הבלוג של חיים אתגר

אני בדמעות. אני מתחנן. אני מבקש. אני פונה מעומק הלב לכל הגורמים שמשדרים כדורגל - אל תהרסו, אל תעמיסו ואל תבאסו.

הדבר היחיד שאוהדי כדורגל מבקשים במונדיאל זה כדורגל. ועוד כדורגל. 

לא רוצים טחינות במוח של כוכבנים או זמרים, לא דוגמגישות שמביאות קטעי אינטרנט דלוחים, לא פליטי ריאלטי שחופרים לנו שטויות במחצית ולא קשקושי בדיחות של יצרני פאנצ'ים סוג ב'. רוצים כדורגל. עוד פרשנות עוד תקצירים ועוד שיח מקצועי.

תאריכו את האולפן של בוני, תנו לחיים רביבו לדבר ושחררו לרצון את הניצרה. שימו מסביב לאלי אילדיס עוד אשפי כדורגל שיסבירו לנו ויספרו על הספורט - ולא שום דבר אחר.

אני אף פעם לא מבין את קברניטי השידור. הרי ברור שכולם באים רק כדי לשמוע ולראות כדורגל. אוהד רוצה את הדבר הגולמי. שערים, משחקים ודעות. ברוך השם יש פרשנים מעולים. יש גם מגישים טובים והאולפנים נראים נהדר. אז למה מפריעים להם? הרייטינג אומר דבר אחד - תנו לנו ספורט ועוד ספורט.

רחמו עלינו וחסכו מאיתנו את כל ההגגנים מסביב. הבו גולים עד שזה ייצא לנו מהאוזניים.

הרייטינג יעלה, לא יופיעו מיני ביזיונות על המסך ואוהדי הספורט יקבלו סוף סוף, פעם בארבע שנים, את רגע הנחת שלהם.

לפני שבועות ספורים, אחרי שאלוויס קוסטלו ביטל את ביקורו בישראל, השרה לימור לבנת הגיבה באופן שדי הצחיק אותי. לבנת התריסה כלפי קוסטלו במיני טענות נוסח "פויה עליו, מי הוא בכלל?" ו"אם הוא לא רוצה שיקפוץ". לנוכח ביצועי הקולגות שלה, קשה להאשים אותה, היא פשוט חלק ממערך שהמשימה החדשה שנוצרה בלתי מובנות עבורו. לבנת בחשיבה ימנית ומיושנת פועלת ממש כמו חבריה ליברמן ויולי אדלשטיין. השרים הללו סבורים שאם יאמרו "קישטא, אנטישמים כולם", ועוד מיני הבלים של אוהד כדורגל וחובב אירוזיון, הכל יסתדר. 

באחד המשדרים האחרונים אהוד יערי העיר בחוכמה שבחמאס משכילים לתפוס ששליטה בזירה התקשורתית היא משמעותית לא פחות מהצטיינות במרחב הצבאי.

הממשל הנוכחי מתקשה לטפל ברגישות ובאתגר שהתקשורת האינטרנטית הממזרית מציגה לנו. ליברמן וחבריו פשוט לא מבינים מה קורה סביבם. היסטורית, אגב, זה קורה לא פעם לגורמים קיצוניים. העקשנות אוטמת את אוזני העקשן לחידוש. כתוצאה מחוסר היכולת הזו, אנחנו חווים מצעד אין סופי של קטסטרופות תדמיתיות.

ממש כמו שהתקשינו להגיב לבליץ התקשורת המוסלמי במהלך המשט, גם לבנת לא מצליחה להשיב לקושי בתחום שלה. במקום לשנס מותניים ולהפעיל את המרחב האינטרנטי, לעורר מפיקים יהודיים ומובילי דעה בתחום הפופ והקולנוע, היא פונה לפתרון הכי לא נכון - הסתגרות בדעה ריאקציונרית וביטול הטענות שמנגד. כתוצאה מכך סנטנה, אלביס קוסטלו ועכשיו הפיקסיז ביטלו את ההופעות המתוכננות. חוץ מעוגמת נפש ותחושת מחנק תרבותי, הפעולת הללו נותנת לגיטמציה לגל העכור שפוקד אותנו. בעולם של טוויטר ופייסבוק, השיח התרבותי משתלב בדיון הפוליטי ומשפיע עליו באופן חריף. הביטול של הפיקסיז שווה בעיני צרכני אינטרנט ובלוגרים רבים כגושפנקא נוספת לאובדון זכות הקיום של ישראל במתכונת ובממשל הנוכחי.

בזמן שאנחנו זזים לאט, קיצוני הג'יהאד, שבזים לטכנולוגיה ולקדמה, הצליחו הודות לחיבור לגורמים אנרכיסטיים שאמונים על כוחו של האינטרנט, להבין את משמעות הזירה החדשה ולהשתמש בה. 

מדינות לא קורסות במכה אחת, הן מתפרקות לאט, פיסה אחר פיסה. זה בדיוק מה שמתרחש. נציגים זרים בורחים מכאן, חברות מסחריות מנתקות קשרים ואמנים לא רוצים להגיע. הפכנו לשחין עולמי שאף אחד לא רוצה לגעת בו.