בר קבועים  קבע אותי   ספר לחבריך   הפורום
ישר לכאן   דף כניסה   



2/2009

בת יחידה
לא, זה לא עוד קטע עגמומי על משפחתי הכושלת.
אם כי קראתי את המייל של אמא שלי ואספר עליו בסוף הפוסט.



אני גדלתי כבת יחידה. עד גיל 17 אפילו לא ידעתי שיש לי אח. בגיל 17 הלכתי והוצאתי את תעודת הגירושין של ההורים שלי מהרבנות הראשית בירושלים (הפקיד החרדי שעזר לי לאתר אותו היה יעיל ואדיב עשרות מונים יותר מהפקידות המרושעות באוניברסיטה העברית שניסיתי להתקבל אליה באותם ימים. ולא הייתי אומרה לשלם לו שכר לימוד. סתם, נקודת השוואה), כדי להוכיח שהסכם הגירושין לא כולל מזונות.  הסכם הגירושין כלל פרטים מעניינים אחרים, כמו שם המשפחה של מולידי, והעובדה שהוא היה גרוש בעת נישואיו לאמי. שאלתי את אמא שלי אם היו לו ילדים מהנישואין האלו, ואמא שלי לא הספיקה להתכונן ונפלט לה "כן". ככה נולד לי אח גדול. כמה אנשים כמוני אתם מכירים?
את אחי בשר-ודם פגשתי כמה שנים מאוחר יותר, כשנסעתי לארה"ב להכיר את מולידי ואותו, ואנחנו בקשר טוב עד היום, אבל זה לא משנה את העובדה שבמשך 17 שנה הייתי בת יחידה באופן רשמי, וגם אחר כך נשארתי יחידה בפועל.
בתור שכזו, תפיסת העולם שלי מוכרת לכם היטב משיעורי גיאומטריה (לאלו שלא הבריזו): מעגל אחד ובתוכו נקודה מרכזית.
אני.
 
אני יודעת, אף אחד לא אוהב אנשים אגוצנטריים, אבל ככה אני רואה את העולם. העולם מקיף אותי ומסתובב סביבי, וגם אם יש עוד כל מני סימונים על הדף, אני המרכז וסביבי הכל סובב.
 
בתור שכזו, המושג "השגחה פרטית" תמיד נראה לי הגיוני. על מי עוד ישגיחו, אם לא עלי? ומתוך כך, הרי שכל מאורעות העולם מתוכננים מתוך הקפדה לכוון אותי לאן שעלי להגיע.
 
במשך השנים, קיבלתי שפע של חיזוקים לתפיסה הזו. כמובן, מי שרוצה להאמין במשהו תמיד ימצא לו חיזוקים, אבל במקרה שלי זה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. למשל, כל עוד חשבתי שעתידי בהיי-טק, היה לי בוס מגעיל מאין כמוהו, וגם הגיע המשבר בהיי-טק כדי לזרז אותי החוצה. כשזה לא עזר, הופעלו התותחים הכבדים וחטפתי כאבי-הקלדה.
מיד כשעזבתי, הבוס התפטר, הכאבים החלימו, וההיי-טק - טוב, לא חזר להיות מה שהוא, אבל זה כבר לא שייך אלי.
 
מרגע שנחתתי כאן, בארץ הפלאות, היתה לי הרגשה ברורה שלכאן אני אמורה להגיע וכאן אני אמורה להיות. אם באיטליה הרגשתי כאילו אני שוחה נגד זרם חומצי של דגי פיראנה, כאן הרגשתי שהזרם נושא אותי בעדינות אל חופים שטופי שמש נעימה ודיונות רכות. גם כשכבר היו אתגרים, מיד הוצעו לי דרכים לפתרון. התחלתי להבין איך הם מרגישים כאן, למה אין להם חרדות: שום דבר רע באמת לא קורה. הלחצים הגדולים שיש בעבודה הם בדרך כלל איזה יצור מעצבן שעושה מצברוח רע, ותמיד אפשר למצוא עבודה אחרת. שום דבר לא באמת קטסטרופלי.
 
החבילה הזו, עם כל המסמכים שלנו והדרכונים, שהלכה לאיבוד בדואר הכי מאובטח שיש לדואר האוסטרלי, היתה אגרוף בבטן.
זה לא אמור לקרות.
 
