על הברווז והצפרדע, ועל העתיד גם כן.

סגנונות

יש אנשים

שמסוגלים

לכתוב פוסטים קצרים

עם שורות קצרות

קלים לעיכול

קלים לבליעה

ובכל זאת, מעניינים.

 

אני לא.

---

עלילות ברווז וצפרדע*

תמיד תהיתי איך הם מתנהגים כשאני לא איתם.

אם אני איתם, מספיק שאני אתייחס לאחד - וכבר השני מבקש צומי.

אם אני רוצה שהם ישחקו יחד, אני צריכה לשסות אותם זה בזו. או יותר נכון, זו בזה.

ומזמן שאלתי את עצמי, וגם את גבי - האם כשהם לבד הם מתייחסים אחד לשניה, או שכל אחד בעיסוקיו, רובץ בפינה שלו, ישן.

כשהיינו לוקחים אותם לטייל, בלי רצועות, היה ברור שהם יחד. הצפרדע תמיד היתה רצה קדימה - סקרנית וחקרנית - והברווז היה מצטרף. הם לא היו נפרדים.

אבל הרי גם בטיולים אנחנו איתם.

מחלון חדר העבודה אני יכולה לראות את החצר האחורית, והם לא יכולים לראות אותי.

ראיתי שהם משחקים.

בדרך כלל הברווז, ששוקל כפול המצפרדע, קופץ עליה ומריץ אותה והיא מתרגזת ומאיימת לנשוך. זה מה שראיתי עד היום - כשאני נמצאת.

היום בבוקר, על הדשא בחצר האחורית, ראיתי שהיא רודפת אחריו, והוא כמו מבוגר עם ילד קטן - מתעכב קצת, נזהר לא להכאיב לה.

ואז שניהם נעצרים.

עומדים זה מול זו.

כאילו לא מתייחסים זה לזו, כאילו עוסקים בשלהם.

ואז אחד קורס, מגביה ישבן ופורש רגליים קדמיות, מכשכש בזנב, חורץ לשון,

והשניה מכשכשת בחזרה,

וזה סימן שממשיכים במרדף.

 

איזה כיף.

 

* ברווז - שם קוד לכלבנו האהוב, בן שש, עשרים קילו.

צפרדע - שם קוד לכלבתנו האהובה, בת אחת עשרה, עשרה קילו וחצי.

---

שמחה מוקדמת

הבטן אמנם הרבה יותר טובה מאשר בחודש האחרון, אבל עדיין רחוקה משלמות. אתמול אכלתי מהאורז המתובל שגבי הכין, ושוב נעלמו לי כל כוחותי והרגשתי רע. ביום שני אני אפגש שוב עם הנאטורופאת, אבל נראה לי שלא יהיה מנוס לא מאנדוסקופיה ולא מקולונוסקופיה.

אבוי לי.

---

התלבטות

לאחרונה אנחנו מדברים בהסתייגות על הטיול שאחרי התואר.

העלות מפריעה לשנינו. זו תהיה הוצאה של עשרים אלף דולר אוסטרלי, בערך. כולל קניה של רכב שיוכל לשאת אותנו מסביב ליבשת.

והרי אחר כך אנחנו אמורים להתחיל את חיינו - ללדת ילדים, לקחת משכנתא.

זה סכום גדול מאד לוותר עליו, רק בשביל טיול.

ובעניין מקום מגורים - הרבה אנשים מספרים לנו כמה טוב יותר שם בחוץ,

אבל לנו טוב כאן בפנים, בתוך העיירה.

נכון שלא בדקנו מה יש בחוץ,

אבל מה כבר יכול להיות?

מה, אנשים יתנו לנו בית בחינם?

עבודה תבוא ותידפק על דלתנו?

ותציע משכורת כפולה מזו שיש לנו כאן?

והאנשים, יהיו עוד יותר נחמדים מאלו שכאן?

זה לא הגיוני.

 

ומצד שני, הרי באמת לא ראינו.

 

אנחנו חושבים אולי לעשות טיול סמלי יותר. אולי רק צפונה מהחוף שלנו, כיוון שיהיה חורף והצפון חם. או אולי רק לנסוע לכמה אטרקציות תיירותיות, ודי.

או אולי לניו זילנד.

 

ואז לחזור לכאן ולהתחיל לצבור נסיון. אני כמרצה, גבי כמורה. ואחרי שנתיים שלוש נוכל להתחיל במקום חדש, בלי הרבה חששות. יותר קל למצוא עבודה כשיש נסיון.

