מזל

אחרי התגובות, המיילים, הצ'אטים, שיחות הטלפון והשיחה עם גבי שבאו בעקבות הפוסט הקודם, אני מרגישה מבורכת.

אני מרגישה פשוט ברת מזל. מזל שאני לא צריכה יותר שום דבר מאמא שלי. מזל, שאני יכולה להרשות לעצמי פשוט להתעלם ממנה, אם אני רוצה. מזל שאין עוד קרובי משפחה משותפים לשתינו, שעלולים להרגיש נבוכים מכל הסיפור. מזל שאף אחד לא צריך להחליט או אני או היא. מזל שהחיים שלי לא כרוכים, אפילו לא בסיב אחד, בחיים שלה. מזל שאת כל תהליך הפרידה כבר עשיתי. מזל שיש לי את גבי. מזל שיש לי אותי.

 

זה מפתה לנסות ולסדר, כבקשתה, את כל עניין הירושה עוד בחייה. להעביר על שמי את הדירות-על-הנייר שיש לה ברוסיה, ולשכוח מעצם קיומה. העניין הוא שכבר יש לנו נסיון עם נכסים בארץ זרה. הדירה בישראל היתה סיוט, ואת ישראל לפחות אנחנו מכירים, מבינים, ואבא של גבי היה מוכן לעזור לנו עם הביורוקרטיה. דירה במערב-הפרוע-ושמו-רוסיה זה לא נכס, זה עול.

אני כותבת את זה כאן כדי לא לשכוח.

 

חברה אחת אמרה לי - את אמנם מבועסת מהאימייל שלה, כי את לא אדם אטום ולא אדם אדיש. אבל תראי איזה התקדמות. היו ימים שמייל כזה היה מפיל אותך לקרשים, גורם לך לבכות. עכשיו את רק מבועסת.

את צודקת, אמרתי לה. לא חשבתי על זה.

כשמבועסים, היא אמרה, לא חושבים על הצד החיובי.

 

אני חושבת שאמא שלי מבועסת כבר הרבה מאד שנים.

---

כרגע, אני לא רואה את עצמי ממשיכה לקיים איתה קשר. אין טעם. כל המטרה שלי בתקשורת הזו היתה לראות, אם היה יכול להיות אחרת. אני חושבת שקיבלתי הוכחה ברורה שניתוק הקשר היה הדבר הנכון. יהיו מי שיגידו שלא פעלתי מספיק ברגישות, שלא עיצבתי את המסר בצורה הנוחה לה לעיכול. אני חושבת שאילו היה שביב של סיכוי, הוא היה מופיע במייל הזה.

רוב האנשים מחכימים עם הזמן. הזיקנה והמוות המתקרבים מעוררים אצלם חשבון נפש. בידוד מבני משפחתם עשוי לרכך את עמדותיהם. לא ההורים שלי - במשפחה שנולדתי בה זה לא קורה. אז לא.

אין לי אשליה, אני לא חושבת שזה סוף פסוק. אני יודעת בבירור שאני אשמע עוד מאמא שלי. מצב הרוח שלה יתחלף והיא תכתוב מייל עליז ומבעבע כאילו כלום לא קרה. אחר כך היא תשלח עוד אחד. ואולי עוד אחד. אחר כך היא תתרגז שאני לא עונה, ותכתוב מייל כועס ונשכני. וחוזר חלילה. עד שיימאס לי ואני אחסום את הכתובת שלה, או עד שיימאס לה. הרי גם את ניתוק הקשר הראשון לכאורה יזמתי אני, אבל למעשה הוא נתמך פה אחד בידי שתינו.

 

לשמחתי הפעם יש לי תיעוד להתנהגות שלה. כוחם של אימיילים - אפשר לשלוח אותם לכל מי שיטיל ספק בבחירה שלי. זה יחסוך לי הרבה ויכוחים ותסכול.

