש ומייקל סטייפ באחד השירים הפשוטים, המצמררים והמרגשים ביותר של שנות ה-90.



הייתי מסיים כאן, אבל כדי לא לגמור לגמרי על הרצפה (ואולי דווקא כן) אוסיף שיר שמתאר בדיוק אותה תחושה של נואשות-מתוך-אהבה-נכזבת ושל חוסר האונים המוחלט הטבוע בה, אבל מכריז שלא, אני לא מוכנה להיות סמרטוטה, וכמה שאני חלשה, אני לא הולכת לבכות עליך. אז נכון שבפרידות אמיתיות ההחלטה הזו מחזיקה בדיוק שעתיים, אבל שווה להאמין. קבלו את דברה אן דייר, הלא היא סקין, סולנית 'סקנק אננזי'.



(נדמה לי שהפוסט הזה - למרות שאין בו המון תוכן - מקשר יפה בין כל מיני דברים שכתבתי לאחרונה, על נואשות, על אהבה וחירות, על מלחמה ועל אמנות. מצד שני, אולי זה סתם כי אני אוהב את השירים האלה)

תוספת מאוחרת:
אחרי שהעליתי את הפוסט עלה בדעתי לשאול את מומחית הבית לענייני אופרה אם היא מכירה אריה אופראית שמתאימה כ'שיר סמרטוטות' מסוג זה. זה נראה הגיוני, בהתחשב בנטייתן הידועה של גיבורות אופראיות להתאהב קשות ולעשות מעשים נואשים. ואכן, תוך שניות מצאנו גיבורה עזובה ונואשת של ממש - צ'ו צ'ו סן, הלא היא מדאם בטרפליי, שפינקרטון האמריקני בא, התחתן אתה, עיבר אותה ועזב - אבל גם אחרי שנים, כשכולם מנסים להסביר לה שהוא מעולם לא אהב אותה ושאין מה לצפות לשובו, היא עדיין מאוהבת בו ועדיין מאמינה שיום יבוא והוא ישוב אליה.
חיפשנו ביצוע שמביע את הדרמטיות והנואשות בסצנה, ומצאנו משהו מרתק - קטע מתוך סרט בשם 'לילה אחד של אהבה', משנת 1934, עם גרייס מור - זמרת אופרה ושחקנית, שזכתה למועמדות לאוסקר על תפקידה בסרט (!). האריה מתחילה כשלושים שניות לתוך הסרטון. מרתק.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/6/2007 21:01, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, אמנות, אהבה ויחסים
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של shayandherfangies ב-8/6/2007 05:42

---

אהבה ומלחמה
[פוסט זה נכתב במידה מסויימת של סערת רגשות, ולכן ייתכן שאינו קוהרנטי במיוחד; הבהרות יינתנו לפי בקשה]

"אני שומע שמדברים על מלחמה בתאונות הדרכים. אני תוהה מתי יקום הפוליטיקאי הראשון שיגיד 'למה מיד להילחם? אי אפשר לנסות קודם משא-ומתן ישיר?' " (קומיקאי כלשהו, אולי יונתן גפן, תחילת שנות ה-90, ציטוט מהזיכרון, כנראה לא מדויק)

'מלחמה' ו'להילחם' הם לא מונחים חיוביים בדרך כלל. זה לא רק בגלל ההקשר הסמנטי שלהם למלחמות שבהם נהרגים אנשים (אחרת אפשר היה לעבור ל'מאבק' ובא לציון גואל) אלא גם בגלל שעצם הרעיון של מאבק מניח אי-הסכמה בסיסית, מתח, פעולות אלימות, שפה לא יפה, ובקיצור - עיסוק בכל הנושאים המלוכלכים, הלא-נעימים והעושים צרבת של החיים. בחיים היומיומיות אנחנו (נדייק: אני) לא נכנסים לעימותים, נמנעים מקרבות, לא מתחפרים בעמדות, ויש לזה סיבה טובה: מאבק הוא דבר מעייף, לא נעים, שעלול לפגוע בנו ובאחרים, ובדרך כלל לא שווה את הדבר שעליו נאבקים. אבל המעבר לחו"ל, הבלוג הזה והתגובות אליו, והמחשבות על נואשות ועל זן בימים האחרונים גרמו לי להכיר בכך שלגישה של הימנעות ממאבקים יש מחיר. המחיר הוא ויתור תמידי, נחמדות תמידית, אף-אחדיות תמידית. המחיר הוא התכנסות בתוך קונכיה של המוכר, המותר, הלא-מסוכן.
קשה לי עם מאבקים כי הם תמיד פוצעים אותי, בין אם בפגיעה שבה אני נפגע ובין אם במרירות שיוצאת ממני כלפי אחרים. אבל קבלה, ויתור, 'פיזור אהבה' וכל המלים היפות הללו אינם יכולים להוביל את הדרך אם מחירם הוא בביטול העצמי ובמרירות המופנה פנימה כי אין לה איך לצאת החוצה. הזן, כביכול, מדבר על ויתור, על מודעות, ועל הימנעות ממאבק; אבל (באורח פרדוקסלי) כדי להגיע אליו נדרש מאבק עצום עם האגו (המאבק 'לא לחשוב על כלום, לא לרצות כלום.

