המשורר ואני
כל מיני אלמונימים שונים ומשונים עסוקים לאחרונה בהתייחסויות ציניות לבלוג, שמאשימות אותי בהתנשאות, בין השאר בגלל שהשתמשתי במילה "משורר" על מנת לתאר את עצמי בכותרת הבלוג. וזה, האמת, הזכיר לי ויכוח ישן-נושן בדיוק לגבי השאלה הזו - האם יש יומרה והתנשאות בהגדרת עצמך כ"משורר"?
הבעיה מתחילה בכך שבניגוד להגדרות כמו "עורך דין", "מהנדס בניין" או "נהג מונית", אין גוף חיצוני שמוסמך להכריז על אדם כ"משורר"; הרי אחרי בחינות הלשכה, אף אחד לא יתייחס להכרזתו של פלוני כי הוא עורך דין כהתיימרות או התנשאות. לעומת זאת, לגבי משוררים, סופרים ואמנים בכלל, זה הרבה יותר מסובך: האם אדם הוא משורר ברגע שכתב את שירו הראשון? כשפרסם אותו? כשהוציא ספר שירים?
אני נוקט גישה אחרת. בעיני, כל מי שמכריז על עצמו כמשורר ראוי להתייחסות כמשורר, ואין בכך שום 'התיימרות' (בפרפרזה על אבידן, "משורר הוא מי שקורא לעצמו משורר"). נהפוך הוא, יש התיימרות רבה בטענה ש"X אינו משורר" כאשר אין לנו שום מושג מה יאמרו עליו הדורות הבאים, למשל; יוצרים רבים שלא הוערכו כלל בתקופתם נחשבים היום "קלאסיים". כמובן, אפשר ואף רצוי לטעון ש "X, לדעתי, הוא משורר לא מוצלח" או אפילו יותר טוב "שיריו של X אינם טובים בעיני", אם כך אני חש; אבל שלילת ה"משוררות" ממישהו שמצהיר על עצמו כך היא הדרה שלו מהשיח, ששווות ערך להתנשאות (אני נזכר בביקורת כלשהי על ספר שירים של יהונתן גפן ב"הארץ", בה טען הכותב שגפן בעצם אינו משורר; בתגובה פרסם יורם טהרלב מכתב שבו העלה טענות דומות לאלו ששטחתי כאן).
יש מספר סיבות לבחירה שלי להתייחס כמשורר לכל מי שבוחר להציג את עצמו כך. ראשית, מכיוון שה"קריטריונים" האפשריים לזיהוי משוררים אינם מוסכמים, וגם לא ממש ניתנים להשוואה (האם ספר בהוצאה עצמית נחשב? האם כתב עת שהכותב הוא גם העורך שלו נחשב?), נראה לי טפשי לחלק את הזכות להתקרא "משורר" לפיהן.
שנית, נדמה לי שלעצם ההכרזה על עצמך כמשורר יש חשיבות מבחינה האמנותית. לפני שנים די רבות כתב אבידן (נדמה לי) סדרה של טורים ב"מעריב" עם עצות למשוררים מתחילים. בין העצות המעשיות פורסם שם גם טור שנקרא "קצת מגלומניה", ובו הובעה הטענה שברגע הכתיבה, וברגע משלוח השיר לפרסום, חייב המשורר להאמין שהוא לא רק משורר, אלא גם משורר איכותי וחשוב, ושיש לו מה להגיד לעולם. בלי האמונה הזו, אמר אבידן, השירה נידונה להתנצלות בלתי פוסקת, ותאבד את האפקטיביות שלה. כך, בעיני, ההכרזה על עצמך כמשורר פירושה להציב את עצמך כחלק מהשיח, לעמוד מאחורי מה שיש לך להגיד, ולא להסתתר מאחורי התנצלויות כגון "אני רק כותב" או "זה לא ממש שיר". ההכרזה הזו, שחושפת אותך לביקורת היא חלק - בעיני אינטגרלי - מתהליך החשיפה העצמי של האמן כלפי קהלו.
נכון, ודאי, שההכרזה הזאת לא תמיד מגובה בשירה איכותית. אין תמיד קורלציה חזקה בין הצהרות והכרזות בומבסטיות לשירה איכותית במיוחד; ישנם משוררים צעירים שזכו כבר למאמרי ביקורת נלהבים ברשת ולמאמרים אודותיהם בוויקיפדיה מבלי שהוציאו תחת ידם יותר מדי, ואילו אחרים ששמם פחות נישא בתקשורת ושירתם איכותית יותר בעיני. אבל, וזה אבל גדול, אותם משוררים בומבסטיים, שהעמידו את עצמם במרכז ומצהירים על עיסתם בכל פינה (למשל, נניח, צ'יקי ארד) ראויים הרבה יותר להערכה אמנותית ממי שכותב במסתרים טקסטים נאים בהחלט, אך מסיבות של פחד או של הצטנעות-יתר אינו מפרסם ואינו מוכן להגדיר את עצמו כמשורר. במלים אחרות, מי שטוען שיש לו משהו להגיד אבל אין בו הרבה תוכן, יש בעצם האמירה שלו יותר תוכן מאשר אצל מי שמשדר "יש לי המון מה להגיד אבל אני צנוע מכדי להגיד אותו."
בעיני, כתיבת שירה - ובעצם כל אמנות - היא פעולה מתנשאת מעצם טבעה, כי מי אנחנו בעצם שנתעסק בפעולה חסרת-תכלית כזו, כשאחרים עובדים קשה תמורת לחמם? שירה אינה יכולה להיכתב, ואמנות אינה יכולה להיווצר, לולא האמין היוצר - ולו לשבריר שניה, ברגע היצירה - שהיא ראויה, שיש בה חשיבות, שהיא עשויה לרגש את קוראיו ולעשות להם משהו. כלומר, לולא הגדיר את עצמו, באורח מובהק, כמשורר.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/11/2006 11:02, ושייך לקטגוריות אמנות, שחרור קיטור
52 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     4 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-28/5/2007 01:45

