כשהתותחים רועמים, שמים אטמים (ותמונות גם)

מצער אותי המצב בישראל, אבל הוא התחיל לצער אותי עוד לפני שעזבתי. ואם להיות כנים, אם הוא לא היה כל כך מצער אותי, ואם הייתי מאמינה בעתיד פחות מצער, לא הייתי עוזבת.

אז חלק ממני ציפה להידרדרות הזו. היה לי ברור שהיא תגיע. זה היה עניין של זמן.

 

תסריט:

נשיא חדש של מדינה מוכת עוני, משופעת בוּרות, אכולת סמים, וזרועה קנאות דתית.

מה יעשה הנשיא?

האם יתאמץ להלחם בעוני? האם ימגר את הבוּרות? ינקה את הסמים? האם יביא מזון, תעסוקה יצרנית, תקווה ועתיד לבוחריו?

אפשר, אבל זה קשה.

ומה ייצא לו מזה? בקדנציה שלו הוא לא יספיק כלום. כולם יקללו אותו ואולי גם ירצחו אותו.

לעשות כסף הרבה יותר קל.

אבל העם שלו מרגיש עני, בור, מסומם ומיואש. איך מסיחים את דעתו?

לשמחת אותו נשיא יש מדינה לא-קרובה, שנתיניו אוהבים לשנוא. אז קדימה.

מדי יום ביומו יוצא הנשיא בהצהרות, משלהב את האיזור, מתגרה.

המדינה הרחוקה לא עושה עניין גדול.

הנשיא מגלה מילת קסם: "אטומי". הוא אומר. "גרעיני", למי שלא הבין.

כל המדינות יוצאות במחול שדים.

"אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות!" הוא מעורר את עמו. העם מפנה תשומת ליבו אל העולם החצוף המעז להכתיב לו מהלכים. נשכחו הסמים, נשכח העוני. במקום תקווה יש חדוות-קרב.

התלהבות כזו יש להזין, אחרת תגווע מאליה. מילים לבדם לא יספיקו. הנשיא מעיר מרבצו אירגון קטן וקיצוני. "אם לא תעשו בלאגאן, ומייד, אני מקצץ לכם את התקציב!" מודיע להם הנשיא. "וכולם יחשבו שקוצץ לכם עוד משהו. קדימה. הנה טילים, הנה נשקים, לעבודה."

האירגון, גם הוא כבר מרגיש שהתקציבים לא מה שהיו פעם. הרבה חבר'ה טובים הלכו להלחם במדינה שהמערב פלש אליה, ושכחו את האויב האמיתי.

יוצא האירגון לפעולה וחוטף שני חיילים מהמדינה השנואה.

והורג כמה, כדי להעלות את המוראל.

ואחר כך, מחשש שזה לא הספיק להתלקחות באיזור, מפגיז את המדינה השנואה בטילים.

והמדינה השנואה מה עושה?

לשבת בשקט ולהבליג היא לא יכולה.

זה ייתפס כחולשה.

"אלו מבינים רק כוח", אומרים מביני דבר, והאמת? כוח הם באמת מבינים.

אז המדינה באמת רוצה להגן על אזרחיה, ומיד, ומתחילה במתקפת נגד. כל האיזור כמרקחה.

 

מי ניצח?

 

 

אז מה אני מציעה? לארוז ולנסוע לאוסטרליה זו לא חוכמה. לשיר "תנו צ'אנס לשלום" מול מטחי קטיושות אולי מצטלם טוב, אבל זה לא יחזיר אף חטוף לשום מקום. להלחם בחזרה זו התעללות בחפים מפשע, ושיחוק ישיר לידיו של נשיא המדינה ההיא, שממנה הכל התחיל.

להשתמש בהתנגדות לא-אלימה יביא ים של קורבנות.

 

מצטערת, אבל מנקודת מבטי, מה שנשאר לי זה לספר מה קורה איתי. לפחות ככה אני מסלקת את ההשקפה הפסימית שלי מהרשת. לא נראה לי שיש לי עצות מועילות, וגם אם היו לי, מקבלי ההחלטות לא להוטים להקשיב לי.