איזה מזל.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 11/10/2006 11:59, בקטגוריות אופטימי, משפחה לא בוחרים
44 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-13/10/2006 09:55

תמונות וחידושים

גם הפעם ישולבו תמונות שמטרתן להעלות את הרייטינג והעניין. וגם כדי לשמח את fe שהביאה לי תהילת עולם. כמו כן, ישולבו שלושה דברים שלא היה לכם מושג עלי, כמו שהבטחתי לסשינקה לפני מאה שנה. כדי להוסיף מתח ועניין אני לא אציין מהם הדברים הללו ואתם מוזמנים לדלות אותם מתוך הפוסט.

ועוד, יהיו לינקים לפוסטים רבים מהעבר, ככה שאפשר להשלים חומר אם רוצים. אבל לא חובה.

---

עינטוזים

 

אתמול הלכתי לנַעָנֵעַ. הצטרפתי לבית הספר לריקודי בטן והתקבלתי בקבלת פנים חמימה. אספה אותי המורה היווניה תֵ'מִיס (שהאוזים כמובן רוצחים את שמה וקוראים לה "תמי" ועוד כהנה שיבושים). ת'מיס הנמוכה, העגלגלה והחביבה נולדה באוסטרליה לפני כחצי מאה, היא בת להורים יוונים שנולדו במצריים, אבל היא מכנה את עצמה יווניה. נשאר לי רק לקוות שהילדים שלי לא יכנו את עצמם רוסים (אם כי יהודים דווקא סבבה. זה סטייל עכשיו, שעתיים ישבתי והסברתי בעבודה מה זה "קבלה" ומה זה הגולם הזה מפראג. לא קשור).

 

בכל אופן ת'מיס רוקדת כבר עשרים שנה, ויחד איתה מלמדות עוד שלוש מורות, ויחד איתי היו עוד שתי תלמידות אוזיות מבויישות.

 

תמיד במסיבות כיתה, כשכל הבנות שמוצאן אינו מאירופה (ובכיתה שלי היו הרבה. הרבה - הרבה) עינטזו לקול סילסולי הטייפ הדפוק בפינה, עמדתי, מגושמת שכמותי, בפינה, עם כוס קולה (כן, אז עוד שתיתי קולה) והתפדחתי בשקט. להתפדח ברעש ניסיתי כמה פעמים וגיליתי מהר מאד שעגלגלות וחלקות התנועה המזרחית הם לי כהליכת החתול לגמישותו של רובוטריק.  ירדתי מהנושא.

 

כשעברנו לאיטליה עלו בי געגועים למזרחיוּת. בי. געגועים. עינטזתי בחדרון שלנו מאות פעמים לצלילי "אם ננעלו" של עופרה חזה אהובתי זצ"ל, וכל פעם שאיתרע מזלי להיקלע לאיזור המראה ברחתי משם כל עוד עינטוזי בי. אם ב"להתחבר לילדה שבך" עסקינן, הרי שזו היתה מחוברת אלי כמו קואלה שמנמנה לעץ.

 

ואז ביריד הבינ"ל גיליתי את בית הספר לריקודי הבטן. אני חשבתי ככה:

 

א. זה בית ספר, צריך להיות נחמדים לתלמידים ולא לצחוק עליהם שהם לא יודעים לרקוד.

 

ב. האוסטרליות עוד יותר אשכנזיות ממני (בכל זאת אני יוצאת המזרח התיכון).

 

ג. אני כזאת פדלאה שאני חייבת איזו פעילות גופנית, וזה נראה יותר כיף מחדר כושר.

 

לשמחתי, לא טעיתי. אמנם צחקו עלי שאני רזה (כי האוזיות בכל זאת יש עליהן. סימני האוכל הקלוקל ניכרים) ושאני נבוכה, אבל האוזיות האשכנזיות באמת לא ידעו מהחיים שלהן בעוד שאני עינטזתי בטבעיות והחלקתי על פני הרצפה כנסיכת המהרג'ה (אה כן. החוג לריקודי בטן יכול להיקרא גם "החוג לריקודים מכל מדינה שנראית לנו מפגרת").