---

מרבה נכסים
"מרבה נכסים - מרבה דאגה", אומר פתגם ידוע, ואני נוטה להנהן. אמנם אני לא מהאנרכסיטים שרוצים לפרוש מחיי הקפיטליזם ולגור באיזו חבית איפשהו, ולא אתנגד אם ייפול עלי פתאום איזה מיליון דולר, אבל כדאי לשים לב שבפתגם הנודע לא מופיע כלל "כסף", אלא המושג הכללי יותר "נכסים", ושמיליון דולר זה אולי הרבה כסף, אבל זה בדיוק נכס אחד. לעומת זאת, כשמוציאים את אותו כסף כדי לקנות דירה, מכונת כביסה, מקרר, DVD, מדפסת, סורק, טלפון סלולרי, בלנדר וכל שאר הדברים שמארק רנטון מחליט לא לבחור בהם בתחילת "טריינספוטינג" (כי יש לו הרואין), אז מגיעים באמת למצב הנפוץ כל-כך של "מרבה נכסים", ושם בדיוק מתחילה הדאגה.
למה דאגה? כי כל מוצר, כל נכס, הוא לעולם לא סוף פסוק. צריך לדאוג לו לתחזוקה שוטפת (לנקות, להחליף ראש דיו, לקנות טבליות), לתקן אותו כשהוא מתקלקל (הרבה יותר מהר משזה נדמה) ולדאוג לשדרג אותו כשצריך, וכל התחזוקה הזו דורשת זמן, כסף, מחשבה ואנרגיה, שהיו יכולים להיות מופנים למטרות אחרות. הדבר נכון גם לנכסים שבמבט ראשון לא היינו באמת צריכים, והסתדרנו טוב בלעדיהם, אבל מרגע שהם מגיעים לבית, כל קלקול שלהם הוא כבר בבחינת אסון, ומחירו מבחינת האנרגיה הנפשית כבד. ובגךך שהקלקולים כל כך מתסכלים, מתפתחת דאגה מכל סימן קל שבקלים שעלול להעיד על צורך בתחזוקה - מהקולות המשונים שמשמיע הפריזר בלילה ועד מים שנשארים משום מה בתחתית מכונת הכביסה. כל דבר כזה, שעלול להיות הסימן הראשון לקריסה, מציב אותנו על קצות האצבעות, מרוטים מדאגה, ומחזיקים אצבעות שרק יעבור עוד יום שבו הנכסים שלנו לא ידרשו מאתנו להשקיע בהם עוד.
זאת אגב גם הסיבה שאני לא נהנה במיוחד לערוך קניות: איכשהו, in the back of my mind, אני יודע שבקנייה איני נפטר מדאגות, אלא לוקח אותם על עצמי. זו לא רק הוצאת הכסף, אלא גם התחושה שהחל מרגע זה יהיה עוד נכס אחד לדאוג לו, עוד דבר שיכול להתקלקל, לדרוש תחזוקה או סתם לא להתנהג כמו שרציתי. התוצאה היא שבקניה נמהל לחץ, בגלל הצורך לקנות משהו שלא יאכזב, שידרוש מינימום תחזוקה, שישרת אותנו שנים רבות בשתיקה. ובהתחשב בכך שקניות הן ממילא עבודה מעייפת, הכוללת גרירת רגליים ממקום למקום, חישוב מחירים וסדרה של השוואות שונות ומשונות, יוצא שאני ממש מעדיף להימנע מהן (שזה לא קל כשחיים עם בת זוג שנהנית מכך מאוד).

