אנחנו עם סגולה: קווים לדמותו של הפשיזם הישראלי (2. חופש הביטוי של נועם וחנין)
לפרק הראשון

אחת החרויות החשובות ביותר בהגנה על הדמוקרטיה מפני סכנת עריצות הרוב היא חופש הביטוי, המאפשר למיעוט להציג את רעיונותיו בפני הציבור ולהציע אלטרנטיבות לשלטון הקיים מבלי לחשוש שהשלטון והרוב ינצלו את כוחם כדי להשתיקו. חופש הביטוי הוא אחד העקרונות הדמוקרטיים החשובים ביותר (לא בכדי הוא מוגדר בתיקון הראשון לחוקה האמריקנית) וכל הגבלה שלו צריכה להישקל בכובד ראש. בפוסט זה נציג כמה מקרי מבחן בנושא.

מקרה מבחן מס' 2: בלשן על הגשר
לפני מספר שבועות מנעה ישראל את כניסתו של הבלשן הנודע נועם חומסקי, שהוזמן להרצות באוניברסיטת ביר-זית על 'הליברליזם בחברות האירופאיות המתועשות'. מי-שזה-לא-היה במשרד הפנים שהורה לעכב את הבלשן בגשר אלנבי פעל - עקרונית - מתוקף סמכותו: חומסקי אינו אזרח ישראל, וחוקי המדינה מקנים לשלטון את הזכות למנוע כניסה מאזרחים זרים [1]. אבל בהחלטה זו - וברציונל שהוצב מאחוריה - הוכיחה מדינת ישראל שכאן לא מעניקים אפילו בדל מחשבה לחשיבותו של חופש הביטוי.
מניעת הכניסה מחומסקי היא דוגמה מובהקת לעריצות הרוב: זהו שימוש בסמכות שניתנה לשלטון למטרה מסוימת (תיכף נרחיב עליה) על מנת לפגוע בחופש הביטוי של מתנגדי השלטון. שהרי הסמכות לסנן את הנכנסים למדינה נועדה להגן על שלטון החוק באמצעות חסימת הכניסה בפני מי שיש חשש ניכר שינצלו את המדינה למעשים פליליים, טרוריסטיים או בלתי חוקיים אחרים (כמו היפנים שמונעים כניסה מישראלים שבאים למכור תמונות). בין השאר, מניעת הכניסה מתבססת על החשש שעם כניסתו למדינה ייטמע הפושע-בכוח בין תושביה וייקשה על רשויות החוק לתופסו.
מיותר לציין שאף אחת מהקטגוריות האלה לא תקפה לגבי חומסקי בן ה-81, שביקר בישראל כבר פעמים רבות ואין חשש שייטמע בהמון, יבצע פשעים או יצטרף לג'יהאד האיסלמי. לא נותר אלא להסיק שמניעת כניסתו של חומסקי היא שימוש בוטה בסמכות שנועדה לסייע לאכיפת החוק שלא למטרתה המקורית, אלא כדי להגביל את חופש הביטוי של מי שדבריו אינם נראים לשלטון [2].
ובעוד ישראל הרשמית נוקטת מדיניות לא-ברורה, חצי-מתנצלת וחצי-מצטדקת, הטוקבקיסטים (נציגי 'העם') מתקשים לראות את הבעייתיות במעשה. 'אורן' כותב ב'הארץ': "חומסקי הוא אכן עריק, בוגד ואויב ... " ו'בן עודד' מוסיף בפורום גל"צ את ההסבר הבא:

"להכניס את חומסקי לנאום בעצרת של ערבים שונאי ישראל זה לאפשר הסתה. זה אסור על פי חוק. טוב עשו השלטונות שלא איפשרו לאנטישמי הזה להכנס. אגב זה שהאנטישמי הזה הוא גם יהודי הופך אותו לא רק ליותר מסוכן, אלא גם מעורר תיעוב. גם אנטישמי, גם בוגד, גועל נפש."

לרטוריקת ה'בוגד, אנטישמי, גועל נפש' אתייחס בהמשך בסדרה, אבל בינתיים אתמקד בטיעון היחיד שמופיע בתגובה הזו (וחוזר גם בתגובות אחרות). לפי טיעון זה, למשרד הפנים *היתה* סמכות למנוע מחומסקי להיכנס, כי הרצאתו היא בגדר 'הסתה' - והסתה היא עברה פלילית. למרבה הצער, איש מהמטקבקים לא השכיל לפרט *מה* בדבריו של חומסקי הוא בגדר הסתה (אני מנחש שלא היה בפניהם נוסח ההרצאה על החברות האירופאיות המתועשות), אבל לאור הציטוטים של חומסקי מהרצאות אחרות בכתבה ובתגובות, אני יכול להניח במידה רבה של ודאות שמבחינת המגיבים, 'הסתה' פירושה כל ביקורת נוקבת ובוטה על מדינת ישראל ומדיניותה - בדיוק אותו סוג של ביקורת שחופש הדיבור אמור להגן עליו. כדי לראות איך זה קרה, וכיצד הפכה תווית ה'הסתה' לכלי לסתימת פיות ולהשתקת ביקורת, צריך לבדוק מהי באמת 'הסתה' ולמה - גם בדמוקרטיה - צריך לפעמים להגביל את חופש הביטוי. אז בואו נעזוב רגע את חומסקי בגשר אלנבי, ונעשה טיול קצר בבית המשפט העליון של ארה"ב.

