אנחנו זן נדיר
בגלגולו הראשון של הפוסט הקודם, לפני שהאש והמים הצטרפו, הוא כונה 'החלומות באוויר, הראש באדמה' - שורה מתוך שיר של קורין אלאל, שמספק גם את הכותרת לפוסט הזה. את השיר שמעתי יום אחר-כך ברדיו, והשורה הזו החלה אצלי סדרה של אסוציאציות, שאותה אני רוצה לחלוק איתכם כאן.

המילה 'אנחנו' - גוף ראשון רבים - היא אולי המשונה ביותר מכל שמות הגוף. זאת מכיוון שאין כמעט שום מצב שבו באמת מתקיים 'דובר' שהוא רבים: אדם שמדבר מפעיל רק סט אחד של מיתרי קול. מכאן, שעצם השימוש במילה 'אנחנו' (פרט למקרה של מקהלה) מניח את מושג הייצוג: אדם אחד מדבר *בשם* הקבוצה - הוא הדובר, אבל מילותיו מייצגות את הרבים.

לאור זאת אין פלא שהמילה 'אנחנו' מופיעה רבות בהקשר של דמוקרטיה הייצוגית - We, the people of the United States of America; לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם; Yes, we can; וכן הלאה (בהשוואה, למשל, ל'המדינה זה אני' של המלוכה האבסולוטית). ה'אנחנו' הזה בולט גם בהמנונים ('להיות עם חופשי בארצנו', 'פר-טי-ז-נים, הנה אנחנו') וכן הלאה. אבל בהכללה הזו יש סכנה גדולה, שכן ככל שהקבוצה שמיוצגת ב'אנחנו' גדולה יותר, כך גדול הסיכוי שהדובר אינו באמת מייצג אותה, ושמה שנאמר בשם הגוף-ראשון-רבים אינו מייצג באמת את כל הגוף-ראשון-יחיד הכלולים בתוכה (וכבר אמר שלום חנוך, 'אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם'). זה נכון במיוחד כאשר מישהו מנסה להרחיב את ה'אנחנו' לכלל בני האדם בעולם ('אנחנו חייבים להגן על יערות הגשם'). ה'אנחנו' מסוג זה עלול בקלות מאוד לשמש בסיס לחשיבה פשיסטית, באמצעות היפוך הסיבה והמסובב: אנחנו X, ולכן מי שלא X אינו חלק מאתנו.

למרבה המזל, די ברור שקורין אלאל לא התכוונה ל'אנחנו' מהסוג הזה, ולו בגלל שהמונח 'זן נדיר' מנוגד באופן מובהק לחשיבה על אנחנו-במובן-הרחב. לא, כאן לפנינו אנחנו במובן הצר, ונשאלת השאלה למה הכוונה.
כשמצרים את ה'אנחנו' אפשר לעסוק בקבוצות מכל מיני גדלים וסוגים, אבל בכל אלה המנגנון דומה: אחד מדבר בשביל ההמון. 'אנחנו' קצת שונה מתגלה לעינינו כשמצטמצמים למינימום הנדרש כדי שיהיה 'רבים' - שניים. אני חושב שכל מי שהיה בזוג או הסתובב ליד זוגות מכיר את השלב הזה, שבו בני הזוג המאוהבים מפסיקים לדבר ב'אני' ועוברים ל'אנחנו' (מה שנוטה להביך ולבלבל את הסינגלס בסביבה). כאן אין (בדרך כלל) 'דובר' קבוע שמייצג את השניים, ובכל זאת יש 'אנחנו' שאינו נפרד לחלוטין ל'אני' ו'אתה'. ה'זוג' הוא ישות שלישית, שמעצם היותה זוגית רשאית לדבר בגוף ראשון רבים (וגם בזה כבר דנתי בעבר).

