הרהורים על הלבד
אורזת כתבה קטע מעניין על חלומה שתהיה לה משפחה גדולה-גדולה, וקישרה אותו לסדרה של פוסטים שקישרו גם זה לזה (לכו אחרי הלינקים) ודנו בהכרויות, חברויות והכרויות-אינטרנט, וגרמו גם לי לכמה הרהורים.
קודם כל מיד חשבתי שלי מעולם לא היתה שאיפה כזו ל'משפחה גדולה', אולי בגלל שגדלתי במשפחה בהחלט לא קטנה: היינו ארבעה ילדים, כולם בנים, ויחד עם שני ההורים זה כבר שישה - מספר שדורש המון סנדביצ'ים ומכוניות אמירקאיות ענקיות עם מקום לשלושה במושב הקדמי. אבל מה שאני בעיקר זוכר זה עד כמה הייתי שמח להישאר לבד בבית. לא בגלל שום סיבה מיוחדת, אלא פשוט בזכות התחושה הזאת של השקט והשלווה, של החופש (התיאורטי) מכל מגבלת התחשבות באחרים. כך שלא רק שלא התפתחה אצלי שאיפה למשפחה גדולה, אלא שלהיפך - חיפשתי ונצרתי את הלבד.
מההרהור הזה הגעתי שוב לכאן, לחצי השנה האחרונה, שבה ללא ספק הייתי הכי לבד אי פעם. אנחנו אמנם ביחד כזוג, אבל לא רואים הרבה אנשים חוץ מאחד את השני. הקשרים שיצאנו עוד נמצאים בדרגת 'גישושים', במצב שבו כל מפגש עם חברים הוא 'מפגש חברתי' מוגדר, ועם אף אחד מהחברים החדשים לא הגענו לרמה של 'לקפוץ לבקר כי בא לנו'. ולא לשכוח שרק עכשיו אנו חווים ביקור ראשון מזה חצי שנה. ובכל זאת, בתוך כל זה אני מוצא לא מעט הזדמנויות לפרוח, ואני חושב שזה בין השאר בגלל השאיפה הפנימית, עתיקת-היומין הזאת אל הלבד (היא כמובן מתנגשת בשאיפה לחשיפה ולתקשורת ולעמידה על במה, ואין כמו בלוג - יצירה ערירית ואישית שנחשפת לקהל רב - לאיחוד של שתי שאיפות סותרות אלו).
אני תוהה כמה זמן אני יכול להחזיק עם הלבד הזה, ומתי יישבר לי ממנו. אני תוהה אם תהיה לי דרך החוצה כשיישבר לי ממנו. אפשר להגיד שזה חשש שווא, ושעם הזמן יווצרו לי גם כאן חברים קרובים כמו אלה שהשארתי בארץ, אבל אני לא בטוח בזה. לא בגלל השפה - יותר ויותר ברור לי שאנחנו אמנם מדברים עם שגיאות, אבל בהחלט כבר *מדברים גרמנית* - אלא בגלל שאני לא בטוח שאני יכול ליצור עכשיו קשרים חדשים משמעותיים. אומרים שאדם רוכש את חבריו הטובים ביותר בערך בתקופת הצבא-אוניברסיטה, והם נשארים אתו לכל החיים. זה הגיוני, כי בתקופות האלה אנשים עסוקים פחות במחשבות על פרנסה ויותר בתוכניות לעתיד, ונהנים לחלוק זה עם זו וכו' את התוכניות האלה. אצלי זה נמשך קצת מעבר לתקופה הזאת, אבל הסטטיסטיקה לא טועה: הפעם האחרונה שהיכרתי מישהו (למעשה מישהי) שעתיד להיות חבר קרוב היתה בשנת 2001. בשש השנים האחרונות היכרתי ידידים, מכרים, שותפים לעבודה וכל מיני אנשי נחמדים, אבל אף אחד שנכנס לי מתחת לעור כמו החברים מהעבר. ואני תוהה - אולי זה אומר שזה לא יקרה עוד? נחמד לי נורא עם לילי ואנדריאס, אבל האם באמת יווצר שם קשר שיהיה מעבר לסתם לבלות ביחד? והאם זה חשוב?