 

---

ביום הולדתי עצמו הלכנו, אני וחברי לעבודה, לזלול במסעדה הצרפתית. למחרת, יום הולדתה של ג'אנל האמא-המאמצת, הלכנו לזלול במסעדה התאילנדית. ביום שבת היתה הארוחה הבינלאומית, והלכנו לזלול שם.

אחרי ההצלחה המסחררת של ההודים בשנה שעברה, לא זו בלבד שהם הוזמנו שוב והתבקשו להדרן, אלא הם נתפסו כגולת הכותרת של האירוע ונשמרו לסוף.

 

(אגב, קבוצת ריקודי הבטן שלי לשעבר הגיעה להופיעה, וזה אחרי שהן לא טרחו להודיע לי בכלל שהן מגיעות. מעשה בלתי יפה בעליל, במיוחד לאור העובדה שהן שמעו על האירוע הזה דרכי בכלל. אז קשה להאשים אותי ששמחתי שההודים גרפו את כל התהילה)

 

למודי נסיון קודם, הגענו בזמן. בשנה שעברה הגענו באיחור אופנתי ולקח לנו חצי שעה לעשות עשרה צעדים, כי עם כל צעד פגשנו אנשים שהכירו אותנו ועצרו אותנו לשיחה. טוב עשינו, כי חוץ מהחדשות על העבודות שלי ושל גבי, כולם רצו לשמוע מה שלום המשפחות שלנו (שלי פסיכוטית כתמיד, תודה), ולמה לא אומרים בחדשות שהחיזבללה פשוט צריכים לשחרר את החטופים ולהפסיק להפגיז את ישראל. ידידינו האיראניים קצת מודאגים, כי הבן שלהם עוד תקוע שם. לשנה הבאה.

 

עוד למדנו, שזה סיוט להכין פיתות ועדיף להכין תבשיל. קציצות ברוטב עגבניות וחוואיג'.

 

אז ככה זה נראה הפעם (שימו לב איזה דגל התווסף השנה!)

 

"תכננו לעשות ריקוד אירופי, ולמרות שהאינדונזי המוכשר עשה כוריאוגרפיה, זה יהיה ארוך ומייגע. עמכם הסליחה":

 

וההודים השקיעו השנה בתלבושות:

 

כמו גם הילדים ("ספר לי איזו ארץ אתה המייצג... אוקיי, ועכשיו באנגלית"):

 

האוכל היה, כרגיל, מצויין (תמיד אני שוכחת לצלם בשבילכם את השולחנות הענקיים עמוסים באוכל מכל העולם), רק שאני נאלצתי לאזן את כמויות החריף עם פירה. וכמחווה לחבצלת, חטפתי את הסושי האחרון מבין אצבעותיה העקומות של סינית קשישה.

האלוהים הסיני שלה התנקם בי, כי רוטב הסויה שבו טבלתי אותו התגלה כשמונים אחוז וואסאבי.

אני חושבת שהאלוהים שלי סידר שיהיה לי פירה בצלחת.

 

הסטודנט שלי נכח באירוע, והציג בפני את הסטודנטית. ככה שעכשיו אני מכירה את שני שליש מהכיתה. לשבחם של שאר ההודים ייאמר, שהם מאד מפרגנים לי ומחזקים את רוחי בהיותי מרצה. וחוץ מזה הם כל הזמן ביקשו ממני להצטלם איתם.

---

עוד מתנה שקיבלתי ליומולדת היתה חבילת לטאות (לא אמיתיות כמובן!) מחברה בישראל.

החלטתי לאסוף לטאות. הנה אחת שקניתי בפסטיבל-אומנויות הכפר:

היא גרה מעל למשקוף דלת הכניסה.

 

 

ואם כבר תמונות, אז מבט מאיזור פייב רוקס, שמעורר געגועים ותחושת מרחב:

 

ומבט על פייב רוקס עצמו:

 

 

דרך אגב, נמאס לי מהעיצוב של בלוגי, והייתי רוצה שינוי. אם יש מתנדבים לתת לי מתנת יומולדת מאוחרת (פזילה עבה ומשמעותית לכיוון קליפורניה), אשמח.