אש בתיאטרון והחברים של יגאל
חופש הביטוי, כאמור, הוא אחת החרויות החשובות ביותר בדמוקרטיה, ובכל זאת צריך במקרים מסוימים להגביל אותו. את הדוגמה הקלאסית למקרה כזה סיפק שופט בית המשפט העליון האמריקני, אוליבר ונדל הולמס הבן, שאמר כי 'חופש הביטוי אינו מקנה לאדם את הזכות לצעוק "שריפה!" בתיאטרון צפוף' (הכוונה למקרה שבו לא מתחוללת באמת שום שריפה, והאדם הצועק מודע לכך). במקרה כזה, קבע השופט, יש בבירור מקום לסנקציות משפטיות קשות נגד הצועק, והגנת 'חופש הביטוי' לא תעזור.
משל התיאטרון של הולמס מעניין במיוחד, מכיוון שהוא מרמז דווקא על חשיבותו של חופש הביטוי, ועל הנסיבות הקיצוניות הנדרשות כדי להשעותו. בדוגמה יש שני אלמנטים שמבהירים מדוע חופש הביטוי אינו חל: ראשית, עצם הביטוי (הקריאה 'שריפה!') עלול *בהסתברות גבוהה* לגרום ל*פגיעה פיזית* בבני אדם (ובכך פוגע בזכות יסודית יותר מחופש הביטוי - הזכות לחיים); שנית, הקריאה לא נועדה לשרת אף אחת מהמטרות שלשמם ניתן חופש הביטוי - היא אינה מציגה רעיון חדש, אינה מותחת ביקורת, אינה מעלה דרך חשיבה וכן הלאה (כלומר: דווקא משום ש*באמירה אין כל תוכן פוליטי*, היא מוגנת פחות בידי חופש הביטוי).
עבירת ה'הסתה', כפי שהיא מופיעה בחוק הישראלי (ובחוקיהן של מספר מדינות דמוקרטיות נוספות), מתרגמת את דוגמת התיאטרון לחיים האמיתיים, שבהם הדברים לא כל-כך פשוטים. תרגום הישיר של משל התיאטרון מוביל לאיסור על 'הסתה לאלימות' - דברים שעצם אמירתם עלולה להביא לפעולה אלימה. אם ראובן, למשל, עומד מול חבורת צעירים משולהבים וצועק 'אתם רואים את יוסי שהולך שם במרחק? לכו תרביצו לו מכות!' - זו הסתה לאלימות, שאינה שונה בהרבה מצעקת ה'שריפה!' מקודם.
עם זאת, בהתאם למשל התיאטרון, נדרשת זהירות רבה בזיהוי עבירת ה'הסתה' ובהגבלת חופש הביטוי בגללה. ראשית, כדי שאמירה מסוימת תיחשב כהסתה צריכה להיות הסתברות גבוהה שקהל השומעים (האמיתי, לא התיאורטי) יגיב אליה בפעולה אלימה, או לפחות לצפון בחובה לגיטימציה לאלימות מצד השומעים. האמירות 'עונש מוות למחבלים' או 'פושעי אוסלו לדין', למשל, אינן הסתה, כי הן קוראות לממשלה לבצע פעולות הנמצאות בתחום סמכותה; ואילו הקריאה 'מוות לערבים' כבר גובלת בהסתה, כי היא נותנת לשומע את התחושה שכל ערבי הוא בן-מוות ולגיטימציה לבצע את המעשה בעצמו ('גובלת' ולא חד-משמעית, כי אין כאן הוראה ישירה כמו אצל ראובן ויוסי).
שנית, משל התיאטרון מבהיר שיש להיזהר במיוחד מפני ייחוס התגית 'הסתה' לדברים שנאמרים בתוך השיח הפוליטי; 'מוות למחבלים' יכולה להיות אמירה פוליטית לגיטימית בדיון חוקתי בכנסת, אבל להתקרב מאוד להסתה אם היא נאמרת בשוק, כשמחבל כפות נתון בהישג ידם של עשרות אזרחים זועמים.
עכשיו, כשהבהרנו מה זו הסתה, אני חושב שקל לראות את הפער האדיר בין איך שהמושג נתפס בציבור לבין משמעותו המקורית. משפט כמו 'ישראל היא מדינת אפארטהייד' (חומסקי) יוגדר בידי הטוקבקיסט הממוצע (ונציגיו בכנסת) כ'הסתה פרועה', על אף שאין בו שום אלמנט של קריאה לאלימות, ולבטח לו 'סכנה ברורה ומיידית' (מונח שטבעו השופטים הולמס וברנדייס כתנאי להגבלת חופש הדיבור).
למרבה הצער, מי שאחראי לזילות הציבורית של המושג 'הסתה' - וגם לעובדה שהחוק הישראלי מרחיב את המושג מעבר למה שאני חושב לראוי במדינה דמוקרטית [3] - הוא דווקא השמאל, שנכנס להתקף פאניקה בעקבות רצח רבין. באותה תקופה חיפשו גורמים בשמאל מישהו להאשים בטרגדיה שנחתה עליהם ועל המדינה, ותייגו כ'הסתה' הרבה אמירות בוטות של אנשי ימין, שרחוקות מאוד מהגדרת ה'אש בתיאטרון' [4]. השימוש הליברלי במונח הקל מאוד על הימין לאמץ אותו ולשייך אותו לכל ביקורת בוטה על מדינת ישראל; וכשמוסיפים לזה את החיבור המחשבתי המיידי בין 'הסתה' לבין שלילת חופש הביטוי, מקבלים את אחד מעמודי התווך של הפשיזם הישראלי החדש: שלילת חופש הביטוי מכל מי שמותח ביקורת קשה על מדיניות ישראל, ובפרט - על חייליה.