(המשך יבוא)שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/3/2007 00:50, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אהבה ויחסים
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-5/3/2007 09:07

---

ושיהיה במזל
[הקטע הזה היה אמור לעלות אתמול בלילה, אבל כשסיימתי אותו נוכחתי לדעת ששירות ישראבלוג נפל זמנית וקיבלתי הודעת התנצלות מנענע, לכן הוא עלה רק היום. צחוק הגורל]

הכל התחיל כשצפיתי בסרט אמריקאי מטופש בטיסה חזרה מהארץ. בסרט, שנקרא באמריקאית Just my luck (ובגרמנית Zum Glück geküsst, שזה אגב שם טוב יותר מהמקור), שתי הדמויות הראשיות היו נערה ש'יש לה מזל' ותמיד כל דבר שתלוי במזל הולך לטובתה, ובחור שהוא ההיפך הגמור - כל מה שקשור במזל תמיד הולך לו הפוך. העלילה, כמובן, עסקה בכך שהם נפגשים, מתנשקים ו'מתחלפים' במזל.
פרט להעברת שעתיים טיסה, הסרט גם גרם לי קצת לחשוב על תפקידו של המזל בחיי. במבט ראשון, נראה שיש לי הרבה מן המשותף עם הבחור ביש המזל מהסרט: מעולם לא זכיתי בהגרלה, תמיד נופלים לי דברים ונשברים בדיוק בזמן הלא נכון, ואיכשהו כל חוקי מרפי נוטים להתגשם בסביבתי. את סיפור מותו של הדי וי די בדיוק כשהגיע סוף סוף הרהיט להניחו עליו כבר סיפרתי בבלוג, וזו רק דוגמא; בשבוע שעבר, למשל, בדיוק אחרי שהקדשנו את יום א' להתקין סוף סוף את הוילון במטבח ולהחליף נורה במנורה בתקרת חדר העבודה, החליט הוילון הקודם שתלינו, בחדר השינה, לקרוס, והנורה במטבח נשרפה. מה שנקרא בגרמנית unglueck ובאלניסמוריסטית ironic. בקיצור, לא קשה לי להזדהות עם ביש גדא קולנועי.
אבל כשהעמקתי לחשוב, התחלתי לראות דפוס חוזר על עצמו של צירופי מקרים שהביאו לשינויים מרחיקי לכת (ודי חיוביים) בחיי. הנה, למשל כמה תחנות:

קיץ 2001. ידידתי נ', שהקשר בינינו כבר מזמן לא מה שהיה פעם, זורקת לי באחת השיחות האחרונות שלנו שיש איזה אתר, שחברים של החבר החדש שלה מסתובבים שם, וגם היא היתה שם קצת, שעוסק בקולנוע, משהו עם עין של דג, ושאולי יעניין אותי. אני מדלג לשם, סקפטי למדי, רק כדי לגלות שאף אחד לא ממש מכיר אותה שם, ומשאיר הודעה סתמית. חמש שנים אחר-כך, עין הדג הוא אחד המקומות האהובים עלי ברשת, אני אחד הכותבים הקבועים של ביקורות סרטים עבורו (כולל מספר פעמים שקיבלתי כרטיסי חינם); היכרתי כמה חברים טובים דרך האתר; וקיבלתי גםשתי הצעות עבודה, אחת כמבקר סרטים (לזמן קצר) ושנייה כמנחה במכללה לאנימציה (שנמשכת עד היום).

אוקטובר 2000. בימי הראשונים כסטודנט לתואר שני אני מוצא את עצמי הולך במדרגות גילמן עם מנחת אחד הסמינרים שאני לוקח, כדי לקבל (אני ועוד סטודנט) מאמר מעניין שהזכירה בסמינר ושיש לה בחדר. בדרך, היא עוצרת במדרגות ושואלת בקול תוהה, "מישהו מכם רוצה להרוויח קצת כסף?" הבחור השני מניד את הראש בשלילה, ואני שבדיוק חיפשתי איזה ג'וב במקביל ללימודים, מהנהן. שנתיים מאוחר יותר, העבודה שהוצעה לי (כעוזר מחקר) הופכת לנושא התזה שלי, הדבר שאני עוסק בו שנתיים נוספות.