 

שיהיה שָקט אצלכם, הלוואי.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 23/7/2006 09:26, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוכל, ארצישראל, לעולם טוב יותר
49 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-27/7/2006 17:16

בישול אוסטרלי - רמזים לפתרון

נתחיל מזה שהם צאצאים של אירופה. איזה סיכוי היה להם? סטייק ושלושה סוגי ירקות (כלומר תפ"א, גזר ואפונה) מבושלים למוות ומוטבעים בחמאה. תבלינים? מי צריך את זה (מה שמזכיר לי, למה הבריטים טרחו כל כך לכבוש ארצות רחוקות ולייבא משם תבלינים? לא נראה שהם ידעו מה לעשות איתם).

 

נמשיך בזה שהם שוביניסטים, ולכן הבישול נשאר בידיים של הנשים, יחד עם הכביסה, הנקיונות, והטיפול בצאצאים. למי יש זמן לנסיונות? סטייק והיידה, לשטוף כלים.

 

המקומיים לא היו מקור להשראה, הם פשוט אכלו מה שאפשר למצוא בשממה הזו והיו אסירי תודה. היה להם פיצ'רי, שזה מן מריחואנה ללעיסה, ככה שטעמים לא היו הדאגה הכי גדולה שלם.

 

אחר כך הגיעו הסינים. והוי, כמה שהם היו טעימים (לשבטים הקניבליים. באמת! היו מנהלי עבודה שהקפידו להחזיק סינים בצוות, כי הפראים העדיפו לאכול אותם. בררר). מסעדות סיניות התחילו לצוץ בתור מפעל מסתורי שבו מייצרים את הקסם.

ואז הגיעו עוד מהגרים, ומחקרים על זה שסטייק וסיגריות ואור השמש מסרטנים ושכדאי לאכול ירקות, והחיך האוסטרלי נפתח לאפשרויות חדשות.

 

מדי יום עבודה, עת אני מחממת לי את קופסאת הפיירקס הקטנה המלאה באוכל חם לצהריים, תמיד ניגשות אלי אי-אילו בעבודה ושאלות בעניין - מה את אוכלת? הן כמעט אף פעם לא מסכימות לטעום. אבל אחת, להלן שמה "לחוצה" (להבדיל מ"עצבניה"), דווקא ניסתה כמה פעמים ולא התאכזבה. וכמו רבים מבני דורה, אף היא ניסתה כוחה בבישולים מעבר לים והביאה לי ספר מתכונים תאילנדי.

 

מה רע?

 

ובכן, זה רק ספר אחד וזה לא הוגן לשפוט את כל ספרי אוסטרליה על פי ספר בישול אחד, אפילו שהוא צבעוני ונראה אופייני מאד, ובכל זאת.

לא פלא שהם לא מבשלים, כי המתכונים פשוט איומים.

לא שהם לא טעימים - הם כן. לא היה מזיק לתקן שם קצת את התיבול, ולקצץ קצת בכמויות החריף כדי שאפשר יהיה להרגיש גם את הטעמים האחרים, אבל בכל זאת טעים.

 

אבל מבחינה ביצועית, טכנית ופרוצדורלית, המתכונים איומים. דוגמה?

 

בקר בקארי מסאמאם.

(כבר אני מקרצצת. קוראים לזה "קארי", אבל אין בזה את התבלין קארי. "קארי" הוא שם כולל לתבשיל ברוטב אסייאתי)

מצרכים:

1 ק"ג בקר חתוך לקוביות (הסטייק עושה הסבה)

2 קופסאות קרם קוקוס (2 כפול 400 מל', מסביר המתכון למאותגרים)

כוס וחצי (375 מל', למי שלא הבין) ציר בקר (מתכון בעמוד 117, מבטיח הספר. בעמ' 117 כמובן מגלים רשימה חדשה ומקיפה של מצרכים ותהליך של ארבע שעות. אופציה של שימוש בציר בקר מוכן או מאבקה לא מוצעת, אבל אולי המקומיים כבר יעלו על זה לבד)

5 תרמילי הל, מבוקעים

רבע כפית ציפורן טחון

2 כוכבי אניס

1 כף סוכר דקלים טחון

2 כפות פישסוס (יעני רוטב דגים. מאד פופולרי פה במתכונים)

1 כף תרכיז תמרינדי

2 כפות מחית קארי מסאמאם (ראה עמ' 112, שאותו כמובן הייתי צריכה לצלם בנפרד, ואני אקטול אותו בעוד שתי פסקאות)

2 כפיות תרכיז תמרינדי, אקסטרה (מה אקסטרה? זה משמש לחלק אחר בתבשיל? אז למה לא תעשו לו כותרת נפרדת, יחד עם כל החברים שלו?)

