Glory of the 80's - המופרעויות
מזג=האוויר מופרע חלקית (סערת ברקים עצומה אתמול בלילה ואז שמש מלטפת כל היום); האף מקפצץ על גבול ההתנזלות ומערפל את הסינוסים; ואין לי שום מושג אם הספר שלי כבר בחנויות או לא (אם אתם רואים אותו - דווחו!). אין ספק, זה הזמן האידיאלי לעוד פוסט אייטיז מקפיץ.
והפעם - בניגוד לפעמים הקודמות - לאו דווקא שירים שאהבתי בריל טיים או אפילו גם היום, אלא מגוון תופעות, קטעים, קליפים ומוזרויות שנתקלתי בהם בדרך אל הפוסטים הקודמים והושארו בצד מסיבות שונות ומשונות. וכמובן, כל אחד עם סיפור אישי קורע-לב (או סתם קשקוש).

הקליפ הראשון היה אמור להיות בחלק הקצבי, אבל נשמט משום מה. הנה הוא:




ב-1984 זה היה השיר הכי רקיד בסביבה, והוא הקפיץ את כל השכבה שלי (מי שבגילי בטח זוכר), ולורה בראניגאן היתה הכוכבת הכי חמה בעיר. הקטע העצוב הוא שכשניסיתי לברר מה קורה איתה היום, התחוור לי שגברת בראניגאן מתה משבץ מוחי ב-2004. ככה, פתאום, בלי להתכונן, הסתבר לי שאחת מפיסות הילדות שלי לא איתנו כבר כמה שנים.

מי שכן איתנו, ולא מתכוון ללכת לשום מקום, הוא ג'ורג' מייקל. הבחור מעולם לא היה חביב עלי במיוחד, ובכל זאת יש לי סיפור חביב על הקליפ הבא.



אז ככה. אי שם בחורף 1984-5 הוחלט שנערוך בביתנו מסיבת יומולדת לאחי, הקטן ממני בשנתיים. באותה תקופה מסיבות היומולדת היו 'ערבי כיתה', בשכבה של אחי היו גם כמה חברים שלי (שיחקנו יחד כדורגל בהפסקות), והיה חשוב לנו לא לעשות מעצמנו צחוק. אבא שלי כבר הכין את קלטת הריקודים מ-83, שהיתה כזו הצלחה בפעם הקודמת שערכנו מסיבה, אבל אז הגיע דרישה חד-משמעית מהחבר'ה של אחי: בלי careless whisper, הם לא באים. במהירות ובנחישות מצאנו מישהו להקליט ממנו את השיר.
התוצאה המשעשעת היתה ש'לדרישת הקהל' אותו שיר הושמע פעם אחר פעם במסיבה, בעוד שאר הקלטת נותרת מיותמת ומושמעת פעם אחת בקושי. כולם קצו לרקוד סלואו, וכולם רצו את הסלואו של ג'ורג' מייקל. זו הנקודה בה פתיחתי איבה-מהולה-בפחד כלפי טעם הקהל, יחס שגם אחרים (כך מתברר) חולקים כלפי השיר הזה; במצעד העשור של גלי צה"ל, בו הגיע השיר למקום ה-13, הקדים הקריין וציין שבשלבים המוקדמים של המצעד היתה בגל"צ חרדה עצומה ממצב שבו השיר הזה יגיע למקום הראשון.

ואחרי ששלחתי אתכם לשני קליפים עם כל הרעות החולות של האייטיז (תסרוקות מזעזעות, נשים פסאודו-יפות, תמונות של ערים בחשיכה), הגיע הזמן למשהו קצת יותר מקורי.




הקליפ הזה היה מהראשונים שראיתי באם. טי. וי., אחרי שעברנו לארה"ב ב-1985. אולי בגלל זה לא התלהבתי ממנו אז כמו שמגיע לו - הוא רק מיצה את 'חוויית הקליפ' עבורי. אבל גם אז וגם היום לא עושים הרבה מדי קליפים כאלה, שמשתמשים בכל האפשרויות של הז'אנר. צריך לזכור שזה בן 21 שנה! (ואפילו התסרוקת של גייבריאל לא כזאת איומה).