החקירה שלהם נשמעה יותר כמו "וידוא אבידה": הם ביררו עם כל סניף דואר שהיה אמור לקבל אותה, והיה אמור לסרוק את המספר שלה. מה הטעם לברר את זה? הרי אם היו מקבלים את החבילה, הם היו מעבירים אותה ליעדה.
 
התחלתי לברר בעצמי. תיחקרתי את הפקידות במשרד שממנו שלחתי את המכתב לגבי הליך העבודה שלהן, והשתכנעתי שהמכתב לא נתקע אצלן. הן אמרו לי לאן החבילה עוברת משם, ונסעתי לשם. דיברתי עם האחראי על חלוקת המכתבים בחדר האחורי, והוא איתר את האדם שעבד באותה משמרת, שהיתה אמורה להעביר את החבילה הלאה. הוא הודה שהוא לא זוכר את החבילה שלי (למרות שדואר סופר-מאובטח לא מאד נפוץ במחוזותינו) אבל נשבע שהוא תמיד סורק חבילות מהסוג הזה. הוא גם אמר שהיה איתו מתלמד.
חזרתי לסניף המשלח, ואמרתי להם שאין סיכוי שהחבילה יצאה את המשרד שלהם, כי אם היא היתה יוצאת - היא היתה נסרקת. אחת העובדות הגדילה ראש וחרשה את המשרד, על כל רהיטיו.
החוקרת הרשמית התקשרה לאשר לי ש"החבילה אכן אבדה, אין לה זכר, וכדאי שתוציאי דרכון חדש".
אני שמעתי לעצתה של עדי וחיכיתי לאישור סופי מהחורשת, שהחבילה אכן לא נמצאה, כי מרגע שהדרכונים יבוטלו - לא תהיה ברירה אלא להוציא חדשים. גם אם החבילה תופיע, בדרך נס.
אבל כבר החלטתי שהגיע הזמן להכיר באבידה, ואם החורשת תודיע שלא נמצא כלום - להתקשר לשגרירות, להקיש אפס ולחכות למרכזיה (כמו שהציע מגיב אלמונימי. תודה על הטיפ).
 
הלכתי לעבודה ביאוש גמור. זה לא הדרכונים, זה לא המסמכים, זה לא הכסף, זה לא הזמן והטפסים והטרטור. זה האמון שלי.
זה לא אמור היה לקרות.
לא בארץ הזאת.
אני אמורה להיות מוגנת כאן, אני אמורה להיות מטופלת ומטופחת, לא מוכה ונחבלת. הארץ הזו כל כך היטיבה איתי עד עכשיו - ואני לא רוצה לחזור לחיות בארץ עויינת שבה אני תמיד צריכה לעמוד על המשמר.
הרי לפי תפיסת העולם שלי, גם אם העיכוב נגרם כדי למנוע ממני לבצע את השלב הביורוקרטי הבא בשעה וביום שבו תקרה לי תאונת דרכים איומה, החבילה היתה צריכה כבר להמצא.
 
החורשת התקשרה, והודיעה שהיא הפכה את המשרד ולא מצאה כלום. "הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו", היא אמרה, "זה להגיש תלונה רשמית. זה יגרור חקירה יסודית יותר, כי זה מגיע ישר לשולחן ההנהלה. בפעם הבאה שאת בדואר, תבקשי טפסי תלונה".
 
נפל דבר, אמרתי לעצמי, והתקשרתי לשגרירות. חיכיתי למענה הקולי כדי להקיש אפס, אבל המענה לא בא.
זה לא יכול להיות, אמרתי לעצמי. לא יכול להיות שמונעים ממני להגיע לשגרירות ומעכבים אותי סתם. דברים כאלה לא קורים במעגל שלי. לא לנקודה המרכזית.
אני רק אבדוק שניה את המספר של החבילה באינטרנט.
לכל מקרה.
 
נחשו מה?
 
היא שם! במלבורן, בעיר של סוכן ההגירה, שעה נסיעה מהיעד הסופי שלה! היא נסרקה לראשונה היום בבוקר. שבוע איחור, אבל היא הגיעה.
 
היא הגיעה.
 

 
ואני שוב במרכז המעגל של ארץ הפלאות.
 
 
(אבל מעכשיו - דרכונים רק עם שליח)


אה, הבטחתי מייל של אמא שלי.
 
