שרבטת ממאירה

ראשונה היתה סשינקה היקרה לי עד מאד.

אחר כך עשתה זאת גם חבצלת, וחשבתי לי, טוב נו. אם הקהל כל כך רוצה למה לא.

ואז גם ערן, וכבר התחילה להסתמן בעיה כי אין לי כל כך הרבה אנשים להעביר להם,

וכדי לחתום את העסקה גם קוראת מחשבות.

אז אני מודה לכולכם על תשומת הלב וההכרה, וגם על הרמיזה שאתם מתעניינים לשמוע עלי עוד פרטים (למרות שבממוצע, בפוסט, אני כותבת על עצמי חמישה דברים שלא ידעתם, אז למה להגביל לשלושה למה),

אבל:

כמו שצה, גם אני מתעבת מכתבי שרשרת, וטרנדים מהסוג הזה לא משמחים את לבי. יותר מזה, אני רואה בזה מן תרבות-בלוגים שכזו -כמו השאלונים למשל - של לדרבן אנשים לכתוב, והרי לי תמיד יש מה לכתוב. בשביל זה פתחתי בלוג, כי היה לי מה לכתוב.

אז אני אכתוב על עצמי דברים שלא ידעתם. מי שבא לו לספור מוזמן.

• אני מתה על קישואים. בכל צורה.
• אלא אם כן יש בהם טחינה.
• כי טחינה, ניחשתם נכונה, אני שונאת.
• על כל נגזרותיה. כולל חלבה.
• את "אלכס חולה אהבה" ראיתי לראשונה בגיל עשרים ושלוש, ומצאתי אותו הרבה פחות מצחיק מאשר הדקלומים של חברי לכיתה ו'.
• את "גבעת חלפון" ראיתי לראשונה בגיל עשרים ושבע, ורק אז הבנתי מה אנשים אמרו לי בכל השנים שלפני כן.
• אני חובבת גדולה של שליטה עצמית.
• לכן, בגיל חמש עשרה לימדתי את עצמי להרים גבה אחת.
• ובגיל עשרים ושש, לנפנף בנחיריים.
• אבל אני לא מרגישה את תנועת הנחיריים, אז אני צריכה פידבק לגבי התנועה שלהם. או לשים אצבע לצידם, או להסתכל במראה.
• בגיל שלוש גרתי בקיבוץ.
• באותו גיל התעקשתי ללמד את עצמי שיווי משקל, וללכת על אבן השפה של המזרקה ליד חדר האוכל, בלי ליפול פנימה.
• זה אף פעם לא עבד.
• אני פתי מאמין לכל דבר, ולכן השתמשתי במשפט "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני" כדי לזכור איפה צד ימין ואיפה צד שמאל. הייתי אומרת לעצמי "ירושלים" ומיד נזכרת איפה צד ימין.
• ואחד על גבי - גבי מתקשה להתעורר עוד מילדות. באיטליה היינו צריכים לקום ביחד וכדי להקל עליו את הדבר הייתי קמה ראשונה ומכינה לנו שתיה חמה וקרואסונים עם ריבה. בהדרגה זה הפך להיות מעין "זמן בוקר ביחד", או כך לפחות חשבתי. יום אחד הכנתי את הכל כהרגלי, ואז גבי שאב את הקפה, תקע את הקרואסון, ואמר: "לא נראה לי שאני אלך היום לעבודה. אני אגיד שאני חולה" וזחל חזרה אל מתחת לשמיכה.
• באוסטרליה הוא קם לפני ואני ממשיכה לישון. שידע לו.

אז מי שרוצה שרביט (יש לי פה שפע, כמו שאתם רואים) - יפנה נא אלי בתגובות, במייל, יעשה לינק לקטע או סתם יכתוב "נטלתי שרביט מפארה" ויכתוב על עצמו מה שבא לו. רק אחד אני אעביר הלאה בעצמי, לעדי היקרה לי, כי היא אוהבת לכתוב על עצמה.  

אני אחזור מיד לשידורי הרגילים.

בדד

אני מרגישה כל כך לבד. כבר כמה ימים לא פניתי לאף אחד במסנג'ר, ואף אחד גם לא פנה אלי.