חצי כוס ציר בקר, אקסטרה (שוב אקסטרה?)

8 בצלצלי שאלוט חומים חצויים

1 קומארה בינונית (אילו רק ידעתי מה זה. קטמן?)

רבע כוס בוטנים קצוצים לא מלוחים

2 בצלים ירוקים קצוצים דק.

 

רק על זה יש לי מה להעיר. קורא הבנאדם את המצרכים, ומתחיל להסתבך. למה לא לשים קודם את מה שצריך להיות מוכן מראש, כדי שנדע שצריך להכין מראש וזה לא יבוא לנו בהפתעה באמצע המתכון? למה לא להפריד את המרכיבים בקו מפריד, אם יש חלקים שונים בתבשיל? ואם כבר, גם לשים כותרת קטנה למעלה: "תבשיל עיקרי", "רוטב משני" ו - "קישוטים"?

 

ומילא זה, אבל את ציר הבקר למשל מפרידים לשתי כמויות, אבל את הקרם קוקוס לא, למרות שגם בו משתמשים בשני חלקים נפרדים.

 

מילא.

 

עכשיו נפנה להכנת המחית קארי מסאמאם. הנה המתכון:

20 צ'ילי מיובשים

כפית כוסברה טחונה (אתם מתכוונים גרגירי כוסברה טחונים? זה מתאים מבחינת טעם, רק למען האוסטרלי המאותגר, שלא יודע כוסברה מהי, כדאי לציין)

2 כפיות כמון טחון

2 כפיות קינמון טחון

חצי כפית הל טחון

חצי כפית ציפורן טחון

חמש שיני שום חתוכות לרבעים (לרבעים! איזו יומרנות! טוב, טוב, אני אפסיק לקרצץ)

1 בצל גדול קצוץ גס

2 מקלות למון-גראס קצוץ דק

3 עלי קאפיר ליים טריים קצוצים דק

1 כף ג'ינג'ר טרי קצוץ דק

2 כפיות מחית שרימפס (הוחלף ברוטב דגים וצדפות מטעמי אלרגיה. או כשרות, למי שמקפיד)

1 כף שמן בוטנים.

 

הכנה:

שימו את הצ'ילי המיובשים בכלי חסין חום וכסו במים רותחים. הניחו בתנור בחום בינוני לרבע שעה. סננו את המים.

(מה הקטע? להחזיר לחות לצ'ילי יבשים? אז למה לא להשתמש בצ'ילי טריים מראש ולחסוך התעסקות בתנור ובכלי לשטיפה?)

בנתיים, שימו את כל התבלינים היבשים במחבת, וערבבו מעל לאש עד שהתערובת ריחנית.

שימו את הצ'ילי המיובש-מורטב עם התבלינים בכלי חסין חום שטוח יחד עם שאר המרכיבים. ערבבו והניחו בתנור, בחום בינוני, ללא כיסוי, לרבע שעה.

טחנו את התערובת לקבלת מחית חלקה.

 

יוצאת מזה צנצנת, ולצורך המתכון המקורי צריך שתי כפות בלבד. למה המחית המצ'וקמקת הזו? אי אפשר פשוט להוסיף את התבלינים וזהו, כולל קצת בצל שאלוט קצוץ דק?

 

עכשיו חזרה למתכון המקורי.

 

שימו את הבקר בסיר, יחד עם קופסה אחת של קרם קוקוס (400 מל), ציר הבקר, ההל והאניס , הסוכר, הציפורן, הפישסוס והתמרינד. הביאו לרתיחה והניחו להתבשל שעה וחצי, או עד שהבקר כמעט רך (שעה וחצי בשביל "כמעט"? על מה אתם מבשלים, על נר נשמה?).