משהו בנוסח: "חזרתי עכשיו מהחופשה שלי. כמה נהניתי! היה נפלא! החום, השמש, הים - הרגשתי כמו בבית. הדירות עומדות להיבנות בידי קבלן אחר".
 
תשובתי תהיה משהו בנוסח:
"אני שמחה שנהנית ושהרגשת בבית.
במכתב הקודם שלך הכעסת אותי, ליגלגת עלי ופגעת בי.
עכשיו היית רוצה שנשכח מהכל ושאני אשתתף איתך בשמחתך.
אני לא מוכנה לקשר שבו מותר לפגוע בי, ואחר כך להתעלם מזה.
את אולי חושבת שזה גורל, אבל כל מי שמתנהג ככה לאנשים, בסוף נשאר לבד.
בכל פעם שאת מזלזלת בי ומתנהגת אלי בצורה לא נעימה, את מקטינה את הרצון שלי לשמוח בשבילך
ואת הרצון שלי להיות איתך בקשר בכלל".
 
כן, אני יודעת, היא לא תבין כלום. אבל אני חייבת לנסות.
אני הרי לא הטיפוס שמוותר, לא לפני שכל האפשרויות מוצו.
 

נכתב על ידי פארה ווי, 16/8/2006 10:26, בקטגוריות דע את עצמך, אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל, לעולם טוב יותר, מלחמתי בבירוקרטיה
43 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-25/8/2006 13:08


קרוקודיל דנדי

עצוב לי. עצוב לי על דויד גרוסמן ומשפחתו. גרוסמן כתב את הספר שהייתי לוקחת איתי לאי בודד, "עיין ערך אהבה", ובכל פעם שראיתי אותו מתבטא בטלוויזיה, התגאיתי על שהוא מהעם שלי.

נכון, הוא היה שמאלני שהעדיף שהלחימה בלבנון תסתיים, ואפשר להתווכח על צדקת דעותיו, אבל הבן שלו נהרג מפגיעת נ"ט בלבנון.

נשבר הלב.


מהחבילה בנתיים אין חדש. התייאשתי מה"חוקרים" של רשות הדואר האוסטרלית והלכתי לנדנד לסניף הדואר עצמו. משם נשלחתי לסניף המרכזי ופגשתי איש נכון לעזור. הוא חקר קצת בעצמו, אבל גם לו אין תשובה לגבי היעלמה של החבילה שלי.

אני מתחילה להשלים עם הרעיון, ומחר אני אבקש להוציא דרכונים חדשים בשגרירות. מקווה שזה לא ייגמר בבית-דין שדה.


כאן החיים כסדרם.

היריד הרב-תרבותי השנתי נערך בסוף השבוע. הפעם למדתי לקח וצילמתי הרבה יותר תמונות.

 

גבי החליט להוסיף לעצמו עבודה כדי להקל על עצמו לטוח הארוך. למשל, במקום שיעור אחד לכל הכיתה (המאד-מפולגת מבחינת רמות) הוא מכין לכל שיעור כמה דפי עבודה, ברמות שונות. התלמידים הטובים מתקדמים קדימה, הפחות טובים מתעכבים עד להבנה.

חוץ מזה, כדי לטפל בעניין המשמעת מחד והמוטיבציה מאידך, הוא החליט לבחון אותם מדי יום בוחן קצר, על החומר של השיעור הקודם. תוצאות הבוחן יישלחו להורים לחתימה. כדי לא להבהיל את ההורים, הוא החליט להתקשר אליהם קודם כל ולהסביר להם מה הוא עושה ולמה. רוב ההורים גילו נכונות, שמחה ושיתוף פעולה. למרבית הפליאה, ההורים של הילדים הכי בעייתיים גילו אפתיה כללית.

בכל אופן, המשמעות של כל הנוכחות המורית הזו היא, שגבי לא הסכים להשאר ביריד יותר מאשר המינימום ההכרחי, הלוא הוא תהלוכת הלאומים. וגם זה רק בגלל שכבר התחייבתי.

 

התהלוכה היתה בסימן "האומה שלי וגאוותה". שברתי את הראש מה גאוותי כל כך בימים אלו. בסוף קישקשתי כמה מילים על כמה הארץ שלנו קדושה לכל המונותאיסטים וכמה שאנחנו ריכוז תרבויות מגניב, התלבשנו בכחול-לבן (גבי בכחול תכלת, על סעיף היעדר-לבן) והזדרזנו לעבר האוניברסיטה.

