ענווה

אולי כדאי לי התחיל לתרגל את זה.

 

---

הכל התחיל מזה שרציתי להיראות מהממת. אני לא יכולה להסיבר למה היה לי חשוב להיראות מהממת, להכנס לבושה במשהו ומאופרת ככה שכולם יפלו על הרצפה. הרי אף פעם אנשים לא נופלים על הרצפה בגלוי. ומה כבר זה יתן לי, שכולם יהיו על הרצפה? גאווה מטופשת.

 

לבשתי מה שתכננתי, וגבי, בחוסר רגישות וחוסר הבנה של כוונותי, אמר משהו ומוטט לי את הבטחון העצמי. החלפתי שלוש מערכות לבוש לפני שחזרתי ללבוש המקורי, בחולצה אחרת. גבי כבר הבין (אחרי התגובה העצבנית שלי) שעדיף לא להעיר הערות הורסות וחסך ממני את ה "את הרבה יותר יפה בלי איפור".

 

רוב הגברים שהכרתי התנגדו נמרצות לאיפור. חיבה לאמת? תיעוב לאמא המתאפרת? קטונתי. אבל פעם אחת שמתי רק מסקרה, נראה היה לי שהיא עשתה לי ריסים ארוכות מדי ואני נראית זנותית. שאלתי את גבי לדעתו ותשובותו היתה: "את יודעת שאני לא אוהבת שאת שמה אודם". 

אפשר גם לפרש את זה כמחמאה, אם רוצים.

 

הגענו קצת באיחור ונתקלנו בג'ינג'ית. היא חיפשה את הבית של גרג עם פנס. זה מגוחך גם אם אתם מכאן. אין כאן תאורת רחוב מוצלחת, אבל עדיין, עניין הפנס היה מגוחך.

 

בפנים היו כולם, כולל ראש-בית-הספר, ששמעתי את השם שלה אבל אף פעם לא פגשתי. כולם ניסו ליצור אווירה נינוחה ומשועשעת, מה שהיה מוזר. כשאנחנו עובדים ביחד האווירה היא של היום השלישי במחנה קיץ. ופתאום כולם נראו רשמיים וזהירים.

 

מליסה ניסתה להיראות שמחה, אבל הילדים שלה חירבו לגרג את הבית והיא נאלצה לקום ולנזוף בהם כל כמה דקות. כל אחד הביא משהו לאכול, ומליסה הכינה בשבילי פשטידת תפ"א ללא חלב, בנפרד מזו החלבית שהיא הכינה לכולם. הג'ינג'ית ישבה לידי ופתאום הבנתי, שהיא הילדה השמנה והלא-פופולרית בכיתה, שהיא מרגישה בחוץ ולבד. שמליסה מסתכלת על גבי שם יד מסביב לכסא שלי, ומצטערת על הגירושין. שראש-הבת-ספר שואלת אותי שאלות בקול רשמי ואדוני כדי לשאוב מזה בטחון, ולא להרגיש זקנה בלה. שאני הכי צעירה והכי רזה וכולם יודעים על הריקודי בטן, והייתי צריכה להתלבש פשוט יותר ולהתאפר פחות. להצטנע.

 

אף אחד לא אוהב שמרחמים עליו, אני מנחשת, כי יש בזה משהו מתנשא. ומצד שני, נראה לי שעדיף לי להזהר בנוכחות אנשים שאני רואה אצלם את הקושי. לעזור להם להרגיש קצת יותר בטוחים בעצמם.

 

עוד משהו קטן לעבוד עליו.

 

---

 

משולם (שמבדוי) הוא אחלא בנאדם. אני מאד אוהבת אותו. אנחנו חברים כבר די הרבה זמן, מאז אחד התארים שלי. הוא הגבר היחיד שדיברתי איתו בפתיחות דומה לזו שדיברתי עם גבי. הוא יודע לא להיות שיפוטי מחד ולתת תובנה מאידך. באמת אחלא.

 

כמובן, אף אחד לא מושלם, אפילו לא משולם (השם המלא שמור במערכת). משולם קמצן.

 

אני לא מתכוונת "קמצן" נותן רק עשרה אחוז טיפ (או, רחמנא ליצלן השם ישמרנו, לא משאיר טיפ). אני מתכוונת, חי בחרדה תמידית לגורל הירוקים בחשבונו. לדוגמה, משולם קנה פלאפון חדש אחרי שארכיאולוגים ביקשו ממנו לפנות את הישן כי אולי יש שם שרידים של דינוזאורים.

