נרמול האנושות (פרק ביניים)
החלק השני של הפוסט היה אמור להמשיך את קו המחשבה, אבל בעקבות כמה תגובות (בבלוג ומחוצה לו) החלטתי לקחת צעד אחורה (או הצידה) ולבסס קצת יותר את הדיון ב'הפרעות'.

עוד סטטיסטיקה ללא-סטטיסטיקאים: על מִתאם וסיבתיות

אחד הדברים החשובים ביותר בניתוח נתונים, חשוב אפילו יותר מההתפלגות שלה, הוא המתאם. הכוונה לכך ששני משתנים מתנהגים בצורה שנראית כמו תלות הדדית: למשל, ככל ש-X עולה גם Y עולה, או שככל ש-X עולה Y יורד. מתאם מושלם פירושו שאם נצייר את הערכים של X ו-Y בגרף נקבל קו ישר - מה שאומר ש-X ממש קובע באורח חד-משמעי את Y. זה קורה מעט מאוד בטבע, ולכן חוקרים מסתפקים במתאמים הרבה פחות מושלמים.
יש כל מיני דרכים לכמת את המתאם בין שני משתנים, אבל את זה נשאיר לסטטיסטיקאים. מה שמעניין אותנו הוא אחד מכללי האצבע הקשורים למתאם, והוא ש'מתאם אינו גורר סיבתיות'. כלומר, עצם העובדה ששני משתנים מתואמים זה עם זה, אין פירושה שאחד מהם גרם לשני. כך למשל, ניתן לשים לב לעובדה שאנשים בעלי עודף משקל עושים יותר דיאטות (כלומר, שיש מתאם בין עודף משקל לעשיית דיאטה) ולהסיק מכך שדיאטות גורמות להשמנה. או, אם ניקח דוגמה שהתפרסמה לאחרונה ב'הארץ': מחקר גילה שזוגות שחולקים במטלות הבית גם מקיימים יותר יחסי מין. הניסוח בכתבה רומז לקשר סיבתי ('חלוקת עבודת הבית מובילה ליחסי מין בתדירות גבוהה יותר') אבל המחקר למעשה גילה רק מתאם, שהרבה יותר הגיוני להסביר אותו בסיבה שלישית (זוגות שיש ביניהם תקשורת טובה, גם חולקים יותר במטלות הבית וגם עושים יותר סקס).
אין בכך כדי לזלזל במתאם; זה כלי חשוב כדי לנסח השערות מעניינות. עבודה מדעית טובה מתחילה בזיהוי מתאם מעניין ובהשערה שיש מאחוריו גם סיבתיות. בשלב הבא, מנסים המדעני להוכיח את הסיבתיות, במגוון דרכים (ע"י זיהוי מנגנון הפעולה, שחזור התופעה במעבדה וכן הלאה).

