נו מילא

התלבטתי אם לקרוא לפוסט הזה בשמו, או "שיהיה" או "בוא נאכל דבורה".

 

אני לא כל כך טובה בלסלוח.  איכשהו נראה לי שזו תכונה שצריכה ללכת יד ביד עם שיכחה, ובזה אני לא טובה בכלל.  זה לא שאני שומרת טינה, אבל לא בקלות אני שוכחת את המאורעות או הפגיעות, על כל פרטיהן.  וזה מקשה עלי לעבור הלאה.

 

אני לא מצליחה להיות חביבה לקטנה.  היא הבת של מייקל ולכן מן הסתם ניחנה באותה רגישות חברתית.  מטריד אותי שהיא יודעת.  אני לאקונית, מתאמצת להתנהג "רגיל" אבל יוצא לי קול נוקשה, חיתוך הדיבור מרחיק.  הסלידה שלי, ככה אני מרגישה, מקרינה ממני החוצה וצוברת נזקים עתידיים.

אני לא שוכחת את השקרים שלה, לא שוכחת את האכזבות.  אני לא רוצה להתקרב אליה.  רוצה לשמור על יחסים קורקטיים, מנומסים, וקרירים.  אבל אני לא מצליחה לשדר נייטרליות מתוך היחס הזה, וזה מציק לי.

 

ומצד שני, הנה אנחנו מטיפים לה נגד שקרים, לפחות אני מציגה דוגמה חיה של מישהי שלא משקרת.  גם כשזה "לא יפה".  לא מחבבת אותך יותר, וגם לא מעמידה פנים שכן.  אני בשלי, ואת בשלך.  לא מדובשך ולא מעוקצך. 

אולי זה מסר יותר בריא מלהצליח להעמיד פנים שהכל בסדר וכלום לא קרה?

 

גם אל הכבאי אני לא מצליחה להיות חביבה.  אני כבר לא מנסה. 

הוא ילד גדול.  אם הוא רוצה שהכל יהיה בדברו, שיעמוד במחיר.  אני לא חצופה, אני לא מתעמתת, אבל אני גם לא מעמידה פנים שנעים לי בחברתו.  לא נעים לי.  אני סובלת בשקט.  כשנגמר, אני הולכת לעבוד לבד. 

 

אולי אנחנו הישראלים כאלו כנים וישירים כי יורים עלינו כל הזמן.  אנחנו כל הזמן בלחץ, ואין לנו זמן לשטויות.  אז מדברים דוגרי ומתמודדים עם המציאות. 

זו לא רק אני.  בכל פוסט שמתאר בעיה חברתית מסוג כזה או אחר, לפחות חצי מהתגובות ממליצות על הגישה הישירה.  "אני פשוט הייתי אומרת ישירות, פגעת בי כשעשית ככה וככה".

אולי אנחנו לא מפתחים את איזור הנוכלות במוח, וכשמגיעים לגילי המופלג זה כבר כמעט בלתי הפיך.

 

אבל נו, מילא. מה זה משנה. 

באמת, מה זה משנה?  מי יודע מה יהיו ההשלכות, של הכבאי, של הקטנה, של הכל.  מה הטעם להילחץ מהן כבר מעכשיו.  אולי הכבאי בסוף בכלל ימצא עבודה באוניברסיטה אחרת.  אולי אני.  אולי הקטנה תעבור לגור בסמואה ולא נראה אותה יותר.  אולי אני.  אני מנסה לעבור את היומיום בכמה שיותר משיכת כתפיים.  מה זה משנה?  שום דבר לא באמת הרה גורל.  להכל יש פתרון.  החיים תמיד ממשיכים.

 

עוד לא החלטתי בקשר לדקטורט, והחלטתי לא להחליט עד סוף פברואר, וגם לא לחשוב על זה.  ללכת עם הזרם בנתיים.  יש מנחה חדש, שאני מאד אוהבת ושהכבאי מסתדר איתו.  אולי זה יצליח.  ואם לא - אני אעזוב מאוחר יותר.  אף פעם לא מאוחר מדי.  או שאחשוב על פתרון אחר.  לא מוכנה להתאבסס על זה יותר.  די.  איכות חיים זה לא משהו ששווה לוותר עליו.

