פעם אחר פעם

אתמול, תחנת הרכבת צואולוגישר גארטן, מעבר תת-קרקעי למקום שבו אני מתחיל את הטיול היהודי: לפתע אני רואה פוסטר שמכריז על כך שסינדי לאופר מופיעה באדמירלפאלאסט, כאן בברלין, ב-19 ביולי. ואני עוצר, ופתאום חושב שאולי אני פשוט אלך להופעה.

בברלין כל הזמן קורה משהו, במיוחד בקיץ. בלי לברר בכלל אפשר לשלוף עשרות הופעות, אירועים ופסטיבלים שמתרחשים בעיר בשבוע-שבועיים הקרובים. מאליפות העולם בכדורגל לנשים, דרך שבוע הגאווה ועד הופעות של ג'ורג' מייקל, ג'נט ג'קסון ואלטון ג'ון. ובכל זמן נתון ברור לי שאי אפשר לבלוע את כל העושר הזה, כי הזמן והכסף אינם אינסופיים אלא דווקא מאוד מוגבלים, או לפחות בכל זמן נתון אחד מהם מוגבל (ועל כך דיברנו הרבה). ובדרך כלל אני פוטר את הדברים האלה באנחה מהירה וב'בעולם מושלם, הייתי...', והולך הלאה.

אבל סינדי לאופר זה בכל זאת לא פסטיבל התרבויות בקרויצברג או רוקסט בציטדלה שפאנדאו. סינדי היא.... 'כל-כך יוצאת דופן', כפי שהכריז אלבומה הראשון. בעיתוני התקופה קראו לה 'הברווזון המכוער', אבל בעיני היא היתה היופי המדוכא, והיא שרה בשבילי, והיה בה משהו אישי ורגיש וישיר הרבה יותר ממכונת-הלהיטים שהיתה מדונה של אז, וכשהיא שרה 'פעם אחר פעם', הלב עצר במקום, שעון השניות השתחרר, והכל הלך לאט ונשר בצד הדרך, הכל לא היה חשוב, כל עוד היא שומרת עלי.

 

(לא מוצא את הקליפ המקורי אבל זו הופעה משנות ה-80 עצמן, ולכן ריל טיים)

 

וכאילו כדי להדהד את הכל, באותו ערב, בסדרה 'אחים ואחיות', היה פרק פלאשבק לשנות ה-80 והשיר הזה התנגן (למעשה הפרק היה מבוסס על השיר).

 

*

קיץ בברלין. הטמפטורה נעה בין חם יחסית לברלין לבין חם אבסולוטית. העיר תוססת, כמעט עולה על גדותיה. הישיבה ליד המחשב לעשות את העבודה שנותרה בתחום התרגום מתקרבת, בתנאים האלה, לבלתי נסבלת: הגוף שהתרגל לטייל משתוקק להיות בחוץ, כל קרן שמש נראית כמו משאב שמתבזבז כשלא נסחפים עם כל האפשרויות שהעיר מציעה. אורחת מפתיעה שנחתה עלינו בשבוע שעבר הובילה אותנו (או שאנחנו אותה? מי יודע?) לרחצה באגם נחבא בלב היער, לסיור בסמטאות פרידריכסהיין ולהרמת כוסית במסעדה יוונית שבחיים לא היינו מגיעים אלה אחרת. אולי זה נכון לכל עיר, אולי לכל דבר: אתה מעריך את מה שיש לך מתחת ליד רק כשאתה מראה אותו לאחרים.

 

*

אולי בגלל זה יש ערך תרפויטי לכתיבה בבלוג.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/6/2011 13:45, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, דברים שמצאתי ביוטיוב, האייטיז, עונות השנה
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-25/6/2011 20:23