המעבר לחו"ל, ככה אני מרגישה, הוא תירוץ. יש שפע של אנשים שחיים בחו"ל והחברים שלהם מארץ המוצא לא שכחו אותם. אצלי כנראה משהו בקשרים שאני יוצרת לא מחזיק.

אתמול היה יום גרוע במיוחד. חזרתי היתה עם כאב ראש נוראי ונשכבתי בבכי על המיטה. ניסיתי לחשוב איך אני מרחיקה ממני אנשים תמיד ואיך להפסיק את זה. אני בטח מתישה עם כל הצורך הזה שלי לדעת הכל ולהיות תמיד זאת שיש לה תשובה.אני בטח לא נעימה עם כל הביקורתיות שלי. בטח כבד להיות עם הרצינות שלי כל הזמן.

נמאס לי. נמאס לי להתחנן בפני אנשים שיהיו איתי בקשר. בגלל זה לא פניתי לאף אחד במסנג'ר. לא רוצים - לא צריך. לי נמאס.

עוד שבוע הפגישה הראשונה עם הפסיכולוג, אני מקווה שיהיו לו תשובות בשבילי, או לפחות שאלות מנחות. מנסיון, הרבה פעמים אנשים מבחוץ רואים בדיוק מה הבעיה, ומי שבפנים עיוור לה לגמרי.

גבי העלה הצעה לעזוב את העיירה ולעבוד לעיר הגדולה, כי יש שם ישראלים ואיתם יהיה לי קל יותר ליצור קשר. בנתיים זה לא מעשי ממילא, אבל לא נראה לי שזה יעבוד. באיטליה היו לנו שכנים ישראלים, קומה מעל. אהבנו אותם מאד, עם האישה היה לי כיף מאד לדבר ואני יודעת שגם היא אהבה אותי, אבל היא מעולם לא התקשרה אלי. לא פנתה אלי במסנג'ר, אפילו שהיינו שתינו אונליין עשרים וארבע שעות. הייתי זוכה לדבר איתה רק כשהיינו יוצאות להליכה. גם היום אם אני מתקשרת אליה היא מדברת איתי בשמחה, אבל היא לא פונה אלי בכלל.

עם שאר הישראלים נפגשתי רק במפגשים המוניים. לא נוצר לי קשר עם אף אחד מהם. תמיד הייתי צריכה ליזום בעצמי כדי שיתקיים קשר. נמאסה עלי החד צדדיות הזו.

כנראה שזו אני, הלוואי והייתי יודעת מה בי בדיוק. כדי לשנות, או כדי להשלים עם זה, מה שיותר מתאים לי.

תקופת המטלות בעיצומה, הנציג האוניברסיטאי הבטיח לעזור לי ככל יכולתו לארגן קורסים לסמסטר הקרוב, כדי שנוכל לסיים את התואר מוקדם יותר. היאוש שלי גלוי, גלוי הרבה יותר, ואוסטרליה עושה את הכל יותר נוח. לי זה עדיף.

אבד - כוח

אין לי כוח, אין לי אנרגיות לכלום.

אחרי ההלוויה התקשר צבי, אבא של גבי. אפשר לומר שצבי התנהג בחוסר רגישות, מפני שצבי דיי מאותגר רגשית, ואפשר לומר שאני הייתי במצב של עודף רגישות, כי אני בהחלט מאגרת רגשית. צבי סיפר על ההלוויה ותיאר איך לקחו אותו על אלונקה ואחר כך קברו אותו ואני התפרקתי לחתיכות. הספקתי לסיים את השיחה איתו ולהגיד שני מעבירה את הטלפון לגבי ונשפכתי בבכי על המיטה. בכיתי את כל הקישקע במשך איזה שעה. התייפחתי ויבבתי בשקט, עד שגבי גמר לדבר והתיישב לידי.