 

ההכנות לחתונה כיפיות נורא.  אחת מהקהילה תצייר לנו חופה.  אחרת תארח אצלה בחצר הענקית עם הנוף.  ועוד מישהו יבשל, כי הוא שף וכרגע אין לו מה לעשות, וגם כי הוא מותק.  ואחד ינהל את הטקס לפי היהדות, עד כמה שאיפשרתי.  ובסוף נארגן ריקודי עם - בתקווה. 

 

ואלה הדברים שאני צריכה לחשוב עליהם רוב הזמן, בעיקר כשאני לא בעבודה - האנשים האלו שהפכו להיות משפחה מורחבת.  לבלות איתם יותר זמן.  לתת להם יותר מקום בחיים שלי.  לא לתת לעבודה הזו, עם כל הרעל שבה, להשתלט.  לצאת. לנשום. לנוח. לזכור שאני לא מי שהם חושבים.

 

לזכור שאני פשוט לא שייכת לשם, ועוד מעט זה ייגמר.

---

ומה לי כי אלין, כשלעזיז יש חיים קשים הרבה יותר משלי.

 

אחד מחבריו הסעודיים מתכוון להגיע גם הוא למחוזותינו, ועזיז קיבל ממנו טלפון בהול. 

"עזיז, מה הדבר שהיה לך הכי קשה באוסטרליה?" שאל החבר.  "איפה היה הקושי? השפה? מזג האוויר? התרבות?"

"הכי קשה?" ענה עזיז. "הכי קשה זה לפני שחוזרים הביתה לקנות מתנות לכולם".

(סעודים צריכים לקנות מתנות במאה עד מאה חמישים דולר לראש. והמשפחות, איך לאמר, לא קטנות).

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 9/12/2008 01:25, בקטגוריות דע את עצמך, לעולם טוב יותר
26 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של luli ב-3/1/2009 13:46

כתיבה נוצרת

הפכתי כזו עלוקת איימים, שחברות הצ'ט שלי מסתתרות בין הביטים ברגע שאני אונליין, ומי יאשים אותן?  חוץ מלתנות את צרותי ולבלגן לכולם את המוח עם ההחלטות שעוד לא החלטתי, וככל הנראה גם לא אחליט בקרוב, אני לא עושה שום דבר מועיל.

 

לפחות החלטתי שלא לענות לאמא שלי על מייל מגעיל וארסי שהיא שלחה לי.  ולמה לטרוח?  מה הטעם?  היחסים עם אמא שלי לעולם יניבו עוגמת נפש וחוסר שלווה, ואני - מזה יש לי מלוא חופניים במקום עבודתי.

---

במקום עבודתי, או מקום מלגתי, סערת הרוחות טרם שככה.  הכבאי הצליח, תוך שימוש באסטרטגיה פשוטה של "הבא לעוזבך השכם להאשימו", להציג את פני הדברים כאשמתי בלבד.  הדברים עומדים על היותי סוררת ומורדת, שאינה משקיעה די ממירצהּ בתפקידה, באופן הכי רשמי שאפשר.  כתגובה הציב בכבאי תנאים מתנאים שונים שמטרתם להשיג מקסימום שליטה על מעשי.

ואני אומרת - בנאדם, ניצחת.  הסרת מעליך את האשמה והצגת את זה כאילו זו אשמת הסטודנטית.  יופי לך.

אבל מי שניענע את הסירה, איים בעזיבה,  והתחיל את כל המבולקה הזו הוא הסטודנטית.  אז מה יצא לך מזה?  האם פתרת משהו?

כל הבעיות שהטרידו אותי, בעינן עומדות.

כל הסיבות שהיו לי לעזוב, עודן מנצנצות על הקיר כשלטי החוצות בהונג קונג.

אז מה הרווחת?