---

מצעד העשור האלטרנטיבי
אז הבטחתי וגם אם עברו כמה ימים והמוטיבציה המקורית כמעט ונשכחה, בא לי לקיים.
כללי ה'מצעד' פשוטים: מדובר על עשרת השירים הטובים ביותר שיצאו בעשור הזה, לדעתי (כפי שציינתי, הסתבר שגם הכללים הפשוטים האלה מסבכים את הנשמות הטובות, כי פתאום התברר לי שאחד השירים שתכננתי למצעד הוא בכלל מ-1998, גם אם שמעתי אותו רק לפני שנה. שיר אחר זכה מההפקר). כמו-כן, על מנת ליצור גיוון, החלטתי לא לקחת יותר משיר אחד מאותו/אותה יוצר/ת (וזאת בניגוד למצעדי הרדיו, שהכילו לא מעט חזרות). כלל אחרון ופרודקסלי במיוחד קובע שלמצעד אין דירוג מובהק, וסדר השירים נקבע אסוציאטיבית ולא לפי איכות - סתם כדי לבלבל את הצופים (אם יש).

ראשון ראשון - השיר היחיד שהופיע באחת העשיריות ה'רשמיות' ונחשב גם בעיני לאחד מעשרת השירים של העשור - בן האלמוות שלי של 'אווואנסנס'. את הבחירה הזו עשה אולי הרומנטיקן בן ה-16 שבי, אבל השילוב בין השירה של איימי לי, הסיפור האפל ושמה של הלהקה - מהמלים היפות ביותר בשפה האנגלית - גורמים לי בכל זאת להתגאות בהחלטה.
רגע לפני שאנחנו משאירים את המחוזות הפופולריים מאחורינו, אני חייב להתייחס לזמרת שמופיעה בשתי העשיריות (של גלגל"צ ושל 88FM), וגם נבחרה לזמרת העשור בשני המצעדים - איימי וויינהאוס. אבל בעוד ש'ריהאב' הוא אכן שיר חביב ו'בחזרה לשחור' מקפיץ, השיר שעשה לי את זה לא הוצע אפילו לבחירה במצעדים: אתה יודע שאני לא שווה, מודה וויינהאוס בכנות נדירה, ואני מאמין לה.
מיד אחר-כך בא השיר המוזר של העשירייה, שאני לא בטוח עד כמה הוא באמת איכותי, אבל נדלקתי על הקליפ שלו: מה כבר יכולה בחורה לעשות? של הזמרת המוזרה המסתתרת מאחורי השם 'באט פור לאשס'. זה אחד השירים הבודדים ברשימה שכנראה לא תשמעו לעולם בגלגל"צ, ונדמה לי שגם לא העליתי אף פעם בבלוג; מה שאומר שהוא עשוי להיות הכי חדש ומרענן למאזינים. אגב, שיר דומה - שגם משלב בין דיבור מהיר ומסתורי לשירה נשית מוצלחת - נזרק מהרשימה רק בגלל שהתברר שהוא בכלל מ-1998. הכוונה לזה, שהוא שיר מקסים בלי קשר לעשור.