עם זאת, למרבה הפלא ניתן לצמצם את ה'אנחנו' עוד יותר. זאת מכיוון שבכל פעם שיש אינטרקציה כלשהי בין שני אנשים, יש אפשרות שברגע-זמן מסוים הם יהיו ל'אנחנו'. את הקסם הזה יוצרים הפעלים המתארים פעולות הדדיות: אנחנו מדברים, אנחנו נפגשים, אנחנו מתחבקים, אנחנו נלחמים. כך יכול אדם להשתמש בגוף ראשון רבים למרות שאין שום זהות-מטרה או זהות-מחשבה בינו לבין שיחו, אלא כדי להציע שיתוף מסוג זה: 'בוא נדבר', 'בואי נלך'. השימוש בגוף ראשון רבים הוא מען הצעה: במקום להיות 'אני ואתה', בוא נהיה 'אנחנו'. (וזה בדיוק התהליך שמתרחש בשיר של אריק איינשטיין, 'אני ואתה נשנה את העולם' - יש אני ואתה שונים, אבל כבר במילה השלישית יש גוף-ראשון-רבים - 'נשנה'; ואותו גוף-ראשון-רבים מתפקד לאורך כל השיר - 'יהיה לנו רע, אין דבר, זה לא נורא').

יתר על כן: ה'אנחנו' המזמין, הקורא לשיח ולשיתוף, אפשרי לא רק בדיבור של אחד-מול-אחד, אלא גם בדיבור של אחד-מול-רבים, כמו למשל בין אמן לקהלו. כשקורין אלאל שרה 'אנחנו זן נדיר', היא מזמינה את השומעים להצטרף ל'אנחנו' אתה, להצטרף לאותו זן נדיר שהיא מתארת כל-כך בפרוטרוט במהלך השיר. לכל אחד ואחת מהמאזינים לשיר, היא לוחשת - אם את/ה מזדהה, אם את/ה מרגיש/ה חלק מה'אנחנו' הזה - דע לך שאת/ה שייך/ת לזן נדיר, ואני מזמינה אותך ל'אנחנו' של הזן הזה.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/9/2009 22:19, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, דברים שמצאתי ביוטיוב
35 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-3/10/2009 22:58

---

ארבעת היסודות
אוויר
בימים האחרונים חווינו תקלת-אינטרנט מסוג חדש: בניגוד לפעמים הקודמות, שבהן נותקנו מהעולם לימים ארוכים, הפעם האינטרנט פשוט 'הבהב': רגע יש - רגע אין. רגע יש תקלהב כללית באזור - ורגע הכל זורם כסדרו. וכשנדמה היה שהחיבור הסורר לאינטרנט סודר סופית, פתאום ג'ימייל קרס. ואולי בעצם לא ג'ימייל, רק הקונטקטס. או רק הצ'אט. אבל בעצם עכשיו זה עובד - עד ששוב האינטרנט שובק (לעשר דקות מרגיזות).
התוצאה היא שהביטחון-של-מאה-אחוז שדברים יעבדו נשחק מאוד, והחרדה מהישנות התקופה האיומה של חג המולד אשתקד (אז חברת הכבלים הותירה אותנו מנותקים 12 ימים ארוכים) גורמים לי בימים האחרונים להתנהג כמו שחיין לא-מנוסה, שמכניס את הראש למים אבל כל פעם מוציא אותו כדי לנשום קצת אוויר, הרבה יותר מוקדם מכפי שצריך לפי כללי הסגנון; כאילו חושש, שהפעם לא יהיה לו מספיק אוויר כדי לעלות חזרה. כך בדיוק אני מוצא את עצמי חושש, בכל זמן שאני לא בדיוק-בדיוק גולש, שלא יישאר לי מספיק אינטרנט בשביל לסיים את המשימה - להעלות פוסט, לבדוק את מזג האוויר למחר, לנהל שיחה עם חברים.
יצא לי לכתוב בסיפור 'ליכנטנשטיין' (שהתפרסם בהמשכים בבלוג השני) מטאפורה קיצונית של ניתוק מהאינטרנט ככריתת איבר. אבל עכשיו, המטאפורה היא אוויר ולא איבר (ואני תוהה אם זה יותר או פחות קיצוני).

אדמה
בהבהוב-האוף הארוך ביותר של האפיזודה הנוכחית, שנמשך מספר שעות שלשום אחה"צ, החליטה אסנת לקחת את העניינים מהידיים ולנתק אותי ממסך המחשב ומהבדיקה התמידית 'האם חזר? ועכשיו??' על ידי השלמת משימה שתוכננה כבר זמן רב: נסיעה לחנות 'עשה זאת בעצמך' וקניית אדמה, עציצים ואדניות כדי להעביר את כל הצמחים הגדלים ליד החלון במטבח לכלים גדולים יותר, שלא יהיה להם צפוף. אני אישית מעולם לא התעסקתי עם הדברים האלה, אבל היה משהו בקנייה - ועוד יותר מכך, בהעברה של המצחים מעציץ לעציץ תוך פירור אדמה בידיים - שעשה לי טוב. ובאותה מידה, עשה לי טוב לבשל היום, תיאורטית על חשבון זמן עבודה. כי עם כל הכבוד לעבודת התרגום, שיש לה תוצרים בדמות ספרים עבי כרס בעברית, יש משהו רב-עוצמה בעבודת הידיים, הנוגעות באדמה ו/או מעבירות מים ו/או חותכות כרישה - ועושות את הדברים באמת, לא בעסקי אוויר (לופט-געשעפט).