צעד אחורה: מה זו בעצם הפרעה?
בפרק הקודם טענתי שכל הגדרה של שונות מסוימת כ'הפרעה' מתבססת בעצם על קביעת סף שרירותי לגבי איזשהו משתנה המתפלג נורמלית באוכלוסייה. בעקבות כמה תגובות קראתי יותר על הנושא, והבנתי שפספסתי משהו חשוב. זאת מכיוון שרוב ה'הפרעות' לא מתבססות על סימפטום אחד (שונות במשתנה אחד) אלא על מקבץ מסוים של סימפטומים. זיהוי ה'הפרעה' מתבסס בעצם על *מתאם* בין כמה סימפטומים, שמעלה את האפשרות שמאחוריהם יש גורם משותף. אם, למשל, סימפטום מסוים (נניח: גובה של יותר מ-1.80) מופיע אצל חמישה אחוזים מהאוכלוסייה, וגם סימפטום אחר (נניח: שיער ג'ינג'י) מופיע אצל חמישה אחוזים, נצפה ששני הסימפטומים יחד (כלומר ג'ינג'ים בגובה מטר שמונים ומעלה) יופיעו אצל 0.25% מהאוכלוסייה (5% של 5%) - ואם יש דווקא קבוצה של 2% מהאוכלוסייה שבה מופיעים שני הסימפטומים, יש כאן מתאם חריג, הרומז לקשר ביניהם.
כעיקרון, רוב ה'הפרעות' שאני מדבר עליהן מתבססות על מתאם כזה, והמדענים שחוקרים אותם עושים עבודה טובה - אחרי שזיהו את המתאם, הם מעלים *השערות* בנוגע לסיבה. עם זאת, יש לשים לב שעצם הסיווג של מערך סימפטומים כ'הפרעה' מכיל בתוכו הנחה סמויה - והיא שלכל הסימפטומים יש סיבה משותפת אחת (בדרך כלל מניחים שזו סיבה גנטית ו/או תורשתית) . זו הנחה מקובלת במדע בכלל וברפואה בפרט (זכרו את הלוח המחיק של ד"ר האוס) אבל היא אינה הכרחית מבחינה לוגית (מתאם אינו מחייב סיבתיות - ראו לעיל). יכול להיות, למשל, שאחד הסימפטומים ב'הפרעה' הוא הגורם לאחרים; יכול להיות שכל סימפטום נגרם ע"י גן נפרד, אבל מאיזושהי סיבה יש קשר בין הגנים; יכול להיות שהעובדה שאדם מסוים 'שונה' בתחום אחד גורמת לסביבה הנורמלית המאבחנת להתייחס אליו יותר בקלות כ'שונה' גם בתחומים אחרים, מה שיוצר עיוות במבחנים.... אתם מבינים את הכיוון.
צריך גם לשים לב, שבכל התחומים האלה המחקר נמצא עדיין בעיצומו; נמצאו 'חשודים' לסיבות, אבל לא הוצג מנגנון חד-משמעי שמקשר את הסיבות ל'תוצאות' (וכשיהיה כזה, קל יהיה הרבה יותר לאבחן את ה'הפרעות' באמצעים רפואיים). לפיכך (וזה דבר שנוטים להתעלם ממנו) עצם קיומה של 'הפרעה' כישות נפרדת הוא עדיין השערה, ולא עובדה.

