הבלוג של חיים אתגר

שנים טחנו כאן את זאב רווח. זו הייתה אופנה. זו עדיין, בחלק מהמקומות.

בכלל, אצלנו הרבה פלצני קולנוע אוהבים לפרק את כל מי שלא מצטט את טריפו על בסיס דו שבועי.  

את בועז דודיזון הוקיעו עד שהבחור "תפס קריזה" ונסע ללוס אנג'לס. בהוליווד הוא מייצר סרטים במאות מיליוני דולרים בלי להתרגש ממבקרים חנוטים. מנחם גולן קוטלג כבדיחה וולגרית בלי לזכור לרגע את הדברים הגדולים שעשה. כמות הלעג והבוז שחטף כל כך גדולה עד שהיצירה הפכה בלתי אפשרית עבורו. כבר לא נותנים לו לגעת בכלום. ביוסף שילוח נזכרו רק עכשיו, כשמצבו לא פשוט. שנים הוא ספג עלבונות על הפרסי שייצר. למרות שהפרסים ששילוח גילם הן מאסטר פייס וחלק מתוק מחיינו. אפילו קישון הגדול אכל פה לוקשים על הסרטים שלו. וקישון הוא גדול. רק אחרי שהלך הוא הפך לקונצנזוס. אבל יותר מכול אהבו להתעמר בזאב רווח.

אחד מחברי נהג לומר שאם זאביק היה מככב בסרט של קוסטוריצה היו מכתירים אותו כגאון, אולי אפילו שולחים אותו לאוסקר. אבל אצלנו עשו לו אוטו דה פה. חכם חנוכה, המובטל בטיטו, ששון, מישל, אלימלך זורקין ושאר החברים, נעים בין קומדיה קלילה ליצירות מופת. אבל לאף אחד לא היו את הביצים לכתוב את זה. רווח שבמדינה אחרת היה נישא על כפיים פלוס נשיקות לרגליו, רץ בין מיני מופעים עממיים שהוא מפיק כדי לסחוב פרנסה, כין אין לו מקום במקומות אחרים. מזל שחיים בוזגלו נזכר בו ונתן לו קצת לנשום, אחרת עוד היינו זוכרים אותו כנגען ומטרידן מהפרשייה האחרונה שנטפלה אליו.

אני לא מתייחס כרגע לרקע הקלאסי ולידע של האיש שהוא עמוק ומרשים, אלא לעובדה שרווח נחשב שנים לדוגמה של יצירה נגועה. אחד ממורי הקולנוע שלי באוניברסיטת תל אביב (אדם מחוק ומהוה שממשיך ליצור רק הודות לחברים במיני קרנות. את היצירות שלו אף אחד לא זוכר או מכיר והן נקברות עם הכסף שהושקע בהן בקבר עמוק של חוסר חשיבות) נהג בחוצפתו לדסקס תפקידים של רווח וללעוג להם, בערך כל שני שיעורים. אגב, עלבונות בנוגע לרווח היו עניין מקובל באוניברסיטה. השבוע, כשהתברר שזאביק יקבל הכרה ממסדית נאה, אפשר להגיד לכל החמורים שביזו אותו שנים-אתם אלה שטעיתם. זאב עשה לנו כיף גדול ועכשיו אפשר להוסיף לאהבת הקהל, גם חותמת רשמית ונצצת של האקדמיה הישראלית. 

נ.ב. נכון, הוא כבר זכה בפרס אופיר על "בית"ר פרובאנס", אבל גם זה היה מעט ומדי מאוחר מדי

בשנים האחרונות קשה לומר שאני מחסידי ביפ. בפוסטים קודמים כבר התכסחתי על הערוץ הזה לא מעט. למרות זאת, יהיה עצוב מאד בעיני אם ביפ ייעלם מהמפה. בשורה התחתונה כששוקלים את הסחורה שהערוץ של יובל נתן שיחרר בעשור החולף, צריך לזכור גם את כל הדברים האדירים שיצאו משם. על המשקל, הזכויות וההישגים של ביפ מכריעים בקלות לטובת עוד עשור של קיום. 

לפני הכול כדאי להיזכר שבלי ביפ, לא היינו זוכים ברצועה וזו אולי הנקודה הכי חשובה במשוואה. הרצועה הייתה תוכנית אירוח קומית שהנפיקה את ההומור הכי פרוע שישראל ידעה בעידן שאחרי החמישייה הקאמרית. בתוכנית צמחו, בין השאר, אורי גוטליב - הלוזר החינני והאינטליגנטי שחיפש שנים את קרש הקפיצה שלו עד שהגיע "נבאחו", דביר בנדק - האנטי גיבור כבד המשקל שהתבשל לאט והפך לאחד התותחים, שגיב פרידמן - איש שבשום מקום אחר לא קיבל הזדמנות והצחיק עד דמעות ככלב גזען אוהד מכבי, והיהלום הכי נוצץ של הקומדיה הישראלית בימינו - יובל סמו. לפני הרצועה סמו היה רק פוטנציאל שנדד בין הופעות אורח ב"ערב אדיר", "פרוזאק" ושאר אכסניות. אבל לצד גוטליב הוא זרח וקבע גבולות חדשים. הטייס המפליץ, העבריין החנון שמאיים בצנור, הברזליאי הסוטה ושקנאי המק-מק, הן מתנה שרק עבורם שווה להמשיך לדבוק בביפ. תארו לעצמכם את זירת הקומדיה שלנו בלי שלל הטאלנטים האלה. 