מים
בין הבהוב להבהוב, בין הכבלים לג'ימייל, נחתה עלי עוד חדשה אינטרנטית משנה-עולמות:
עין הדג, אתר קולנוע נפלא שהיה הבוקמרק הראשון שלי ברשת והמקום הראשון שבו פרסמתי מהגיגיי באינטרנט, נסגר השבוע אחרי תשע שנות פעילות. ואף כי פעילותי באתר הצטמצמה מאוד בשנים האחרונות (ול בגלל שמאז שעברנו אנחנו רואים הרבה פחות סרטים), הוא עדיין אחת התחנות הקבועות שלי ב'סיבוב האינטרנט'. ואם החיבור למייל ולחברים ולקוראים ברשת הוא אוויר, הרי ש'עין הדג' - אולי בגלל צבעו הכחלחל - הוא המים, המקום שהרווה אותי כל-כך הרבה פעמים (וגם אפשר לי לשחות... המטאפורות פה לא נגמרות).

אש
שבוע מטורף עבר על כוחותינו. איכשהו, כולם חזרו מהחופש ומראש השנה והחליטו שזהו, הגיע הזמן ליצור קשר. חברים ישנים אמרו שלום, פרויקטים ישנים הרימו ראש, התחלות חדשות החלו, סידורים בירוקרטיים הרימו את ראשם המכוער (ולהם יוקדש פוסט נפרד) ומגוון עשיר של הפתעות, טובות כרעות, נפלו בחיקנו ובחיק חברינו. התרגשתי לשמוע את לי שרה; שמחתי לגלות שענבל (חברה ותיקה ומגיבה קבועה בשני הבלוגים שלי) סוף סוף החליטה להפסיק לתפוס טרמפים על בלוגים של אחרים ופתחה בלוג מרתק משלה; ובתוך כל זה, נא לא לשכוח שזוטא עדיין חי ובועט (ובאחרונה מגלה פעילות גם בפייסבוק - זאת כמובן בהנחה שהאינטרנט מואיל בטובו לעבוד).
בשבוע מטורף כזה (וזה עדיין לא חצי מהעניינים, תאמינו לי), לא פלא שהיום אני ואסנת קצת עלינו זה לזו על העצבים. זה לא היה נעים ו/או נחמש, אבל באיזשהו מקום - בהתחשב ששנינו עקשנים ושהשבוע הזה היה סוג של יורה רותחת - אני חושב שפשוט לא היתה ברירה, וטוב שהאש פרצה (וכובתה, אל תדאגו). שריפות הן חלק ממחזור החיים בטבע. ולפעמים היער זקוק להן כמו לאוויר.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/9/2009 00:32, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, המחשב ואני, הומור, אינטרנט, שחרור קיטור
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-28/9/2009 11:59

---

פוסטלוויזיה (וגם שנה טובה. ובכלל)
מאז שביטלתי את טבלת הצפייה משמאל (בגלל שראיתי שאני לא עומד בעדכונים קבועים שלה) כאילו אבד נדבך מסוים לתקשורת עם קוראי הבלוג, או לפחות המכורים-לטלוויזיה שבהם. אז כדי לא לקפח את קו התקשורת הזה, להלן עדכון קטן ומשולב במיני פרפראות.

אז קודם כל, סיימנו את העונה החמישית של 'אבודים', וכולם מוזמנים לדון בתגובות (בסימון ספוילר מתאים) בהשלכות של הסיום המוזר של העונה ובמה עלול לקרות בעונה השישית.

אחרי שהשארנו את האי מאחורנו, רצינו להישאר בתחום ה'קצת משונה', וניסינו את הסדרה 'על טבעי' (Supernatural). אין לנו מושג מי המליץ לנו עליה, וזה טוב - כי זה חוסך את הצורך לשאול את אותו ממליץ אלמוני מה עבר לו בראש. באופן יוצא דופן החלטנו כבר אחרי הפרק הראשון - שהיה שבלוני, צפוי להפליא ומעצבן ברמות - להפסיק לראות את הסדרה ולעבור למשהו אחר.