ואם כבר 'בלי קשר לעשור', נראה שהרשימה מעידה יותר מכל על שלא התחברתי למוזיקה של העשור הזה. העדות הבולטת ביותר היא העובדה שיש ברשימה לא פחות מ*שלושה* ביצועים חדשים לשירים ישנים. אני בעיקרון לא מת על ביצועים חדשים, בייחוד לשיירים שהמקור שלהם אהוב עלי, אבל יש חריגים - בדרך כלל שירים שהיו קצביים או רועשים והביצוע המחודש הפך אותם ליותר אטיים ומהורהרים.
הראשון בשלישיית המחודשים מתאים בדיוק להגדרה הזו. עולם מטורף היה שיר קצבי ומצוין של טירז פור פירז, אחת מלהקות האייטיז האהובות עלי, אבל גארי ג'ולז עשה ממנו יצירת מופת אטית ומהורהרת. לא הפריעה גם העובדה שנחשפתי לשיר בסיומו של אחד הסרטים הטובים של העשור, 'דוני דארקו' (משם גם הקליפ). וכדי להוסיף לחגיגה, השיר היה גם 'סיפור סינדרלה' פלא - זמר אלמוני מקליט שיר לסרט שכושל בקופות, ושנתיים אחר-כך מוצא את עצמו בעמדה המבוקשת-כל-כך של מקום ראשון במצעד חג המולד בבריטניה.
מפתיעה עוד יותר (למי שעוד לא ראה את הקליפ, שזה אומר בערך אף אחד) היא ההשתלבות בעשירייה של ביצוע מחודש לשיר מאוד אהוב עלי של הלהקה הרועשת-למדי ניין אינץ' ניילז (או במלים אחרות, של האמן המטורף העונה לשם טרנט רזנור) בידי זמר קאנטרי נודע (תמיד היתה לי חיבה לקאנטרי, אבל זה ממש לא הטעם הרגיל שלי). אבל, מה לעשות, אפילו רזנור עצמו הודה שהביצוע של ג'וני קאש לכאב (או אולי 'להכאיב') עושה ממנו שיר אחר, ויחד עם הקליפ זו יצירת מופת.
הביצוע המחודש השלישי הוא זה שהכי פחות 'מחדש', אבל לוקח אותנו עוד יותר אחורה, עם זמרת משנות ה-70 ושיר מ-1969.אבל אני פשוט לא מתכון להתנצל, כי אם הייתי חושבת שתשנה אי פעם את דעתך הוא פשוט שיר מצוין ומרגש.
את שלישיית 'בחזרה לעבר' אני משלים עם עוד שיר שנשמע כאילו נוצר לפני כמה עשורים - מצנח של 'הבן של'. בשמיעות ראשונות לא כל-כך התחברתי לשיר הזה, אבל ככל שנתקלתי בו שוב ושוב הוא הזדחל למרכזי העונג של המוח והתיישב שם כאבן שאין לה הופכין. וכך גם השתחל לעשיריית העשור שלי. או אולי, עשרת השירים בעשור הזה שהזכירו לי את העבר המזהיר?

אז נכון, אמרתי שאין דירוגים או סדר איכות, אבל 'יצא' איכשהו שהשארתי לסוף שלושה מהשירים שבאמת ריגשו אותי בעשור הזה. הראשון לא רק לא מוכר בגלגל"ציה, אלא גם לא יצא אפילו כסינגל - אבל לי זה לא משנה. את קרוב כל-כך ללבי של דאר וויליאמס שמעתי לראשונה כשהתחלתי להתמכר לזמרת הזו, לפני כמה חודשים, והוא הפך בשבילי להמנון המרגש של השנה ושל העשור. המלים נשמעות תמימות להפליא, אבל משהו בשילוב בינן לבין המוזיקה פשוט... פשוט.
מי שעקבו עד כאן יכולים די בקלות להגיע למסקנה שאני אוהב במיוחד שירים שמבצעות זמרות. אבל עם כל הכבוד לאיימי ויינהאוס, איימי לי, אגנתה פלסקוג, דאר וויליאמס, לילי אלן ועוד, 'זמרת העשור' יש רק אחת, וזו רגינה ספקטור. היא גם האמנית היחידה שעבורה הופעל כלל ה'לא יותר משיר אחד לכל יוצר' - אחרת היו כאן עוד כמה שירים שלה. אבל אם אני חייב לבחור, זה חייב להיות אפרה מואה ('אחרי (המבול)') - שבמהלכו היא שרה כמה שורות של פסטרנק ברוסית וגורמת לכולנו להבין שבשפת אמה היא אפילו עוד יותר מרגשת.
עם זאת, כפי שכתבתי בפוסט הקודם, ל'שיר העשור' יש משמעות גם מעבר להיותו שיר טוב או ביצוע איכותי. שיר העשור צריך להיות משהו שמבטא עמדה - פוליטית או אנושית - ובאיזשהו מקום לסכם את 'רוח העשור'. לפיכך בחרתי לסיים את המצעד כולו בשיר שמזכיר את העובדה שבשמונה שנים מתוך העשור הזה ישב בבית הלבן אחד ג'ורג' בוש, שעשה מאמריקה מדינה אחרת והביא צעירים רבים לסף יאוש - בהם למשל רופוס וויינרייט, שכל-כך עייף מאמריקה כשהוא הולך לעיר. מה לעשות, אני באמת לא חושב שזה היה עשור יפה במיוחד.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/2/2010 09:24, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, האייטיז, סטיות אישיות
27 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-8/3/2010 21:52