"אוהב אותך, ולא רואה אותך נלחמת"
(אביב גפן)
כתבתי כאן בעבר על המאבק בין אהבה לחירות אישית. חשוב לי לומר שבעיני המאבק הזה אינו מוכרע גם אחרי הבחירה בזוגיות מונוגמית. לכאורה רצוי, כדי לשמור על זוגיות הרמונית ועל מקום בטוח לחזור אליו, להמעיט ככל האפשר בריבים ובוויכוחים, ללמוד לוותר, להבין את בן הזוג, להכיל אותו. אבל יישום מלא של הגישה הזו מוביל למערכת יחסים שבה אחד הצדדים (המפונק יותר) משתלט על השני ומעצב אותו כרצונו לצרכיו: אם הערך הראשי הוא 'לא לריב', הצד הפייסן יותר יצעד תמיד יותר לקראת השני, בתהליך הרסני לשניהם: אחד מבני הזוג יאבד את העצמיות שלו ואילו השני יאבד את העניין שהיה לו בבן הזוג ואת האתגרים שהלה הציב מולו.
לכן אני מאמין שהצורך במאבק ובריב הוא חלק בלתי-נפרד מהתפתחות מערכת יחסים זוגית. כמובן, אין שום סיבה להפוך כל דבר לריב: אם משהו הוא עקרוני לצד אחד ולא מהותי לשני, אין טעם לריב עליו 'מתוך פרינציפ'. אבל אם ויתור שנדרש במערכת היחסים מעורר מרבצה את שאיפת החירות האישית וגורם לה למחות, חטא יהיה להשתיק אותה ו'להימנע מעימות'. אולי בעצם הדרך היחידה לנצח במאבק בין אהבה לחירות אישית הוא לדאוג שהמאבק הזה ימשיך ולא יוכרע לעולם. אבל צריך להכיר שהמלחמה אינה של בני הזוג זה בזה, אלא מאבק פנימי של שניהם לשימור הזוגיות מול הכוחות הקורעים אותה החוצה ולשימור העצמיות כנגד הכוחות המנסים לאחד אותה פנימה. אם אחד מבני הזוג לא נלחם אלא מוותר, התוצאה אינה נצחון של השני, אלא הפסד של הקשר, שהופך לסימביוזה בה יש צד פעיל וצד טפיל. [1]

"- להתבגר זה לפעמים להתעורר מחלום.
- להתעורר מחלום זה גם לבגוד בו"
(מתוך "בין לילה ובין שחר", מחזה על פי נובלה מאת יהושע קנז, ציטוט מהזיכרון)

אנחנו לומדים, שנה אחר שנה, שלריב זה ילדותי, שלהתבגר פירושו להתפשר, להקשיב, להיות תמיד מוכנים לראות את נקודת המבט של הצד השני. זה לזנוח את החלומות הגדולים והנואשים של גיל 17 ואת הרצון להילחם עם כל העולם לטובת השתלבות שקולה, רכה ונעימה בחברה המתאימה לנו. אבל גם לזה חייב להיות גבול. נחמדות קיצונית, הנטייה לא להרגיז אף אחד, מרגיזה אותי [2], ובמיוחד היא מרגיזה אותי כשאני מאתר אותה בעצמי. וזה קורה הרבה: ברגע שהדברים נעשים מלוכלכים, לא חד משמעיים, מעליבים - אני נוטה להימנע מעימות, להפנים את העלבונות, לרכך. כל הזבל נקבר ונשאר בפנים [3], או שיוצא לכיוון הלא-נכון בהתפרצות זעם (וגם זו לא מלחמה). גם כשאני בוחר להתעמת, קשה לי להתמודד עם ההשלכות של המאבק, עם העובדה שבמהלכו אני פוצע ונפצע, עם חוסר התוחלת שנראה בהתחלה כמאפיין אותו (רק בשלב מאוחר במאבק מגיעה איזושהי תובנה).