אבחונים והיפותזות אד-הוק
בעולם מושלם, ברגע שהמדענים היו נתקלים בקבוצה של סימפטומים שיש ביניהם מתאם, לא היה קשה לאבחן את ה'הפרעה': מי שסובלים מכל הסימפטומים סובלים מההפרעה, וזהו זה. אבל העולם רחוק ממושלם, ו'מקרים קלאסיים' להפרעה מסוימת אינם נפוצים כ"כ; כתוצאה, מנוסחים מבדקי האפיון להפרעות כסדרה של מבחני הכרעה מתמטיים ('הפציינט מציג לפחות ארבעה מששת הסימפטומים הבאים, וכן שניים משלושת אלה או אחד לפחות מארבעת אלה') שהם בעצם סוג של פשרה, סוג של הגדרה סובייקטיבית של 'גבולות ההפרעה' שאינה בהכרח מתואמת עם הסיבה (או הסיבות) הלא-ידועות ברקע.
אעצור כאן לרגע ואדבר קצת על פילוסופיה של המדע. הפילוסוף קרל פופר הציג סכמה 'אידיאלית' להתפתחות המדע, שבא הוא קובע שיש להעמיד כל השערה מדעית למבחנים קשים, ולהשליך אותה אם הופרכה. ההשערות שיישארו עומדות אחרי מבחן קשה זה, הן אלה שסביר שהן נכונות (לוגית, לא ניתן 'להוכיח' חד-משמעית שום השערה מדעית). הוא טען שבהינתן תוצאות הסותרות את ההשערה, המהלך הנכון מדעית הוא להטיל ספק בהשערה, ואילו יצירת היפותזה אד-הוק (כלומר, השערה נוספת שנוצרה בדיוק לצורך זה) או התעלמות מהנתונים היא התנהלות לא-מדעית. שנים אחר-כך הראה פילוסוף וסוציולוג בשם תומס קון שבכל הנוגע להשערות 'גדולות' ומקובלות, המדע לא נוהג בדרך כלל לפי המודל האידיאלי של פופר, אלא דווקא נוטה להתעלם מנתונים הסותרים את התיאורייה או להמציא היפותזות אד-הוק כדי להסבירם.
איך כל זה קשור אלינו? ובכן, מכל מה שקראתי עד כה, אני חש שהפסיכאטריה (לפחות בתחום זה) מתנהגת בדיוק באורח הבעייתי שתיארו פופר וקון. ההשערה הבסיסית כאן היא שיש מתאם בין קבוצה מסוימת של סימפטומים, ושהמתאם הזה מבוסס על סיבה מסוימת. אבל כבר בשלב האבחון מקבלים החוקרים כתמיכה בתיאורייה גם מתאם הרבה פחות חזק, שקיים בין כמה סטים שונים של משתנים; וכאשר מצטברת קבוצה גדולה של 'מקרים מיוחדים', שמתאימים לקבוצה מסוימת מתוך הסימפטומים ולא לאחרים, מגדירים 'הפרעה' חדשה (היפותזה אד-הוק) שמתאפיינת בדיוק בסט זה של סימפטומים - במקום לראות זאת כסתירה לטענה שיש מאחורי כל הסימפטומים גורם יחיד (אם הם לא תמיד מתואמים, אולי יש מאחוריהם כמה גורמים שונים?). יותר ויותר נראה לי שהחלוקה של עולם השונות המחשבתית לכל מיני 'הפרעות' היא כמו חלוקה של יבשת למדינות: מרחב שהוא בעצם רצף מחולק באמצעות קווים שרירותיים לחתיכות דיסקרטיות (נפרדות).
יתר על כן, בעולם המאבחן מתעלמים מהעובדה שכל ה'הפרעות' הללו הן *השערות*, ויוצאים מההנחה שאלה ישויות קיימות - ויתר על כן, שאלה הגורמים היחידים הקיימים בשטח. כתוצאה, נוצר לחץ לסווג כל מי שמציג איזשהו סט של סימפטומים מתוך הסופרמרקט של שונויות אפשריות כסובל מ'סוג מיוחד' של 'הפרעה' מסוימת, גם אם סט הסימפטומים שלו אינו מתאים לאותו סט שעבורו נמצא המתאם מלכתחילה. במקרה הטוב יסווג אותו 'חושב שונה' בקטגוריות 'הפרעות שעוד נמצא להם פעם שם'; במקרה הרע יסופח בכוח למגירה של 'הפרעה' מוגדרת שאינה מתאימה לסימפטומים שלו, ויטופל באמצעים הייעודיים ל'הפרעה' זו (שההוכחה היחידה ליעילותם היא מתאם בין קבוצת הסובלים מה'הפרעה' לפי סט אבחונים מסוים לקבוצת אלו שהראו 'שיפור' בעקבות השימוש בתרופה).

סיכום וחזרה לנרמול האנושות
כל הניתוח לעיל נועד לומר דבר אחד: גם אם ההגדרה של קבוצת סימפטומים כ'הפרעה' התבססה מתישהו בעבר על היגיון מדעי מובהק (מתאם גורר חשד לסיבתיות), זה עדיין לא מבטיח שהישות שהוגדרה קיימת גם במציאות. יתר על כן, לאור התמונה שהצגתי (אבחון ע"י 'ארבעה משישה סימפטומים'; הפרעות חדשות כהיפותזות אד-הוק; קושי למצוא סיבה גנטית/רפואית יחידה ל'הפרעה'), יש בהחלט מקום לחשוש שאבחנת ה'הפרעה' אינה יותר מהחלטה שרירותית לסווג את מי שמחוץ לנורמה (בתחומים מסוימים, שהולכים ומתרחבים) כ'סובל' ממשהו שיש לו סיבה ספציפית ודרך טיפול ספציפית, וכך לשכנע אותו להשתתף ברצון בפרויקט נרמול האנושות (ועל כך בהרחבה בהמשך).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/10/2009 10:50, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, שחרור קיטור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קורקי ב-5/11/2009 04:37