את השיא-של-כל-השיאים השארתי לסוף. השיר (והקליפ) הבא מייצגים בעיני באופן מושלם את כל מה שטוב ורע באייטיז. מצד אחד - הדרמה המוזיקלית רק הולכת ומתגברת, באיטיות שמגיע לשיא אחר שיא ולא חוזרת אחורה; מצד שני - הקיטש מגיע לשיאים שאין כמוהו, הקליפ הוא סמטוכה של דמויות משונות, רוחות רפאים תפאורות פסאודו-אפלות ותסרוקות שהיו גורמות לשוקי זיקרי לשלוח יד בנפשו, והכל לוקח את עצמו בכזו רצינות שזה מצחיק. אתם חייבים את זה לעצמכם, אין מה לעשות, זה ליקוי מלא של הלב:



מאחר שקשה להתעלות על הקליפ האחרון ברמת האייטיזיות, אני מכריז בזאת על פרישה (זמנית) מהתחום. לפחות עד שהשגרה תשעמם אותי שוב.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/8/2007 20:11, ושייך לקטגוריות האייטיז, סטיות אישיות
17 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-15/8/2007 18:29

---

glory of the 80s, חלק ב' 2
יש לי כנראה נטיות בלוגו-מזוכיסטיות, אחרת קשה להסביר למה דווקא כשהבלוג נהנה מפריחה בכמות הכניסות והתגובות אני חש דחף בלתי מוסבר לשוב לסדרת החשיפות של להיטי האייטיז החביבים עלי, פעולה שנוטה לגרום למגיבים פוטנציאליים לקפל את הזנב וללכת לקרוא YNET. מצד שני, יש לסדרה הזאת בכל זאת כמה מחבבים, ביניהם אני.

טוב, במקום להיכנס להגיגים מורכבים, בואו נקפוץ ישר למים. אחרי להיטי הקצב של האייטיז והבלדות - חלק א', אני ממשיך ללא לאות אל 'הבלדות -חלק ב'.
ובתור התחלה אני מעביר את מכונת הזמן שלוש שנים קדימה ופוגש את עצמי בסן דייגו, קליפורניה, תלמיד כיתה י' עם נקודת מבט צינית למדי על החיים ואובססיה הגובלת בהתמכרות למצעד ה'טופ פורטי' השבועי. ואז, בין להיטי הענק שכבר החלו לשעמם, התגנב שיר קטן שלא הגיע אפילו לעשירייה הראשונה, עם מלים משונות וקליפ ביזארי, ולאט-לאט קנה לעצמו שביתה במרכזי המוח. עד היום, כמעט עשרים שנה מאוחר יותר, הוא עושה לי עור ברווז, והיו אלה צליליו הראשונים בסצנת מפתח שגרמו לי, שנים אחר-כך, להתאהב בסרט הנפלא דוני דארקו.

"ויש משהו קצת משונה/משהו זוהר ולבן/ שמוביל אותך לכאן, למרות מטרתך/ מתחת לשביל החלב הלילה"



שנות ה-80 ידועות בעולם כעשור של קיטש, וגיל ההתבגרות הוא הגיל שבו ננעלים על קיטש, כך שאין זה מפתיע שברשת השירים שנשארו אתי מהעשור יש אחד שהוא ללא ספק קיטש צרוף. מצד שני, קיטש מפסיק להיות קיטש ברגע שמאמינים בו, ובגיל 16 האמנתי לגמרי שהשיר הזה הוא הדבר הכי רומנטי בעולם. שהרי יש המון רומנטיקה בגבר שפתאום שם לב לכל פרט בהופעה המרשימה שדפקה חברתו, או אשתו, או מי שאתו. הקליפ ביוטיוב, אני חושד, אינו הקליפ המקורי (או שהזיכרון מתעתע בי), אבל שויין.

"מעולם לא ראיתי את השמלה הזו שאת לובשת/ או את הגוונים בשיער שמדגישים את העיניים"



לזה שהחינוך המוזיקלי הבסיסי שלי התבסס על מצעדים אמריקניים היו בהחלט חסרונות, ואחד מהם היה שעד 1988 לא שמעתי מעולם את השם 'סוזן וגה', ואת השיר הבא, שגם לא הצליח במיוחד באמריקה, הייתי יכול לפספס לגמרי, אלמלא הקליפ המרגש, ואלמלא הגורל שהתערב וקבע שבקיץ 1988 נחזור לישראל, שם (כך מתברר) סוזן וגה היתה כוכבת-ענק והשיר הזה הושמע בגלי צה"ל (כמה מוזר לכתוב גלי צה"ל ולא גלגל"צ) בלי הפסקה. אני תוהה עד כמה היתה אז בכלל בישראל מודעות לאלימות במשפחה, וכמה אנשים בכלל הקשיבו למילים.