מקרה מבחן מס' 3: לשוט ולספר לחבר'ה
בשבוע שעבר ירדה ח"כ חנין זועבי מהספינה שבה הגיעה לאשדוד וכינסה מסיבת עיתונאים. בהשתתפותה של זועבי במשט אדון בפוסט הבא (שיעסוק בחופש ההתאגדות), אבל כעת הייתי רוצה להתייחס לדברים שאמרה, ובייחוד - לתגובה אליהם. אחרי מסיבת העיתונאים רצתה זועבי לומר את דברה גם בכנסת, אבל חברי הכנסת מן הימין עשו כל שביכולתם כדי להפריע לה, כולל שימוש באלימות פיזית. אנסטסיה מיכאלי, הח"כית מ'ישראל ביתנו' שעלתה לבמה ותקפה את זועבי, אמרה מאוחר יותר שהיא "לא התכוונה לתקוף את ח"כ זועבי אלא רק לבדוק את המיקרופונים כדי למנוע ממנה לדבר" וזאת משום ש"אסור לתת במה לבוגדים". ב"הארץ" דרש אורי מרעננה "שתוכיח את דברי ההסתה שלה. פורסמו סרטים שסותרים את דבריה לחלוטין. אני ממליץ לה להתיישב בעזה. שם מקומה הטבעי."
במלים אחרות, האנשים האלה משוכנעים שמה שזועבי אמרה במסיבת העיתונאים (ורצתה להגיד גם בכנסת) הוא הסתה, כזו שמצדיקה לא רק הגבלה של חופש הביטוי, אלא גם סנקציות קיצוניות יותר (הדחה מהכנסת או אף שלילת אזרחות). נשאלת השאלה, מה היא אמרה שכל-כך מסוכן?
לנוחותכם, הנה לינק לסיכום דבריה של זועבי במסיבת העיתונאים. אני מאתגר את קוראי למצוא בדברים משהו שקרוב להסתה לאלימות. למעשה, בכך שהיא טוענת שחיילי צה"ל ירו ראשונים, מרמזת זועבי שאלימות לגיטימית רק במסגרת הגנה עצמית - שזה בדיוק *ההיפך* מהסתה לאלימות.
יתר על כן, אם נפעיל את המבחן השני של משל התיאטרון, נגלה שיש סיבה טובה להגן על חופש הביטוי של זועבי. שכן הדברים שהיא אומרת אינם קריאות חסרות-תוכן אלא נראטיב חלופי (שונה מהקונצנזוס) למה שאירע בלב-ים, כולל ביקורת עניינית על התנהגות השלטון. לאור התגובות מהמגזר הערבי, די ברור שזו לא 'דעת יחיד' הזויה, אלא אמירות שיש להן תמיכה גדולה בקרב האלקטורט של זועבי - כלומר בקרב אזרחים רבים במדינה; לפיכך, השתקתה של הגב' זועבי תהיה בעצם השתקה של ציבור שלם - ולכן צריך להיזהר שבעתיים בהגבלת חופש הביטוי שלה.
עם זאת, יש משהו משותף לצועק ה'שריפה' ולזועבי, וזה בדיוק מה שמרגיז את הטוקבקיסטים ואת ח"כ מיכאלי. הדמיון הזה מתבטא במלים 'שקרים' ו'שקרנית', החוזרים שוב ושוב בתגובות, ובמקרים רבים משמשים להצדקת הסנקציות (שלילת חופש הביטוי וכו') נגד גב' זועבי - ולאו דווקא טיעון ה'ההסתה לאלימות', שבו נגענו קודם. נשאלת השאלה, האם יש בסיס לקישור הזה?
לפני הכל, אציין שאני לא עוסק כאן בשאלה האם גב' זועבי אמרה את האמת לאמיתה (ודובר צה"ל משקר), או שלא היתה בעמדה לראות הכל, או שהיא משקרת ביודעין. לצורך העניין נניח את המקרה הגרוע ביותר: היא ראתה הכל ושיקרה ביודעין ובמצח נחושה במסיבת העיתונאים. האם בשל כך יש למנוע ממנה את חופש הביטוי?
התשובה, כמובן, שלילית. אם בכל פעם שפוליטיקאי נתפס בשקר היו מסלקים אותו מהכנסת, התחלופה בבית המחוקקים שלנו היתה מהירה במיוחד (בישראל, פוליטיקאי פורש או מסולק מהחיים הפוליטיים רק אם נתפס משקר לבית המשפט או לועדת חקירה; שקר במסיבת עיתונאים הוא באמת עניין פעוט). שלא לדבר על כך שמפקדים בצה"ל שיקרו לבג"ץ ואף אחד לא התפלץ (אבל על כך בפוסטים הבאים). צעקת ה'שריפה!' בתיאטרון היא אמנם שקר, אבל זו לא הסיבה שחופש הביטוי אינו מגן עליה; הסיבה היא הסכנה הברורה והמיידית לחייהם של המסכנים שכלואים בתיאטרון.
עם זאת, גם בדמוקרטיה ליברלית צריך להיות מנגנון שימנע את הפצתם של שקרים מרושעים (אחרת אנחנו נכנעים לדמגוגים); המנגנון הזה קיים, והוא נקרא 'תביעת דיבה' ומתאים היטב למקרה שלפנינו. אם מפקד השייטת ו/או החיילים מרגישים שח"כ זועבי מפיצה שקרים הפוגעים בהם, פתוחה בפניהם הדרך לתבוע אותה על הוצאת דיבה ואני מבטיח לא למצוח עליהם ביקורת. שימו לב, עם זאת, שבין תביעת דיבה לבין אותו 'סילוק מהכנסת' שכולם מדברים עליו יש פער עצום -, גם אם תורשע גב' זועבי בעבירה זו, לא ברור כלל שהדבר ייחשב לעבירה פלילית (לפי ויקי: "החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית בנזיקין ויכול אף להתגבש לכדי עבירה פלילית") ולא ברור אם זו עבירה שפוסלת את מבצעה מכהונה בכנסת. במלים אחרות, גם אם מדובר כאן בשקר מכוון ופוגעני, בדמוקרטיה אין מקום להפעלת סנקציות מיידיות על חופש הביטוי. [5]
למרבה הצער, כל הניואנסים האלה - שאפשר לדון בהם שעות - הולכים לאיבוד באווירה הציבורית במדינת ישראל (או לפחות ב'מדינת הטוקבק' - ראו הסתייגות בפוסט קודם), שבה 'הסתה' היא כל ביקורת בוטה על המדינה וחופש הביטוי הוא זכות שניתן לשלול אותה בהינף קולמוס של פקיד משרד הפנים. במדינה הזו חומסקי לא ינאם, זועבי לא תשקר וגם אמנון לוי לא רשאי להעביר ביקורת (ראו למשל את תגובתה המודגשת של 'מתביישת, ת"א' [242], שגורסת כי "הגיע הזמן שתפרוש מהתקשורת. הכתבה שלך רק מחזקת את הרוב במדינה הזאת שאנשים כמוך וחברייך ממר"צ צריך לזרוק מהמדינה".)

{בפרקים הבאים: חופש העיתונות, חופש ההתאגדות, ניוספיק ישראלי ועוד ועוד}



[1] העובדה שנמנעה בעצם כניסתו של חומסקי לפלסטין ולא לישראל היא תמיכה לטענה שעדיין קיים כיבוש ישראלי בשטחים, אבל זה לא רלוונטי לענייננו בשלב זה.
[2] פואנטה מצחיקה היא העובדה שחומסקי מבקר למעשה הרבה יותר את ארה"ב מאשר את ישראל (הוא רואה בישראל גרורה של ארה"ב) ולמרות זאת איש אינו אוסר עליו להרצות שם.
[3] החוק בישראל אוסר, בנוסף להסתה לאלימות, גם הסתה לגזענות, הסתה לאי-שירות בצבא והסתה לאי-תשלום מסים; למרבה המזל, בג"צ (ראו פוסט קודם) מפרש את החוק בזהירות רבה ודורש הוכחות משמעותיות לקיומה של 'הסתה' בטרם יורה להגביל את חופש הביטוי בגינה.
[4] בעיני, אגב, כמעט אף אמירה שתויגה כ'הסתה' באותה תקופה ראויה לכינוי הזה, פרט לסיפורי 'דין רודף' שמצדיקים אלימות ישירה - ואת הדעות האלה הבעתי גם אז (למרבה הצער, לא היה לי אינטרנט ראוי לשמו, ולכן אין לי איך להוכיח ותצטרכו להאמין לי).
[5] אותו חופש ביטוי, אגב, מגן גם על אמירות בוטות, פוגעניות ומכלילות כמו "ערביי ישראל הם אויבי המדינה" [ח"כ אריה אלדד, דיון בכנסת, 2/6/10] או "הלוחמים הם גיבורים אמיתיים שלצערי נהגו באיפוק רב מדי. הם השאירו רק 9 קולות צפים" [ח"כ משה מטלון, אותו דיון]. האמירה האחרונה אמנם מביעה במרומז תמיכה בהרג נוסף, אבל לא מתקרבת למבחן 'הסכנה הברורה והמיידית' עליו דיברנו לעיל.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/6/2010 19:55, ושייך לקטגוריות אקטואליה, ביקורת, אנחנו עם סגולה
23 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קובי סמברנו ב-30/6/2010 10:26

---

אנחנו עם סגולה: קווים לדמותו של הפשיזם הישראלי (1. הרבה הסתייגויות וכמה מלים על דמוקרטיה)
הקדמה
כבר כמה שבועות אני חושב על סדרת הפוסטים הזו.
בונה אותה לעצמי, מתווכח, מהרהר, מדבר עם אנשים.
שמעתי חיזוקים, שאלות, הסתייגויות ואפילו חששות.
היו רגעים שחשבתי שזה ממש מיותר.
אבל לא. צריך לומר את הדברים.