 

נראה לי שהיה יותר גדול השנה.

 


זה רק האיזור של האוכל

 

אה כן. היה עמוד באמצע.

 

בכל אופן, הרבה תרבויות ועמים התקבצו לקראת התהלוכה. בתאוותם לתרבויות רבות ככל האפשר, אישרו האוסטרלים גם השתתפות של אנשים שכף רגלם לא יצאה את קווינסלנד, אבל סבתא שלהם הייתה פעם בדייט עם סנגלי.

 

"שלום פארה", ניגשה אלי אחת המרצות ההודיות, לבושה סארי ומבריקה בכל צבעי הקשת. "שמעתי שאת מישראל".

"אכן", אישרתי.

"אני מהודו", הבהירה ההודית, "אבל חצי מהמשפחה שלי יהודיה. אני אספר לך פעם".

 

כל מי שכן באה בתלבושת מסורתית (אני באמת צריכה להשיג לי אחת כזו) הותקפה על ידי צלמים.

 


קוניציווה

"מקווה שאף אחד מהכיתה לא רואה אותי"

 

וגם להיות גמל זה לא קל:

 


שופי שופי על הגמלים, אחותי

שלא כמונו, הסינים השקיעו, ואפילו גייסו בלתי-סיני אחד.

 

"למה תמיד אני מאחורה?"


וגם לאוסטרלים היתה נציגות מכובדת:


"איפה המזגן פה?"

כולל המקוריים:

 


טלפתיה עלק

 

(בלילה קודם שודר "קרוקודיל דנדי", לרענן את זכרוננו. הקטע הכי מצחיק:

~חושך מצריים, וחברו האבוריג'יני של מיק הולך לדרכו~

"איך הוא מוצא את דרכו בחושך?" פוערת האמריקאית את עיניה הכחולות.

"הוא חוזה את דרכו", עונה לה מיק הקשוח, "יש האומרים שיש להם כישורים טלפתיים - "

~מרחוק רעש נפילה, ואז: "שיט! או, אני שונא את הבוש!"~)

 

האבוריג'ינים התרגשו מאד לפגוש אותנו. "אתם ישראלים!" הם קבעו נחרצות. "העם הנבחר של אלוהים!"

גבי ואני השפלנו מבט ומילמלנו משהו.

"מה?!" הזדעזע ראש השבט, "אתם לא מאמינים בזה?"

המשכנו לגמגם, וכדי להקל את האווירה העברנו נושא להכחדת האבוריג'ינים בידי האדם הלבן.

 

"פארה, הנה הדגל שלכם", אמרה לי המארגנת והושיטה לי את דגל איראן, שגם היה כתוב על הפלקט שלו "איראן".

 

גבי ואני החוורנו. כבר ראינו איך היא אומרת לנו - תשמעו, זה הכי קרוב שמצאנו. תלכו עם מה שיש.

 

"זה איראן", אמרתי לה חלושות.

 

"אוי! סליחה!" התנצלה המארגנת וחזרה עם דגל כחול-לבן  להמדרין. "היי! אתם לבושים באותם צבעים!"

 

"תודה", אמרתי לה. "אני לא חושבת שבימים אלו היינו מצליחים להסביר את דגל איראן למשפחות".

 


 

עלינו לבמה וקיבלנו תשואות.

 

באמת.

 

מחיאות כפים וזה. וגם מישהי מהמנחות העלתה זיכרונות מהטיול שלה לישראל וכמה היתה יפה העיר העתיקה של תל אביב.

"הלוואי ובשנה הבאה תהיה לכם נציגות גדולה יותר!" איחלו לנו.

 

(בנתיים נראה שהדרך היחידה להשיג את זה היא לזרוק את הגלולות שלי לפח)


 

אני מקווה לנס, אבל בנתיים יכולה להציע לכם את דעתי, כפי שניסח אותה גדי טאוב.

 

שבוע שקט ובטוח.

