הבלוג של טליה פלד קינן

2. הצלחתי לראות את "האח הגדול", קצת בפרומואים וקצת בכלל, ומה ששבר אותי זה שהם לא עושים שם כלום. כלומר, סחתיין על האינטריגות והמתחים והקומבינות וזה כנראה ממש מרתק. אבל הם לא יכלו לעשות משהו יצרני תוך כדי??? כל היום לבד בבית הזה, אז שיועילו במשהו לאנושות. התרמה בטלפון למען האגודה למלחמה בסרטן, לארוז חבילות שי לחיילים בודדים, למכור חלקות על הירח, משהו. אני מבינה שהם חייבים להיות מנותקים מהעולם החיצון, שזה קצת כמו מפלגת מרצ, אבל אפשר טיפה להגמיש את הקונספט.

3. אני כבר לא עושה כתבות רווחה במהדורת החדשות היומית, עברתי לכתבות חברתיות רחבות יותר לטובת מהדורות סוף השבוע. אם יש משהו שאני ממש שמחה שנחסך ממני זה הרוטינה של הנזקקים בחגים. זה מתחיל חודש לפני ראש השנה. עשר עמותות מתקשרות כל יום לספר על המבצעים שהן עושות לחג, איך הן מאפשרות למשפחות עניות לחגוג כמו שצריך. ואין לי טענה לעמותות האלה, כי הן ברובן מנסות לעשות רק טוב. רק שלפעמים מהטוב הזה יוצא קצת רע, כי הן עוזרות לנו למרק את המצפון החברתי, לשלוח sms של עשרה שקלים או לאסוף 1 אורז, 1 פסטה ו-1 שוקולד השחר ולהרגיש טובים יותר. והן גם יוצרות מן מצב רוח לאומי כזה שהנה סידרנו לאנשים את החג. ואז אנחנו באים למחסנים לצלם את החבילות האלה, שבסה"כ נתנו לאנשים קצת מאוד אוכל על השולחן, ולא ארוחת חג ולא נעליים, ואנחנו מרגישים שזה סוג של בלוף.

ההתנהלות הזאת, בעיניי, מונעת מהחבית להתפוצץ, זה מה שבולם רעידת אדמה אמיתית, אולי בלי כל פסטיבל העוני הזה אנשים באמת היו יוצאים לרחובות ושורפים את המועדון כי יש כאן עוני עמוק וחונק. בעבר השתדלתי להכניס בכתבות שלי קצת פרופורציות לגבי התרומות לחג. להגיד שזה יפה אבל נורא מעט. להסביר שזה לא הסיפור האמיתי. ותמיד הייתי בדילמה, הרי צריך להזכיר שיש כאן אנשים שאין להם מה לתת לילדים, ומצד שני הרי  לא יהיה להם מה לתת גם אח"כ, אחרי שכל המסיבה הזאת תיגמר. ותמיד יש את הדילמה האם לחשוף את האנשים שמוכנים להיחשף. כי כשיש להם פנים הם מצליחים באמת לדבר אלינו ואז אולי יבוא תורם חד פעמי ויעזור להם. מצד שני הרי יש משהו בעייתי בחשיפה, במיוחד כלפי ילדיהם. מצד שלישי זה קצת פטרוני להחליט עבורם. בקיצור, זה לא קל, ואני שמחה לא להיות בתוך זה השנה. שתהיה לכם שנה טובה ותזכרו שיש כאן המון ילדים עניים ותרומות הן דבר יפה וראוי אבל לא זה הפתרון.    

קיבלתי תגובות רבות לפוסט הקודם, חלקן היו נוקבות מאוד. זה תמיד קצת מעצבן לקבל ביקורת ואפילו קצת יותר מעצבן כשהביקורת מוצדקת, אבל זה גם נותן מקום למקצה שיפורים. מה שאמרו לי זה שהעליתי נורא יפה את השאלה "למה התקשורת דוחקת אייטמים חברתיים" אבל לא באמת התעכבתי על התשובה. אז הנה תשובתי המעט יותר מפורטת.