[1] הערת אגב: רצוי שיהיו בזוגיות מעין 'כללי יסוד וגבולות לניהול ריבים', וגם עליהם סביר שיתנהל מאבק. כלל האפס הוא כמובן המחויבות הבסיסית, ההסכמה שריב או מאבק אינו עילה למחשבות פרידה. ברגע שזה מוסכם, קל יותר לתת מקום למאבק הזה.
[2] יש לציין שאנטיפתיות קיצונית, דהיינו הנטייה להגיד משהו מעצבן בכל הזדמנות, מעצבנת אותי באותה מידה.
[3] ואחרי זה מתפלאים שיש לי כאבי בטן.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/5/2007 20:53, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט, אהבה ויחסים, שחרור קיטור
תגיות בטכנורטי: אמנות, מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט, אהבה ויחסים, שחרור קיטור
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מסק ב-21/5/2007 13:32

---

מה אתה רוצה?

"חירות פירושה אחריות, משום כך יראים מפניה מרבית בני האדם"
ג'ורג' ברנרד שו

זה הנושא שבחרתי לכתוב עליו בבחינת הבגרות בחיבור, בגיל 17, ומאז המשפט הזה רודף אותי. במבט ראשון הוא נראה מוזר: הרי החירות ('חופש' בשפה פשוטה יותר) היא מה שכולם שואפים אליו בעולם של היום, הפנטזיה והאידיאל שכולם אמורים לחשוק בו. חירות פוליטית, חירות תרבותית, ויותר מכל - אישית: החופש "לעשות מה שבא לי", "לא לתת דין וחשבון לאף אחד", "ללכת בדרך שלי" וכן הלאה. החירות היא היעד הטבעי שמציבים כשבאים לנמק את הצורך בכסף, המשחרר הגדול, או לחלופין את הפרישה מהעולם הגשמי ואת ההתכנסות למיסטיקה ('חירות הנשמה'). ואם כולם רוצים, אז למה אומר שו שאנחנו מ-פ-ח-דים?
התשובה נמצאת במשפט עצמו. חירות פירושה אחריות, ואנחנו מפחדים מאחריות. דרך אחת לפרש את הטענה הזאת היא הזווית המשפטית-מוסרית: אם בידינו זכות הבחירה - לעשות משהו או לא - ואם יש לנו חירות להחליט על מעשינו, אז אנחנו בהכרח נושאים באחריות המוסרית על פעולתנו, ולא יכולים להתחמק בתואנה ש'לא היתה ברירה' או ש'רק מילאתי פקודות'. כלומר, הבחירה בחירות היא בחירה בנטל כבד, בידיעה שמתישהו בעתיד ניתן את הדין על מעשינו בפני מישהו - בית-דין של מעלה או של מטה - ולא תהיה לנו האפשרות לגלגל את כל העסק על מישהו אחר.
אבל זה לא הכל. הפחד מאחריות על תוצאות מעשינו הוא מובן, אבל הוא מתבסס על קיומה של סמכות מוסרית חיצונית שכלפיה נישפט, כלומר על כך שהחירות עודה מוגבלת בעצם; חירות אבסולוטית היתה אמורה לשחרר אותנו מפחד החוק והמוסר. מצד שני, יש עוד אחריות שמביאה עמה החירות, וזו האחריות כלפי עצמנו. כי אם אני יכול לעשות מה שאני רוצה, הרי שמוטלת עלי החובה לענות כל הזמן, ובכנות, על השאלה "*מה*, בעצם, אתה רוצה?". אני חושב שכל מי שניסה לענות בכנות על השאלה הזו יסכים אתי שמדובר בשאלה קשה, ובאחריות כבדה לכל תשובה שניתן עליה. זו האחריות - והחירות - שכה רבים מפחדים ממנה.