"הם מרביצים רק עד שאתה בוכה/ אחר כך אתה כבר לא שואל למה"



אז אנחנו בארץ, ואני מסתגל לעובדה שההבדל התרבותי כבר אינו יכול לשמש כתירוץ טוב לאאוטסיידריות החברתית שלי, ומחליט לאמץ את עמדת האאוטסיידר מבחירה. ואז, לגמרי במקרה, אני שומע בתכנית קליפים שיר נפלא, המבכה את העבר האבוד.
זה מדהים עד כמה אפשר להרגיש את הזמן גם בגיל צעיר, ועד כמה לא היתה לי שום בעיה להזדהות עם שיר שמדבר על שנים אבודות ולהשליך אותו על שלוש שנים שביליתי בארה"ב. זה היה משעשע במיוחד לגלות שאת השיר, ששמעתי לראשונה ב-1989, פספסתי לחלוטין כשיצא במקור, ב-85 באנגליה וב-86 בארה"ב, כי אז עוד לא הייתי חובב מצעדים מושבע. אבל הסתערתי עליו מיד, כי אם יש משהו שנערים נקשרים אליו יותר מקיטש, הרי זה הדיכאון, בקול אירי נפלא:

"בזבזתי את כל חיי/ בזבזתי את כל הדמעות הללו/ לשום דבר לא היה סיכוי להיות טוב"



אחרי הקיטש, האלימות והייאוש, מגיע לנו גם קצת נחמה, והשיר הבא, שמסיים את הפוסט, את האייטיז ואת ימי התיכון שלי, לא היה אמנם ב'ריל טיים' אחד מהשירים שמיד ננעלתי עליהם והתחילו להתנגן לי בריפיט בראש, אבל בזכות הקריסטליות והעדינות - וגם האופטימיות, הו, האופטימיות - ראוי לסיים את הפוסט ואת הפרויקט (לפחות בינתיים).

"עצום עיניך/ תן לי את ידך..."



(והמהדרין יגידו - מה יותר מתאים לסיום פרויקט אייטיז מקליפ עם כל-כך הרבה תסרוקות גרועות).שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/7/2007 23:38, ושייך לקטגוריות האייטיז
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-22/7/2007 12:59

---

Glory of the 80's - פרק ב'1
הרבה זמן עבר מאז פוסט האייטיז הראשון, והוא גם לא זכה לתגובות נלהבות במיוחד. אבל לא זה מה שיפריע לי, מה גם שנראה שממילא יש ירידה בתנועה סביב הבלוג בימים האחרונים. האם החום המס לכולם את המוח או שכולם בהלם מעסקת הטיעון של מר קצב? אין לי מושג. בכל אופן, זה הזמן להיכנס לחלק ב' של פוסט האייטיז, כלומר הבלדות, או כפי שהיינו קוראים להן באייטיז, הסלואים.
גם כאן, כמו בפוסט המרקיד, אני חייב להודות שבין הדברים שאהבתי בזמן אמיתי באייטיז יש ללא ספק כמה זוועתוני קיטש איומים (בראש הרשימה מככבים Say, say, say של מייקל ג'קסון ופול מקרטני וכל השירים של דבי גיבסון בערך). אבל ככל שחפרתי עמוק בשירים שנשארו אתי מהעשור, גיליתי יותר ויותר פנינים מרגשות, עם מלים של ממש (ולא סתם I love you and you don't love me) ומוזיקה שסוחפת אותי גם היום.
נקודת המוצא של מכונת הזמן היא בדיוק אותה נקודת מוצא של הפוסט הקודם, הקלטת 'מסיבת ריקודים 1983' שאבא הקליט מהשכנים. שיר הסלאו היחיד בקלטת הפך להמנון שלי לאורך כל שנות הנערות, ושרתי אותו לעצמי בכל פעם שהרגשתי קצת לבד (זה קרה הרבה). והוא עדיין מרגש אותי, למרות שמדובר בזמרת בת תשע בלבד:




(Sometime I wonder/Where I've been/Who I am/Do I fit in)


שנה אחר כך התחלתי להקשיב לרדיו ולצפות בקליפים בתוכניות כמו 'עוד להיט' ו'להיט בראש' בטלוויזיה. כך גם נתקלתי בקליפ הסיפורי הזה, שלא זז לי מהראש. בערך באותו הזמן התחיל העולם להשתגע על מדונה, אבל אני אף פעם לא הייתי מאלה שהלכו על מלכת הכיתה.. תמיד העדפתי את הברווזון המכוער:



(Than you said "go slow" and fall behind/The second hand unwind)

ואם מדברים על שירים עם מלים מרגשות, קול מלטף וקליפ נהדר, קשה שלא להתרגש עם השיר המינורי הבא, שלא נורא דיבר אלי בפעם הראשונה ששמעתי אותו, אבל הושמע כה רבות באותן תוכניות קליפים הזויות של שנות ה-80, שבשלב מסוים התחלתי לשים לב אליו, ולמלים שלו, דרך העטיפה המלטפת, ואז הבנתי שזה שיר מהסוג ש'מלטף ומשקר' (כפי שעברי לידר היה אומר) וכשאתה לא מרגיש חוטף לך את הלב (ושנים אחר כך גורם לך לכתוב משפטים ממש ממש ארוכים בבלוג). יש הטוענים שהשיר עוסק באלכוהוליזם, אבל אני שונא פרשנויות חד-ממדיות, אז בואו נגיד שהוא עוסק בהרס עצמי ובאהבה (שזה פלוס מינוס אותו דבר). קבלו את ריק אוקאסיק ולהקת המכונית, כפי שדן כנר היה קורא להם. Drive.



Who's gonna pay attention to your dreams?/ And who's gonna plug their ears,When you scream?

השיר הבא יהיה השיר האחרון בחלק זה של הפרויקט, לא בגלל שסיימנו, אלא בגלל שכאמור מצאתי יותר מדי פנינים בחיפוש, ולהכניס את כולם בפוסט אחד יהפוך אותו לקשה מאוד למעקב ולדורש יותר מדי זמן מהקוראים, שכידוע עסוקים בהמון דברים (בחינות סוף שנה ועוד). מה שנחמד בשיר המסיים (חוץ מזה שהוא מעביר אותנו בעדינות את האוקיאנוס ומנחית אותנו בארה"ב, לשם עברנו ב-1985) הוא שהוא ממחיש היטב את העיוותים שנוצרים בתודעה המוזיקלית כשאתה רק נכנס לתחום. שהרי כשאתה טינאייג'ר, העולם נברא אתמול, והמוזיקה שמתנגת ברדיו של היום היא כל מה שקיים. כך למשל היה דיוויד בואי מסווג אצלי במשך שנים בתור היצור המוזר ששר Let's dance ולא ידע להתקפל בפני תופעת מייקל ג'קסון. וכך, באותה מידה, מצאתי את עצמי בארה"ב מתלהב מלהקה 'חדשה' בשם Starship אחרי ששמעתי שלושה שירים שלה; רק שנים מאוחר יותר הסתבר לי שזה היה הגלגול האחרון של להקת הסיקסטיז האגדית Jefferson airplane (ששרה את somebody to love), שהפכה ל-Jefferson starship ואז השמיטה את ג'פרסון מהשם. אבל לי לא היה איכפת: אני פשוט התלהבתי מהמלים, מהמוזיקה ומהקליפ.



1985 היא נקודה טובה לעצור, גם כי היא חוצה את העשור לשניים וגם כי ככה בא לי. אני מקווה שהנעמתי את זמנם של הצופים והמאזינים (ואם לא, שקיות ההקאה בפינה).שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/6/2007 23:00, ושייך לקטגוריות האייטיז
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-30/6/2007 21:14

---

Glory of the 80s (פוסט יוטיוב)
טוב, הגענו לשלב ביחסינו שאני חייב לחשוף בו כמה פינות אפלות מאישיותי. אבל לפחות יהיה פאן. למתקשים, שקיות ההקאה נמצאות מתחת לכיסא, ופינת החתול - מימין.

