תאים לבנים ומין נקבה

למרות החשש הכבד, לא התגלתה אצלי בבדיקות הדם שום מחלה נדירה ואקזוטית שעושה בי שמות.

במקום זה, התגלתה ספירה נמוכה של תאי דם לבנים, ואינפלואנזה.

אינפלואנזה, למי שלא מכיר, היא השם הלטיני (וגם האיטלקי. מי אמר שהשנה וחצי האיומות האלה היו לחינם) של שפעת.

שפעת היא לא הצטננות, היא מחלה שהגורם לה ויראלי.

כלומר, כל האנטיביוטיקה בעולם לא תצליח לרפא אותה, ולכן טוב שאני לא לוקחת ממנה.

התאים הלבנים קצת מלחיצים, אבל הנטורופאט הבטיח לעזור.

 

הרופא הקונבנציונלי רשם לי מנוחה רבה ושתיה רבה גם כן. אם הרופא רשם, מי אני שאתווכח - ולכן קיצצתי את משמרותי בעבודה.

---

בניגוד גמור להמלצת הרופא, עמדה ביקורת הדירה. ביקורת דירה היא חלק מהחוק להגנת המעורבים בשכירת נדל"ן, ואמורה להתרחש מדי שלושה חודשים. לשמחתי, במשך השנה ורבע האחרונות היא התרחשה רק פעם אחת. ולמה זה אני שמחה? כי אמנם אנחנו דיירים למופת ששומרים על הבית, גוזמים את הדשא (המתייבש, כי אין לנו חשק להשקות), לא מקשקשים על הקירות (שהגוון שלהם מכונה "אפור-דיכאון-קליני") ולא מפזרים בדלי-סיגריות, אבל יש לנו שני כלבים.

לפי החוזה, אסור לכלבים להכנס לבית ומקומם בחצר בלבד.

חוזה זה יופי, אבל הכלבים שלנו הם כלבי בית והברווז מוצא את מתחת-למיטה מקום בטוח ומנחם, ולא יעלה על הדעת שנגרש אותם החוצה.

 

יש לדבר השלכות ישירות על חיי היום-יום שלנו. למשל, שנים מהחדרים בבית מכוסים שטיחים. נתעלם לרגע מהעובדה שמדובר בשטיחים היותר-מכוערים שעלה ביד המין האנושי לייצר, והם בעיקר מזכירים צואת חזירי-ביצות, ונתרכז בעובדה ששטיחים ושיער-כלבים מושכים זה את זה בעוצמה שאין למצוא כדוגמתה, גם לא בטלנובלות הדביקות ביותר. לפיכך, הכלבים אינם מורשים להכנס לחדרי השטיחים.

 

ומכאן, ששני חדרי השטיחים אינם יכולים לשמש חדר שינה (כי מה יעלה בגורל הברווז? תחת איזו מיטה יישן?).

וזה חבל, כי החדר הכי גדול והיחיד שאינו פונה אל הכביש, משוטח הוא.

בעיה קלה נוספת, היא הצורך להבהיר לכלבים את האיסור להכנס לחדרים המשוטחים.

הכלבים לא ממש מקשיבים לנו.

ולכן, את הכניסה לכל חדר משוטח, חוסמת מזוודה. אדם המבקש להכנס נדרש לדלג מעליה, על הכלבים נאסר.

לפחות את המזוודה הם מבינים.

 

ועוד בעיה קטנה, היא עניין הביקורות. בבוא ביקורת, יש לארגן את הבית כך שייראה כאילו טלף כלבי לא דרך בו מעולם.

כלומר, צריך להוריד למטה את המיטה של הצפרדע (לברווז, כזכור, אין מיטה. הוא מסתפק במתחת-למיטה שלנו), את קערות האוכל והמים של הכלבים, ואת כל צעצועיהם.

וגם, צריך לנקות את הבית משיערות.

 

כלומר, לשאוב, לשטוף, לנפנף וכו'.

 

כל הלילה היו לי סיוטים שהביקורת כבר הגיעה, והבית לא שאוב. כשהתעוררתי, נזכרתי שמילא השאיבה (היו לי כמה שעות), אבל דלת הרשת המובילה לחצר האחורית מכילה גם דלת-כלבים שאי אפשר לטעות בה.

אילו היה גבי בבית, היה בוודאי בתוך שניות מנסר חתיכת דיקט במסורו החשמלי החדש (או אולי בזה הישן? או זה שהוא קנה באמצע? אני כבר לא עוקבת), ממסמר אותו לדלת הכלבים, ומסתיר את העבריינות שלנו מעין רואה.

אבל אני?

בצר לי, חיפשתי קרטון שאפשר להדביקו על הדלת.

ברם, כל הקרטונים בבית מקורם במכשירים שנקנו, וביום מן הימים ישמשו לאריזת אותם מכשירים, עת נעבור דירה.