 

סננו את הבקר, שימרו את הנוזלים (כמה כלים כבר ליכלכנו?). סלקו את תרמילי ההל והאניס (לא ברור לי למה צריך להשתמש בתרמילים ובכוכב במקום בתלינים הטחונים שלא צריך אחר כך לסלק).

 

שימו שתי כפות מחית קארי במחבת, וחממו עד שיעלה ריחה (בחיי ככה כתוב. stir over heat until fragrant).

הוסיפו את שאר הקרם קוקוס, את האקסטרה תמרינד והציר-בקר, הביאו לרתיחה וערבבו לקבלת תערובת חלקה. הוסיפו את הבקר המסונן, הבצל, הקומארה (היה נחמד אם הייתם שמים תמונה של הגברת הזו) ו - לא תאמינו -  כוס מהנוזלים.

ומה אני אמורה לעשות בשאר הנוזלים? ובשביל מה בכלל אני מסלקת נוזלים ביד אחת ומוסיפה ביד שניה?

בשלו ללא מכסה, עד שהירקות והבשר רכים. (במתכון כתוב 30 דקות, שוב כנראה אפקט הנר-נשמה).

 

להגשה, שימו בקערה, פזרו בוטנים ובצל ירוק קצוץ.

 

 

מתכון אלטרנטיבי שלי, שגם אוסטרלי יכול לעמוד בו:

מערבבים קוביות בקר עם קרם קוקוס (קופסה אחת, 400 מל) עם חצי כפית הל, קמצוץ אניס, כוס וחצי ציר בקר (אפשר מאבקה או מקופסה), כף תמרינדי, 2 כפות סוכר דקלים (או רגיל וכף מיץ לימון), ו - 2 כפות פישסוס (בחיי, לא הרגשתי את הטעם), מביאים לרתיחה ומבשלים חצי שעה.

הוסיפו 8 בצלצלי שאלוט חצויים (אם אתם אוהבים),

קומארה (אם קטמן יגלה לנו מהי),

חצי בצלצל שאלוט (או רגיל) קצוץ דק,

חצי כפית צ'ילי יבש טחון (או פחות, אם חריף לכם)

2 שיני שום מעוכות,

חצי כפית מכל הבאים: כמון, קינמון, הל, למון גראס קצוץ דק ושמן בוטנים

עלה קאפיר ליים קצוץ דק

קמצוץ ציפורן טחון.

את כל זה בשלו ללא מכסה עוד רבע שעה או עד שהבשר והירקות רכים.

 

הוסיפו אורז ותקנו תיבול לפי הטעם, ובא לציון גואל.

 

---

כל עניין צירי הבקר והעוף קיבל תאוצה, מאז שקנינו מקפיא. לא עוד אבקת מרק, לא עוד ציר מקופסה! עוד מעט אתחיל לטוות לעצמי צמר ולהבעיר את גללי הכלבים לחימום.

(המקפיא התמלא עד אפס מקום תוך שבועיים בצירים, תבלינים וירקות קפואים. לא נשאר מקום לבצקים)

 

וסליחה על הצבע. חלק מהפונטים לא הסכימו לעבור ללבן, אז לשם אחידות כולם שחורים.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 12/6/2006 00:35, בקטגוריות אוסטרליה - הצד האפל, אוכל
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של CatMan ב-18/6/2006 09:11

טרדות קטנות, לחיים אדומות, וטנדר

ג'ייקן השתפר מאד. חלק מזה מגיע משינוי בגישה של קלייר. היא נכנסה למוד של אמהות פחות לחוצה, וזה מן הסתם משפיע עליו.

חלק מזה בטח קשור ליציאה מגיל שנתיים האיום.

מצד שני, הוא עדיין מחפש לעצמו תעסוקה ומזיק לכל מה שנקרה בדרכו. אני אומרת לכן, בנות, כל מי שעוד לא התבייתה לגמרי על בנזוג, אנחנו לא בוחרות אותם נכון. תעזבו איך הוא נראה, תעזבו אם אפשר לדבר איתו. תשאלו איזה מן ילד הוא היה, למה רוב הסיכויים שזה הילד שתקבלו.