'משהו אחר' היה 'תמרות עשן' הישראלי, סדרה שהוכיחה שאין לתסריטאי ארצנו שום סיבה להתבייש לעומת אחיהם בגולה. 'תמרות' היא משהו בין מערבון קלאסי ל'טווין פיקס' (אם כי בניגוד לדייוויד לינץ', כאן לא ויתרו לגמרי על החקירה הראשית לטובת אינספור דמויות המשנה ההזויות). נדמה לי שזו גם הפעם הראשונה שאנחנו רואים סדרה ישראלית שבה נגמרת העונה בקליפהאנגר ולא בסגירת קצוות כוללת - סיכון משמעותי במדינה שבה לא הרבה סדרות מגיעות לעונה שנייה.

מה שכן, 'תמרות' היא סדרה די כבדה מבחינת הנושאים, מה שהיה קצת מעיק כשראינו במקביל אליה את העונה השלישית (המצוינת) של 'דקסטר'; איכשהו כל עונה אני חושב שאין להם עוד לאן לקחת את הדמות הזו, ומייקל סי. הול מוכיח לי כמה אני טועה. תחושה דומה, יש לי אגב גם עם העונה השנייה של Breaking Bad (נדמה לי שבארץ קוראים לזה 'שובר שורות') - אחד הסדרות היותר-קיצוניות מבחינה גרפית שנראו על המסך.

את הצד הקליל מספקת לנו כרגע הסדרה Fringe ('על הקצה'), שבהחלט מספקת לנו את המוזרות שחיפשנו (ולא מצאנו) בעולם של 'על טבעי'. פרינג' היא הפקה של ג'יי ג'יי אברמס, שאחראי גם ל'אבודים', אבל היא מצליחה להיות קוהרנטית (גם אם מופרכת לחלוטין מבחינה מדעית) בלי להיות צפויה מדי. הסדרה עוסקת ביחידה של אפ.בי.איי שעוסקת בכל מיני מקרים משונים - אבל בניגוד לתיק-עם-באפלה הוותיקה, הפרקים מתחילים משונים ומטורפים להפליא ונעשים יותר ברורים והגיוניים ככל שמתקדמים. זה קורה בעיקר בזכות וולטר בישופ, מדען שבילה 20 שנה במוסד לחולי נפש אבל לפני כן היה איכשהו קשור לכל מיני תחומי מדע מתקדמים שמאפשרים לגיבורים לעשות דברים שנראים כמו קסם. לזה אפשר להוסיף מקבץ משעשע של שחקנים שראינו ואהבנו בסדרות קודמות (פייסי מ'דוסון קריק', מיגל אלווארז מ'אוז' ולאנס רדיק, שהיו לו תפקידים נהדרים גם ב'אבודים' וגם ב-The wire). יוצא טעים.

עוד סדרה שאנחנו רואים בקצב איטי (בעיקר כשאנחנו מרגישים מאושרים ובטוחים בעצמנו מספיק) היא Sensitive Skin הבריטית, סדרה צינית ומדכאת להפליא על... המממ... חוסר מיצוי, חוסר סיפוק, אמנות, צביעות, עשירים ועניים ובכלל. בתפקיד הראשי מככבת ג'ואנה לאמלי הנפלאה, שהייתה פאטסי ב'אב-פאב'. מומלץ אך ורק למי שמרגישים בטוחים בבחירות שבחרו בחייהם. ולחובבי בריטים.

זה היה עדכון מהיר מחדר החדשות - קווי הטלפון פתוחים לתגובותיכם. בהזדמנות זו נאחל גם לכל קוראי הבלוג ולשאר גימל ישראל שנה טובה ומתקתקה להפליא; אנחנו, אגב, חגגנו עם תפוח בדבש, לחמניות שומשום שאסנת אפתה בעצמה והסרט 'נערי הכרך' מ-1983 (מחווה לפטריק סווייזי ז"ל), אבל לזה מגיע פוסט עצמאי (וגם לשמונה דברים שעוד ממתינים בקנה).