 

חוק מזה היה להם דיסק עם שירים בעברית. מדובר כמובן בשירים איומים שחלקם ביידיש ("צ'ריבים, צ'ריבום") וגם ב"ירושלים של זהב" (הגנוב ? אני מעדיפה "המושרה"). הבטחתי להביא עופרה חזה זצ"ל.

 

עוד הבטחתי להזמין אלי את הבנות לארוחה ישראלית, כולן קפצו משמחה. עכשיו רק צריך לחשוב איפה להחביא את גבי אחרי שהוא יגמור לבשל.

---

תאנה חנתה בגהה

 

הכותרת באדיבות אבטיח.

 

(מה שתמוה הוא, שלא ראיתי פרחים. האם זהו בעצם ניצן? האם התאנה מתרבה ללא פרחים, כלומר ללא סקס? זה נותן פרשנות אחרת לסיפור על עלה התאנה מגן העדן, אתם לא חושבים?)

---

על הפסיכולוג חשבתי וחשבתי, והגעתי להרבה מסקנות שליליות.

אני לא רגילה לטיפול שבו המטפל אפילו לא מנסה להכיר אותי וזורק עלי כל הזמן ז'ארגון מקצועי. זה הופך כל מילה שהוא אומר לי עלי למזוייפת, וגם נותן לי הרגשה ש(שוב) לא רוצים איתי קשר, והפעם זה אפילו מישהו שאני משלמת לו! חשבתי להגיד לו את כל זה, ולשאול אם הוא מכיר מטפל/ת בעיירה שמטפלים בשיטה קצת יותר מבוססת-קשר.

עד כאן ביקורת שלילית.

עשיתי (לא באדיקות) את התרגילים שהוא נתן לי, חזרתי כמה פעמים ביום לעצמי, בקול רם, "אני חכמה", "אני יפה", "אני טובת לב", "אני מצחיקה" ,"אני רגישה" וכו' וכו'. הרגשתי מפגרת נורא.

כל פעם שהמחשבות שלי נדדו לכיוונים שליליים (כאלו שאם אני אתן להם להתגלגלת מעצמם הם יגיעו לאיזה חרא היתה הורתי, איזה בעסה שאבא נפטר, איך החברים שחשבתי שהיו לי מניאקים ואיך אני באופן כללי כשלון שלא מצליח להסגר על עצמו) עצרתי את הגלגול בכוח ולפעמים אפילו חזרתי שוב על המנטרה "אני עוצמה", "אני אינטילגנטית", "אני יפה", "אני מצחיקה", "אני אכפתית" וכו'.

 

ומה אגיד לכם, בסה"כ אני מרגישה קצת יותר טוב. אולי זה הקיץ שבא על שלושים מעלותיו, אולי זו החֵברה שמדי פעם מקיפה אותי, אולי זה הידיעה שהסמסטר מתקרב לסופו ואולי זה עוזר.

 

ממילא זה לא עולה לי כסף אז היום אני אפגש איתו שוב. הפגישה הבאה שקבענו תבוטל כי יש לי מבחן באותו יום, הפגישה שאחריה מן הסתם תיקבע לחודשיים קדימה, ככה שעניין, סביר להניח, יגווע מעצמו.

---

הפלפל גדל בהתמדה (אני לא שמה לינק! זה הפוסט שלפני הקודם. פשוט לגלול. באמת! קצת כושר!)

 

גם המנגו (את הציפרניים סידרתי סוף סוף)

 

פעילות לילדים - כמה פירות מנגו אתם רואים על העץ? בין העונים נכונה יוגרל מנגו תוצרת אוסטרליה.

---

אוטוטו רוששנה, אנחנו מתכננים ארוחה עם ההורים המאמצים ואני נורא מתרגשת. אולי כי אף פעם לא הרמתי ארוחת רוששנה, אולי כי אני מתחילה להרגיש בבית, ואולי כי חסרים לי חגים.