4 באפריל 1999. במועדון בחיפה, בו עובדת ידידתי ד' כברמנית, אנחנו יושבים על הבר ומשוחחים. ד' מחליטה משום מה לשים את הדיסק של 'מאמי', החביב על שנינו, ומישהי מקצה הבר, עם חולצה בצבע כסף, מתחילה לנוע לקצב המוזיקה. שנינו שמים לב אליה וד' שואלת 'למה שלא תתחיל אתה?' שבע שנים אחר-כך, אותה מישהי היא אשתי, זמרת האופרה שהובילה אותי לאירופה, מה שגרם - בין השאר - גם לקיומו של הבלוג הזה.

אז יש לי מזל או אין? או אולי יש מזל בדברים הגדולים וחוסר מזל בקטנים (למשל בכך שוודאפון כנראה תנתק אותי לפני שאספיק להעלות את הפוסט הזה)?

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/2/2007 10:05, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אהבה ויחסים, אופטימי
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-10/2/2007 21:00

---

איך הכל, במעגלים
זהו. אפשר להגיד שהבית שלם: יש אמנם עוד כמה דברים שאמורים להגיע מאיקאה, אבל עכשיו שהתנור והכיריים פה ומחוברים, די ברור שאנחנו חיים כאן. וכמו האיזון הקוסמי (שהיום טרח להזכיר את קיומו גם בכיוונים ההפוכים), יש כאן גם תחושה של "דווקא" - עכשיו שיש בית, אפשר לבחון את גבולותיו; עכשיו שיש סדרים, אפשר מדי פעם לנפץ אותם. כדי שיהיה יותר מעניין, כדי שיהיה גם טעם לחיות ולא רק איך לחיות.
כי בשביל זה אנחנו כאן: למשש את הגבולות ולבחון להם את הדופק, לבדוק מי דופק בדלת ולהסס אם להכניס אותו, להכיר, לחוות, להקשיב לאנשים שמסביבנו, לא לוותר לעצמנו, אבל גם לא לפחד להיות קלישאות, כי ככה זה, כל מה שאמרנו כבר נאמר אי=אלו אלפי פעמים, ורק אם נלמד את עצמנו לפספס, נוכל באמת לגלות משהו מיוחד.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/10/2006 01:08, ושייך לקטגוריות אהבה ויחסים, אמנות, מעברים 10-20-30
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-26/10/2006 06:54

---

לטיול יצאנו
למעשה, הרגע חזרנו מטיול יום א' השלישי ברציפות שלנו, וזה אומר שכבר אפשר לדבר על מסורת. ואיזו מסורת נהדרת! כמו בפעם הקודמת, גם הפעם ארזנו סנדוויצ'ים ובקבוק יין בורדו ויצאנו מהבית בשעה אחת לעבר גדות הזאאר. ההבדל הוא שהפעם יצאנו בכיוון ההפוך, עם זרימת הנהר, וכך עברנו דרך העיר כולה ומעבר לה, שלושה וחצי ק"מ לכל כיוון. בין החוויות שנרשמו: פגישה פנים אל פנים מקרוב עם פרפר כתום-שחור יפהפה, מנהרה רבת-הדים שנראתה כמובילה לתוך יער עבות אבל בעצם נפתחה לאיזה פרבר עירוני, צמד שהחליק על סקטים בהחזקת ידיים ובתיאום מושלם, גלידת אמרטו נ-ה-ד-רת והרבה, הרבה שמש.
אחרי שחזרנו הביתה, עמוסי חוויות ופרחי-בר לא מוגנים, היה לנו ברור שהמסורת הזו חייבת להימשך, מדי יום א', כל עוד מזג האוויר יאפשר לנו, ואולי קצת מעבר. נשמח גם לאורחים בטיולים האלו, אז אם בא לכם לקפוץ, אתם מוזמנים.

---

ובהקשר אחר - או לא - בטיול היום חגגנו את יום הנישואין השלישי שלנו, שחל היום (אחרי שחגגנו את יום ההולדת שלי בטיול של השבוע שעבר). ובנושא הזה רציתי להביא שיר נהדר בעיני, של המשוררת מרגרט אטווד. וכשחוברות הליקון שלי יגעו אלי (במשלוח הימי) אולי אעלה גם תרגום לעברית של השיר.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/10/2006 17:15, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, אופטימי, אהבה ויחסים
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-9/10/2006 05:34

---