 

אולי לא כדאי לוותר - אולי הטיול הוא הזדמנות שלא תחזור, עם משכנתא וילדים. כסף הרי בא והולך. להצליח נצליח בכל מקום. שנינו מוכשרים, שנינו טובים, שנינו יודעים את התורה. אולי עדיף לנסות ולהתחיל שוב מחדש, אבל האמת היא -

פשוט אין לי כוח.

אין לי כוח לעוד התחלה חדשה.

נמאס לי.

אני לא רוצה שוב למצוא חברים, שוב לברר איפה כל דבר נמצא, שוב לחפש דירה עם שני כלבים, שוב לגלות איפה ומה ואיך. נגמר לי הכוח. אני רוצה להכות שורשים.

 

בנתיים אין החלטה. "תתרכזי בלגמור את התואר", אומר גבי, "ואחר כך תתרכזי בלהשיג לנו תושבות. כשהכל יהיה מוכן, נחשוב על זה בראש צלול".

---

אולי הפוסט הזה משקף את מה שאני מרגישה לגבי עצמי - אולי אני רצינית מדי. אולי בגלל זה קשה לי למצוא חברות.

אנשים אוהבים קלילות, אתנחתא קומית.

ואני כל הזמן רצינית. זה המצב הטבעי שלי.

נכון, אני יכולה להתבדח ולבדר, אני יכולה לשעשע, אבל אני אוהבת את הרצינות.

ורוב האנשים לא.

בטח לא במידות גדושות.

 

אז אם אני מבדחת, ומתחברים איתי בגלל זה, אני לא מרוצה - כי זה לא בדיוק "אני" שאוהבים.

ואם אני רצינית - אז לרוב לא מוצאים בי עניין, כי זה מעייף. ושוב אני לא מרוצה, כי נשארתי לבד.

 

אין לי פתרון.

 

אבל ברור שאני הבעיה.

---

מה שכן - מצאנו רימונים.

 

הצד השלילי - ראש השנה יחול רק בעוד תשעה חודשים. מישהו יודע איך משמרים רימונים?

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 10/2/2006 09:11, בקטגוריות דע את עצמך
32 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-13/2/2006 13:01

אחריות

פסיכיאטר אמריקאי ממוצא יהודי, שיש לו כשרון כתיבה בסיסי, בשם ארווין ד. יאלום, פירסם כמה ספרים.

הגרועים שבהם בעיני הם "כשניטשה בכה" ו"על הספה" - יאלום ניסה לכתוב רומן ויצא לו משהו אמריקאי להחריד.

 

הטובים בעיני הם "תליין האהבה", "אמא ומשמעות החיים" וגם "כל יום יותר קרובים".

 

שלושתם ספרים המפרטים מהלך של טיפולים, בשפה ברורה, בצורה זורמת, ומשתפים את הקורא בתהליך הטיפול.

 

"כל יום יותר קרובים" שונה מהשניים האחרים ולכן מעניין. הוא סיפור של טיפול אחד ויחיד, מההתחלה ועד הסוף, מנקודת המבט האותנטית של המטפל והמטופלת יחדיו. המטופלת היא סטודנטית לספרות ומנסה להיות סופרת, אבל סובלת ממעצור בכתיבה. יאלום מחליט שהחוזה בינהם יכלול כתיבת רשימות על הפגישות בינהם: כל אחד יכתוב את רשמיו הוא. פעם בחצי שנה הם יחליפו רשימות וכל אחד יקרא את רשימות השניה.

בחלק הראשון של הטיפול בולט היעדר הסימטריה בין הרשימות: יאלום כותב ברור, עקבי, פשוט להבנה. הוא מחובר למתרחש בפגישה ונאמן גם לרגשות של עצמו. ג'יני, המטופלת, כתובת זרם הגיגי מצועצע ומעיד על נפש מפורקת. כמעט ואין קשר בין הרשימות שלה למתרחש בפגישה - היא, מה שני קוראת, מקשקשת. דברת אמריקאית אינסופית (ככה זה לפחות נדמה. למרבה השמחה היא סופית).

אחרי קריאת הרשימות ההדדית הראשונה, רואים קצת התקרבות שלה למתרחש בטיפול. הקריאה של הרשימות של יאלום מבהיר לה את הפער בינה לבין המציאות והיא קצת מתקרבת - דרך מצויינת לשקף למטופל את המרחק שלו מהעולם.