ויש עוד. קיציס ופרידמן הביאו את "החטא ועונשו", הטלנובלה הפנטסטית שלהם ושאר ספיישלים שדגרו ובקעו ל"ארץ נהדרת". אפרת אברמוב קיבלה מסגרת להביע את הכישרון הפרוע והמטורלל שלה, שהופך לאט לאט לקול הנשי הבא בהומור הישראלי. יובל שגב נגע בעלי ג'י עם "רנו פסקאל", "דאבל דייט" הנפיקה הרבה שעות הנאה לכולנו כששילבה את הקוליות של דנה מודן ותל אביב לדחיסות הקטלנית של רועי לוי ואני חייב לומר שיש גם משהו כובש בסדרה החדשה של קופטש על כישלון הניסיון הפוליטי שצבר עם עלה ירוק.

נכון, בשנים האחרונות הערוץ התמכר לתחום הקקה פיפי של נערי תיכון ולכן איום הסגירה הוא יופי של זמן לעשות רוויזיה ולחפש שוב את הסחורה שהפכה את ביפ לבית לחתרנות וסאטירה. 

קראתי את הבלוג של רביב דרוקר וחשתי הזדהות עמוקה. לחטוף כוויה דיבתית זה לא עניין פשוט. לצאת ממנה, זה אפילו מסובך עוד יותר. אני אומנם לא שולט בפרטי הפרשה של רביב, אבל חוויתי הליך דומה בפלטפורמה אחרת.

בזמנו פורסמה בעיתון "מעריב" ידיעה ממנה השתמע שקיבלתי טובת הנאה כספית שתוגמלה בכתבה אוהדת למארגן ההטבה. מה שנרשם במחי יד באופן לא אחראי ומוטעה, הפך לי את החיים. למרות שהבהרתי כמה פעמים למפרסם הידיעה העתידית שהוא טועה,  הכתבה פורסמה ושמי שורבב פנימה כמושחת.

שבועות הסתובבתי חפוי ראש כשהקלישאה בנוגע להוכחת קיומה של האחות הפכה למציאות. קולגות הסתכלו עלי בעין עקומה והרגשתי שכל הקריירה הלכה פארש.

כמובן שמיותר לציין שלא קיבלתי דבר וכל קשר בין הפרסום למציאות הוא הזוי לחלוטין. אבל במציאות התקשורתית של היום זה כמעט לא משנה.

ברגע שהכותרת מודפסת, הנזק מיידי. עם הפרסום הגשתי מיד דרישה להתנצלות ולפיצוי כספי ממעריב. במקביל ערכתי שיחה מוקלטת עם העיתונאי שפרסם את הידיעה וזה הודה באוזני ששגה, אך היות שהקטע השגוי עיטר את הכתבה באופן מרשים, הוא הנציח את הטעות. אחרי שיח קצר עם אנשי מעריב, המפרסמים הודו בכשל ומכאן החל מרוץ סביב הפיצוי. ממש כשם שרביב מתאר, עניין הפיצוי עצוב ומורט עצבים לא פחות מההכפשה עצמה.

בתחילה, לתומי, חשבתי שהפרשייה תגמר חת שתיים. הם יתנצלו פומבית, ישלמו את הנזק ושלום על ישראל. אבל, כמו שכולנו יודעים, בישראל הקורבן לעבירה, אזרחית או פלילית, ממשיך לסבול גם בזמן ההליך המשפטי.

אחרי שבועות ארוכים שהעניין היה תלוי ועומד, וכבר הרגשתי שהסיפור והקלון שנח עלי בלתי נסבל, ביקשתי, כמה שיותר מהר, לחתום את הדיון ולזכות שוב במונטין נקי מעט יותר. נסוגנו מדרישת הפיצוי הכלכלי המלא בחוק. לחצתי על פשרה. במעריב לקחו את הזמן. ככל שהעניין נמשך האולקוס שליהעלה. לבסוף ויתרנו על פיצוי כספי מסיבי והתעקשנו על הבהרה. באותו אופן וגודל בו ההכפשה המקורית פורסמה. שוב, העניינים נסחבו (זו אגב טקטיקה משפטית ידועה ובעניין הזה אין בליבי על מעריב).

בסיומם של חודשים ארוכים הוחלט על פרסום הודעת התנצלות די קטנה בשני מקומות ועל פרסום נוסף לאחת מתוכניות ערוץ עשר. תוכנית שאותה הנחתי. אבל אין לי נחת. הנזק, הצער ועוגמת הנפש שווים כסף ופרסום ראוי יותר. אבל זה החוק והנסיבות. 

מיותר לציין שהכתב המפרסם לא שילם שום מחיר. בחייו הוא רק שודרג מקצועית ואילו אני, הוכתמתי לנצח בכלל ובפרט ביקום האינטרנטי שבו אין מחיקה ומחילה.