---

וכדי לא להישאר סתם בדיכאון, להלן פרט חשוב ביותר: השמש חזרה! לאחר שבוע שלם שבו לא הציצה אפילו מקרעי ענן, ולאחר שחזרתי בי מגאוותי והסכמתי עם עצמי שאכן הגיע לשמש להיות ברשימת הדברים החסרים ביותר, היא הואילה בטובה להציץ אתמול החוצה, והיום אפילו בילתה את כל היום בשמיים. שמש יקרה - מעתהלא אבגוד בך יותר. את חסרה לי, ואני מודה בכך, ויותר לא אקח אותך כמובן מאליו. טוב?
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/11/2006 02:48, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-30/11/2006 09:40

---

Personal Caiser

את הציטוט לעיל ראיתי לפני כמה שבועות בגוגל והשתעשעתי ממנו מאוד, ולו בגלל שבאותה תקופה אכן חייתי בחרדה מרודנותם של פקידי הממשלה הקטנים, שפחדתי שלא יהיו מוכנים לתת לי את אישור התושבות. אבל אני מזדהה גם עם הסיומת של הציטוט.
אמנם מעולם לא הייתי טכנופוב של ממש, ויש לי מחשב, סלולרי, אימייל ומסנג'ר מתפקדים, אני יודע לתכנת את הווידאו ולחבר את החוטים של ה-DVD נכון, אבל אני בכל זאת נותר פעור פה ומתוסכל בכל פעם שאחד מאותם "צעצועים אלקטרו-מכניים" מחליט שלא בא לו לבוא לעבודה היום. ומשום מה דווקא הדבר הזה קרה כבר מספר פעמים בשלושה חודשים בסך הכל מאז שאנחנו כאן. אני לא מדבר רק על תקרית הסודה המפורסמת, או על הDVD שנעשה סרבן דיסקים, אלא על דברים אזוטריים יותר או פחות, כמו דברים משונים שקורים עם המחשב וצריך שעה וחצי בטלפון עם מומחה המחשבים המשפחתי בארץ כדי להשתלט עליהם, או אותו מחשב בדיוק שיום אחד מחליט שקובץ מסוים הוא corrupted ולא מוכן לעלות. ולי בא לצעוק, מה איכפת לי מהשחיתות של הקבצים שלכם? אז אל תבחרו אותם לנשיאות עוד פעם, לי זה לא משנה , אבל אני צריך לעבוד!

מעבר לתסכול, הסיטואציות האלו רק המחישו לי עד כמה נהייתי תלוי בטכנולוגיה. המחשב הוא לא רק כלי העבודה שלי, שבו כל פרי עמלי בחודש האחרון, אלא גם התקשורת שלי עם החברים בארץ, היצירה שלי (כתיבת שירים, סיפורים, תסריטים), מכשיר הבידור שלי (למשחקים ובכלל) ועוד. איכשהו, בכל אחת מהסיטואציות האלו, התחושה לא היתה של טכנולוגיה שיש לתקנה, אלא באמת של איזו רודנות סמכותית, שמחליטה בשבילי איך החיים שלי ייראו.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/11/2006 01:17, ושייך לקטגוריות המחשב ואני
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-27/11/2006 14:44

---

השואה היתה - המשך
(לחלק הראשון)