נכתב על ידי פארה ווי, 14/8/2006 11:32, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, ארצישראל, אוסטרליה - הצד האפל
26 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-20/8/2006 14:20


לא טוב, לא בסדר
לא הוגן מצידי להתלונן על מה שעובר עלי בימים אלו. איזו זכות יש לי? ממוקמת בנינוחות במדינה שטופת שמש ונטולת טילים. הצבא פה התנדבותי, לא הישרדותי. הרשימות של ההרוגים - אני לא יודעת למה לקח לי כל כך הרבה זמן לקלוט שזו מלחמה. שרון, חבר ילדות, גויס בצו שמונה. החברים מישוב פאסטורלי ליד כרמיאל עברו לקרובים בשרון. השמות האלה ברדיו, כל השמות האלה, כמו בימי התואר הראשון, בפיגועים של קו שמונה עשרה, עוד ועוד שמות - בסוף זה נכנס. מלחמה.
רק השבוע קלטתי, שאם היינו בארץ, גבי היה שם בלבנון. שוב. ואני הייתי יוצאת מדעתי מרוב דאגה, שוב.
רציתי לספר כאן איך השתכנעתי שלצבא לא אכפת מחייו (או מותו) של גבי, ואיך זה נעץ את המסמר האחרון במגורים שלנו בישראל, אבל אני מרגישה שזה לא הוגן. מלח על הפצעים, שמרים על הדאגות.
 
זה לא שאין לי דאגות כאן. זה לא שגבי מוגן לחלוטין כאן. זה לא שמישהו מוגן לחלוטין איפשהו.
אתמול חזרתי מהעבודה כרגיל, בסביבות שלוש-שלוש וחצי. הייתי חוזרת מוקדם יותר, אבל כשאני מעבירה שיעור, משהו בדמות הזו שאני נכנסת אליה - בדמות היציבה והיודעת והמנחה והמטיבה והמייעצת - טוען אותי באנרגיה, ואני הופכת להיות פרודוקטיבית.
לא כמו עכשיו, למשל. אני יושבת בעבודה וכותבת פוסט עם מקלדת שהאותיות בעברית כתובות עליה בטוש.
הייתי אנרגטית ומעודדת - גרג טיפח לי את האגו סביב מה שהספקתי כשהוא היה בחופש, מסתמנים כיוונים חיוביים לגבי תעסוקה בשבילי אחרי הסמסטר הזה. הכסף מהדירה המזורגגת סוף סוף נכנס בשלמותו ואני יכולה להעביר אותו אלי, ולהתחיל לחיות. להמשיך לחיות.
גבי לא היה בבית כשהגעתי, אבל זה לא נדיר. הוא מגיע בארבע בדרך כלל. המדפסת החדשה הגיעה. עשיתי כמה טלפונים שצריך לעשות. אחד מהם היה טלפון לדואר האוסטרלי. החבילה ששלחתי לסוכן, עם כל המסמכים להגירה, ושני הדרכונים, עדיין לא הגיעה.
שלחתי בדואר שליחים מהיר, כזה שיש עליו מספר ואפשר לעקוב אחרי ההתקדמות של החבילה באינטרנט. נשמע היי-טקי ואמין.
החבילה היתה צריכה להגיע ביום שני, ונכון ליום חמישי היא עוד לא הפגינה סימן חיים. התקשרתי לרשות הדואר.
לדואר לא היתה בשורה - לא היה זכר ורישום של המספר של החבילה שלי. כאילו לא היתה מעולם.
התחלתי לרדת מהפסים.
רשות הדואר פתחה בחקירה. אני מצידי הפגזתי אותם בשאלות. מסתבר שהכל נשמע היי-טקי ומגניב, אבל למעשה: בדרך כלל המספר נסרק בתחנת היציאה, אבל לא תמיד. משם הוא אמור להיסרק בדרך בכל תחנה.
החקירה עדיין מתנהלת. אין לי מושג איך מאתרים חבילת ניירות אחת בכל אוסטרליה.
השעה כבר היתה ארבע וחצי, וגבי עוד לא הגיע. אבל זה מובן - חשבתי - כי מחר יש להם יום ספורט, בטח יש לו סידורים. לא היה לי חשק לשטוף כלים. התחלתי לשאוב את כל השיערות של הכלבים. אם לא שואבים יומיים, כל בגד שנוגע ברצפה דינו כביסה.
איזה מן דבר זה לאבד דבר דואר רשום במעקב?! מה זה השטות הזו? איזה מן תהליכי עבודה אלו, של עולם שלישי?
 