מבוא: הסתייגויות אינספור
כל הצמדה של המילה 'פשיזם' לאיזושהיא התנהלות של ציבור יהודי-ישראלי היא עניין רגיש. אחרי הכל, היהודים היו קורבנותיו העיקריים של השלטון הפשיסטי המפורסם ביותר במאה ה-20 ואולי בכלל, ולכן ההשוואה רגישה מאוד (עבור יהודים וישראלים) ומתבקשת מאוד (עבור כל מי שמבקש לבקר אותם ורותם את האירוניה לצרכיו).
דווקא מסיבות אלה, חשוב לי להדגיש שלא ניתן, בעיני, לבצע כל השוואה בעלת משמעות בין התנהלות ממשלת ישראל וצבאה כלפי הפלסטינים לבין פעולותיה של גרמניה הנאצית כלפי מיעוטים בכלל ויהודים בפרט. השוואה כזו היא מופרכת משתי סיבות.
ראשית, יש פער עצום בין הפעילות האלימה של ישראל בשטחים לבין רצח-העם המתוכנן של הנאצים (בפער הזה יכולות להיכנס עוד הרבה התנהלויות לאורך ההיסטוריה, בהן מעשי הטבח ביוגוסלביה-לשעבר והיחס של סין לטיבטים) ויש גם הבדל מובהק בין ישראל של היום לבין כל מדינה טוטליטרית אמיתית (גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, ברה"מ הסטליניסטית, סין, איראן). אין צורך להיכנס להפרזות בנוסח 'הצבא המוסרי ביותר בעולם' (עוד נגיע לביטוי הזה) בכדי להבין שהשוואה ישירה בין ישראל לבין משטרים אלה מעין זו אינה משרתת שום מטרה (פרט לפרובוקציה).
שנית, יש הבדל משמעותי בין המידה שבה גרמו היהודים (והצוענים, וההומוסקסואלים ובכלל) נזק אמיתי לגרמניה הנאצית (וזאת בניגוד ל'נזק הנתפס' בעיני אלה הדוגלים באידיאולוגיה הפשיסטית - ועל כך בהמשך) לבין המידה שבה ערבים ומוסלמים גורמים נזק אמיתי לישראל (וזאת על-אף שאני מאמין שהנזק והאיום על ישראל מצד הערבים והמוסלמים נמוך בהרבה מתדמיתו בציבור). הבדל זה חשוב בבואנו לנתח נטיות פשיסטיות וגזעניות בישראל, גם אם הדרך שבה הוא מנוסח בדרך כלל ('אף יהודי לא פוצץ את עצמו במסעדה הומה בברלין') בעייתית [ועל כך אעמוד בהמשך].
הסתייגות שלישית (ואחרונה) היא שנכון לרגע זה, פעולותיה של ממשלת ישראל - אף כי הן נגועות בבלבול ובטפשות - אינן עולות בקנה אחד עם האידיאולוגיה הפשיסטית שבה תעסוק סדרת בלוגים זו (ולכן גם סופגות ביקורות קשה מנציגיה). עם זאת, השתלטות הרטוריקה הפשיסטית על המרחב התקשורתי גורמת לכך שצורת החשיבה הלא-דמוקרטית הופכת יותר ויותר לחלק מהקונצנזוס, ומשמשת ללא ספק נדבך בשיקוליהם של האוחזים ברסן השלטון - ועל כך באתי להתריע.
ועכשיו שהסתייגנו, אפשר להתחיל.

דמוקרטיה ועריצות הרוב
כפי שציינתי בהסתייגויות, בישראל - נכון לעכשיו - יש דמוקרטיה, או לפחות משהו שהרבה יותר קרוב לדמוקרטיה מאשר למדינה טוטליטרית (כזו שבה הממשלה שולטת בכל האספקטים של חיי האזרחים). אבל מהי דמוקרטיה?
אחת התשובות הנפוצות - והשגויות - היא שדמוקרטיה היא שלטון הרוב. זה גם המובן שאליו כיוון אפלטון בחיבורו 'המדינה', כאשר סיווג את הדמוקרטיה כאחת משיטות השלטון הגרועות. אפלטון לא העריך את הדמוקרטיה; הוא ראה בה 'שלטון של ההמונים למען ההמונים' והאמין שהיא מובילה בהכרח להשתלטותו של דמגוג על השיח הציבורי, ומכאן לשלטון-יחיד של אותו דמגוג ועושי דברו [תיאור מצוין, אגב, של מה שקרה בגרמניה ובאיטליה בשנות ה-20 וה-30].
הסכנה שזיהה אפלטון היא 'עריצות הרוב' - מושג שמתאר מצב שבו הרוב עושה כאוות נפשו מבלי להתייחס לזכויותיו של המיעוט או לזכויותיהם של פרטים בתוכו. הדמוקרטיה הליברלית (שהיא הדמוקרטיה המודרנית כפי שהגו אותה לוק, מונטסקייה ואחרים מאז המאה ה-17) עוסקת בדרכים למנוע עריצות כזו. סכנת 'עריצות הרוב' (שאפלטון ראה אותה כוודאית ולכן שלל את הדמוקרטיה כולה!) ברורה לאור העבודה שהאחיזה בהגה השלטון היא כוח, ויש הרבה דרכים שבהן ניתן להשתמש בכוח הזה כדי לשלול מהאזרח את אפשרות הבחירה, או כדי לצמצם את אפשרויות הבחירות הלגיטימיות העומדות בפניו. זכויות האזרח במדינה דמוקרטית - אותן זכויות שבעצם מגדירות את הדמוקרטיה ככזו - הן אלה המגבילות את יכולתו של הרוב להשתמש בכוחו בכדי להנציח את שלטונו. בניסוח אחר, דמוקרטיה נבחנת ביכולתה לאפשר למיעוט לבצע את כל הצעדים הנדרשים כדי לנסות להפוך לרוב. יכולה מדינה ללכת לבחירות כל שנתיים ועדיין לא תיחשב דמוקרטיה, אם אין למיעוט בה הגנה מפני עריצות הרוב.
במדינה דמוקרטית מודרנית יש מנגנונים רבים להגנה מפני עריצות הרוב. הבולטים ביניהם הם עיקרון הפרדת הרשויות (בישראל מדובר בעיקר על עצמאותה של הרשות השיפוטית); עיקרון החוקה; עיקרון ההגדרה העצמית (המטיל סייגים על יכולתה של מדינה לשלול את אזרחותו של אדם); ווזכויות אזרח כמו חופש הדיבור, חופש העיתונות וחופש ההתאגדות (חופש הדיבור מאפשר למיעוט להביע את דעתו; חופש העיתונות מאפשר פרסום של פרטים שאינם נוחים לשלטון; חופש ההתאגדות מאפשר למפלגות מיעוט לרוץ לכנסת ולהיבחר). כשבאים לבחון את מצב הדמוקרטיה בישראל ואת הדעות המובעות בה, יש להתבונן בעיקר בהתייחסות למנגנונים אלה. למרבה המזל זימנו לנו החודשים האחרונים כמה וכמה הזדמנויות לבחון את השאלה.