אחר כך חזרה גם החברה שלי הביתה ודיברנו במסנג'ר, היא תיארה את ההלוויה מהצד שלה, כולל זה שצבי עזר לשאת את האלונקה פעמיים (צבי אדם מאד צנוע, הוא לא סיפר לנו את זה) ואמרתי שמסכן צבי עם כל הבעיות גב שלו, מזל שאבא שלי כזה קטנצ'יק. היא אמרה שגם הבן שלו קטנצ'יק, שהיא זיהתה אותו ישר. הוא לא אמר עליו קדיש. לא יודעת למה.

ההכרה התחילה לחלחל, שהוא איננו. שהוא מת. שקברו שם גופה ולא את אבא שלי. טוב שלא הייתי שם, לא הייתי עומדת בזה. לא הייתי יכולה להסתכל באלונקה עם הגופה שלו עליה. הייתי נקרעת מצרחות. אני בנאדם מאד שקט בדרך כלל, אני לא אוהבת להרים קול. האירוע הזה... היה מוציא ממני כל מה שבדרך כלל בפנים. לא משחרר, מאלץ.

למחרת קנינו נרות-על-תקן-נשמה, כי גבי אמר שיש מנהג כזה של להשאיר נר נשמה דולק במשך כל השבעה. לשבת שבעה לא נראה לי מתאים, לא רק עניין של ביולוגיה ושל עבודה, יש בזה משהו סגפני במקרה שלי. אני סתם אשב לבד בבית, לא יהיו הרבה מבקרים. הנר דולק בסלון, אור כתום. מקווה שלא תפרוץ שריפה כשאני בעבודה, אולי כדאי ליידע את השכנים.

רוב הזמן אני בהכחשה. זה נורמלי, אי אפשר לחיות עם הכרה מלאה ומודעות כל הזמן. רוב הזמן אני כאילו בסדר. ממשיכה בחיים, הולכת לעבודה, הולכת לקניות, מדברת עם אנשים, מתבדחת. לובשת שחור, למרות שזה עניין של נוצרים. לא מתאים לי להתהדר בצבעים אחרים עכשיו.

נזכרת כל הזמן בעוד דברים שרציתי לשאול, אירועים שעשינו יחד ואני לא זוכרת עם מי, אצל מי. כל מיני חברות שלו שהתארחנו אצלן. לאבא שלי תמיד היו חברות, הוא טוב מאד עם נשים. הוא יודע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון ובטון הנכון. זה לא תמיד עניין רומנטי. חברה שלי אמרה שהיו המון נשים בהלוויה. היא אמרה שהן לא בכו כמעט, לא שמעו אותן. אני אמרתי שאולי לא היה להן נעים, ליד אישתו שכל הזמן שוכחת להוסיף "לשעבר".

אין לי כוח לכעוס, אין לי כוח להתאכזב, אין לי כוח להיעלב. חברים שידעו שהוא מאושפז ולא שאלו מה קורה, הנכדה שלו, שיומיים אחרי עלתה מולי במסנג'ר עם השאלה: "את יודעת שסבא מת?", בנות משפחה של גבי שהתקשרו "לנחם", ובדרך תוקעות כל מיני הערות שגם בלי להיות יתומה אין לי כוח אליהן.

אני רוצה להתקשר לדודה שלי, באוקראינה. בעלה נפטר לפני כמה חודשים ורק מסרתי לה תנחומים דרך קרובי משפחה אחרים. עכשיו אני יודעת איך לדבר איתה. אני לא מפחדת יותר.

אנשים כאן עדיין מדהימים אותי. ההורים המאמצים משתדלים לעזור, לפנק, להקל. הכומר של הכנסיה שלהם (האמת, הכנסיה שלהם לשעבר - הם בתהליך ממעבר לכנסיה אחרת) התקשר לנחם, ואנחנו לא מכירים כל כך טוב. בעבודה לא מדברים על זה, רק אישה אחת, שיותר קרובה אלי. השאר לא מדברים, אבל הרוב נזהרים.

עכשיו זה להתרגל לחיות עם הגעגועים. עם החוסר. עכשיו החלק הכי קשה.

מחר יום חופשי, שאני מבלה עם האמא המאמצת. נלך לקניות של בגדי קיץ, כי החורף נגמר. ולא דקה אחת מוקדם מדי, לטעמי.