 

אני מצידי רואה את הדברים באור הבא:

- דוקטורט עם הכבאי הוא בציע, ברם יהיה כרוך במכאובים רבים, חוסר יעילות, איוולת לשמה, ונזקים חמורים לבטחוני העצמי.

- דוקטורט עם התומכת הוא נטול הכנסה, ולכן יהיה כרוך בעבודה במשרה חלקית, שחזקה עליה שתביא לי ייסורים מסוג שעוד לא ידועים לי.

- דוקטורט באונ' אחרת (שאולי תיתן לי מלגה) מציע את הלא-נודע, שאותו אפשר לאפיין במילים "לא-נודע".  אמנם קשה לדמיין משהו יותר עלוקתי מהכבאי, פחות מהנה מחבר מרעיו, ובאופן כללי מעצבן באותה הרמה, אבל ידוע לכולנו שהיקום אוהב לתעתע בי ולהדגים לי, הדגם ושוב, את המונח "מהפח אל הפחת".

 

וישנם עוד שיקולים כאלה ואחרים, כגון סיכויי למצוא לי עבודה בתום בדוקטורט כאן באוניברסיטה הממוקמת מטר מהבית (ליטרלי) אם אנטוש את הכבאי לאנחות, היות ובין שאר תכונותיו הוא חנפן איימים שמלקק לבעלי השררה משל היו שלגון ביום שרב.  

בנוסף יש את שאלת ההכנסה, שמה לעשות - אנחנו אנשים חומרניים (לפחות חלקית) ואוהבים לראות את חשבון הבנק שלנו תופח למימדים המאפשרים לנו לממן תפנוקים שונים, כמו לחם (נטול גלוטן) וחשבון חשמל. 

 

ויש עוד עניין קטן. 

אישה אחת שגרה פה במורד הרחוב היא במקרה אחת מראשי האוניברסיטה בסידני, שמציעה מלגות לכל דורש.  כמובן שעד שהנעתי את ישבני הקט והתארגני על להגיש בקשה, כבר עבר מועד הסגירה.  אבל האישה, שזכתה בכבוד המפוקפק של עבודה עם הכבאי, הפעילה את קשריה והכניסה את בקשתי.  ועכשיו יש סיכוי סביר שבקשתי תאושר.

כלומר, תהיה לי מלגה מאוניבסיטה שאינה במרחק חמש דקות הליכה, אלא שעתיים נסיעה, עם מנחה שאינני מכירה מטוב ועד רע.

 

וכאן מתווסף לו "לא נעים" משורשי הפולניים.

הרי לא נעים להטריח אישה בכירה שתהפוך סדרי עולם למעני, ובסוף לנטוש אותה לאנחות ולהישאר עם הכבאי!  ועוד הרבה פחות נעים גם להישאר עם הכבאי וגם להיות אומללה.

 

וכל הסמטוחה הזו בראשי הולכת לה סחור סחור הלוך ושוב, ומה הפלא שאף אחת מחברותי לא רוצה לשמוע ממני עוד?

אפילו את עצמי אני מתישה.

---

לעזיז היה מבחן באנגלית.

והנה חידה: מה היה מקבל עזיז אילו עבר את הבחינה?

 

א. רכב חדיש ומנצנץ שיחסום לנו את החניה

ב. באר נפט קטנה ומבריקה לתדלק בה את הרכב

ג. חופשה בת חודש וחצי בסעודיה, במהלכה הוא משלם לנו שכירות כדי לשמר את זכותו לדור איתנו בכפיפה אחת

ד. כל התשובות נכונות.

 

אבל עזיז, מסכן שכמותו, לא עבר את הבחינה, ולאות מחאה נסע למלבורן לפוש עם חבריו.

מסתבר שלא רק אלי, גם אל עזיז החיים מתאכזרים.

המלונות במלבורן משום מה חנוקים היו עד אפס מקום, ולכן פנו עזיז וחבריו צפונה, אל ניו-קאסל הרחוקה, ושם טיילו להם בינות לנחלים ומפלים, כשהם משתאים אל הפלא הזה הקרוי "מים".