---

העשור היפה
כחובב גדול של מצעדים ודירוגים, אפשר היה לחשוב שסוף העשור ירגש אותי: אין כמו תאריך עגול לסיכומים וסטטיסטיקות. בשתי הפעמים הקודמות היה 'מצעד העשור' (בשנות ה-80 של גל"צ, בשנות ה-90 של גל"צ וגלגל"צ) חוויה מיוחדת, שאני וחברי עסקנו בה הרבה מראש, השווינו רשימות, ופינינן זמן ביום הגדול להקשבה מרוכזת, כדי לשים לב למגמות (ולהתאכזב מהתוצאות, עוד מסורת קבועה). הפעם, אולי בגלל שהתבגרתי ואולי בגלל שמשהו במוזיקה השתנה, כבר מצאתי את עצמי הרבה פחות מתעניין; סייעה בכך העובדה המעצבנת, שמבין מאות השירים שהוצעו לבחירה בשני מצעדי העשור (של גלגל"ת ושל 88FM) התקשיתי להרכיב עשירייה של שירים 'טובים באמת'. וזה לא שלא היו שירים שאהבתי בעשור הזה, אלא שהם פשוט לא הוצעו לבחירה (ועל כך בפוסט נפרד). מפאת חוסר ההתלהבות הזה (ולאור העובדה שימי המצעדים נפלו על הביקור הצפוף שלנו בישראל) אפילו לא הקשבתי להם בזמן אמיתי. אבל לא העובדה הזו - או חוסר הזמן הכללי - תעצור בידי מלנתח את התוצאות.

ב-1989, לקראת המצעד של שנות ה-80, אמרה לי ידידתי ד' שהיא מצביעה ל-Russians של סטינג כשיר העשור, כי היא מאמינה ששיר עשור לא צריך להיות רק שיר טוב, אלא גם לייצג משהו, להגיד משהו. קו המחשבה הזה הוא כנראה הסיבה לכך שההצבעה למצעדי העשור נראית מאוד שונה מהצבעות למצעדים השנתיים בשנים המרכיבות את העשור. נראה שרבים מצביעים כמו ד', מחפשים 'שיר עם משמעות' - וכך נוצרת העדפה לשירים שלאו דווקא זכו במקומות הראשונים במצעדים השנתיים; מנגנון דומה גורם לכך שכמעט תמיד מככבים בצמרת מצעד העשור שירים מתחילת העשור, כאלה שכבר צברו קילומטרז' והפכו לקלאסיקה (כך למשל, היו שהרימו גבה על כך ששיר העשור של גלגל"צ היה californication, שיצא ב-1999 בארה"ב ובשנת 2000 בארץ; אבל זה קרה גם בשנות השמונים, עם Another Brick in the Wall של פינק פלויד, שיצא ב-1979) ואילו שירים חדשים, שהיו פופולריים רק לפני שנה, נדחקים לשוליים (צריך לעמול הרבה כדי למצוא את שיר השנה של 2008, I kissed a girl של קייטי פרי, במצעדים העשוריים). עוד עובדה מעניינת (שאני מתקשה למצוא לה הסבר) הוא שלהקות והרכבים מצליחים הרבה יותר במצעדי העשור מאשר אמנים בודדים (במצעד של שנות ה-80 היה רק אמן בודד אחד - ג'ון לנון - בשישייה הראשונה; במצעד של ה-90 היתה שינייד או'קונור היחידה בעשירייה הראשונה שאינה להקה).
אבל כל התופעות הללו בעצם משותפות לכל מצעדי העשור, ולנו בא לנתח את המצעד של שנות האלפיים (או ה'אוֹוִיז'). ההיגיון אומר בעצם כך: אם במצעדי העשור אנשים מצביעים לשירים עם 'מסר', הרי שניתוח ה'מסרים' של השירים המובילים ייתן איזושהי תמונה על 'רוח העשור'. כך למשל, במצעד של שנות ה-80 מככבים לא מעט שירי מחאה פוליטיים במידה זו או אחרת - מ-another brick in the wall במקום הראשון, דרך brothers in arms ברביעי ועד The river במקום השמיני; ואילו בשנות ה-90, המילה nothing מופיעה בשני שירים רצופים, במקומות הרביעי והחמישי, והשיר הזוכה הוא one - כך שאפשר להוציא מהצמרת איזו תמה של 'אחד ואפס', של האין והיש, של מה שהיה ואבד - שמשתקפת גם בשירים במקום השני (Losing my relligion) והשלישי (Creep).