השעה כבר היתה חמש, וגבי עדיין לא חזר. צילצלתי אליו פעמיים לפלאפון. לפני יומיים הוא התלונן שהוא מקבל אס-אמ-אסים מטופשים של פרסומת וזה מביך אם זה קורה באמצע שיעור. ניטרלתי לו את הצלילים, ועכשיו ההתראה היחידה של הסלולרי שלו היא רטט. יכול להיות שהוא שכח אותו בתיק, ולא יודע שאני מתקשרת.
לקח לי עוד עשרים דקות לחשוב על האפשרות שהוא לא לקח אותו בכלל. בדקתי מתחת לכרית שלו. הפלאפון הוא גם השעון המעורר, ושם הוא אכן היה, עם שתי שיחות שלא נענו. אחת ממני, אחת מאיזה מספר שאני לא מכירה וגם לא אכפת לי.
כבר כמעט חמש. הוא עוד לא חזר מבית הספר כל כך מאוחר. למה לדאוג? מה כבר יכול לקרות? הוא נוסע בכביש בין עירוני, זה נכון, אבל אין הרבה נוסעים אחרים. זה כביש רחב. כמעט ואין בו תאונות. עוד לא חושך. אנשים עוד לא שותים. אין סיבה שמשהו רע יקרה.
למה שאני אבטח בזה? לפני כמה פוסטים לעגתי למשפחה של גבי על החרדות שבהן היא חיה, והנה, מסתבר שכל הפוסל במומו פוסל. אבל למשפחה של גבי אף פעם לא קרה שום דבר רע, ואני - מרגע שנולדתי, קרו לי דברים רעים. עשרים השנה הראשונות שלי עם אמא שלי לימדו אותי שהעולם הוא מקום עוין, שפעולות טרור קורות בבית בלי התראה ובלי שליטה ובלי סדר קבוע, אבל הן תמיד קורות. שלאף אחד לא אכפת ממני - עובדה, הביולוגי נעלם, אף אחד מהשכנים אף פעם לא בא לשאול על מה כל הצעקות והבכי, אף מורה לא הסיקה מתוך "הילדה מאד אינטילגנטית אבל יש לה קשיים חברתיים" את המסקנה שמשהו בקשרים החברתיים הראשוניים שלי פגום - לאף אחד לא מזיז שום דבר. העולם אדיש לגמרי לגורלי.
וכשכבר היה לי מישהו שאהב אותי, בעולם העוין הזה של ילדותי, היה קורה משהו והוא היה נעלם. אבא שלי זצ"ל גר בעיר אחרת, ואחר כך עבר לארץ אחרת. את כל הכלבים והחתולים שאימצתי, כל אחד בתורו, אמא שלי היתה מחכה ליום שאני אסע מהבית (לחברה או למחנה קיץ) ומוסרת אותם. כלב אחד היא פשוט מסרה בלילה. את מיקי, הכלב שמצאתי בגיל עשר, החזקתי בחדר שלי וישנתי איתו באותה המיטה, כדי שלא תיקח אותו. הוא שרד אצלנו כמה שנים, ויום אחד ברח ולא חזר.
אז זה רק טבעי שמישהו יקר לי וטוב לי כמו גבי יילקח ממני באותה אכזריות. עמדתי על המרפסת שלנו והסתכלתי ברכבים, מחכה לטנדר המרוט שלו. אם יקרה לו משהו, איך בכלל יידעו לאתר אותי? וכמו תמיד כשהחרדה הזאת משתלטת עלי, אני מתחילה לחשוב מה אני אעשה אחרי שיודיעו לי. האם לחזור לארץ? המשפחה שלו בטח תרצה לקבור אותו שם, קרוב אליהם. ואחר כך? לחזור לאוסטרליה לבד? איך אני אחזיק כאן מעמד לבד? ובישראל אני לא אחזיק מעמד בכלל, לבד או ביחד.