קודם כל התקשורת במידה רבה היא פניה של החברה. נכון שהיא גם משפיעה עליה וקובעת סדר יום, אבל היא גם משקפת את ההעדפות הקיימות בשטח. אז עם יד הלב, איפה אתם כצופים? האם אתם בשמונה בערב, בסוף היום, כשסיימתם יום עבודה מתיש והשכבתם את הילדים לישון (או שגרוע מזה - הם עדיין מתרוצצים בסלון), האם אז אתם באמת רוצים לשמוע מי סובל כאן סבל קיומי אמיתי, או שיותר קל ליהנות מהעיניים שסרקוזי תוקע בשדיים של בר רפאלי? אולי גם יותר פשוט לתת לפוליטיקאים לפטפט פטפטת מתמשכת שלא ממש נוגעת בנו ורק נשמעת נורא דרמטית, למרות שרוב הזמן היא לא.

אנחנו חושבים שאנחנו עם רחום, עם שמתגייס האחד למען השני, ואם יש כתבה על אמא וארבעה ילדים שגרים ברחוב אז כולנו נעזור לה. אבל זה ממש לא המצב. כל יום אנשים נזרקים כאן לרחוב, אבל הצופה יסכים לראות את זה רק פעם בחודשיים. ומצבו של הדיור הציבורי ממש לא מעניין אותנו, למרות שזה הפתרון לעניין הזה. איכשהו השואו שנותנים לנו חברי הכנסת כשהם מתגוששים במליאה כמו בגנון, בסיטואציה שאין בה שום תוכן אמיתי, יסעיר את רוב הצופים הרבה יותר מעוד עובד קבלן עשוק.

דבר שני, שאליו דווקא כן קצת התייחסתי, זה שלפעמים הדברים הגדולים נופלים על האנשים הקטנים, על הפרטים הקטנים ועל היומיום. לא לכל העורכים יש אג'נדה חברתית, חלקם גדלו על מהות קפיטליסטית לחלוטין ובכלל לא מבינים מה הדרישה המוגזמת הזאת לאחריות חברתית. אם ניקח לדוגמה את נושא זכויות העובדים, אז נקודת המבט של אותם אנשים דווקא תוהה על זכויות המעסיק, אולי הוא יתמוטט אם נקשה עליו יותר מדי. זו כמובן שאלה לגיטימית, אבל המיקוד של הדיון משתנה בה. הדוגלים בזווית זו גם יראו את הנזק והכוח המופרז שיש לאיגודים מקצועיים ולא את התועלת שהתאגדות כזאת מביאה לפועל הפשוט (או לפועל המתוחכם בהיי-טק).

הנקודה האחרונה כבר לא שייכת לפרקטיקה היומיומית, אלא יותר שורשית, וכאן התקשורת היא שחקן משנה. יש שחקנים הרבה יותר גדולים שיש להם אינטרס אמיתי שסדר היום הציבורי ילך אוטומטית לנושאים המדיניים, הביטחוניים והפוליטיים, כי שינוי חברתי עולה המון כסף למי שאוהב שהכסף יישאר אצלו. קל יותר לנצל כלכלית קבוצות מוחלשות מפוצלות. אין כאן שותפות מעמדית אמיתית. לא תראו את המאבטחים הרוסים והקופאיות הרוסיות חוברים לפועלים האתיופים ולתופרות הערביות. רובם כנראה עסוקים בלשנוא אחד את השני, ובטוחים שהשנאה הזאת יותר מועילה להם ממאבק חברתי מאוחד.

ואולי הם פשוט לא רואים איך שיתוף פעולה כזה באמת יעזור להם לגמור את החודש בפלוס בבנק. גם מערכת החינוך שמה דגש אדיר על לאומיות וצבא ומורשת, ולא על סולידאריות חברתית. הסולידאריות האמיתית היא בגולני, לא במסדרונות של הביטוח הלאומי. חוץ מזה, מי ידחוף נושאים חברתיים? ההצבעה לכנסת עדיין נקבעת על פי ימין ושמאל מדיני ולא על פי תפיסה כלכלית, אפילו בימים הכי קשים של הגזירות הכלכליות. עמיר פרץ היה סוג של הבטחה לשינוי אבל זה התמוסס. הוא הפך, כמה סמלי, לשר ביטחון.