---

כמה אני?
למחפשים את פרק ב' של 'נרמול האנושות' - אל תדאגו, הוא יגיע. אבל אם אחכה בלי להעלות כלום עד שיתפנה מספיק זמן-מוח להשקיע בפוסט מסוג זה עלול הבלוג להיראות שומם כמו מדבר-הלבה של איסלנד עד דצמבר (או עד שנדע מה מייצרות הפרות הוורודות). אז החלטתי שאי-קיומו של פרק ב' אינו סיבה מספקת לא לכתוב פוסטים כלל.

אחד הדברים הבעייתיים ביותר במצב האנושי הוא חוסר היכולת להיות יותר מאחד.
הנה סיטואציה: אדם נכנס למסעדה בערב ומבקש שולחן. שואל אותו המלצר, "כמה אתם?"
עקרונית, מעצם ההגדרה הבלשנית של 'אתם', התשובה יכולה להיות כל מספר - כל עוד הוא יותר מאחד. מעשית, האיש נכנס למסעדה לבד, ובהחלט עשוי לענות לשאלה ב'אחד' - מה שהופך את השאלה לשגויה (ואכן, במקרים מסוג זה עשוי האיש שנכנס למסעדה לא לענות סתם במספר אחד, אלא לומר "לא, זה רק אני" או משהו דומה).
באופן מקביל (אבל הפוך) השאלה "כמה אתה?" עקרונית מיותרת לגמרי - כי התשובה מופיעה בגוף השאלה: 'אתה' פירושו אדם אחד בלבד. אותו היגיון תקף לגבי 'כמה אני'.
כאן אפשר היה לצאת לדיון על ה'אני' המייצג את ה'אנחנו', אבל דיברנו על זה כבר בפוסט קודם.
לא, מה שאני תוהה לגביו עכשיו הוא לא אני שמדבר בשם אנחנו, אלא 'אני' שמפוצל לכמה 'אניים' אפשריים. אפשר רק לדמיין איזה חופש היה אילו יכולתי לענות לשאלה 'כמה אני' ולומר "שמונה" או "עשרים ושלושה". היה בזה משהו מאוד יעיל, כי בעוד אחד מאתנו היה מקליד, היו האחרים ישנים, מטיילים, מכינים ארוחת ערב, צופים בטלוויזיה, גולשים ברשת, מגיבים למגיבים, עורכים כתבי-עת לשירה וחיים חיים עשירים ושלמים (כמצופה מ'אני'). למעשה, כשמסתכלים על זה לא כפנטזיה בדיונית אלא כחוסר, זה נעשה ממש מתסכל: מדוע חייבת כל שניה בה 'אני' יושב מול המחשב וכותב לעבור בלי שוב ולכלול אך ורק את הפעולה הזו (במקרים נדירים אפשר לעשות שתי פעולות במקביל, אבל זה רחוק מלהיות מושלם).
במלים אחרות: מדוע אין בני האדם מסוגלים לפעול בצורה מקבילית?