 

עזיז, אגב, בהיותו יצור מדברי למוד חול ואבק, סובל מאלרגיה למים.

בי נשבעתי.

לאחר מגע ממושך עם מים, סובל עזיז מפריחה וגרד עזים.  לפיכך נמנע עזיז מטבילות בים, בבריכה, ובזיעת עצמו - מה שנותן לו הצדקה לפתח סגנון חיים עצל ועטור רביצה.

 

אבל הוא דייר מלאכי.  הוא שקט, הוא מסייע בתחזוקת הבית (קרי, מחליף שקיות זבל בפח הקומפוסט), והכי מרשים - הוא רוב הזמן סגור בחדרו ואין לדעת כי בקרבנו הוא.  ולפעמים באמת אינו בקרבנו - הוא יוצא לו למועדוני הלילה המקומיים עד לשעות הקטנות של הלילה, שם הוא מבלה זמנו בתגרות עם יוצאי ירדן השונים.

 

מזרח תיכון חדש!

---

ולסיכום, לארגן חתונה זה לא פיקניק.

 

פיקניק!

 

זה מה שאנחנו צריכים לעשות, פיקניק חתונה!

 

ידעתי שאפשר לסמוך עליכם.

 

שבת שלום,

פארה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 21/11/2008 22:19, בקטגוריות דע את עצמך, לעולם טוב יותר, מטה לחמי שיחייה, סתם יום של חול
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-29/11/2008 23:27

תראפית ההיתול

בימבלונת אהובתי מזה זמן מה מדרבנת אותי להישיר מבט הומוריסטי אל חיי ולשתף אתכם בצרותי מבלי שתרצו להזיל דמעה.  אחרי שייבבתי לה במשך חודשים על מר גורלי לצורותיו, החלטתי לשלוח ידי בתארפית ההיתול הזו שכה הטיבה עם בימבלונת.  אז הנה לכם.

---

חיי מורכבים מכמה חזיתות מלאות עניין וחומר לטלנובלות אוסטרליות עטורות פרסים (כמו למשל, "פרס העלילה הסבירה ביותר עם יותר משתי תקומות לתחיה"), ולשמחתי כל החזיתות הללו משלימות זו את זו במגוון של אירועים מעוררי ייאוש ומחשבות על איבוד עצמי לדעת בשלל צורות.

 

ראשית, בן זוגי האהוב הוא אמנם אדם נפלא וחביב, אבל יש לו שני חסרונות מרכזיים - הבת הגדולה והבת הקטנה. 

הגדולה זו היא יצור אומלל, החולקת מלא-חופניים מתכונתה זו עם כל המתקרב לסביבתה.  אמנם, יש לגדולה שלל חברים, ואף בנזוג/חבר/ארוס, אך כדי לפצות על כל השפע הזה אין לה כישורים חברתיים או נימוס בסיסי.  וכך יוצא שבהגיע הגדולה אל ביתנו שנרכש בעמל רב, היא נוהגת בבית כאילו היה מקום משכנה החוקי ואין בלתו - היא פוצחת בשאגות קרב לכל עבר, רודה באחותה הקטנה בדרישות ועלבונות, ואינה חוסכת שבטה ממייקל.  כדי להנעים על האווירה היא מסרבת להיכנע לתכתיבי הנימוס החברתי, נמנעת בעוז מלשבת, להתכבד במיני מאכל ומשקה המוצעים לה (ודמותה מוכיחה שסירוב זה נדיר הוא בחייה), ובעיקר - נמנעת מכל צורה של הכרה בקיומי, משל הייתי מדינת ישראל והיא - עשרים ושתיים מדינות ערב.

 

את בעיית הגדולה ניסינו לפתור בצורות מצורות שונות, החל בחביבות יוצאת דופן מצידי וכלה בהתעלמות נגדית, ולבסוף הגענו למסקנה שקצו כל הקיצין, ומוטב לכל הנוגעים בדבר (ובעיקר, אני) אם הגדולה תנותב בעדינות למקומות מפגש אלטרנטיביים.  וכך, כטוב ליבה במקדונלדס, החלה הגדולה משפרת את יחסיה עם מייקל פלאים, ואני מצידי - ככל שירדה רמת האינטראקציה ביננו, כך רווח לי יותר.