אבל אני חייבת לסיים בנימה אופטימית, כי אם מתעקשים זה מצליח. למשל, בשבת האחרונה בתכנית של אושרת קוטלר שידרנו כתבה על מזרח ירושלים. 8 דקות על האיחוד שלא קרה, על זה שאין שם מים בברז, אין תשתיות, אין רחובות. ארנונה הם כן משלמים לעירייה אבל לא מקבלים הרבה תמורתה. למי שלא ראה, מומלץ להיכנס עכשיו לקישור, רק כדי לחזות בדבריו של ראש העיר, שנדמה שאי אפשר לרדת נמוך מהם.

לא קל להרים כתבה על מזרח ירושלים, ועוד 8 דקות. מתי בכלל שמעתם משהו "אזרחי" על הערבים במזרח ירושלים? והנה - הפתעה, היום ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה באורך שני עמודים(!) על מזרח ירושלים. אז אולי זה מקרי, או שפשוט ככה זה עובד, גם התקשורת מושפעת מעצמה. והסוד הוא להרים כתבות שאת מאמינה בהן, גם אם הן ממש מחוץ למפה המקובלת, בתקווה שמשהו יזוז כאן אחרי הכל.

לאחרונה מזמינים אותי להשתתף בפאנלים שונים ומגוונים העוסקים כולם באותו נושא: מצבם של האייטמים החברתיים (בכי רע, תודה ששאלתם) ולמה קשה כל כך לדחוף ענייני רווחה. אז קודם כל, אחרי אירועי רותי סיני שכמעט פוטרה מ"הארץ", אני נדרשת לזהירות גדולה בכתיבת הפוסט הזה. מי יודע לאן זה יתגלגל. ליתר ביטחון אקדים ואומר שאני מתה על הבוס שלי, ערוץ 10 הוא 10 וכל חבריי לעבודה הם 10.

ולעניינינו, איך באמת קורה שהתחום החברתי, כמעט בהגדרתו, הוא לא רק "לא סקסי", אלא משבית שמחות של ממש. למה פטפטת של פוליטיקאים, צרות של גנרלים ואפילו פושעים מליגה ז' מצליחים להידחף לכותרות לעתים קרובות כל כך, בניגוד גמור לנושאים שמשפיעים הכי הרבה על חיי היומיום שלנו. הרי את כולנו אמור לעניין, למשל, מה קורה בשוק העבודה, מה מצבנו כעובדים, האם יש חוק ששומר עלינו ואם יש בכלל מי שיטרח לאכוף אותו. זו המשמעות הכי בסיסית של להצליח לגמור את החודש. כולנו אמורים לדאוג מהפנסיה שנקבל (או שלא), מהזכויות שלנו כשנזדקן או מזה שאנחנו נדפקות רק בגלל שאנחנו נשים.

למה בכל הנושאים האלה הסטנדרט העיתונאי מחמיר במיוחד? זה לא מספיק להביא נושא או בעיה, זה צריך להצטלם טוב, להיות קצת יותר צהוב, פולשני, חדשני ופירוטכני. וכאן תמיד עולה השאלה האם התקשורת היא פשוט פניה של החברה, חברה שהסולידריות שבה מתרופפת, חברה שטופת מוח שמאמינה שעוד הערכת מצב של עוד אלוף במיל יותר מעניינת מילדים עניים שאין להם עתיד, והם דור העתיד שלנו. או שאולי התקשורת מניחה מראש הנחה סמויה שזה לא מעניין, ומוותרת מלכתחילה על האייטמים האלה בשמנו (כצופים).

האמת היא שאין כאן תשובה אחת. פעם זה כך ופעם אחרת. זה תלוי מה התכנית, מי העורך, מה קרה באותו יום והאם ביום שלפני צופים זיפזפו בדיוק ברגע שהיתה כתבה חברתית. וגם לי אין תשובה מובהקת למה להרבה אנשים קל יותר לראות אסונות ואנשים מוכי גורל מהחומרים של דסק החוץ, אבל הם ממש מפהקים כשזה קורה כאן אצלנו.

מצד שני, ואת זה חשוב לזכור, כשיש כתבה חברתית טובה היא מעוררת גל תגובות יותר מכל כתבה אחרת. ואנחנו גם רואים יותר תכניות מבעבר עם אג'נדה חברתית. אולי בסוף יווצר שובע מהקלילות והאיוולת ונחזור להיות קצת יותר כבדים ורציניים. לא נרצה אסקפיזם, נעדיף אקטיביזם.