מתודיקה: פני הדור כפני הטוקבק?
במשך תקופה ארוכה נמנעתי מקריאת התגובות על מאמרי החדשות באתרים הגדולים. האמנתי שטוקבקיסטים רבים הם מה שמכונה 'טרולים' - מי שכותב באינטרנט רק לשם הפרובוקציה. אבל שיחות שניהלתי לאחרונה עם חברים בארץ - יחד עם קריאה של אמירות 'טוקבקיסטיות' מצד נבחרינו בכנסת - גרמה לי להבין שהקו העובר כחוט השני בתגובות אלה אינו מנת חלקו איזה ציבור קיצוני, המייצג 5-6% מהמצביעים אבל מגיב בכזו התלהבות עד שהוא משתלט על השטח, אלא דעות שבהן מחזיקים חלק ניכר מהישראלים. אם היתה לי חברת סקרים, היה לי חשוב מאוד לברר *עד כמה* הדעות האלה נפוצות; הייתי לוקח את אותם משפטים מתלהמים שזוכים לפופולריות עצומה בטוקבקים [1] - או לפחות את הרהוטים שבהם - ובודק איזה אחוז מהציבור בישראל *באמת* מסכים אתם. אם רבע או שליש מהישראלים בעצם לא מאמינים בדמוקרטיה - כפי שאני חושש - יש להם סיכוי לא קטן להפוך לרוב; וכשהרוב לא מאמין בדמוקרטיה, לא צריך זעזוע גדול כדי שזו פשוט תיעלם.
מאחר שאין לי חברת סקרים, אני אתמקד בבחינה של האמירות האלה - של ה'קו' הזה - על מנת להראות עד כמה הוא שולל ביסודיות את הדמוקרטיה. באורח מעניין, בכל אחד ממקרי המבחן שבדקתי, התנהגותה של ישראל הרשמית (הממשלה, צה"ל, השב"כ) ממוקמת איפשהו בין התנהלות דמוקרטית לבין הקו הטוקבקיסטי; זו הסיבה שאני טוען שישראל היא עדיין דמוקרטיה - אבל בקושי.
(מאחר שהפוסט מתארך, אציג רק מקרה מבחן אחד כאן, ואשאיר אחרים לפוסט הבא)

מקרה מבחן מס' 1: בג"צ
אחד הכלים החשובים ביותר להגנה מפני עריצות הרוב הוא עיקרון הפרדת הרשויות, ובראשו הכפפת פעולות הממשלה (הרשות המבצעת) והכנסת (הרשות המחוקקת) לביקורת מבג"ץ (הרשות השיפוטית). במידה מסוימת, זה האלמנט העיקרי ששואבת הדמוקרטיה המודרנית מהמדינה המושלמת של אפלטון, הנשלטת בידי פילוסופים רבי-ידע שפועלים לטובת כולם. בדמוקרטיה מודרנית, הרשות השיפוטית אינה שולטת בזכות עצמה, אבל היא מבהירה לרשויות האחרות מתי חרגו מסמכותן ופעולותיהן מנוגדות לעקרונות דמוקרטיים בסיסיים (כמו זכויות האזרח, השוויון בפני החוק וכד') או לחוקים שהן-עצמן קבעו. תפקידו של בג"ץ הוא לאפשר לאזרח לעצור ניסיונות לא-הוגנים של הרוב לפגוע בזכויות האדם והאזרח או לשמר את כוחו בשלטון ע"י דיכוי מתנגדיו. מסיבה זו חשובה במיוחד אי-תלותו של בג"ץ בזהות הרוב בכנסת, בממשלה או בציבור [2].
בהתאם לתפקידו, בג"ץ נוטה לא להתערב בהחלטות של הממשלה או של הכנסת, אלא אם הן חורגות באורח קיצוני מהמנדט שניתן להן (על בסיס חוקי היסוד, עקרונות הדמוקרטיה וכד'). בניגוד לתחושה השורה בציבור, בג"ץ אינו מנסה להכתיב מדיניות, ורוב הפניות אליו נענות בכך שבית המשפט מכריז שהמדינה פעלה בתוקף סמכותה ואין בדעתו להתערב (כך למשל נענו הפניות מימין ומשמאל בנוגע למשט לעזה). יתר על כן, בית המשפט העליון מייחס הרבה כבוד לצה"ל ולשיקולי של בטחון המדינה; לא פעם ולא פעמיים הוציא בג"ץ פסק-דין הקובע שצה"ל נהג לא כשורה, אבל כדי להימנע מפגיעה בביטחון המדינה הוא פוסק לטובתו (או מכריז על איזו 'פשרה' שגובשה בשיתוף הצבא). יש לציין גם שדאגתו של בג"ץ לחופש הדיבור אינה מוגבלת לשמאל בלבד; כך למשל הורו שופטי בג"ץ לקיים את מצעד הימין באום אל-פאחם, למרות התנגדות המשטרה.

למרות כל זאת, הגישה הרווחת בטוקבקים (ובמידה רבה - גם במפלגות הימין) היא שבג"ץצ הוא מוסד אנטי-דמוקרטי ושתלטני, שיש להיפטר ממנו ויפה שעה אחת קודם. ואילו המוסדות הרשמיים - בעיקר צה"ל - מתייחסים אליו כאל שלטון זר, שמצווה להתחכם לו, לגרור מולו רגליים ולעשות כל מה שאפשר כדי לא לקיים את החלטותיו (אבל להיראות כמי שמקיימים). כך קרה למשל בפרשת כביש 443, שהיה אמור להיפתח לתנועת פלסטינים (כדי לצמצם את הפגיעה בחופש התנועה שלהם) והפך לסאגה שלמה של אי-קיום (או קיום חלקי בלבד) של החלטות בג"ץ. מעבר לדרך שבה 'ישראל הרשמית' מסובבת את בג"ץ, כדאי לשים לב גם לחלק מהתגובות ולרוח האנטי-דמוקרטית הנודפת מהן; את הגישה מסכם היטב 'יורם' (תגובה 61):

"אני לא זוכר שבג"צ נבחר בבחירות. אני כן זוכר שהיו בחירות ונבחרה ממשלה.
בג"צ צריך לחוות את דעתו בקשר למילוי החוקים שנקבעו ע"י הכנסת ולא להיות צד בוויכוחים פוליטיים או מדיניים.
בהמשך להתנהגות בג"צ, אני בעד לעשות בחירות אישיות ודמוקרטיות לשופטי בג"צ שבהם ינהלו השופטים קמפיין ויסבירו לבוחרים באיזו עמדה הם ינקטו במקרים מדיניים שונים שיובאו לפניהם.
בכל זאת אנחנו חיים בדמוקרטיה שבה מבצעים את רצון רוב העם ולא של מיעוט שאינו נבחר."