אז מה אומר לנו העשור האחרון?
ראשית, יש לציין שהפעם יש לנו שני מצעדים - של גלגלצ ושל 88FM - כך שהמחקר מתבסס על שניהם כאחד. המסקנה הראשונה והמיידית היא ששילוב אתרי האינטרנט בהצבעה פתח את מצעדי העשור לקהל רחב יותר מזה שהצביע בעשורים הקודמים, מה שהחדיר לעשירייה המובילה גם שירי פופ במלוא מובן המילה (ביונסה ב-88, כריסטינה אגילרה בגלגל"צ) וחיסל במידה רבה את שליטתן של הלהקות (גם אם בשני המצעדים, שיר העשור עצמו עדיין מבוצע בידי להקה ותיקה). אגב, לא צריך לייחס חשיבות רבה מדי להבדלים הבולטים בין שני המצעדים, שמבוססים במידה רבה על היצע השירים שעמד לבחירה - לדוגמה, My immortal של אבאנסנס, שתפס את המקום השלישי (!) בגלגל"צ, לא הוצע כלל למדרגים ב-88. מצד שני, יש סימטריה נאה בכך ששיר העשור בכל אחד מהמצעדים תופס בדיוק את המקום הרביעי במצעד האחר (כך שבעצם יש שני שירים שיכולים לטעון באותה מידה של אמינות לכתר 'שיר העשור').
והמסר? הפעם הוא חד וברור. בשלושה מתוך ארבעת השירים התופסים את שני המקומות הראשונים בשני המצעדים מופיעה אותה מילה בפזמון, ובשניים מהם גם בשם השיר - beautiful. ואם היה חסר חיזוק לתזה הזו, נציין שבמצעד הגלגל"צי, למשל, יש בעשירייה לא פחות משלושה שירים שמכילים את המלה הזו בכותרת; ושגם השיר 'יוצא-הדופן' עוסק בקליפורניה, הבירה העולמית של הסגידה ליופי. וכך מתברר שאם בשנות ה-80 רצינו למחות נגד העולם, ובשנות ה-90 עסקנו באמונה ובאובדנה ובעמדתו של האחד מול העולם - הרי שהעשור האחרון השליך את כל אלה לפח האשפה ומתעסק באובססביות בשאיפה ליופי כשלעצמו: 'עורך הופך למשהו יפה', שרים החבר'ה מקולדפליי; 'שלם למנתח הרבה כסף/ כדי למנוע את ההזדקנות' מוחים חברי הרד הוט צ'ילי פפרס (הלוא הם 'הסחוג') בחלומות קליפורניה שלהם. באווירה כזו, לא פלא שהמנון הקיטש You're beautiful של ג'יימס בלאנט השתחל לעשירייה הראשונה (של גלגל"צ).

ומה עם מוזיקה טובה? כאן אני יושב על הגדר. ידידיי האנינים טוענים ששתי העשיריות האלה הן אסון לאנושות; אני, לעומת זאת, מצאתי בהן כמה שירים שנכנסו לאותה רשימה קצרה שלי (דבר די נדיר למי שטעמו שונה בדרך כלל באורח קיצוני מטעם ההמון). מצד שני, אם אני הייתי מסכם את העשור, השירים המובילים היו כאלה שבכלל לא הוצעו להצבעה ברשימות האינסופיות של שתי התחנות. אבל על כך - בפוסט הבא.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/2/2010 22:39, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, האייטיז, סטיות אישיות, אקטואליה
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-17/2/2010 13:39