 

חסרה לי גם המשפחה, אבל שום דבר אינו מושלם.

---

סוף סוף, אחרי חודשים של ציפיה, חציל.

ותודה לטיפ של סנורקה.

 

חייזרים.

יש לי חייזרים בערוגת העגבניות.

 

אנא הודיעו לפנטגון.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 29/9/2005 01:56, בקטגוריות אופטימי
25 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-2/10/2005 04:45

יומולדת שמח

28.

ישראבלוג הציג אותי כבת 27 עד הרגע האחרון, איזו דיפלומטיות.

ראשונה לאחל מז"ט היתה אותה חברת ברוגזים-שולם, על הבוקר.

לעבודה, במקום עוגה, הבאתי מלוואחים, כדי להיות אתנית ומקורית. אחת מהמחשושות הביאה מחבת חשמלית, תיק-תק טיגנתי אותם, והגשתי עם רסק עגבנית שהכינותי במקרה מראש, וחומוס שגם הוא במקרה וגו'. מזל שהזזתי את היד בזמן, את הצלחת בקושי השאירו, כולל הבוס האפאתי שלי.

(הבוסית היותר גדולה: "מה יש ברוטב האדום? הוא ממש טעים."

אני: "עגבניה, שמן זית, מלח-פלפל, בצל ירוק."

בוסית גדולה: "הממ... זה נשמע מאד בריא."

אני: "כן, אצלנו במידל איסט אנחנו אוהבים להישאר בריאים ולהרוג אחד את השני בשיאנו.")

 

כשחזרתי הביתה, חיכה הרכב של האמא המאמצת בחוץ, ובלונים עם שלט במרפסת.

 

 

 

(את השלט הנראה טרוויאלי, גבי הכין בהיעדר צבעים מתאימים, מתערובת של פפריקה וכורכום, והשחור זה משחת נעליים)

 

אני כמובן הנחתי שזה מעשה ידי האמא המאמצת, ולקח לי זמן להשתכנע, לקול צחוקו של גבי ולתדהמתה ומבוכתה של האם. מרגע שהשתכנעתי היומולדת הפך הרבה יותר כיפי. בתנור גם היתה עוגה שחיכתה להיאפות.

הילדים של השכנים ראו בלונים, הריחו עוגה, ובאו להתעניין:

"למי יש יומולדת?"

"לי!"

"מזל טוב פארה!"

"תודה, תודה, רוצים עוגה?"

 

"כן!!!"

 

וכך נוצרה לה מסיבת יומולדת אמיתית, עם ילדים וכתמי שוקולד.

 

האמא המאמצת הביאה זוג עגילים שראינו יחד בסיבוב קניות והתקמצנתי לקנות, וגם 10 דולר, למקרה שאני ארצה זוג אחר.

 

אחר כך התקשרה חברת הנפש שקיטרתי עליה בפוסט הקודם, ודיברנו איזה שעה. אני יודעת שאכפת לה ממני, והיא באמת עמוסה (היא עדיין בזרועות צבא הגנה לישראל, היא הבנאדם היחיד שאני מכירה שמה שקורה בחדשות אשכרה משפיע עליו), היה לי קל מאד להניח את עניין השקט ממנה בצד. כשזה אמיתי מרגישים.

 

אחת הגיסות שלי התקשרה כבר לפני יומיים. לא ציפיתי לזה, כשהבנתי שזו היא, מיד נפלט לי: "קרה משהו?" חרדתי למדי.

 

ואתמול, במקרה, גם הגיעה חבילה ששלחנו מישראל. ספרים, תמונות, והכי חשוב, קלטת שהאחיות של גבי הכינו לקראת החתונה ובה ראיון עם אבא שלי, שכולו באנגלית.

 

זה בטח אומר עלי משהו מאד עצוב, אבל זה אחד מימי ההולדת הכי טובים שהיו לי.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 19/7/2005 12:31, בקטגוריות אופטימי
19 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של fara_way ב-22/7/2005 11:32

31,186