אין לי הרבה מלים להכביר על הציטוט הזה; למי שקרא עד כאן, זו דוגמה חד-משמעית לדרך שבה דמוקרטיה מידרדרת לעריצות הרוב, בדיוק כפי שחזה אפלטון. אציין רק ש - אם אני לא טועה - יש בישראל גם מפלגות פוליטית שחרתו על דגלן בדיוק את הטיעון הזה. ולא בכדי: בתחומים רבים (כפי שאראה במקרי המבחן הבאים), בג"ץ הוא כיום המחסום היחיד בפני הפיכתה של ישראל למדינה לא-דמוקרטית.


[1] באתר Ynet יש מנגנון דירוג תגובות, ותגובות המדורגות בחיוב מודגשות באדום. איכשהו, אלה תמיד התגובות המתלהמות. כדי להתמקד בדעות שיש להן תמיעכה רחבה בציבור ולא ברעיונות קיצוניים, ניסיתי לבחור במקרי המבחן שלי רק תגובות שזכו לחיזוקים כאלה, המעידים על פופולריות בקהל הקוראים.

[2] יש לציין שבטווח הרחוק תלויה גם המערכת המשפטית ברצונו של הציבור, כי שופטים ממונים בידי ועדות שיש בהם נציגים של הכנסת, הממשלה והציבור הרחב. כתוצאה מכך, שינוי משמעותי ורב-שנים בעמדותיו של הציבור יתבטא גם בעמדות של בית המשפט העליון (זה קרה מספר פעמים בארה"ב) - אבל זה ייקח הרבה יותר זמן. הביקורת השיפוטית מהווה סטופר, שמעכב שינויים גדולים באופיה של המדינה כדי שלא יתבצעו כתוצאה מרוב 'מקרי' של ארבע, שמונה או עשר שנים.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/6/2010 09:58, ושייך לקטגוריות אקטואליה, ביקורת, אנחנו עם סגולה
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גולה פוליטי ב-4/7/2010 23:51

---

גם בסוף העולם
באיחור אופנתי ראינו היום בדיוידי את 'סוף העולם שמאלה', הסרט הישראלי המצליח ביותר בשנים האחרונות, במסגרת מסורת ה'ארוחה וסרט' שפיתחנו עם חברינו הישראלים-רוסים שכבר הוזכרו לא פעם בבלוג זה. הפעם הארוחה היתה מקסיקנית, והסרט ישראלי-הודי-מרוקאי ומוצלח הרבה יותר ממה שציפיתי לאור כמה ביקורות בינוניות. (זה גם הזמן להזהיר: בפוסט זה לא יהיו ספוילרים של ממש, אבל מי שלא ראה ומעדיף לא לדעת כלום על סרטים לפני שהוא צופה, נא להפסיק עכשיו.)

'סוף העולם שמאלה' הוא בסופו של דבר מלודרמה די סטנדרטית מבחינת העלילה, אחד מסרטי ה'התבגרות בעיירה קטנה' עם תבלינים של התנגשות מעמדית ועדתית וכמה דמויות גרוטסקיות בשביל הצחוקים. מצד שני, גם הסרטים של אלמודובר הם בסופו של דבר מולדרמות מבחינת העלילה, וכבר ציינתי כמה גבוה הוא מדורג אצלי. מה שריגש אותי במיוחד הוא הטיפול העדין במהגרים מהודו ובמרוקו, בלי סטראוטיפים או התנשאות (אם בכלל, זה כתב אשמה חריף נגד מי שקלטו אותם), ובמיוחד הדרך שזה מתבטא בשפה.
כי זה אולי סרט ישראלי, אבל מדברים בו יותר אנגלית (ההודים), צרפתית (המרוקאים ה'אליטיסטיים') וערבית מרוקנית (המרוקאים ה'פשוטים') מאשר עברית. ובעצם, הכי מדברים בו בתערובת של כל השפות. משפחת העולים מהודו מדברת אנגלית (במבטא הודי) בבית, ואנגלית מתובלת בעברית של מתחילים בחוץ. המרוקאים, שנמצאים בארץ כבר יותר זמן, מדברים צרפתית מתובלת בעברית בבית, ועברית די טובה (עם ביטויים בצרפתית) בחוץ. וכשדמויות משתי המשפחות נפגשות, הם מתקשרות בתערובת של עברית, אנגלית, צרפתית ותנועות ידיים, ופעמים רבות לא מבינות אחת את השנייה.
בעיני זה מקסים, כל כך מזכיר את התקשורת שלנו בגרמנית מבולבלת מתובלת באנגלית עם ליליאנה מקרואטיה ונינה מרוסיה. את הגרמנית שמטפטפת לאט, ממש לאט, גם לתוך השיחות בינינו. כל-כך הרבה פעמים משטחים בקולנוע את מרכיב השפה בתקשורת, אם בכך שכולם פתאום מדברים אנגלית ואם בכך שכולם איכשהו מבינים את כולם למרות שהם מדברים שפות שונות. אבל ב'סוף העולם שמאלה' מישהו ממש ישב וחשב איך תדבר כל דמות, ואיך תשתנה השפה שבפיה לאורך הסרט. ההשקעה הזו בפרטים ניכרת בכל סצנה וסצנה, והיא ללא ספק מה שהופך את הסרט למרגש, למרות מספר חסרונות , ביניהם ההתפזרות על יותר מדי סיפורים, וכמובן הקריינות (אני בעד להמציא מכונה כזו, שבכל פעם שבא לתסריטאי להוסף קריינות היא תיתן לו מכה על הראש על פטיש ותצעק 'רעיון גרוע'. ואחר כך לחזור בזמן ולחבר את המכונה הזאת לתסריטאי של 'גיבורים').
בכל אופן, אם נחזור לסוף העולם: משחק השפות הזה, המפגיש שתי שפות אירופיות ורבות השפעה, גם הופך את הסרט לאמירה מרתקת על הפרויקט הבלתי-סביר הזה שנוצר בישראל הקטנה - מפגש מטורף של תרבויות מכל העולם, שצריכות להשיל את מה שהיו ולהיות משהו חדש. ההבדל בין זה לבין הדיאלוגים שלנו עם רוסים, קרואטים, קוריאנים, יפנים, איטלקים, עיראקים וטורקים, הוא שכאן קיימת 'תרבות קולטת' הרבה יותר בטוחה בעצמה, שאינה מצפה מאתנו להיטמע ו'לבנות את הארץ', אלא סתם לעשות מה שמהגרים עושים.