לפעמים אני חש שיש בי פוטנציאל לכמה וכמה וכמה אנשים שונים, ויש משהו עצוב בכך שהפוטנציאל הזה מתממש אך ורק באישיות אחת ובקו-חיים אחד בכל זמן נתון. כל בחירה שהיא - פרועה או שמרנית, צפויה או מפתיעה - גוזרת את דינם של אלפי עולמות אפשריים לכליה כאשר היא מתממשת וכל האחרים נשארים אפשרויות בעלמא (מעין רצונות שאין להם מימוש).
הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לנסות להקשיב לפוטנציאליים האלה, להטות אוזן לרחשושיהם הלא-ממומשים. נדמה לי שהמאבק המתמיד לפריצת גבולות הקוהרנטיות מבוסס על השאיפה הזו.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/10/2009 23:26, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה
38 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ליאל ב-30/10/2009 13:37

---

נרמול האנושות
מבוא: סטטיסטיקה ללא-סטטיסטיקאים, או מה זה בעצם נורמלי
(אנשי המדע וכל מי שמכיר התפלגויות סטטיסטיות מוזמנים להצטרף בפרק הראשון)

בשנת 1733 גילה החוקר הצרפתי אברהם דה-מואבר שהרבה מאוד תכונות מתפלגות באוכלוסייה (אנושית או לא אנושית) בדרך מסוימת; עם השנים, הדרך הזו קיבלה את השם 'התפלגות נורמלית'. ההתפלגות הנורמלית היא הדרך שבה מתחלקות תכונות כמו גובה, אינטליגנציה, ציונים במבחנים (בדרך כלל) ועוד הרבה דברים. מבחינה גרפית, ניתן להמחיש את ההתפלגות הנורמלית באמצעות 'עקומת הפעמון' המפורסמת:




יש כאן כמה עקומות, ואת ההבדל ביניהן אסביר עוד רגע, אבל מה שחשוב בינתיים הוא המשותף לכל העקומות בציור, שהוא אולי התכונה החשובה ביותר של ההתפלגות הנורמלית: רוב התוצאות מתרכזות קרוב לממוצע, ומספר הפרטים הולך וקטן ככל שמתקרבים לשוליים. רק כדי לסבר את האוזן, צריך לזכור שלא הכל מתפלג בצורה כזו; ימי הולדת, למשל, מתפלגים בצורה אחידה לאורך השנה ולא מתקבצים יחד באמצע.
ההבדלים בין העקומות - שכולן שייכות להתפלגות נורמלית - נובעים משני פרמטרים, שקובעים יחד את ההתפלגות. הראשון הוא הממוצע, כלומר הערך שסביבו מתקבצות התוצאות (לעקומה הירוקה בציור יש ממוצע אחר מלאחרות); השני הוא סטיית-התקן, הקובעת את רוחב העקומה. בכל התפלגות נורמלית, מתרכזות כשני שליש מהתוצאת במרחק של עד סטיית תקן אחת מהמרכז, וכ-95% - במרחק של עד שתי סטיות תקן.
הציור הבא עשוי להבהיר את העניין:



המונחים המתמטיים האלה - ובראשם 'נורמלי' ו'סטייה' - יופיעו מחדש (בתחפושות אחרות לחלוטין) בפרקים הבאים.