הוא לא הסכים להוריד מהתצוגה שלו את הפלסטיק.

במקום לשכור דירה, משולם התגורר בבתי עשירים בעיר מגורינו, כל אימת שאלו נסעו לחו"ל והיו צריכים בית-סיטר. הוא לא שילם שכר דירה או חשבונות, לפי ההסכם.

 

להגנתו של משולם - פגשתי מעט מאד הורים שהרגשתי שהם עושים דברים גרועים יותר ממה שאמא שלי מסוגלת. למשולם יש אח קטן וכמה דודים מצד אמא. האח הקטן הגיע לגיל מצוות, ואמו של משולם הזדרזה לטלפן לכל אחיה, לבכות באוזניהם על מר גורלה וקשייה הכספיים. האחים כמובן התגייסו להעלות את אחיינם הקטן לתורה ומימנו אולם, דיג'יי וזמר. הבר מצווה עברה בכבוד, התמונות צולמו, המתנות זרמו.

את הצ'קים, אמא של משולם שמרה לעצמה. משהו כמו עשרת אלפים.

 

בכל אופן, ויפגוש משולם עלמת חמד, ואחר כך עוד אחת, ועוד אחת. ואעזוב אני את ישראל, ויעבור משולם לגור עם מיידלע אחת שעוד לא החליטה מה היא רוצה להיות כשתגדל.

ויאמר:

מה זאת כי אשא אותה לאישה, וארנקי יהיה פתוח בפניה כגבול סוריה-לבנון. כל אשר חסכתי בעמל יומי יוקדש לקניותיה משולחות הרסן! חסכונותי לא יהיו הפקר!

 

ותאמר האישה: ככה? לא רוצה לא צריך, אני נוסעת לתאילנד ואתה אמן תמות יא מנייאק.

 

ותיסע לתאילנד, ויעלה גל גדול ממעמקי האוקיאנוס וישטוף בצונאמי אדירים את כל האזור. ויפלו קווי התקשורת ולא נודעו עקבותיה של האישה.

 

והיה באותם ימים חייתי בארץ המגף ינגף-שמה, הלא היא איטליה, ויום עבודתי עבר עלי בונציה. וישחו העכבורושים ויצעקו: "שבועות!!"

ונשוחח במסנג'ר.

משולם: שמעת על הצונאמי?

אני: שמעתי, לא תאמין מה הלך פה!

משולם: את יודעת שהאישה בתאילנד, נכון?

אני: וואלה! שכחתי.

משולם: כן, ולא שמעתי ממנה מאז שזה קרה.

אני: וההורים שלה?

משולם: גם לא. אנחנו נורא דואגים.

אני: באמת?

משולם: כן, המצלמה הדיגיטלית החדשה שלי אצלה.

 

ותשוב האישה מתאילנד ומצלמתו של משולם בידה. ויפול משולם על צווארה ויחטוף את המצלמה מידיה, ויתייפח - לעולם אל תלכי ממני שוב! ותטעה האישה לחשוב שהוא מדבר אליה, ותשוב אל ביתו.

 

והנה ימים באים וימים הולכים, ויודיע לי משולם כי נפל דבר, גמלה בו ההחלטה והאירה בו ההבנה, והוא נושא את האישה. ואפצח בקריאות מזל טוב וקולולולו, ואתהֵה, היהפוך כושי חברבורותיו?

והנה עוד ימים באים וימים הולכים, ויודיע לי משולם כי החתונה נקבעה לעוד שבועות מספר, ועוד בגן האירועים הכי יקר במחוזותינו. מפאת קוצר הזמן לא ביררנו לעומק את המהפך, ואיווָתר אני לבדי עם תמיהותי.

 

ויקרב יום החתונה עד מאד, ויעלה מולי משולם במסנג'ר וישאל לשלומי. ואשאלהו בתגובה איך הולך עם החתונה. ויאמר משולם - לא יודע, אולי זה לא היה רעיון טוב.

אבל הזדרזת כל כך לקבוע תאריך, ועוד בגן האירועים היקר, אמרתי לו. חשבתי שזה מה שרצית.

היה דיל, ענה לי משולם.

ובתמונות של החינה נראית כל כך שמח!, שאלתי

כי בדיוק סגרנו על הדיל, השיב משולם.

 

ויגיע יום הנישואין בכבודו ובעצמו, ויתאושש משולם, וישב על ברכות המזלטוב שלי ויאמר: יהיה אחלא.