האם אני ארצה לחיות בכלל אם יקרה לו משהו - אני שואלת את עצמי והתשובה לא חד משמעית. אם למות, אז צריך להשיג כדורי שינה. אני לא טובה עם כאב. צריך למצוא בית לכלבים קודם. מזל שאין לנו ילדים. אבל מצד שני אני כן רוצה לחיות. אפליו אם יקרה לו משהו, יש לי רצון לחיות. אבל איך אני אמצא עוד מישהו כמוהו? מספיק עם המחשבות האלה! אני נוזפת בעצמי. כל פנטזיה יש בה גרעין של הנאה, אם את חושבת מה לעשות בלעדיו, את בעצם רוצה להיות בלעדיו ואת לא. מספיק עם זה, הוא תיכף יחזור.
נכון, העולם באמת לא היה נדיב אלי בשנותי הראשונות. אבל מה זה חשוב? אני מכירה אנשים שהעולם היה רוטשילד אליהם בשנים הראשונות - הורים ויציבות וכסף והכל, ועכשיו החיים שלהם קקמייקה. כמו מליסה, שיש לה יופי של קשר עם ההורים, אבל כולה מלאה מרירות על האקס שלה, והילדים שלה עושים לה את המוות (וזה עוד לפני גיל 7). זאת נראית לך עיסקה יותר טובה? קודם בסבבה ואת הבעסה בסוף? אני לא יכולה להגיד שאמא שלי "הרסה לי את החיים". החיים שלי לא הרוסים, הם די טובים. היא הרסה לי את הילדות, והיא מנעה ממני משפחה ראשונית. אבל העתיד שלי לא נהרס בגללה, אני שיקמתי אותו, בעזרת הכוחות שנתן לי אותו עולם אכזר.
גמרתי לשאוב את חדר השינה והמסדרון, וכמו תמיד הכלבים הסתכלו עלי בעלבון. תזוזו ממני, רטנתי אליהם, למה אתם חייבים להדבק אלי כשאני שואבת, אם אתם מפחדים מהשואב? תהיו כלבים נורמליים ותברחו! זה לא שאין לאן! יש לכם גם חצר! אבל הם ממשיכים להידבק, ומסתכלים עלי בעיניים עצובות.
חמש ועשרה, אני מחפשת פיסת נייר שאולי רשום עליה מספר טלפון של מישהו מהבית ספר. ג'ורדן כבר באנגליה אבל אולי ההורים שלו יודעים עם מי אפשר לדבר. אולי מישהו מופיע בספר טלפונים.
הכיור מלא כלים, ועוד לא הכנתי סלט. המרק כבר נגמר.
אני יוצאת שוב למרפסת, לא מצאתי אף מספר ועוד מוקדם לעשות סצינות. עוד לא חשוך אפילו.
אני רותחת - למה אתה לא לוקח את הפלאפון? כמה פעמים אפשר לבקש? לפעמים יש לי משהו חשוב להודיע או לשאול אותך באמצע היום, ואתה מתנהג כמו ילד שאין לו שום אחריות בעולם! שאני אסתדר לבד! ואני צריכה שתשיג לי מספרי טלפון של אנשים שאתה עובד איתם, לכל מקרה! אלוהים אדירים,  אני הופכת לאמא שלי. האם יכול להיות שהיא דאגה לי באמת? אם ככה, אז למה היא חיבלה לי בחיים כל הזמן? עניין של בעלות? שרק לה יהיה מותר להרוס לי? כמו שהיא אמרה פעם כשמישהו העיר לה שהיא מכאיבה לי: "זאת הילדה שלי ואני אעשה איתה מה שאני רוצה". הנה, עשית. מקווה שאת מרוצה. מה בכלל כתוב באימייל האחרון שלה? אין לי כוח לבדוק. אם קרה משהו, היא תצא מגדרה מרוב שמחה לאיד. "זה עונש מאלוהים על שלא התנהגת יפה לאמא שלך", ככה היא תגיד, לא יהיה לה אפילו את היושר להשתתף ולהגיד שקרה לי אסון נורא מאין כמוהו.
 