פרק ראשון: סטייה כמונח יחסי
אחת ההשלכות המידיות של ההתפלגות הנורמלית היא שחלק ניכר באוכלוסייה - או במלים אחרות 'רוב משמעותי' - ממוקם בטווח מסוים של תוצאות. מאחר שבני האדם הם היוצרים את החברה, הטווח הזה יוגדר אוטומטי בתור 'הטווח הנורמלי', או 'הטווח המתאים לחברה', ואילו מי שמחוצה לו (ולאור ההתפלגות, תמיד יהיו כאלה) יוגדרו כ'בשולי הנורמה', 'מחוץ לנורמה' ואולי אפילו 'סוטים'.
החלוקה הזו נראית ממבט ראשון מזעזעת-משהו, אבל אנחנו מנחמים את עצמנו בכך שמדובר רק בהקשרים השליליים שנתנה השפה למונחים כמו 'סטייה' ו'לא נורמלי'. אנחנו יוצאים מהנחה שהגדרות בעלות משמעות אינן מסתמכות על מבחנים יחסיים כאלה.
ואז אנחנו קוראים ב'הארץ' על עלייה משמעותית בשיעור האוטיזם בארה"ב. אלא שהניסוח הזה מטעה: אין שום היגיון - סביבתי או גנטי - שיכול להסביר עלייה כה משמעותית במספר הסובלים מאוטיזם בזמן כה קצר; הניסוח הנכון הוא 'עלייה משמעותית באחוז *המאובחנים כאוטיסטים*'.
יש הטוענים (אפילו בכתבה עצמה) שהעלייה באבחונים נובעת משינויים בתהליכי הבדיקה או מאינטרסים של המאבחנים. אף כי איני שולל אפשרות כזו, הייתי רוצה להציע רעיון אחר: שיעור האוטיזם הולך וגדל מאותה סיבה שגדל בהתמדה שיעור המאובחנים כלוקים בהפרעות קשב ובכל מיני הפרעות מסוג זה: ככל שהמושגים האלה הופכים לשגורים בציבור, יותר ויותר אנשים (והורים) ניגשים לאבחונים (מאבחנים את ילדיהם) ולכן מאובחנים הרבה מקרים שבעבר לא היו מדווחים.
הרעיון הזה נשמע הגיוני, אבל הוא מוביל לתובנה מפתיעה. בניסוח אחר, ההשערה שלי לעיל טוענת ששיעור האוטיסטים באוכלוסייה לא קפץ פתאום, אלא היה תמיד גבוה יותר משחשבו החוקרים. אבל - וכאן מגיעה הנקודה המעניינת - עצם ההגדרה של אוטיזם (ושל 'הפרעות' רבות אחרות) מבוססת על מבחנים התנהגותיים ושאלונים שונים; בהנחה (הסבירה) שהציונים האלה מתפלגים נורמלית (ומכאן מונחים כמו 'הספקטרום האוטיסטי'), הבחירה בציון מסוים שהחל ממנו ומטה נאבחן 'הפרעה' היא למעשה שרירותית. במקרים רבים נוהגים לבחור את ציון-הסף באופן שאחוז מסוים מהמקרים - לרוב מי שמרוחקים שלוש-ארבע סטיות-תקן מהממוצע - יסווגו כ'הפרעה' (יהיה זה לא הגיוני להגדיר משהו המשותף ל-40% מהאוכלוסיה כהפרעה; מצד שני, הפרעה שרק שלושה אנשים בעולם סובלים ממנה לא מעניינת אף אחד). אם אכן זה המצב, לפנינו דוגמה מושלמת לחשיבה מעגלית - הגדרנו הפרעה א' כך ש-0.5% מהאוכלוסייה סובלים ממנה; כעת אנו מגלים שכ-1% מהאוכלוסייה עוברים את ציון הסף ואז מצהירים בריש גלי ש'שיעור הסובלים מההפרעה הוכפל' - במקום להודות בטעותנו ולתקן את ציון הסף (זה בעייתי לאבחן מישהו כ'נורמלי' אחרי שכבר אישרת את ה'הפרעה').
[הערה: במהלך הדיון עברתי מאוטיזם ל'הפרעה' בכלל מטעמי זהירות: הידע שלי על אוטיזם מוגבל והנחתי כאן כמה הנחות שנראו לי סבירות אבל עלולות להיות לא מדויקות].
יתר על כן, חלק ניכר מה'הפרעות' המאובחנות באמצעים פסיכולוגיים או התנהגותיים מכניסות את ההגדרה היחסית של הסטייה בדלת האחורית - ע"י התבססות על שיפוט מצד גורמים 'מוסדיים' ונורמטיביים (מורים למשל) או בניסוחים שקושרים את הגדרת התופעות כ'הפרעה' לכך שהיא 'מפריעה לתפקוד השוטף בבית הספר/בעבודה/בחברה'. כל אבחוני ההפרעות תלויים בעצם לחברה שבה מתפקד המאובחן, וקשורים אליה קשר הדוק; התנהגות מקובלת בחברה אחת עלולה להפריע מאוד לתפקוד השוטף באחרת.