רק תרחיק את אמא שלך מהצ'קים, אמרתי לו.

יש כספת, הוא ענה.

 

ותסתיים החתונה, ואשאל את משולם איך היה, ויאמר:

מה זה נהנינו. גם כיסינו את ההוצאות וגם נשארנו עם איזה עשרת אלפים. וגם, היה להם בגן אירועים פאשלה עם התאורה, לא שזה השפיע, אבל אנחנו הולכים לתבוע אותם וכנראה נקבל גם פיצוי. אין, היה אחלא, באמת.

 

וכנראה, שהוא הצליח להרחיק את אמא שלו מהכספת. סבבה לו.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 16/7/2006 03:09, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, דע את עצמך, ארצישראל
39 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-19/7/2006 13:13

התקדמות אישית

אף פעם לא סיפרתי לכם איך בכלל הגעתי לישראבלוג!

ובכן, בימי באיטליה, עת היה לי רע ומגעיל, פגשתי ישראלית אחת מעיר לא רחוקה, שעסקה כמוני בכתיבה בשעות הפנאי. שלא כמוני, היו לה הרבה יותר שעות פנאי, מה שיכול להסביר למה היה לה יותר קילומטראז' של כתיבה. למעשה, היא פשוט כתבה יותר ברצינות ממני וזהו.

כך התחלנו מחליפות כתבים ומציעות הצעות כתיבה זו לזו. בעיקר תיקונים סגנוניים, כי מה כבר ידענו אז. בעיקר אני.

היום הסתובבתי לי בין קבצי כתיבתי הישנים, וגיליתי סיפור שלה עם הערות שלי. נכלמתי עמוקות.

מילא הדרך שבה ניסחתי את הערותי, שאפשר בקלות לזהות בה שרידי חינוך רוסי נוקשה ואכזר,

גם עברתי על כלל מספר אחד של מתן ביקורת:

"ראשית ציין את הדברים החיוביים".

בכלל לא ציינתי את הדברים החיוביים! בושה לי.

 

מצד שני, היום לא הייתי מעיזה לתת ביקורת כזו, ככה שיש פה התקדמות.

 

בכל אופן, אותה ישראלית היתה זו שהציגה בפני את ישראבלוג ולקח לי זמן להבין איך זה בנוי, הדבר הזה, מי נגד מי, ושיש עוד בלוגים חוץ משל מרגי.

 

ואם את קוראת אותי במקרה, מֵלָה, אז סליחה.

---

 

גם עם ה"בוסית" הנוכחית שלי, שבתחילת יחסינו תיעבתי אותה ואיחלתי לה החלקה מקרית באמבטיה שתפתור אותי מעונשה, אני מזהה שיפור ניכר ביחסים, וזאת עוד לפני ששיחדתי אותה בחומוס.

בהתחלה הלכתי בגישת "התמודדות עם טינאייג'ר עוין" - צמצום מגע וחיכוכים ככל האפשר, תקשורת פורמלית ומרוחקת (רצוי באימייל), והפגנת בגרות מאופקת. וואלה, עבד.

אחר כך עלה בדעתי שולי היא חווה מה שנקרא "טינאייג'ריות של מבוגרים", קרי, גיל המעבר הנשי. כאן בארץ הפלאות לא נהוג להתערב במהלך הטבע ולסייע לאישה במצוקה בהורמונים משמחי-לבב אנוש. כאן מעדיפים לתת לאישה לאמלל את כל סביבתה בכמה שיותר התקפי זעם. אולי זה בגלל שחסרה להם דרמה בחיים, אולי זה נגד מצוות אלוהים. לכו תדעו.

מה שזה לא יהיה, הגישה האמפתית המזוייפת שלי עבדה, ואני שמחה לומר שאין לי יותר עיקצוצים כשהיא חולפת על פני במסדרון.

אין ספק, אני מתבגרת לתפארה.

---

 

ההרצאה הראשונה שלי עברה ללא הפרעות.

מצד שני, היא גם עברה ללא תלמידים.

 

מתוך שני הסטודנטים שלי, איש לא הופיע. מחד - בעסה, מאידך - מה אכפת לי, הנה התפנו להן ארבע שעות ואני הלכתי לשופינג במרכז העיר.

גרג עדיין מפרגן וסבבה, אבל אני בספק אם זה מה שאני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה.

עוד לא נרשמתי, אבל כבר ביררתי שפע של פרטים לגבי דיפלומת יעוץ. לא חשוב מה אני אחליט לעשות כשאהיה גדולה, יש לי הרגשה שההשכלה הזו תביא לי שפע של תועלת.