אני מסתכלת על כל הטנדרים - זה מאד מעניין להסתכל על התנועה ברחוב שלנו. תמונות בזק של החיים בעיירה אוסטרלית קטנה. ובכל זאת הייתי מעדיפה מיקום שקט, מתישהו נעבור.
 
הטנדר המצ'וקמ'ק של גבי מתגלגל לתוך החניה.
 
אני שואלת מה קרה והוא מחייך ואומר: "התעכבתי", כאילו לא עליתי על זה לבד. אני מתפרצת - למה אתה לא לוקח את הפלאפון, יכולת להתקשר ולהודיע לי, אתה יודע שאני דואגת. הוא מתנצל. זה לא יום טוב, אני אומרת לו, איבדו את החבילה ששלחנו לסוכן.
 
הוא עולה הביתה, שואל שאלות כמו ששאלתי גם אני. הייתי צריכה לשלוח עם שליח. מחר אנחנו אמורים לקבל תשובה מהחוקרים, כלומר במקרה הטוב נשמע מהם ביום שלישי. אנחנו מתחבקים. הלוואי שימצאו את החבילה הזו. המדפסת לייזר שלך הגיעה - אתה יכול להדפיס דפי עבודה לתלמידים. איך הלך לךָ היום? קשה, אבל אני אתגבר.
 
זה רק דרכונים, אני מזכירה לעצמי, דרכונים וניירות. זה רק זמן ואולי קצת כסף. הכל לטובה. לא דיווחו את השמות שלנו ברדיו. יצאנו מזה בזול.



גרג הרגע הודיע לי שכולנו יוצאים לצהריים ביחד - לעודד אותי על עניין הדרכונים.

 


 

נכתב על ידי פארה ווי, 11/8/2006 04:15, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל, הרהורים, זוגי
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-13/8/2006 17:42



הדף הקודם  הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  5  6  
31,186
מי אני: פארה ווי
שנות שמש: 48
ככה תדעו שכתבתי:

רוצה לדעת
כבר לא
שלח
סמס לי
חדל סמסת

RSS (הסבר)

 << פברואר 2009 >> 
א ב ג ד ה ו ש
1 2 3 4 5 6 7
8 9 10 11 12 13 14
15 16 17 18 19 20 21
22 23 24 25 26 27 28

מה היה פה קודם:

חיפוש טקסט בקטעים:

חפש


מוטבעת:
« ישראלים בחו"ל » ±
« נשים חזקות » ±





איפה הייתי ומה עשיתי
איטליה - התחלה וסיוט
אנגליה - זמן אבא
גרמניה אחרת
ארץ הפלאות


זו ילדותי
סליחה, ש"ע
גיל חמש
בחלומי חזרתי
פוסטלגיה


משפחה לא בוחרים
אבות
אמא (1)
אמא (2)
חותנת
סבים


גבי ואני - מההתחלה
גבי ואני מההתחלה
מכתב אהבה
הסוף
סידני


אוסטרליה שלי
ויזה
שופינג אוסטרלי
רגישות חברתית
בדיחה
ביקורת דירה
ראיון עבודה
קרוקודילים
מורשת
על חוף הים


טוב מראה עיניים
יריד חקלאי
דלעות
בית וגן (1)
קאקדו שחורים
קיבוץ תרבויות
בית וגן (2)
בית וגן (3)
ציפורים פה
פרוק רגליים
כן כך נראית
חנוכריסמס
חמשת הסלעים
פוסטונה
עוד מבט
קיבוץ תרבויות


מי אני בשיר
הנזקים הסמויים
החרדה
אני בראי עדי
עדשה


הקרואים שלי (מתעדכן מדי פעם)
עדי - בחזרה מן הקור
סשינקה - מתבגרת לתפארת
חבצלת - שפיות מבדרת
בימבילבוסטון - אור לגויים
שרה הקודמת - מהממת
שרה צלמת העמק (שצ"ה)
קוראת מחשבות - ספרים וסימפטיה
דודינקא - אביר על דוב לבן
ערן - כנות והצלחה
מרגלית צמרת
חתולה במגפיים - אירוח חתולי
ארילו - רואים, ומכאן
CatMan - אוכל, קדימה אוכל
סנורקה - חקלאית מעוצבת
רון - אהבה ולמידה
שארלי - כנות וחוכמה
אמהוּת טובה דיה
אמלש - בעולם אחר, בזמן הזה
בן האין - מעניין
אדם פשוט וירא שמיים
סטימפי - ונדמה שישוב...


ספרים רבותי
מיכאל שלי
נחל קופר
וכי נחש ממית
סיפור על אהבה וחושך


תהליך שיקום אמא
מחשבות
אמא ומשמעות
מכתב שאמא לא תקרא
מזמן לא כתבתי


שמחות וחגים
חנוכה באיטליה
סדר פסח באוז
תכלה שנה וקללותיה
רוששנה
חנוקריסמס
יום אוסטרליה


דברים שאוכלים בחו"ל
פיתות עושים ככה
וככה מלוואח
הרוב לא צריכים, אבל אני כן - מיונז
חומוס אגדי (די די די)
ועוד ממרוקו - דגים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפארה ווי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פארה ווי ועליו/ה בלבד
2005-2001 © כל הזכויות שמורות ליריב חבוט - emAze
עיצוב: איה וגם:שצה