בסוף יוצא שדיברתי הרבה על שפה והגירה ופחות על הסרט, אבל אני מניח שעל זה הבלוג שלי. עוד על הסרט תמצאו בביקורת המעניינת של יאיר רווה וגם בעין הדג (משם באו רוב הביקורות השליליות שגרמנו לי לא ללכת לראות את הסרט בקולנוע, ואולי חבל, כי יש לי תחושה שהצילום המרהיב היה אפילו עוד יותר מרשים על מסך גדול).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/7/2007 23:42, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, ביקורת, מעברים 10-20-30
תגיות בטכנורטי: טלוויזיה וקולנוע, ביקורת, מעברים 10-20-30
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אורכידיאה ב-11/7/2007 16:25

---

קווים מנחים
(לקוראי הלא-משוררים: אף כי הפוסט הזה נוגע בעיקר בענייני שירה, נדמה לי שרובו יכול להתייחס - בשינויים המתאימים - גם לסוגים אחרים של אמנות, ולכן עשוי לעניין גם אתכם).


בסרט הנפלא Dead poets society ('ללכת שבי אחריו') יש סצינה שבה קורא המורה החדש רובין וויליאמס מספר לימוד (מומצא) לספרות. מחבר הספר, ג'יי אוואנס פריצ'ארד, מציג סקלה (למעשה שני צירים, אחד של חשיבות ואחד של איכות טכנית) לקביעת איכותו של שיר (במספרים!); באופן טבעי (אך מעורר השראה) קובע וויליאמס כי מדובר ב'שטויות' ומורה לתלמידים לקרוע את הדף מספרם. הסצנה נועדה להביא לאבסורד את הרעיון שניתן לקבוע, לכמת ולמדוד את איכותו של שיר כלשהו, ולהשוותו לאחרים. אך האם ניתן בכל זאת לגבש קווים מנחים כלשהם לשאלה מהו שיר טוב ומהו שיר פחות טוב (ובכללי - מהי אמנות טובה וגרועה)? ברור שלא רצוי להיגרר לאבסורד של אוואנס-פריצ'ארד, אך אם נתרחק ממנו ככל האפשר נמצא בצד השני את הרלטיביזם המוחלט, את המקום בו אין אמנות טובה ופחות טובה. במקום המפחיד הזה גרים יחד צ'ייקובסקי ובריטני ספירס, קפקא ורם אורן, פיקאסו ובאומן-בר-ריבנאי. הוא יכול להיות מעניין מבחינה סוציולוגית, אבל אי אפשר ללמוד ממנו כלום, ואני לפחות מסתייג גם אינסטינקטיבית ממסקנותיו מרחיקות הלכת.
בחלל שבין הערכה כמותית של שירה לבין 'איש הישר בעיניו יעשה' אפשר לדעתי בכל זאת לגבש מספר קווים מנחים ראשוניים, שמאפשרים ליהנות משירה וגם להעריך אותה, להשתפר בה, לבקר אותה וללמוד וללמד אותה. את הקווים האלה אפשר לחלק לסובייקטיביים ולחצי-אובייקטיביים (אני לא מאמין בקריטריונים אובייקטיביים לחלוטין לשיפוט שירה).

שיא הרגש
סוג ראשון של קריטריונים, או כלים לשפוט שיר, הוא הסוג הסובייקטיבי לחלוטין: שיפוט השיר לפי 'מה הוא עושה לי'. זוהי בדרך כלל התגובה הראשונה כשנתקלים בטקסט ('זה מרגש אותי', 'זה מזכיר לי...', 'זה מעורר בי כעס ותדהמה' או לחילופין 'זה עבר לידי'). בשיפוט הזה יש בעיות רבות מספור, אבל יש לו חשיבות עצומה: שיר שאינו מצליח לעורר תגובה רגשית לפחות אצל חלק מהקוראים, אינו יכול בעיני להיות שיר גדול, גם אם ירשמו לזכותו הישגים 'אמנותיים' רבים. מצד שני, שיר שמצליח לחדור את ההגנות ולגעת בקוראים מנוסים, שהתמודדו כבר עם טקסטים רבים - חייב להיות משהו מיוחד.
אבל שיפוט המבוסס רק על קריטריונים רגשיים סובייקטיביים נתון למספר בעיות. השיפוט הסובייקטיבי עלול להיות תלוי בדברים שאינם קשורים כלל לשיר - אלא ליחס של הקורא לכותב, לסיטואציית הקריאה, או להדהוד של הנושאים בהם עוסק השיר עם נושאים אחרים, וטקסטים אחרים, שמרגשים את הקורא. יתר על כן, 'רלטיביזם סובייקטיבי' מסוג זה אינו מאפשר בעצם ביקורת בונה על היצירה - הכותב לא יכול לדעת מה עשה טוב ומה בעייתי, מה עבד ומה נכשל, אלא רק הערכה כללית.