---

 

הבדלי תרבויות

 

וֵגִ'ימַייט.

די במילה הזו לגרום חלחלה לכל ישראלי שביקר באוסטרליה.

מדובר בממרח ההתקפי ביותר על פני הפלנטה. טעמו כרוטב סויה מלוח ומרוכז במיוחד, וכך גם הצבע. יש לו מרקם גמיש כמו של ממרח שוקולד איכותי. ראו הוזהרתם.

הממרח מכיל בעיקר תמציות שמרים וירקות, כלומר הוא צמחי ומשופע בויטמין בי 12. כמו שכבר כתבתי בעבר - לגדל דורות של ילדים על החומר הזה, משול לייצור סדרתי של אנשים חייכנים ומלאי רצון טוב.

שיהיו בריאים תושבי ארץ הפלאות, ורק טוב שיהיה להם, הם אוכלים את הג'יפה המרוכזת הזו בתאווה כאילו היה מדובר ברוטב שוקולד, או סטייק איכותי.

 

לא, זה לא פוסט לועג להרגלי האכילה האוסטרליים.

 

אחד ממרצי בתואר הזה, בסמסטר הראשון-ראשון, נהג להסביר באריכות אינסופית דברים מובנים מאליהם. שיעוריו, לא זו בלבד שהתקיימו בסופו של יום ארוך ומתיש, אלא גם מוקמו באולם עם מזגן מקפיא וכסאות אינקוויזיטוריים. תיעבתי אותו מעמקי ליבי.

אני חושבת שיותר גרוע מהכל היתה העליצות הדוד-משה שקרנה ממנו. והכי הכי - מדי פעם הוא היה מפנה מבט אל ההודים השחומים ואומר להם:

"!why you happy little vegimites"

 

ואני חשבתי לעצמי - לא יכול להיות שגזענות כזו מותרת כאן.

 

שיתפתי את חברי לעבודה הנוכחית במחשבה, והם נקרעו מצחוק.

 

"האפי ליטל וג'ימייטס" זה חלק מפרסומת, הם אמרו לי מתוך חרחורי הצחוק שלהם, "זה ביטוי מקביל ל'שמח כמו ילד', לא שום דבר גזעני".

 

אני מסתכלת על המרצה ההוא אחרת מאז, אבל הוא עדיין מעצבן בעליצות של הדוד משה, ושום פרסומת לא תציל אותו מזה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 12/7/2006 09:11, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, דע את עצמך
31 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-22/7/2006 03:41

זמן לא מחכה לא עוצר לא נשאר

פעם, לפני הרבה שנים, הייתי בטיפול מוצלח מאד אצל נטע, המטפלת שמופלאה שחילצה אותי מיגון שאולה. היא היתה מטפלת נהדרת, אני הייתי מטופלת עובדת, הכל היה אידיליה. הלוואי והיה לי זמין טיפול כזה גם עכשיו, אבל לא בשביל זה כינסתי אתכם כאן.

 

התלוננתי לה על הלימודים שלי דאז. שנמאס לי. שאני כל הזמן עמוסה, ואחרי שהם ייגמרו יבואו עוד לימודים ובעצם כל החיים אני אלמד, ככה תמיד חשבתי בימי התבגרותי וככה חשבתי גם אז. ולראשונה התחיל להרגיש לי שלא מוצא חן בעיני ללמוד כל הזמן, ובא לי קצת חופש.

 

נטע אמרה שלימודים הם מדד להתפתחות עצמית, אבל גם מדד לבריחה. בעצם, ללמוד כל החיים זה להקדיש אנרגיה למשהו חיצוני, להסיט את תשומת הלב ממה שקורה בפנים החוצה. הסתכלתי סביב על כל חברי. מי שהיו עסוקים עד הצוואר ותמיד היה להם דחוף-דחוף איזה פרוייקט לגמור או נסיעה חשובה או "בדיוק עכשיו נורא לחוץ לי כי אני מנסה לסגור את התואר", באמת לא היו מהסוג שמתבונן פנימה.