בהדרגה הרשימות שלה הופכות להיות נסבלות הרבה יותר, אבל הפער בין נקודות המבט נשאר מורגש - מן הסתם הוא קיים בכל טיפול, ומן הסתם בכל פגישה בין שני אנשים.

 

ליווי מרתק של תהליך שלם, ושל שני האנשים העיקריים השותפים בו.

(קוראת מחשבות יקרה, את מוזמנת לקחת את הפוסט הזה אם את רוצה, ולערוך ממנו מה שנראה לך).

 

למה אני מספרת לכם את כל זה? קראתי את הספר הזה בפעם השניה בחיי בנפאל. שכבתי חולה בקטמנדו, עם חום גבוה ובטן מודלקת, וגבי הביא קצת ספרים בעברית שהוא מצא באחת החנויות. שכבתי בחדר מלון נחמד שמצאנו באמצע קטמנדו הרועשת והעמוסה, עם כל ריחות הקטורת, עם השירים הזרים שבקעו מהרמקולים, עם האוכל המסוכן לי, וקראתי את הספר הזה כמה שיכולתי.

פתאום קלטתי משהו.

לג'יני הזו, הבחורה המפורקת לחלוטין הזו, לא היה כוח לבנות כמעט שום דבר בחיים שלה. היא היתה במערכת יחסים משתקת ופוגענית, היא לא הצליחה להביא את עצמה להעריך בעצמה שום דבר, היא לא ידעה לכעוס כאשר נעלבה, היא לא ידעה להזיז את עצמה לקראת חיים טובים יותר.

ולא קרה לה שום דבר רע. היא היתה ממשפחה עם שני הורים מתפקדים ואוהבים, אחות אחת, עם כסף (לא המון, אבל אף פעם לא חשה ענייה), עם אנשים סביב. אף אחד לא הכה אותה. אף אחד לא נטש אותה. אף אחד לא נגעל ממנה והתייחס אליה כאילו היא טפשה, רעה, דוחה.

ובכל זאת, ג'יני הזו, שבאותם ימים היתה באותו גיל כמוני, לא השיגה כלום ממה שהיה לי. היה לי את גבי ששכב לידי וקרא ספר של סטפן קינג, היתי באמצע טיול למזרח שרציתי לעשות, היה לי תכנון לנסוע לארץ אחרת ולראות אם אני אעדיף לחיות שם, היתה לי כוונה לשנות מקצוע.

 

נכון, ההורים שלה לא היו מושלמים. אמא שלה מן הסתם שיתקה אצלה לא מעט כוחות. אבל איך אפשר להשוות את ההידחפות של אמא שלה אל חייה, למכות, לשנאה, לטירוף של אמא שלי?

 

הרבה מאיתנו סוחבים כעס, סוחבים האשמה של מישהו בחיים. לי יש שני הורים שראויים למידה לא מעטה של כעס. יש כאלה שאח כזה או אחר פגע בהם. יש כאלה שההורים תמיד העדיפו את האחות ההיא, לא חשוב מה הם עשו.

 

אנחנו יכולים שנים לגרור את ההאשמות - בגללם, קשה לנו להצליח. קשה לנו להשיג מה שאנחנו רוצים. בגלל הפגיעה שהם פגעו בנו, בגלל הנכות שהם גרמו לנו, אנחנו סובלים.

 

אני לא מזלזלת בהטלת האחריות הזו. חשוב לזהות מי אחראי בחיים שלנו לתחושות שלפעמים הן מובנות מאליהן. אם את תמיד חשבת שאת טיפשה כי אחותך תמיד הצטיינה בלימודים ואת נאבקת על כל ציון, שווה לראות מאיפה זה בא, ואז לבדוק עד כמה זה נכון.

בשלב מסויים, שווה לקחת את האחריות אלינו.

נכון, ההורים תמיד העדיפו את אחיך. נכון, היו לי הורים חרא - הקלפים האלה שקיבלתי בסיבוב הזה הם קלפים גרועים. אין לאן להתחמק מזה.

אבל הקלפים האלו לא ישתנו. ילדות אחרת, הורות אחרת, סיבוב אחר - זה לא יהיה. לעבר לא חוזרים.