פרק שני: התיקונים
בימים עברו, תחושת השונות הפכה לפחד, וזה הפך לשנאה כלפי השונה. אנשי-השוליים - אם לא הצליחו להסתיר את סטייתם - נרדפו, הורחקו מהחברה או הפכו למוצגי-קרקס ('האיש הגבוה ביותר בעולם' וכו'). אבל היום אנחנו חכמים יותר, וברור לנו שיש לקבל את השונה - שהרי אין הוא יכול לשנות מה שהוא. למרות זאת, בחברות רבות יסבול בכל זאת השונה מיחס לא נעים, וחייו יהיו קשים יותר מאשר האדם ה'נורמלי' (זה שנמצא במרחק סטיית תקן אחת או שתיים מהממוצע); זה נכון במיוחד בקרב ילדים, שלוקח להם זמן לפתח אמפתיה ו/או להפנים עקרונות של סובלנות. וכך, גם ההורה הליברלי לא יתלהב מכך שבנו/בתו יהיה בין הסוטים מהנורמה - משיקולי טובת הילד (כפי שנתפסת ע"י ההורה הנורמטיבי): אם מי שבשוליים סובל - גם אם אין זה באשמתו - יש משהו מעציב בהכרה שהסבל הזה צפוי להיות מנת חלקו של הילד, גם אם אי אפשר לשנות את זה.
אבל חכו רגע! מה אם אפשר לשנות?
כיום לא מקובל, לפחות בחברות ליברליות, 'לרפא' חלק מהסטיות מהנורמה. רבים הגיעו למסקנה, למשל, שאי אפשר 'לרפא' הומואים ולסביות, ושעדיף לקבל את השונות שלהם. אבל אם משהו מוגדר כ'הפרעה', ונערכים עליו מחקרים ע"י רופאים, טבעי להניח שאפשר לרפא או לתקן אותו. ואם הדבר גורם ללגלוג מצד החברה הנורמלית או לחוסר יכולת להסתדר בה - מי לא ירצה לחסוך את הסבל הזה מעצמו או מצאצאיו?
הבעיה בלוגיקה הזו היא שהכל יחסי. אם וכאשר כל ה'חריגים' יתוקנו, התתפלגות תצטופף למרכז (במלים מתמטיות - סטיית התקן תקטן). ואז, כמובן, מה שהיה פעם במסגרת הנורמה יהפוך לחריג החדש, לדבר שצריך 'לתקן'. למעשה, התהליך הזה כבר קרה: החברה קיצצה מעצמה את הלא-נורמליים, את הבלתי-שפויים ואת הלא-מתאימים, ושלחה אותם לכל מיני 'מסגרות מיוחדות'; מבין אלה שנותרו, מי שפעם היו 'בשולי הנורמה' הם עכשיו אלה שמעבר לשוליים, אלה ש'שונים' וסובלים מכך. כתוצאה, לצד עלייה מתמדת בגיוון של החברה במובנים מסוימים, מצטמצם הגיוון בצורות החשיבה ובדרכי התפיסה - ולו, לטעמי, יש תפקיד חשוב בהתפתחות החברה (אבל האמת שזו הערת שוליים שדורשת בעצם פוסט שלם משלה).
אם נחזור לתיקון עצמו, הרי שבהתחשב בכך שהנורמה והסטייה יחסיים לחברה, קשה מאוד לדעת האם התיקון הוא באמת תיקון, או שמא רק התאמה של האדם לסביבה מסוימת (ובמקרה של ילדים - לסביבה יחסית מצומצמת, שהילד לא בחר בעצמו). האם לא ייתכן שצורת מחשבה הנחשבת למופרעת בחברה אחת, תהיה הנורמה באחרת? ובהתחשב בגיוון הרבה בעולם, האם לא עדיף שאדם ימצא את עצמו בקרב הדומים לו, במקום לנסות להתאים את עצמו לשונים ממנו?
ומעל לכל - האם אין חשיבות לגיוון בצורות חשיבה כערך בפני עצמו?