אז ככה:
בשנות השמונים קמה התודעה המוסיקלית שלי. שם עוצבה דמותה, ונוצרו יצירות מופת ויצירות פחות מופתיות שקלעו לטעמה וליוו את ניסיונותיה הראשונים בחיים. אבל למרות שזה אומר שאני משוחד, קשה לי שלא לחשוב שבאופן אובייקטיבי, הלהיטים של שנות השמונים היו איכשהו איכותיים יותר מאלה של עכשיו. הכוונה היא לא ללהקות האינדי ולכל האופציות מכל הכיוונים, אלא לזרם המרכזי, זה שכיום מיוצג ע"י שאקירה, בריטני ספירז וחבורת ראפרים שצועקים Shake ya booty או משהו כזה. איכשהו, נדמה לי שלהיטי האייטיז היו עדיפים - תמימים יותר, עוצמתיים יותר, מעניינים יותר מבחינת המלים (טוב, לא כולם) וסוחפים יותר מבחינה מוזיקלית. היום, הלהיטים שמצליחים לסחוף אותי הם במקרים רבים סימפולים מהאייטיז (וגם אז אני מעקם את האף כשמישהו מתחיל פתאום איזה ראפ עצבני ביניהם). הדבר היחידי שללא ספק בעייתי באייטיז הוא הבגדים והתסרוקות - בזאת נוכחתי באופן חד-משמעי כשהסתובבתי ביוטיוב להכין את האוסף הזה. זה כל-כך מזעזע שכדאי לצפות בווידיאוים כמסמך אנתרופולוגי, תוך שאתם מזמזמים את השירים. לצורכי הפאן הטהור, בחרתי בשלב זה רק להיטים מקפיצים במיוחד, אז נא להדליק רמקולים (או לשים אוזניות).

טוב. תחנה ראשונה. האם אתם מוכנים למסע בזמן?
1983. איכשהו (לא ברור לי למה) עומד להתארגן ערב כיתה ראשון אצלנו בבית, וחייבים להשיג מוזיקה. האינטרנט, כמובן, היה עוד מדע בדיוני, וגם דיסקים עוד לא היו; כתוצאה נאלץ אבא שלי לקפוץ לשכנים, שלהם היה אוסף תקליטים מקיף, ולהקליט מהם על קלטת מספר שירים מקפיצים. הקלטת, עם הכיתוב בכתב-יד 'מסיבת ריקודים 83' נשארה בידינו הרבה אחרי המסיבה, והיתה הפריט הראשון בחינוך המוזיקלי שלי. כיכבו בה מייקל ג'קסון, אבבא, והשיר הבא, שאין לו הרבה מלים אבל הקצב.... שימו פליי.




יש שתי פואנטות משעשעות לגבי השיר הזה:
1. הוא היה להיט חד-פעמי ללהקה שביצעה אותו, lipps inc, ואח"כ שוב להיט חדפעמי ללהקת הת'ראש מטאל פסאודו אקו, שביצעה אותו שוב ב-1987.
2. ב-1987, אחד מידידי היה חובב ת'ראש מטאל, וכך נחשפתי שוב לשיר - בגרסה אחרת.

אבל עוד חזון למועד ל-1987, ולפני כן אנחנו ב-1984, השנה בה התחלתי לעקוב באופן קבוע אחרי 'להיט בראש' ומה שלא היה אז בערוץ הראשון, וללכת ליותר ויותר מסיבות כיתה (בכל זאת, אנחנו כבר בכיתה ו'!). אחת הלהקות הגדולות באותה שנה בישראל (וביפן...) היתה להקה גרמנית עם השם המצחיק 'אלפאוויל'. אז כולם זוכרים את Big in Japan, ול-Forever Young עשו לאחרונה חידוש סביר, אבל אצלנו בקריית חיים לא הפסיקו לרקוד לצלילי הלהיט הקצת-פחות-גדול הזה, שהוא גם דוגמא מרהיבה לקליפ אייטיזי למהדרין:




1985. נסיבות חיצוניות גורמות לנו לעבור, כל המשפחה, לארה"ב לשלוש שנים. הבעיה: ב-1985 היה האוקיאנוס האטלנטי רחב הרבה יותר משהו היום, לפחות מבחינה מוזיקלית, והיו מקרים רבים של זמרים ולהקות שהיו לוהטים באירופה ולא בארה"ב, ולהיפך. אלפאוויל, למשל, היו מלכי השכונה בגרמניה, שבדיה, שווייץ, הולנד וישראל, אבל באמריקה אף אחד לא ירק לכיוון שלהם. מצד שני, אמנים שישראל תשמע עליהם רק שכמה שנים בעתיד היו All the Rage במולדתי החדשה. העניין דרש התמצאות מהירה, ומאחר שחברים לא מצאתי כל-כך מהר, הלכתי על מצעדי ה-Top 40 בתחנת הרדיו המקומית. זה לקח קצת זמן עד שמצאתי משהו שיסחוף אותי כמו הדיסקו האירופי, אבל כשזה בא, זה ירה לי לתוך הלב, והנה האשמים:



בון ג'ובי הגיעו בסוף לתודעה הישראלית, אבל לא עם השירים האלה, שיא ההיסחפות של האייטיז. כן, השיער שלהם איום, אבל יש משהו בישירות של המוזיקה שמזיז אותי גם היום, לא רק לרקוד ולהשתולל אלא גם להרגיש. בהיותי רומנטיקן ללא תקנה, אני כנראה אעדיף תמיד קו מוזיקלי ישיר וחד משמעי על ג'אז אינסטרומנטלי מורכב, וזה מה שמשותף לכל הדוגמאות בפוסט הזה, וגם לקליפ הבא, שבשל הקו המוזיקלי המטורף שלו שקלנו אפילו לקחת אותו בתור השיר שינוגן עם הקונפטי, אחרי הטקס, בחתונה (עד שהדי. ג'יי. הראה לנו שהקטע הקצבי הוא לא ישר בהתחלה, ולכן זה לא מתאים). הקליפ הזה יוצא דופן בדבר אחד - המראה. זה לא שאין בו תסרוקות מזעזעות, אבל העיצוב מרשים (יחסית לתקופה ובכלל) ואני מרשה לעצמי להכתיר אותו כאחד הקליפים היפים ביותר של כל הזמנים. א-הא.



נו, זה לא השיר המרקיד של המאה?
1988. אותה בעיה שעמדה בפני בכיוון אחד, עומדת בפני שוב. מעולם שבו בון ג'ובי וטיפאני שולטים, נקרעתי לארץ שהתנועעה לצלילי 'יקה יקה'. האייטיז עמדו להסתיים, והתמימות התחלפה בשיבוטים מזמרים ובניצוצות הטכנו שמעבר לפינה. אבל רגע לפני שכיבו את האור, נדלקתי על מה שהוא אולי הפינה האפלה ביותר בפוסט הזה, והאזוטרי שבזמריו. קוראים לו Fancy, וגם הוא גרמני, ואת שתי העובדות האלה גיליתי רק כשחיפשתי אותו ביוטיוב (חשבתי שזו להקה). גם הקליפ - אני מזהיר מראש - הוא שיא הביזאר של התקופה, ודי The gayest thing in the world.
השיר תפס אותי לראשונה בגלל שהיתה בו מלודיה דומה לשיר אחר, של 'מועדון תרבות' מתוך הסרט 'חלום אלקטרוני'; אבל ברגע שנתפסתי עליו, מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לתחושה הזאת, של once is never enough, וזה היה הסוף.



הזהרתי אתכם, לא? הזהרתי. לא להקיא על הדיילת.

1990. האייטיז חלפו, אבל האישיות המוזיקלית שלי חוזרת ונאחזת בהם, בתמימות הזאת, שלא מחפשת שום דבר מתוחכם, מניחה את כל הקלפים על השולחן ואומרת מה היא רוצה. כמו חבורת הרקדנים-זמרים הכשרוניים שכבר בתחילת העשור הכריזו שהם רוצים לחיות לנצח. את השיר למדתי בשיעור אנגלית, ואולי בגלל זה ננעלתי על המלים, שממשיכות להדהד לי בראש כהשראה. הקליפ, באדיבות יויטיוב, הוא מתוך הסרט.




אני מקווה שהרקדתי אתכם כמו שצריך, ותוהה אם בעוד עשרים שנה מישהו יעשה פוסט מחווה כזה לבריטני וחברותיה. בינתיים, rememeber my name, והיכנו לחלק ב' - הבלדות.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/5/2007 23:53, ושייך לקטגוריות האייטיז
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-14/5/2007 10:28

---