מכאן לא נותר לי אלא להסתכל על שאר הקלפים. על אלו שאני עוד יכולה להחליט לקחת מהחבילה. על בן הזוג. על המשפחה. על מקום המגורים. על העבודה. איתם זו כבר אחריות שלי לפעול נכון, והצלקות - בהן צריך כמובן לטפל, אבל בשלב מסויים, אין מה לעשות אלא לסיים את האבל על מה שלא היה וגם לא יהיה, ולהתחיל לחיות עם מה שיש.

---

וגם, הCD במערכת לא מזהה דיסקים.

מזל שיש עליו אחריות.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 5/2/2006 08:28, בקטגוריות דע את עצמך
42 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של דה-מונה ב-7/2/2006 12:55

תמונות קצרות וארוכות

מכירים את הקטע הזה, שזוגות שמתחתנים לוקחים צלם?

ואז, יש כאלה שגם משלמים קצת יותר לצלם כדי שיעצב להם אלבום חתונה?

 

אנחנו לא כאלה. אנחנו מתוך עיקרון (אבל גם קצת מחוסר כסף) אמרנו שנעצב לעצמנו את האלבום. בעצם, למה להיות שליליים. רצינו את החוויה של לעצב, רצינו את האפשרות לבחור בעצמנו מה להכניס ומה לא. מלא אלבומים של חברים לא ממש קרובים ראיתי, ששמו תמונות שלי בקלוז-אפ בעמודים הראשונים. ואני לא איזה דמות משמעותית. הצלם פשוט לא ידע, התמונה נראתה לו יפה - היידה, לאלבום.

 

רצינו לבחור בעצמנו אילו תמונות להכניס, רצינו לשלב גם ברכות מיוחדות של אנשים, אולי לכתוב פסוק או שניים שמתאימים לאווירה. רצינו לעבוד על זה ביחד, למשוך עוד קצת את החוויה המהנה ההיא של החתונה. לגזור את התמונות הטובות, להיזכר - כאן נשפך היין על השמלה שלי, כאן לאחיין שלי נגמרו הבועות-סבון, כאן רואים שאני נורא מתרגשת, כאן גבי כמעט נפל כשהניפו אותו על כסא.

 

חמש שנים וחמישה חודשים אחרי החתונה, סוף סוף הגענו לשלב החופה.

---

מצב הבטן משתפר קלות. תזונה סופר-בריאה ומנות קטנטנות כנראה פועלים את פעולתם. אני עדיין מחכה לתוצאות הבדיקות, כי אמנם יש שיפור, אבל שיפור קל. אני רוצה בטן המשולה למנוע פרארי, כדי שאוכל לגמור את מיכל הגלידה שבמקרר.

---

אני בתקופה מפוייסת משהו. לביולוגי עניתי למייל הדבילי ("התרגלתי ל לחשוב על עצמי", כמה פוסטים אחורה) בלי לרדת עליו ובלי להוכיח אותו. הסטתי את הנושא למצב בטני הלקוי ואכן זכיתי לשפע של עצות פולניות.

לאמא שלי שלחתי מכתב. קניתי תיבת דואר, כדי שהיא לא תדע את כתובת הבית שלי. שלחתי מכתב אינפורמטיבי וקורקטי, "אנחנו באוסטרליה, עובדים ואני לומדת, טוב לנו, שמחנו לשמוע שאת בסדר". אני מחכה לתשובה. אם לא תגיע תשובה תוך חודש אני אשלח שוב, כי הדוורים ברוסיה מאד אוהבים מכתבים מחו"ל - הרבה פעמים יש בהם כסף. אם אין בהם, הם לא מעבירים את המכתב בכל זאת. אז ניתן לאמא שלי להינות מהספק.

אין לי ספק שזה עניין של זמן עד שהתוקפנות תצא ממנה. ואז זו שאלה איך להגיב. אבל דיה לצרה בשעתה.

---

אני שוברת שיא של שהות מחוץ לישראל. לפעמים אני מתגעגעת לישראלים, אבל יש פורומים שבהם אני קוראת, והישראלים שם מסדרים את זה מיד. מדהים כמה מכוערים הם הישראלים המכוערים, ומדהים כמה הישראלים הלא-מכוערים רגילים אליהם.

---

ולכם, ישראלים בכלל-לא-מכוערים שלי, אאחל גשם. הרבה הרבה גשם.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 17/1/2006 12:55, בקטגוריות דע את עצמך
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-20/1/2006 02:17

31,186