שירלי קמה בבוקר ובחנה, כרגיל, את המראה. מבטה התמקד בירכיים העבות הבוקעות מתוך התחתונים. למזלה, לבשה את חולצת הפיג'מה ולא ראתה את הבטן, אבל זה הספיק. בהינד עפעף ערך המוח השוואה מהירה בין רגליה השמנמנות להתמונות הקלאסיות של ניצולי המחנות, והגיע למסקנה ברורה ומטופשת. היא אמנם לא ביטאה אותה לעצמה כשעמדה מול המראה, אבל כשפשטה את החולצה כדי ללבוש חזייה חדשה כבר לא יכלה לעצור בעצמה, ונאלצה לומר בקול רם את המשפט חסר התוחלת שעלה בה קודם:

"את לא מספיק רזה לשחק במחזה על השואה."

שירלי לבשה את החזייה והביטה במראה בשביעות רצון. משנאמר בקול רם היה הטמטום במשפט ברור כשמש: הרי שירלי מעולם לא שיחקה במחזה, לא היתה כלל במגמת תיאטרון, לא התעניינה מעולם בתיאטרון ובכל מקרה לא התכוונה לגשת לאודיציות למחזה. ובכלל, הרי ברור שכל שחקנית, ולו הרזה ביותר, לא תיראה כמו היהודים במחנות, שחיו בתת-תזונה נוראה, ואין להעלות על הדעת שאיזה במאי, בהוליווד או באורט קרית-ביאליק, ידרוש מהשחקנית הראשית בדרמת השואה שלו להיראות באמת כמו מוזלמנית מהמחנות. הרי זו התעללות, וממילא הקהל לא יבוא, כי הקהל רוצה אסתטיקה, ואסתטי פירושו רזה, אבל לא רזה מדי. ושירלי אמנם לא ממש רזה כמו שטעם הקהל מכתיב, אבל זו בסך הכל הצגה של תיכון, לא הפקה של מיליארדי דולרים שצריך להרוויח חזרה מקוני הכרטיסים בעולם כולו. איך שלא תסתכלו, זה רעיון מטומטם, חשבה שירלי כשהידקה את החצאית סביב החולצה, אבל כשהביטה במראה נפלטה ממנה בכל זאת אנחת רווחה על ששוב אינה רואה את גופה העירום המהלך עליה אימים, גוף שנדמה כשייך לעולם חלופי, שבו הנאצים ימ"ש פיטמו את היהודים במחנות בכל טוב על מנת לבצע בהם ניסויים מדעיים מחרידים ובסופו של דבר אכלו אותם איבר-איבר כמעדן קולינרי. בעולם חלופי שכזה, אם בכלל אפשר להעלות על הדעת את קיומו, היתה כמובן שירלי בחירה טבעית לשחק בסרט שואה, או במחזה, בתנאי כמובן שהיתה יודעת לשחק, ומעוניינת, ומוכנה לשכב עם המפיק בדרך למעלה.
היא חייכה במבוכה כשעלתה בה המחשבה הזאת, ולו בגלל ששהתנסות שלה בתחום היתה רחבה אבל לא עמוקה, ושעוד לא ממש יצא לה ללכת עם זה עד הסוף, כמו שאומרים, וזאת בניגוד למשל לתמר, שנוסעת אתה באותו אוטובוס לבית הספר וחושבת שהן חברות, וכבר מדצמבר היא לא בתולה ויש לה רק דברים טובים להגיד על גברים בכלל ועל הגבר שלה בפרט. אבל כשתמר התיישבה לידה באוטובוס למחרת יום השואה, לא חשבה שירלי על נסיונה המיני, אלא הרהרה שבאותו עולם תיאורטי עם הנאצים המפטמים היתה תמר צריכה להתחנן על ארבע לתפקיד בהצגה על השואה, כי היא כזאת רזה וגם ציצים אין לה, וחייכה לעצמה, ותמר שמחה מהחיוך הזה, כי תמיד חשבה ששירלי נורא 'כבדה' ולא זורמת, והנה היום כבר הבזיקו שני חיוכים על פניה המהורהרים, אחד כשעלתה לאוטובוס ועוד אחד כשהתיישבה, וזה סימן ששירלי מתחילה לקחת את החיים יותר בקלות, כלומר, בעיני תמר, סימן טוב.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/11/2006 23:21, ושייך לקטגוריות אמנות, סיפרותי
24 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-30/11/2006 14:22

---