---

על מייקל ג'קסון ועל סרטי ביוגרפיות
האינטרנט מלא הספדים, סיכומים ורטרוספקטיבות של מייקל ג'קסון, בין השאר בגלל שהוא מת כשמי שהיו מעריציו הגדולים בשנות ה-80 נמצאים בדיוק בשיא פריחתם ככותבים. אבל אצלי לא תקבלו סקירה מלאה של הקריירה המרתקת שלו, מגיל חמש עד חמישים (את זה תמצאו ב'עכבר העיר'), ולו בגלל שמבחינתי האישית מצטמצמת הקריירה של ג'קסון לחמש שנים בערך - מ-Thriller ועד Bad.
רצה הגורל ושיא השיאים של ג'קסון כאייקון נערץ התרחש בדיוק כשהייתי בגיל המתאים להערצת אלילים. בסוף 1983 הייתי בכיתה ו', וג'קסון היה בכל מקום. התרגשנו כשהקליפ המרשים של 'בילי ג'ין' הוקרן לראשונה ב'עוד להיט' (או שמא היתה זו 'עד פופ'?); עברנו חוויה מכוננת בערב כיתה שבו הביא מישהו קלטת וידיאו עם הסרטון המלא של ת'רילר (14 דקות!), וכל הבנות ברחו מהחדר בבהלה; ואם אני זוכר נכון, ג'קסון גם היה האמן הראשון שפוסטר שלו (באדיבות 'מעריב לנוער') עיטר לי את הארון.
אבל השיר (והקליפ) שהכי נחרת לי בראש מהתקופה דווקא לא היה אחד מלהיטי הקצב הגדולים של מייקל, אלא שיתוף הפעולה התמים והמקסים שלו עם פול מקרטני, Say, Say, Say, שהצטיין בקליפ עם סיפור-מסגרת (כרגיל אצל מייקל) שנותר מתוק גם אחרי כל השנים:



אני מניח שמבחינת ג'קסון היה זה סוג של כרטיס כניסה לליגה של הגדולים; אני, כילד בכיתה ו', תהיתי מי זה בכלל הפול מקרטני הזה (ימי הביטלס שלי באו הרבה יותר מאוחר).

בין 1983 ל-1987 הספיק ג'קסון להרוויח מיליונים ולככב בשמועות מוזרות, שכמה מהן הפיץ בעצמו, ואילו אני עברתי לארה"ב והתמכרתי למצעדים - מה שהוביל אותי חזרה למייקל. כמו שהצלחתו של סרט המשך נקבעת במידה רבה ע"י איכותו של הסרט הקודם, כך גם מושפעת ההתנהלות של אלבום במצעדים השבועיים גם מהאלבום הקודם. הציפייה ל-Bad (שלווה בסרטון ארוך לא פחות מת'רילר) היתה בעצם 'משאלה המגשימה את עצמה', והאלבום שלח לא פחות מחמישה שירים למקום הראשון במצעד (היסטוריה!); כחובב מצעדים התרגשתי להפליא והצטרפתי לסטטיסטיקה בקניית קלטת מקורית. אבל המוסיקה עצמה כבר ריגשה אותי פחות, ויותר מכל מעידה על כך העובדה שכל ניסיון להיזכר היום במלים של Bad מעלה אצלי רק את הפארודיה המצוינת של וירד אל ינקוביץ', Fat:



בכלל נראה שבנקודה הזו כבר התחלתי לפתח טעם קצת שונה, כי השיר הזכור עלי ביותר מהאלבום דווקא אינו אחד מחמשת השירים שהגיעו למקום הראשון, אלא דווקא Smooth Criminal, שיר קצבי עם קליפ מרשים וקצת פחות סכריניות מרוב הלהיטים של ג'קסון באותה תקופה:



גם כאן, כמו בקליפים ובשירים רבים אחרים, ג'קסון מתעסק בצד האחר של החוק; בקליפ הראשון שהצגתי, הוא ומקרטני משחקים שני נוכלים-נודדים, ב'בילי ג'ין' הוא מבוקש בידי המשטרה וב-Beat it הוא עוסק בלוחמת כנופיות. אם מוסיפים לזה את שמות האלבומים - 'רע' ו'מסוכן', למשל - ואת העובדה שכבר בת'רילר הופך מייקל לאיש-זאב ולזומבי, מתקבלת תמונה מאוד מעניינת של אדם שרואה בתוכו איזו דמות מרושעת, איומה, חייתית, שהוא נלחם בה לאורך כל חייו. השנאה העצמית - או אולי הפחד מעצמו - עשויה להיות מפתח לקריאת מכלול היצירה של ג'קסון לא פחות מהאהבה העצמית האגוצנטרית שכולם מכירים.