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/9/2009 01:02, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
23 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אסנת ב-22/9/2009 17:35

---

בין העיקר לטפל; נורמה וסטיה; אישורים וסיפורים
הרבה מדברים על הצורך להבדי את העיקר מהטפל. זה חלק ממה שמגדיר 'קשב', וקשב הוא מה שצריך כדי להצליח היום. אבל מה הם, בעצם, שני אלה?

לפי מילון אבן שושן, העיקר - בהגדרתו הבסיסית - הוא השורש של הצמח (ומכאן הקשר שלו ל'עקירה' - הוצאה מהשורש). עיקר, במלים אחרות, הוא השורשים שמתחת לפני האדמה, וכל השאר - לא.
הטפל, לעומת זאת, לפי אותו מילון, הוא משהו שהודבק, סרח עודף. כמו סרט שהודבק לעלי העץ - משהו שלא שייך, שאינו בעצם חלק מהשלם. (והוא כמובן מקושר למילה 'טפיל', ולרעיון של 'לטפול אשמה על מישהו' וכו').
מהמקורות האלה, החלוקה לעיקר ולטפל נראית משונה ביותר; שכן ברוב העצים, פרט עיקר (השורשים) ולטפל (כל מיני סרטים שמישהו הדביק עליו) יש עוד הרבה דברים: גזע, ענפים, עלים, פרחים ופירות. עולם שלם חבוי בין העיקר לטפל.
זה נראה כמו תרגיל תיאורטי, אבל אם חושבים על זה לרגע, נשאלת השאלה האם גם בחיים כל מה שאינו עיקר הוא טפל. אם בתמונה מסוימת העיקר הוא שרואים את ראש הממשלה לוחץ את ידו של בחור צעיר (שקיבל, נניח, איזו תעודת הצטיינות), האם פירוש הדבר שהעץ המרהיב ברקע התמונה הוא בהכרח טפל? או אם נצא לרגע מהוויזואליה, האם קולה של שדרנית החדשות הוא העיקר, או שמע ציוץ הציפור הסמוכה? הלמות לבו של הבחור? ריח הזיעה בכף ידו של ראש הממשלה? האם כל אלה טפלים, חיצוניים, מודבקים לסיטואציה? או שאולי אלה פרטים, שלמרות שאינם עיקריים יש בהם בכל זאת טעם, כמו לעלים ולענפים?
ההפרדה בין עיקר לטפל במציאות אינה עניין חד וחלק כפי שהיא מוצגת במבחנים פסיכולוגיים. התשובה ה'נכונה' אינה תמיד בהכרח נכונה; לפעמים היא רק התשובה המקובלת. באיזשהו מקום, הכל תלוי בסיטואציה: לפעמים צריך להתרכז בשורש, לפעמים בענפים, לפעמים בשמיים המציצים מאחוריהם. יש נטייה להפוך את הנורמטיבי (במובן של 'מה שכולם עושים') להגדרת ה'טוב'; הטוב מזוהה עם העיקר, עם התכ'לס, עם הכיוון החד-משמעי (העלילה, הסיפור). הסטיות מזוהות עם הרע (שם מחכה הזאב לכיפה אדומה).
וזה אולי מתקשר לפוסט על האישור (עם הסרט validation) , מלפני כמה ימים. הסרט הוא אגדה, בין השאר כי בעולם האמיתי מקבלים 'אישור' חיצוני, כמו זה שמתואר שם, בעיקר בזכות התאמה לנורמה (זה לאו דווקא 'אישור' כן כמו בסרט, אבל אישור בכל זאת). זו הדרך שבה הנורמה משמרת את עצמה. נוצרת האשליה שהנורמלי הוא לא רק ה'טוב', אלא גם הגורם העיקרי לאושר. ומכאן שהסטייה - והתעסקות בכל מה שאינו עיקר, בכל מה שאינו הדרך המהירה, היעילה והנוחה להגיע למטרה - היא לא רק התגלמות הרוע אלא גם התגלמות האומללות.
זה נכון - כל נפש כמהה לאהבה, לחיבוק, לצידוק חיצוני. אבל האם בעולם שבו רואים רק את העיקר, האהבה הזו בכלל אפשרית? בסרטון העיקר בעבודתו של האחראי בחניה הוא להחתים כרטיס. אבל הדברים-שאינם-עיקר (אבל גם אינם טפלים) הם שיוצרים את הסיפור, את האגדה, את האפשרות למשהו שמעבר לנורמלי.






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/9/2009 22:09, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-18/9/2009 20:06

---