מצאתי ערימת ניירות עיתון, שבהדבקה מסויימת אפשר להשתמש בהם להסתרת דלת הכלבים. נשאר רק להצמיד אותם לדלת הרשת.

בנגריה של גבי מצאתי אקדח סיכות גדול ומבטיח.

הצמדתי את הנייר אל הדלת ביד אחת, ואת אקדח הסיכות אל הנייר ביד שניה.

לחצתי.

האקדח לא התרשם.

לחצתי חזק יותר.

האקדח דחק החוצה סיכה אחת.

המשכתי ללחוץ, והאקדח ירק את הסיכה על המדרגות.

 

חזרתי על הנסיון כמה פעמים, ולבסוף, בלחץ של שתי ידיים ורגל, הצלחתי להדק את החלק העליון של הנייר את דלת הרשת.

ואז, לצערי, אזלו הסיכות.

נסיונותי לאתר סיכות נוספות נשא פרי, אבל אלו סירבו להכנס למהדק.

התייאשתי מהרעיון. החלטתי לחסום את דלת הכלבים בחתיכה קטנה של דיקט, ולהמציא סיפור מתקבל על הדעת שיכלול חבר שנתן דלת רשת ישנה והיה בה פתח לכלבים שלו, אבל חסמנו אותו מפאת כלבינו-שלנו.

(סיפור, שבעיה גדולה להאמין בו. בעיקר אחרי שרואים את סדנת הנגרות המאובזרת-להפליא שגבי מחזיק מתחת לבית. אבל סוכני נדל"ן לרוב אינם חשדניים והם ממהרים לחזור למכוניתם, במיוחד כשכלב דוחק את חוטמו במעלה אברי הרביה שלהם)

 

כדי לחסות את דלת הכלבים, לא נותר לי אלא למסמר את חתיכת הדיקט אל דלת הרשת. מצאתי את הפטיש (משימה לא קלה) ומסמרים קטנים שנראו לי מתאימים, ופניתי אל הדלת.

נדמה לי שאפילו זמזתי את שיר המלאכה האולטימטיבי - "פטיש, מסמר ניקח מהר, לה לה לה להלה".

כעבור כמה מכות פטיש נפל לי המסמר, מעוקם משהו, אל מתחת למדרגות.

גורלו של המסמר השני לא שפר.

חזרתי לנגריה והבאתי קופסת מסמרים גדולים ושמנמנים. כאלה שלא יתעקמו בקלות ממכות פטיש חלושות של בחורה שאין לה מי-יודע-כמה תאים לבנים.

שוב ניסיתי למסמר אחד מהם, והרגשתי, יוצאת צה"ל שכמוני, מדריכה בצופים, שעשתה את טרק האגמים הקפואים בנפאל, ועבדה בתמיכה טכנית של חומרת-מחשבים, הרגשתי כל-כך נקבה.

(להגנתי, זה לא קל למסמר משהו אופקי בגובה הרצפה, עוד לפני ארוחת הבוקר!)

אחרי כמה דקות של מאמץ וחבלות קלות לאצבעותי, פיסת הדיקט מוסמרה להפליא וחסמה כל אפשרות של ברווז או צפרדע להדחק לתוך הבית. נייר העיתון הסווה את קיומה של דלת הכלבים, וליתר בטחון סגרתי את הדלת האחורית שתסתיר את דלת הרשת.

 

 

הביקורת עברה בשלום.

---

מקווה שהיה לכם יום עצמאות שמח.שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 4/5/2006 03:25, בקטגוריות כלבים גידלתי ורוממתי, מלחמתי בבירוקרטיה, אוסטרליה - הצד האפל, דע את עצמך
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-7/5/2006 15:17

אשר יגורתי

עוד מוקדם להגיד כי "בא לי", אבל עושה סימנים.

 

כמה ציפיתי, כמה חיכיתי, כמה כיליינתי עיניי לתום לימודי המעיקים. ארבעה חודשים, שתי תקופות מטלות, בחינה אחת - זה מה שנשאר לי לעבור כדי לסיים את התואר, ואז להגיש את הבקשה לתושבות הנכספת, בארץ הנכספת עוד יותר, הלא היא ארץ הפלאות.

 

ובכן, שמועות מתרוצצות שלא בזה יסתכם המחיר של ישיבתי בארץ המובטחת. שמועות רצות, ומחר אני אברר את מידת רצינותן עם סוכן ההגירה. השמועות אומרות שהלימודים לבדם לא יספיקו, ואני אצטרך להוסיף עליהם שנה שלמה של עבודה במשרה מלאה. משרה מלאה. אם כל חטאת.

ולא זו בלבד, אלא משרה מלאה במקצועי.

ישחק לי מזלי אם אמצא אחת כזו בעיירה. כבר כתבתי למלאך האקדמאי המושיע שלי וביקשתי שימציא בשבילי משרה. הוא כרגע בניו-זילנד, מקפץ על הגבעות ומדלג על הכבשים.