(עדי, הבנזוג נשמע מוצלח למדי. מה כבר הכי גרוע שהילד שלכם יעשה? יאכל צנצנת הרינגים?)

 

ביום ראשון פיטר החליט לסדר לנו את המזגן באוטו (כנראה לכבוד החורף המתחיל). ג'ייקן התרוצץ סביבו וחיפש למה אפשר להזיק. קודם כל הוא שיחק עם הדלת של חדר השינה שלנו. אחר כך הוא מצא כדור-התעמלות ענקי ושלף ממנו את הפקק (אבל החזיר אותו פנימה בבהלה), ולבסוף הוא החליט שהמקום הכי בטוח הוא באוטו שלנו, עם אבא שלו. די מהר גירשתי אותו משם, אבל הסתבר שלא מספיק מהר.

 

למחרת בבוקר האוטו סירב להניע.

אפרנטלי, מישהו השאיר את הנורה שבפנים דולקת לכל הלילה.

---

גם צורב הדיוידי שלי פרץ במרד, והוא לא מסכים לפתוח את הדלת שלו. אני צריכה לשלוח אותו חזרה ליצרן. החיים שלי עוברים הסבה ל"לא משהו בכלל".

---

החום נעלם, החולשה נחלשה אף היא, הצינון-שפעת טפו-טפו-טפו נסוגים, ולכן פרצו הלחיים שלי בחגיגה. סומק טבעי נשמע כמו דבר רצוי, אבל לא כשהוא מלווה בתחושת בעירה. בימים אלו אני איור מהלך לשורה "שושנים בלחייה". זה לא כיף בכלל. ובחיים לא שמעתי על זה.

החלטתי להתעלם מבעיות גופניות שלא מפילות אותי לקרשים. נמאס לי.

---

התחלתי את תהליך איסוף המסמכים לקראת ההגירה, ואני בפאניקה. יש הרבה מהם. חלק מהמידע הדרוש תלוי בהורים שלי, והם לא בדיוק אנשים שבידהם הייתי רוצה להפקיד את גורלי. כבר עשיתי את זה פעם, וכזכור התוצאות לא היו משהו.

יש הרבה זמן ויש סוכן, אבל אני מאד חוששת.

הרבה תלוי בזה.

---

בסימן טוב ובמזל טוב, גבי קנה טנדר אוסטרלי למראה. כדי להוכיח שהוא שייך לגברים קשוחים בלבד, ולא, חלילה, לאישה האוהבת שאיתם, ההגה כל כך קשה להזזה, שנתפסו לו השרירים.

אני מרגישה כמו חלק מהקהילה.

---

סתם שתדעו שממשלה מטומטמת זה לא רק קטע ישראלי: ממשלת אוסטרליה מנסה לעודד ילודה (לא ניכנס עכשיו לסיבות).

מכיוון שכך, משפחה עם 3 ילדים הוכרזה מרובת-ילדים וזכאית לסיוע נוסף.

שווי הסיוע - 5$ לשבוע.

ואני שואלת - האם אנחנו באמת רוצים לעודד אנשים שלא יודעים חשבון/כלכלת בית/לחשוב בהגיון בסיסי, ללדת עוד ילדים?

 

 

טוב,שאלות כאלה ממש לא יעשו אותי חלק מהקהילה. ואני גם לא שותה בירה.

---

אני חייבת לכם סיפור טונה! ובכן, ביום הסטייקים מצאתי במקרה מחבת ברזל עבה בחנות יד-שניה, ומיד צירפתי אותה לאוסף המטבחי. הטונה נצרבה מבחוץ, נפרסה, נוספה לעלי-בייבי וגמבה אדומה, ועל הכל נמזג רוטב הדגים האולטימטיבי - שמן זית, שום, לימון, ויין לבן.

היה תענוג.

את הפיסות הקטנות אכן סיבצ'נו כיאה, במיץ לימון, שמן זית, מלח-פלפל וקרם קוקוס. כל זה על מצע חסה קצוצה ופיסות גמבה אדומה היה תענוג לעיניים ולחיך. עכשיו רק צריך לשכנע את פיטר לקנות סירה.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 9/5/2006 14:58, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל, אוכל, מלחמתי בבירוקרטיה
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-16/5/2006 00:37

31,184