 

אני מאד אוהבת להתבונן פנימה. אני מאד אוהבת שיש לי זמן ופנאי לעשות את זה. אני אוהבת את הריקודים שמגלים לי חינניות שלא ידעתי שיש בי, שמשחררים אותי מהדימוי העצמי הארוך, הזוויתי והגמלוני שלי. אני אוהבת לכתוב יצירות משל עצמי ולקרוא יצירות של אחרים. לבחון מה הרגשות שמתעוררים אצלי, מה אני רוצה לעשות איתם, מה אני בעצם עושה. אני אוהבת לטפל בצמחים שלי, להרגיש שיש לי סבלנות לחכות שיגדל משהו שאי אפשר להגיד לו "נו כבר", ולראות שאני מצליחה לייצר משהו טוב, משהו חי, משהו יפה. שאני כוח חיובי. אני אוהבת לשוחח עם גבי ולשמוע על התנסויות שלו בעבר ולהכיר בו פינות שלא ראיתי, ולעקוב איתו אחרי השינויים.

 

באיטליה היתה לי שנה של מנוחה, והתברר שגם לא לעשות כלום לא עושה לי טוב. אחרי יומיים של חופש מעבודה, ובלי לימודים ברקע, הייתי מתמלאת ייאוש ותחושה של בזבוז. שהחיים עוברים אותי ואני לא עושה מהם כלום. אולי כי באיטליה לא רקדתי, ולא היו לי צמחים. זו דווקא היתה תקופת הכתיבה הטובה של חיי, ובאמת הרגשתי קצת יותר טוב. אבל היעדר חובות משאיר אותי בתחושה של ריק. ריק שכשאני עסוקה אני פשוט לא מרגישה אותו.

 

לא הייתי רוצה לעבוד במשרה מלאה, כבר אמרתי בהרבה הזדמנויות. הייתי רוצה לחיות במשרה חלקית לשם הכנסה, ולהינות מהפנאי ומהמגוון שיש לי בחיים. בגלל זה לא הייתי רוצה להמשיך ולהיות סטודנטית, ויחד עם זה לעבוד. זה יצמצם את שעות הפנאי שלי עוד יותר.

 

אתמול הייתי בהרצאה. כבר הייתי בהרבה מאד הרצאות בימי חיי. שלושה תארים, הרצאות רשות, הרצאות אורח. בכולן מצאתי את עצמי (באיזו יותר ובאיזו פחות) נודדת במחשבותי למקומות אחרים, לזמנים אחרים, לאירועים אחרים. בכולם הייתי צריכה לנזוף בעצמי ולהחזיר את עצמי לתלם.

לא הפעם.

הפעם ישבתי מרותקת, הערתי כמה הערות ושאלתי כמה שאלות, הקשבתי בפרצוף פעור להערות של אחרים, כי לא חשבתי עליהן בעצמי וחלק אפילו לא הבנתי בקלות. חלק מההערות שמרתי לעצמי, כדי לא להפריע להרצאה. לא היה לי שעון, אבל אילו היה הייתי מסתכלת בו בצער, ומקווה שהזמן יעצור וההרצאה לא תיגמר.

 

איך כל המבדקים פיספסו את זה, כל השנים, אין לי מושג וזה גם לא חשוב. הם פיספסו, אני פיספסתי, ואני הולכת שוב להתחיל תואר. להיות סטודנטית, לעבוד במשרה חלקית כדי להגדיל את ההכנסות. עוד ארבע, אולי חמש שנים נוספות, לפני שאתחיל לעבוד במה שאני רוצה, ומי יודע אם ההכנסות יגדלו. בדרך גם יהיה הריון (בתקווה) או שניים, וההוצאות יגדלו. המחשבה שביזבזתי עשר שנים מחיי, עשרות אלפי שקלים (או דולרים), ועכשיו אני מתחילה שוב מהתחלה, מציקה לי מאד.

 

ההרצאה היתה בעצם סדנת שיפור תקשורת ומערכות יחסים. מרצה אורח מאוניברסיטה אמריקאית טיזדילוכית כמו זו שלי. איש חביב ונעים, הרצאה שריתקה אותי ופתחה לי אופקים, מפגשים עם ראשי בתי הספר לפסיכולוגיה בפקולטה, שאפשר לדבר איתם על המשך הקריירה שלי. אני מתרגשת מההתחלה הזו, כי היא נראית לי סוף סוך התחלה של משהו שנכון לי, אבל היא מתסכלת אותי כי נמאס לי כבר להתחיל. נמאס לי להיות עמוסה. נמאס לי להיות עניה. נמאס לי להיות סטודנטית, אפילו אם זו הדרך היחידה שלי למקצוע שימלא את חיי.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 14/6/2006 03:35, בקטגוריות דע את עצמך
53 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-20/6/2006 16:13

31,186