לפני כמה ימים, בעודי מצלמת את סדרת הכתבות החדשה, הילד שלי נפל. מיד באתי אליו ואמרתי לו: "אוי מותק שלי, לא נורא, אני אתן לך נשיקה וזה יעבור".
מיד קפצו עליי כל המומחים. מומחית אחת אמרה: "מה פתאום את אומרת לו 'לא נורא'?! בשבילו זה כן נורא, זאת החוויה שלו. אל תבטלי אותו!". המומחה השני אמר: "למה אמרת, 'אוי מותק שלי'. הוא רק נפל, זה לא 'אוי ואבוי'. ככה תגדלי ילד רכרוכי". והמומחית השלישית קפצה מיד ונזפה: "לא אומרים 'אני אתן נשיקה וזה יעבור'. ילדים הם לא אידיוטים ויודעים שנשיקה לא באמת מעלימה כאב".
זהו, הלך עליי ועל התגובות הספונטניות שלי. המסקנה ברורה. אני אמא לא מספיק טובה, לא מספיק חכמה ולא משוכללת.
יומיים אחר כך הוא נפל שוב, ואני קפאתי. הוא מביט בי מעבר לדמעות, ואני לא זזה ולא פוצה פה. אחרי שניות ארוכות אמרתי לו, "רק רגע חמודי, אני עושה כמה טלפונים ומיד חוזרת אלייך".
ככה אנחנו, דור של הורים אבודים, שצריכים הוראות, טיפים בלי סוף. זה קשה. אחרי הכל אנחנו הראשונים בעולם לגדל ילדים.
אבל מה עושים? למי מקשיבים? לסופר נני? לעמוס רולידר? למכון אדלר? לאמא שלי?
תראו אותם בסדרה ותראו את עצמכם. אם אתם לא כאלה, הרווחתם.
ויש עוד עניין, שמתייחס לצורך שלנו בילדים מוצלחים. אז תגידו שתמיד הורים רצו ילד מוצלח. זה אולי נכון. בעצם, פעם רצו ילד טוב. היום חייבים ילד מוצלח. אבל מה זה מוצלח? כוכב נולד? פרסום? כסף?
מותר לו לנוח לילד? יש הורים שכל כך מפחדים מילדה כמו ליטל מעתוק ("ארץ נהדרת"), שתגדל עילגת, דורשנית וסתומה, שהם נחושים לגדל איינשטיין בבית. ואיינשטיין מתחיל עם בייבי איינשטיין כמובן. ועם חוגים בלי סוף. והכל חייב לקרות מהר. הילד צריך מהר לספק את הסחורה. לקרוא ולכתוב לפני כיתה א'. ואז להשתעמם בכיתה א' כמובן. ולהצטיין בשחמט. וגם להיות ספורטאי אולימפי. ובכלל להצליח במה שאנחנו טובים בו, כי זה גנטי, וגם להצליח במה שאנחנו נכשלנו, בשביל הפיצוי.
סיפר לי ד"ר גיל זלצמן, פסיכיאטר ילדים שמופיע בסדרה, שיש ספר נפלא ובו כתוב שכשתינוק בא לעולם יש איתו בחדר הלידה הרבה רוחות רפאים. דורות אחורה. הסבתא ניצולת השואה, הסבא שהועף מהאוניברסיטה בלוב או בפולין ולא סיים את התואר. הסבא השני שהודח מקורס טייס והאבא שנגרר לעסק המשפחתי ובכלל לא רצה להיות עו"ד. והם כולם שם עם התינוק בחדר הלידה ומעליו מיליון ציפיות, והוא צריך לספק את הסחורה.
יש איזושהי תחושה, גם לי לעתים קרובות, שכל דבר קטן שאני אעשה או לא אעשה עם ילדיי הוא הרה גורל. הגן שאני אבחר יכתיב את כל עתידו. ואיך אני אדע אם כדאי אנתרופוסופי, מונטיסורי, אומנויות. ובכלל, בגן העירוני הגננת נראתה לי הכי נחמדה. אבל שם יש עוד 36 ילדים ורק סייעת אחת.
אנחנו מוצפים, במידע, במודעות, ביועצים ואנחנו הולכים לאיבוד. איפה האינטואיטיביות שלנו כהורים?!
ביום ראשון במהדורת החדשות בשמונה בערוץ 10 תוכלו לראות את הפרק הראשון. ובימי שני ושלישי את ההמשך. לא בטוח שיש שם תשובות. אבל תהיה מראה לא רעה בכלל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