"הבנאדם מתחתן, כי הממשלה לא יכולה להיות אשמה בהכל"
(בדיחה ישנה)

בציטוט שבו פתחתי יש משהו מאשים: כולנו, אומר שו, מפחדים לקחת אחריות, ולכן איננו מנצלים את החירות. אבל נראה לי שהוא קצת מגזים: חיים בחירות מלאה ובאחריות מלאה אינם רק קשים מנשוא אלא גם בודדים עד אימה. במקום להטיל בנו אשמה על ההשתמטות, אפשר לקרוא את המשוואה הזאת גם בדרך הפוכה, כלומר שכל מה שמגביל את החרות שלנו גם מקל בדרך קצת על משא האחריות הרובץ על כתפנו. על ההבנה הזאת מבוססת הבדיחה העבשה לעיל, בה מככבים שניים ממגבילי-החירות הנפוצים ביותר, המדינה/ממשלה והזוגיות. בשני המקרים, אותו גורם המגביל אותנו (בחוקים כתובים ובדרכים אחרות) גם מאפשר אותנו להאשים מישהו אחר בבעיותינו. כמו שהממשלה אשמה בכך שאנחנו לא מרוויחים מספיק, כך בן הזוג אשם בתסכולים שלנו, בחוסר ההתקדמות שלנו בעבודה, ובאלף תחומים אחרים. זה קורה הן במערכות יחסים בעייתיות (שבהן עשוי בן זוג אחד להאשים את השני בעיכוב התפתחותו האישית, ולנצל את האחריות הקולקטיבית של הזוגיות כדי להתחמק מלהכיר בחוסר היכולות שלו להגשים את עצמו) והן במערכות יחסים פתוחות ובריאות, בהן צד אחד ביחסים לוקח אחריות מלאה על תחום מסוים (נניח מסים או תיקונים באוטו) ומוריד מבן הזוג השני לחלוטין את האחריות הזאת.
הדבר המעניין כאן הוא שבעוד שהגבלת החירות בידי המדינה אינה נתונה לבחירתנו, הרי שזוגיות (בעולם הליברלי) היא בדרך כלל עניין של בחירה, ולא משנה כמה המשפחה תלחיץ, תמיד אפשר להחליט לא להיכנס לזוגיות וזהו. והרי המגבלות על החירות הכרוכות במערכת זוגית חמורות בהרבה מאלה שמשיתה המדינה: בעוד שהמדינה כמעט ולא מגבילה את מה שמותר לך לעשות בבית, בד' אמותייך ובלי לערב אנשים מלבדך [1], הרי שבמערכת זוגית תמצא את עצמך בשלב מסוים משנה את הרגלייך, את שעות השינה שלך ואת רשימת הדברים שאתה עושה על הבוקר מתוך פשרה עם רצונותיו של אדם אחר [2]. הקרבה כזו של החירות, מתוך החלטה, דורשת הסבר, ונשאלת השאלה האם ההפחתה בנטל האחריות היא הסבר מספיק.

"במאבק בין אהבה לחירות אישית אין לך סיכוי לנצח. גם אם תנצח, תפסיד את הדבר החשוב ביותר."
[קז'ישטוף קישלובסקי]

גם המשפט הזה מלווה אותי הרבה זמן, והרבה זמן עסקתי בלנסות לפרש אותו לעצמי. במשך שנים התלבטתי מיהו ה"אתה" שאין לו סיכוי לנצח. האם לאיש האוהב אין סיכוי לנצח, כי אם ינצח יפסיד את חירותו, שהיא הדבר החשוב ביותר, או - מה שיותר התאים לי באותה תקופה - שלחירות האישית אין סיכוי לנצח, כי האהבה תביס אותה כל פעם, ואם מישהו יתעקש לנצח, הוא יפסיד את האהבה, שהיא הדבר החשוב ביותר. אבל יש פרשנות שלישית (או וריאציה על הדרך השנייה) שעלתה אצלי בעקבות המחשבות על חרות ואחריות, והיא שהדבר החשוב ביותר שיפסיד מי שיתעקש על חירותו הוא את היכולת לוותר מדי פעם על האחריות ולהניח את משא העולם על כתפיו של אדם אחר. כי אם אין אף אחד שאתה יכול לסמוך עליו, שייקח מדי פעם חלק מהאחריות, העולם נעשה בודד מאוד ועצוב מאוד ובלתי אפשרי לקיום. וגם מי שקנאי לחירותו ומבין כמה הזוגיות מגבילה אותה יתקשה מאוד לשלם את המחיר הזה ועדיין לחוש שיש טעם לחיים.
האתגר האמיתי במערכת זוגית היא לנסות לשמר משהו מהחירות האישית ומהזהות האישית בתוך האחריות הקולקטיבית של ה'אנחנו'. להפריד בין המקומות שבהן עוברת האחריות לבן הזוג או לישות המשותפת המסתורית שנוצרת לבין המקומות שבהם מוטלת עלינו - עלי - החובה לשמר את החירות (ואת האחריות הבאה אתה) ולא להשתמט מחובתנו להיות חופשיים.