אחרית הדבר היא שב-1988 חזרנו לארץ והטעם המוזיקלי שלי החל להשתנות, מפופ לרוק ולדברים אחרים. כשג'קסון הוציא את האלבום הבא כבר הקשבתי לג'נסיס ולג'ת'רו טאל, ולא היה לי הרבה עניין ב'שחור או לבן', או בכל מה שבא אחר כך. ההתעניינות העולמית דעכה בקצב איטי קצת יותר, אבל בטוח. עד הסוף.

****

ב'עין הדג' החלו לדון כבר באפשרויות הליהוק לסרט על חייו של מייקל, אבל נדמה לי שיותר מעניין לתהות מה יהיה שמו של סרט-הביוגרפיה. כדי לנסות לנחש שמות אפשריים, אפשר לנסות להסתכל בסרטי ביוגרפיה אחרים ולזהות את הזאנרים הנפוצים בשמותיהם.
הזאנר הפופולרי ביותר של שם לביוגרפיה הוא שמו של הגיבור, באיזושהי גרסה. 'מארי אנטואנט', The people vs. Larry Flint, 'ריי' (צ'רלס), 'גנדי', 'מילק', 'קינסי', JFK ורבים אחרים מככבים בקטגוריה הזו. אם יוצרי הסרט יהיו לא-מקוריים ויבחרו בנתיב הזה, נראה שהשם המתאים ביותר הוא 'מייקל!' (כך, עם סימן קריאה) - זו היתה הדרך שבה הופיע שמו על מגוון פוסטרים בתקופת הזוהר.
ז'אנר אחר, הפופולרי בביוגרפיות מוזיקליות, הוא להשתמש בשם אחת היצירות של האמן, או בשורה המזוהה אתו. לז'אנר הזה שייכים Walk the line (הביוגרפיה של ג'וני קאש), 'אמריקן ספלנדור', 'לילה טוב ובהצלחה' ואחרים; אם נלך בכיוון הזה, ג'קסון מספק מגוון עשיר של שמות, מ-Thriller דרך Bad ו-Dangerous ועד Invincible; אופציות ברורות אחרות יהיו Black or white (על זהותו הגזעית); Man in the mirror (סרט פסיכולוגי על הפיצול באופיו) ואפילו Smooth Criminal (סרט שיחשוף את 'הצד האפל' של ג'קסון...). אבל הרעיון המועדף עלי הוא שורה משירו הפופולרי 'בילי ג'ין' - I am the one. נראה ששם כזה יעביר בדיוק את תחושת האלילות ו'המלכות' ואת ההשפעה שלה על ג'קסון.
ז'אנר שלישי בשמות של סרטים ביוגרפיים הוא זה שמתאר את האדם באמצעות תכונה מובהקת או תפקיד מובהק שמילא בחייו, לפעמים באורח שיפוטי למדי. לקטגוריה הזו שייכים 'הטייס', 'המלך האחרון של סקוטלנד', 'איש על הירח' וכן הלאה. כאן אפשר ממש להשתולל, מ'מלך הפופ' הקלאסי, דרך 'איש הפיל', 'הילד הנצחי' או 'פיטר פן השחור' - אבל נראה שבמקרה של ג'קסון היא פחות פורייה מאשר אצל מפורסמים אחרים.

הערה אחרונה: לאורך כל הפוסט לא השתמשתי בתרגום של האלבום (והשיר) ת'רילר ל'מותחן'. ולא בגלל שהתרגום לא טוב, אלא בגלל שהסרט הקצר מבהיר שהכוונה אינה למותחן כמו לסרט אימה (זה מה שרואים ג'קסון וחברתו בקולנוע, ומסרטי אימה לקוחים כל המוטיבים). נראה לי שג'קסון התייחס ל-Thrills - סוג ההתרגשות שאוחזת בנו מסרטי אימה - ולאו דווקא להגדרת הז'אנר המדויקת, ולכן 'מותחן' פשוט לא קולע לכוונתו.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/6/2009 11:17, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, האייטיז, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-28/6/2009 18:41

---