 

(אני מבינה שהעניין קשה לגדולה.  מבחינתה, הוריה זה עתה נפרדו, ואביה בזרועות אישה אחרת הוא בוודאי לא מחזה מרהיב.  לא זו בלבד, אלא שאמה חולקת את רגשותיה הכנים בדבר מייקל עם כל מי שאינו נע מהר מספיק מטווח שמיעה.  הרי אמא יש רק אחת.  חוץ מזה, לא זו בלבד שהגדולה ידעה על הקשר ביננו עוד טרם הפרידה, אלא אף עודדה את מייקל במפורש לצאת מנישואיו וכמה שיותר רחוק לרווחת כולם, וכעת התוצאות מן הסתם מעיקות עליה בתחושה יהודית עד מאד, הלא היא האשמה.  לקח זמן עד שמייקל הזדמן לומר לה שהפרידה, גם אם נתמכה על ידה, לא היתה באשמתה, שהפרידה למעשה תוכננה שנים קודם לכן, שידה של הגדולה לא היתה במעל. אבל מסרים כאלה שומה עליהם להיתמך חזור ותמוך בטרם ייקלטו סופית).

---

החסרון השני של מייקל היקר לי היא הקטנה, והיא הציבה בפנינו אתגר מעיק הרבה יותר.  הקטנה פצחה בחיי מין פעילים בגיל 15 המופלג.  יש שיאמרו כי אין כאן מקום לתמיהה, מה הרבותא בבחירה זו של נערה בת חמש עשרה בעולם המערבי, ובמיוחד בארץ משתרמטת כמו אוסטרליה?  ואמנם גיל 15 אינו נדיר הוא לפתיחה מסוג זה, אלא שבקרב חברותיה של הקטנה היא החלוצה, ואנחנו חשדנו שאין לקטנה את הבשלות הנפשית הנדרשת להתמודד עם השלכות ההתמודדות עם סקס.

(לפתוח רגליים כל אחת יכולה.  אבל גם לפתוח רגליים, גם להימנע מהריון, גם לשמור על איזון בחייה האישיים ועל הישגיה בלימודים  -ובכן, זה דורש קצת יותר תחכום).

ואכן, אשר יגורנו בא במנות קטנות אך קצובות.  ראשית, הקטנה גידלה לעצמה אטטיטיוד כיאה לטינאייג'רית שמשוכנעת שהיא-היא זו שהמציאה את הסקס.  שנית, היא החלה נעדרת משיעורי בית הספר (אני אישית לא רואה בכך סיבה לשבר.  הקטנה בהיותה בכיתה יו"ד ניגשה אלי פעם וביקשה עזרה בפתירת בעיה מתמטית סבוכה - כיצד מחשבים את שטח הפנים של גליל?).  בתי הספר כאן התחברו בשעה טובה למאה העשרים ואחת, והם שולחים סמס יבשושי להורה שילדו נעדר מבית הספר, ולאחר כמה היעדרויות מסלקים את התלמיד הסורר עד לבירור.  שלישית, הקטנה החלה משתלטת על הטלפון והאינטרנט לצורך מריבות בלתי פוסקות עם החבר נוסח "תיכון הלבבות השבורים", ולקינוח - היא נכנסה להריון.

להיכנס להריון לפני גיל 16 - מילא.  כלומר, זה לא כל כך מילא, זה בעיני אפילו דבר די מחריד, אבל גם בנעורי היו לי חברות שפצחו בחיי מין פעילים בעודן קטינות חוקית, וגם בינהן היו כאלו שהרו טרם זמנן.  אבל היה ברור לכולנו חד וחלק, שבגיל 16 המופלג להביא ילד משול להתאבדות של החיים שרצינו, ולכן הזדרדזנו למצוא דרך דיסקרטית לעשות הפלה.  השאלה היחידה שהתחבטנו בה היתה האם כן או לא לספר להורים  (ובמבט לאחור, הבחירה שלא לספר היתה אחלא של בחירה, כי ריבון עולמים כמה כאב ראש!).