שירה חייבת לעמוד ולדבר
הסוג האחר של קריטריונים הוא מה שאני קורא לו קריטריונים חצי-אובייקטיביים. הם רק חצי-אובייקטיביים, כי גם אם נסכים שיש תכונה מסוימת המהווה מדד לשיר טוב, עדיין יכולים בהחלט אנשים שונים לשפוט אחרת את מידת הצלחתו של שיר מסוים במדד זה. עם זאת, ברגע שהקווים המנחים מוגדרים היטב, אפשר בהחלט לשאוף שברוב המקרים תהיה בין עורכים, קוראים ותיקים ומבקרים הסכמה מסוימת לגבי איכותו של שיר ולגבי הגורמים שהופכים אותו לשיר טוב, ועל הבסיס הזה אפשר יהיה ליצור דיון מקצועי על שירה.
אבל מה הם הקווים המנחים שיכולים לשמש כקריטריונים כאלה? ואיפה בשיר יש לחפש אותם? במידה מסוימת מחזירות השאלות את הכדור לידי ג'יי אוואנס פריצ'ארד, ששני המדדים שלו מייצגים את אחד הוויכוחים העתיקים בתולדות השירה (והאמנות בכלל) - מה חשוב יותר, הצורה או התוכן?
כל אחד מהגורמים האלה ייתן תוצאות מגוחכות אם ניקח אותו לקיצוניות: שיר על נושא חשוב מעין כמוהו (התחממות כדור הארץ, אלימות, אלוהים יודע מה), הכתוב בדימויים בנליים ותוך שליטה מינימלית בשפה אינו יכול להיחשב לשיר טוב; מצד שני, סונטה מושלמת מבחינה טכנית ומלאה מטאפורות מורכבות תיראה מגוחכת אם כל מה שאני רוצה להגיד הוא כמה חמוד הכלבלב שפגשתי אתמול (ללא שום רובד נוסף). על הנקודה האחרונה הזו ראוי להתעכב: כוונתי היא לא שיש נושאים שאינם ראויים לשירה, אלא שמבחינה תוכנית על השירה להתעלות מעל התובנות הבסיסיות ולגעת ב'משהו נוסף'. למשל בשיר הזה של וויליאם קרלוס וויליאמס, שלכאורה מתאר סיטואציה פשוטה ויומיומית, אך החיתוכים, והשימוש במלים מסוימות ולא באחרות, מוסיפים לו עוד נדבך, ואמירה מרתקת על מערכת היחסים בין הדמויותועל אינטימיות בכלל.
אבל להסיק מכאן ששיר צריך להיות 'טוב' גם מבחינת הצורה וגם מבחינת התוכן פירושו לחזור על הטעות של פריצ'ארד, רק בלי מספרים. השיר של וויליאמס, למשל, היה מפסיד הרבה מאוד לו היה מורכב יותר מבחינה צורנית (אם היו בו חרוזים, או מטאפורות מורכבות). קו מנחה טוב יותר הוא ה*התאמה* בין התוכן והצורה; כלומר שלכותב יהיה מה להגיד, ושהוא ישתמש בכלים הטכניים המתאימים ביותר לומר את מה שיש לו להגיד.
שתי מלים על "יהיה מה להגיד". הכוונה היא לא שלשיר יהיה מסר שאפשר לתמצת במשפט אחד. למעשה, שירים עם מסר שאפשר לתמצת במשפט אחד ('אני תומך בחיילי צה"ל הנלחמים בלבנון') הם בעיני שירים קצת פחות טובים, שכן למה לכתוב שיר שלם אם אתה יכול לכתוב אותו דבר במשפט יחיד? "יש מה להגיד", בעיני, פירושו שהמשורר התעמק בסיטואציה/באמירה מבחינה רגשית ו/או אינטלקטואלית, זיהה גוונים שונים בה, הקשיב לזרמי העומק שלה ועשה ככל יכולתו להעביר את כל המכלול הזה לקורא. דוגמה טובה לכך הם שירי האיקו - לכאורה תיאור טבע ותו לא, אך כוחם נובע מכך שהמשורר התבונן לעומק בטבע סביבו ובחר באופן שקול את הגורמים היוצרים יחד תובנה כלשהי על הדרך בה פועל העולם.
עוד מילה על 'התאמה' בין צורה לתוכן: אין זה אומר בהכרח שההתאמה ביניהם היא אחד-לאחד. יש שירים נפלאים שבהם הצורה מנוגדת לתוכן - למשל צורה סגורה מאוד בשיר המדבר על מאבק לחופש - אבל הניגוד הזה נוצר בכוונה, כדי שהעימות בין הצורה לתוכן ייצוק רובד נוסף לשיר או יחדד את העוצמה שבה התוכן עובר אל הקורא (שכן המאבק לחופש, למשל, מתעצם ככל שהמצב הקיים הוא כבול ומסוגר).

ישן מפני חדש תוציאו
הקו המנחה של 'התאמה בין שירה לתוכן' גם מתקרב בעיני לאידיאל שהציג ואלרי ודנתי בו בעבר. שהרי שיאו של השימוש המדויק בצורה כדי להעביר תוכן היא יצירת צורות חדשות וטכניקות חדשות (אותה 'שפה בתוך שפה' שואלרי מדבר עליה) כדי להעביר בדיוק המושלם את מה שיש לך לומר. כפי שאבידן כתב "לדייק במילים עד כדי הכאבה/ להכאיב אפילו לדיוק עצמו".
האידיאל של ואלרי גם מכניס לדיון גורם נוסף, שמשמש במקרים רבים קו מנחה מקובל לאיכות בשירה ובאמנות בכלל - קריטריון החדשנות. החזרה הטכנית על הישג שכבר הושג (נניח, העתקת ציור של ון גוך) עשויה להיות תרגיל חשוב לאמן, אבל אין בה עניין רב מבחינת איכות אמנותית. ביצירה חדשנית עשוי התוכן להיות טמון בצורה, ובאתגר שהיא מציבה לקריטריונים הקיימים: עד לנקודה מסוימת, למשל, נכתבה רוב השירה המערבית בחרוז ובמשקל, והחריגה מכללים צורניים אלה היתה כשלעצמה אמירה בעלת תוכן.
עם זאת, בעיני חדשנות גרידא היא קו מנחה בעייתי לבחינת איכות אמנותית. בתחום האמנות החזותית, למשל, מרחיקה הגישה הזו את הקהל חובב-האמנות מהיצירות הנוצרות היום, ואת האמנים ממורשתם, באופן שיוצר ספק כלפי השדה כולו. ידידה שלנו שניסתה להתקבל כאן לביה"ס לציור התפלאה לגלות ש"הם בכלל לא מתעניינים בטכניקה, כל מה שהם רצו הוא לדעת אם יש לי רעיונות מעניינים". זו בעיני שגיאה, כי בשלב הלימוד חשוב להכיר היטב את הטכניקות הקיימות כדי לדעת מתי לחרוג מהם; לפני שעושים קוביזם, צריך לדעת לצייר עץ, בית, או קערת פירות. ויתור על לימוד הטכניקה, והדגשת החדשנות כקריטריון אמנותי, עלול להוביל לחדשנות שאין לה מה להגיד, או שאינה משתמשת בטכניקות קיימות שהיו מביעות יותר טוב את מסריה. במצב כזה, יצירה 'חדשנית לשם החדשנות' מאבדת את ערכה האמנותי והופכת לפרובוקציה בלבד.
יתר על כן, הסגידה לחדש יוצרת עולם שבו כל רגע יש מהפכה, ואין בו מקום לעבודה אמנותית שקטה ומעמיקה. אם נשווה זאת לרגע למדע, יהיה זה כאילו כל מדען ישאף לתגלית מדעית המשנה את העולם, ושמי שעובד בתוך הפרדיגמה (הגישה המקובלת השלטת, ראו " המבנה של מהפכות מדעיות" , מאת תומס קון) לא יחשב למדען כלל.
מצד שני, אני רואה חשיבות בשאיפה לחדש - ולו 'בקטן' - בכל שיר, ולהיאבק על מציאת הדרך המדויקת ביותר להעביר לקורא תחושות ומחשבות שמטבען אינן נכנעות בקלות למלים, גם אם פירוש הדבר הוא המצאת דרכים חדשות לגמרי (אבל בלי ניסיון מאולץ להמציא משהו במקום גלגל אם הגלגל כבר שם והוא בדיוק מה שאתה צריך). שיר שעושה ככל שביכולתו למטרה הזו, הוא בעיני שיר טוב.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/5/2007 10:06, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, סיפרותי, ביקורת
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-3/6/2007 05:34

---