(המשך יבוא: על נרמול חד-צדדי, על הנדסה גנטית ועל מגבלות התיקונים)
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/10/2009 09:54, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, סטיות אישיות
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של eln ב-24/10/2009 12:33

---

הערה קטנה על השפה בעקבות ק"ט
(נטול ספוילרים, כעיקרון)

אז אתמול בערב, כדי לחגוג את יום נישואינו, הלכנו לסרט. לא בחרנו אותו, הוא בחר אותנו (כלומר: הלכנו לסרט היחיד שהוקרן בעיר בשפת המקור). למרבה השמחה, היה זה inglorious basterds של טרנטינו, שממילא רציתי מאוד לראות.
מה שלא ידענו הוא ששפת המקור בסרט הזה היא לא ממש אנגלית, או לפחות לא כל הזמן - הסרט מתנהל בחלק ניכר מהזמן בגרמנית ובצרפתית (עם קמצוץ איטלקית), ומאחר שצפינו בו 'בשפת המקור עם כתוביות לגרמנית', פירוש הדבר היה שעברנו מאנגלית עם כתוביות לגרמנית (מובן) לצרפתית עם כתוביות בגרמנית (מובן אבל צריך לקרוא מהר) ולבסוף לגרמנית בלי תרגום (עקרונית מובן, פרט לדמויות עם מבטא מעצבן, למשל היטלר).
העובדה שהסרט היה חוויה רב-לשונית עבורנו רק הקצינה את אחד הנושאים החזקים ביותר בו - שאלת השפה. טרנטינו עשה סרט שכו-לם מדברים על כמה הוא לא-ריאליסטי ואנטי-תיעודי במכוון - ובכל זאת שבר את אחת הקונספציות הצבועות ביותר של הקולנוע האמריקני - העובדה שבסרטים אמריקניים כולם מדברים אנגלית כל הזמן, בלי שום הצדקה עלילתית.בשני הסרטים האחרונים שראינו שעסקו איכשהו במלחמת העולם השנייה ('נער קריאה' ו'התנגדות') היה יופי של תחקיר - אבל הגרמנים דיברו אנגלית במבטא גרמני, והפרטיזנים הביילורוסים דיברו אנגלית במבטא מזרח אירופי כבד. אצל טרנטינו אין דבר כזה: כשדמות מדברת בשפה מסוימת, תמיד יש לכך הצדקה עלילתית, גם אם בתחילת הסצינה נראה שאין. ולמעשה, חלק ניכר מהעלילה (בטקסט ובסאבטקסט) מתבסס על היכולת לדבר ו/או להבין שפה מסוימת מבין השלוש (וחצי) שמככבות בו.
בכלל, במקום מסוים אפשר לטעון שסרטו של טרנטינו בכלל עוסק בשפה, או למעשה במערך הסמלים המורכב שנדרש לתקשורת בין תרבויות, ולטעויות הפטאליות שעושים רבים (בפרט האמריקאים) בניסיונות התקשורת האלה. וכל זה על רקע דיון שלם בקולנוע כשפה וביכולת להגיד דברים (אילו דברים?) באמצעות הדימויים הוויזואליים על הבד.

עד כאן הרהור קצר, מעין סימן חיים. זמן-הריכוז שלי לכתיבה מצומצמם לאחרונה, אבל אני מבטיח שבזמן המתאים אכתוב כן גם על נרמול האנושות, על ביורוקרטיה גרמנית ועל מושאים ישירים. אל תיעלמו.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/10/2009 23:58, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., טלוויזיה וקולנוע
32 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של צופה ב-15/11/2009 14:54

---