אבל לא כך הקטנה.  הקטנה, ראשית חוכמה, סיפרה לאבי התינוק.  משזה הגיב כיאה לראש משפחה אחראי (קרי, החוויר, התעלף, התעורר, צווח, זחל על הריצפה, טינף את מכנסיו, צווח שוב וחישב את המסלול המהיר ביותר ממקום הימצאו למרכז טימבקטו), החליטה הקטנה שהם צוות ראוי לגידול תינוק במו עצמם, ופנתה לתכנון שאר חיי המשפחה.  ראשית, היא אירגנה לעצמה את סדר היום ("אני אפרוש מבית הספר לשנה חופש כדי לטפל בתינוק"), שנית, מקום מגורים ("כל עוד אני אעשה את עבודות הבית, אבא ייתן לי להישאר אצלו"), ושלישית, אסטרטגית חינוך לטווח ארוך ("אחרי שנה, אמא תתפטר מהעבודה שלה ותטפל בתינוק בשבילי").

אלא שלקטנה יש יותר מזל משכל, והגוף שלה החליט שטימטום כזה הוא יותר מדי בשבילו והפיל את התינוק.  מדובר בשבוע הראשון של האיחור במחזור, כך שייתכן ולא היה הריון בכלל, אבל מה זה משנה?

אותי אישית מאד הטרידה הנכונות של הקטנה להפוך את סידרי עולמנו, אבל את מייקל בעיקר הטרידו השקרים.  וזה עניין מצער בפני עצמו, מפני שהקטנה, ובזה אני די משוכנעת, לא אמרה מילת אמת אחת מאז הגיעה לגיל שלוש.  מה אפשר לצפות מנערה שגודלה על ידי אמא בריטית?  והלכה לתיכון לאומנויות הבמה?  שם השקרנות משובחת חדשות לבקרים כיכולת משחק?

ואכן, הקטנה שיכללה את כישורי השקרנות שלה לדרגת אומנות וירטואוזית, וניצלה יכולתה זו להשיג לעצמה שעות פרטיות בחדר העבודה, כדי לשלוח לאהובה תמונות עירום שלה באינטרנט.

היא אולי שקרנית מיומנת, אבל לא מאד חכמה בשאר המובנים, וכך יצא שאת תמונות העירום שלה גילתה אמא שלו.

 

כעבור כמה חודשים של מריבות וכעסים, שקרים וחיכוכים, התקפות ועצבים - נמאס. הקטנה עברה לגור עם אמא שלה ובא לציון גואל.  אמנם הנטל הכלכלי כתוצאה מהצעד הזה מעיק הוא, ומייקל בעיקר עצבני משום שהנטל הולך מיד לידיה של האקסית אבל:

1. החדר שהשכרנו לעזיז הסעודי מכסה בדיוק את עלות השינוי הנ"ל.

2. טוב עשרה סעודים כעזיז מאשר הקטנה.

3. בעוד שנתיים נחדל לשלם.

4. האקסית עד אז תבזבז את כל הכסף על פריטים חיוניים ונחוצים כמותם אפשר למצוא רק באיביי.

5. ואנחנו עד אז כבר נהיה רחוק רחוק בשלבים של לחסוך לבית ספר בשביל הילד (יען כי בתי ספר פרטיים פה עולים יותר מאשר שכר לימוד אוניברסיטאי, ריבון עולמים).

 

---

לבד מחיי המשפחה העשירים המגוונים את חיי, יש לי גם את מקום עבודתי שתפקידו לטפל לי בבעית הלחץ הדם הנמוך.  אחרי הביקורת המטופשת של הראש, אמורים אנחנו, קרי, הכבאי, התומכת ואני, להיפגש כולנו ולדון בתוכנית פעולה לקידום הדוקטורט שלי.