(קלי קלארקסון)

לא, אני ממש לא בטוח שזוכת 'אמריקן איידול' התכוונה למה שאני קיבלתי מהשיר הזה. אבל זה לא ממש משנה. השיר, למי שלא מכיר, הוא לכאורה (ואולי באמת) טקסט נדוש למדי על בחורה שהיתה מאוהבת עמוקות במישהו והוא עזב אותה, ועכשיו היא מבינה כמה טוב לה בלעדיו. ה'טוב' הזה הוא אותה חירות אבסולוטית, שמתבטאת במשפט המצוטט, "אני מקבלת מה שאני רוצה". אלא שבשיר באה השורה הזאת בדיוק בשיאו של הפזמון המוזיקלי, שיש בו - לפחות לאוזן שלי, שרוצה לשמוע את זה - משהו מיוסר, משהו שלא לגמרי שלם עם האושר והחופש המושלם שהשיר עוסק בהם. בתוך כל שיר ההלל הזה לעצמאות ולחופש הנשי, אני שומע גם איזשהו עצב הנלווה ל"אני מקבלת מה שאני רוצה". כי זה מפחיד, לקבל מה שרוצים. כי מה אני יודעת מה אני רוצה. כי איך אני יכולה לטפל ברצון הזה שהשתחרר עכשיו.
זה מזכיר לי את האי ב"הנסיך כספיאן" שבו מתגשמים חלומות. האם אנחנו באמת רוצים לעמוד בפני ההשלכות של התגשמות כל חלומותינו? האם אנחנו באמת רוצים להיות אחראיים למה שהרצון שלנו יעשה כשאין מי שינווט אותו, ישים לו גבולות ויתחום אותו?

"אדון לשונות החתולים/ השואל אותי מה אני רוצה/
לו ידעת כמה התרחקו חיי/ מדלפק הקסם הזה/ ואיך הסתבכה מאז בנפשי השאלה"
(אגי משעול)

אין לי תשובה לכל השאלות האלה. לפעמים אני חושב שאני לא חי מספיק, שאני לא משחרר מספיק את הנחש המפלצתי של הרצון, שאני מפחד לקחת עליו אחריות. לפעמים אני מרגיש שאני קנאי מדי לחירות האישית שלי ולוקח על עצמי אחריות, אשמה וחרדה שהייתי יכול בשקט להשאיר לאחרים. אני רק יודע שהשאלה "מה אני רוצה" היא שאלה מפחידה, מסובכת ומורכבת.

[1] כן, המדינה מגבילה את זכותך לצרוך חומרים מסוימים; אבל צריך לזכור שאין לה מערכת מרגלים 24 שעות ביממה (לפחות בדמוקרטיה), כך שגם מגבלות מעין אלה קשה לאכוף.
[2] כמובן שגם האחר משנה את כל הדברים האלה לפי רצונותייך, אבל אין בכך פיצוי; נהפוך הוא, המהלך עשוי לגרום לך לחוש לא רק כאסיר אלא גם כסוהר, וגם זו אינה תחושה נעימה.

*****
בפוסט הזה אני פותח קטגוריה חדשה, 'מונולוגים מהאמבט', שמקורה בתובנה מעניינת שהגעתי אליה, והיא שהפוסטים כאן מתחלקים לשתי קבוצות: כאלה שאני פשוט ניגש למחשב וכותב, ויוצאים בדרך כלל הומוריסטיים, דיווחיים או מבולבלים; וכאלה שעולים לי כרצף מחשבות בזמן המקלחת, ומתגבשים לפוסט מסודר, עם התחלה, אמצע וסוף, כל מיני ציטוטים ועוד פרפראות, העוסק בנושא פילוסופי ומנסה לגעת בו מכמה כיוונים. כדי לציין זאת, בחרתי להכניס פוסטים מהסוג השני לקטגוריה החדשה, שמקור שמה הוא דווקא מנהגו של חתולנו טריסטן להיכנס לאמבטיה ולפצוח בסדרת יללות קורעות-לב.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/4/2007 22:55, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אמנות, אהבה ויחסים
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/4/2007 18:26

---