אני אישית, קצה נפשי בעבודה עם הכבאי.  באמת.  מספיק.  האיש, באופן חד משמעי ובלתי נתון לויכוח, על סמך נתונים ממקורות שונים ובלתי תלויים, דביל.  אני, וגם זה לא משתמע להרבה פנים, אין לי סבלנות, יכולת או מיומנות הנדרשים להתמודד עם כגון דא.  מה יהיה בסופנו? מי יידע.  מחר פגישה משותפת לכולנו ואני מקווה לצאת ממנה בנזק מועט ככל האפשר.

לקראת הפגישה שלח לי הכבאי מייל מנומס ושאל למעשי בימים אלו, שכן עיניו לא שזפו את נוכחותי מטוב ועד רע מאז המצגת ההיא שלי (וזאת מפני שהתחמקתי ממנו).  השבתי שהתומכת ואני עובדות על מאמר, ובתגובה שלח הכבאי מייל ארוך ומייגע בן כמה עמודים, מלא טרוניות מטופשות על התחום שבחרתי לפרסם בו, על השאלות שבחרתי לשאול, ועוד כהנה אמירות אוויליות שעוררו בי רצון עז לשלם לאח השיכור של מייקל חמישים דולר כדי שיעלים את הכבאי מעל פני האדמה וידאג שזה ייראה כמו תאונה.

 

אחרי שחשתי פאניקה רבתי, בעיקר לנוכח העובדה שמעתה עלינו לשלם מזונות, הגעתי למסקנה שבמקרה הכי גרוע - אמצא לי עבודה.  חיפוש קצר באינטרנט העלה שיש שפע של חברות היי טק במחוזותינו שרק מתחננות לבעלות הכשרה ממורמרות כמוני שיצטרפו לצוות התמיכה קצר הסבלנות שלהן.  וכל זה תמורת משכורת עצובה בדיוק כמו המלגה שלי. 

---

ומכולם הגדילה לעשות אמא שלי, שקצה נפשה בדיאלוג שפוי (יחסית) איתי והיא החליטה לחזור לתקשורת כנה ואמיתי איתי.

בתגובה לאימייל שלי, שבו איחלתי לה יומולדת שמח ושאר ברכות, אמא שלי בחרה לצלוף בי ממיטב עלבונותיה ולתאר בצבעים חיים כמה אני אדם רשע, מנוול וגועלי, על שאיחלתי לה יום הולדת שמח.  אמא שלי מצהירה שם שהיא מזה זמן-מה משתפת אותי בסודות כמוסים מחייה (כמו לדוגמה, העובדה המרתקת שהיא נחתה בארץ בערב פסח ולא מצאה מונית שתיקח אותה לביתה), אבל שאני לא חלקתי עמה ולו פרט אחד מחיי שלי, והאם לא ברור לי שכל קורותי הן עונש מאלוהים?

בהיותה אדם בשל נפשית ובוגר רוחנית, אמא שלי נכשלת לחלוטין לראות את הקשר שבין גישתה המפרגנת והאוהבת לגבי המידע שכן יש לה על חיי, ובין חוסר הרצון שלי לחלוק עמה פרטים מחיי אלו.

ברגעים אלו אני מתלבטת בין לענות לאמי משהו שטחי ורדוד נוסח "שתהיה לך זו שנה נפלאה מלאת בריאות וכושר"  ובין לתאר את העלבון המשתקף מדבריה. 

ברור לי שאין לדברי השפעה של ממש על מעשיה של אמי, ושהיא תבחר תמיד להגיב מהרהורי ליבה המתוסבך. 

ובכל זאת - מי יודע? אולי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים?  אולי בסופו של דבר, הבריאות תנצח?  אולי כן יש אי שם משהו שאפשר לעשות כדי שאמא שלי תהיה יותר שפויה?

 

כמה שאני נאיבית....

---

יש לנו תאריך לחתונה - בערך. אמצע ינואר.  אנחנו צריכים לארגן רשימת מוזמנים.  מי מגיע?

 

נשיקות,

פארה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 16/11/2008 23:56, בקטגוריות דע את עצמך, כאבי גדילה
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-22/11/2008 03:12

31,185