אם לא אמצא עבודה במקצועי (שכרגע לא ממש ברור מה הוא. האם עבודה בתחום IT כללי תחשב במקצועי? או שאהיה חייבת לעבוד בתור מנתחת-מערכות-מידע בלבד? האם דבר אחד גרוע מחברו? האם לא אעדיף לעבוד בתור בוחנת המכשיר החדש לדחיית כרישים? האם יש הבדל בכלל?)

אם אאלץ לעבוד (במשרה מלאה! מלאה! שמע ישראל) במקצוע שאינו נחשב "שלי", אצטרך לעבוד שנתיים. שנתיים, במשרה מלאה.

וזאת כדי להיות זכאית לחיות באין מפריע בארץ המובטחת.

וכמובן, הריון יחבל בהמשכיותה של משרה מלאה, מה שדוחה את הרחבת המשפחה בעוד קצת זמן.

 

מה יישאר ממני אחרי כל התהליך הזה?

בערך מה שהיה נשאר ממני בתום בחינת ציוד כושל לדחיית כרישים.

---

"בתי הספר נכשלים במילוי תפקידם" זעקו כותרות החדשות.

אני משכתי כתף. לייק, דה, אמרתי להם.

 

קודם כל, אנשי החדשות כאן נחושים להראות שאצלנו לא משעמם. לכן, חדשות-לערבים הם ממציאים מני קונספירציות, מזימות, שחיתויות, נבזיויות ותחקירים מעמיקים. לפי מהדורות החדשות, אוסטרליה מלאה פושעים (ולא מהסוג ההיסטורי), נרקומנים, נוער אלכוהוליסטי שמחפש את מי לרצוח בנהיגה פרועה, נערי כנופיות חמושים, סוחרי סמים, וכוסיות בלונדיניות המלמדות חינוך גופני בבתי הספר רק כדי לפתות נערים בני שש-עשרה אל חדר המיטות שלהן, ואז (לא תאמינו! לא תאמינו לגודל הזוועה!) לקחת אותם למקדונלד'ס.

 

הכתבות בדרך כלל עשויות לפי מיטב המיקוד, המקצועיות ורוחב הראיה שניתן לצפות מקואלה בשעת צהריים. לרוב ירואיין לכל היותר "מומחה" אחד (שתוארו יוצג בכתוביות, אבל יוסתר על ידי עציץ הדקל), יילקח מדגם דו-ספרתי שספרת העשרות שלו קטנה משתיים, ולרוב יהיה גם ראיון בעל-כורחו של הנבל בסיפור: המראיינים ירדפו אחריו בדרכו אל הרכב בעוד הוא מתעלם מהם ונוסע.

 

(לא, עיתונאים זה לא מקצוע נדרש פה.)

 

גם הפעם נלקח מדגם של 12 (שנים עשר) תלמידי תיכון. התלמידים נדרשו לפתור שאלות בסיסיות בחשבון, באיות אנגלי, ובידע כללי. עשרים אחוז מהתלמידים לא נכשלו.

(מה יש לומר, כנראה גם לימודי הסטטיסטיקה לא משהו באוסטרליה).

 

מזועזעים מהתוצאות, עברו מכיני הכתבה להשתלחות חופשית במערכת החינוך.

 

גבי, מורה ואב באוסטרליה, (אוקיי, מורה בפוטנציה) טען נגד המדגם (כמובן) אבל גם נגד המבחן. זו שאלה ותיקה, הוא אומר, האם חשוב יותר להקנות ידע או חשוב יותר להקנות כלים. כלים קשה יותר לבחון, אבל גם קשה יותר ללמד.

 

ואני אומרת, כאילו דה.

המהות של בית הספר היא להכין ילד לחייו כמבוגר. האם שעורי היסטוריה מכינים אותנו? האם שיעורי תנ"ך מכינים אותנו? וגיאומטריה? ואפילו שיעורי טבע?

אפילו אם הישגיות והצלחה מקצועית הן המטרות שלנו כהורים (והן לא שלי - שלא יהיה פה שום ספק), את כל חומר הבגרות אפשר ללמוד בארבעה חודשים בבית ספר אקסטרני. אז מה תפקידן של שתים עשרה השנה?

 

ואני בכלל חושבת שהדברים להם צריכים אנחנו להכנה - התקשורת עם חברינו, עם בני זוגנו, עם עצמנו, עם משפחתנו, המזון שאנחנו אוכלים, העיסוק שאנחנו בוחרים - כל אלו נדחקים לשיעור חברה. שעתיים בשבוע, במקרה הטוב.

 

אז פלא, שגדלים לנו דורות על דורות של פושעים? של אנשים אלימים שלא מרגישים זיקה לקהילה? של עובדים ששונאים את עבודתם ומקיאים את מררתם על על סביבתם? של הורים כושלים שלא מוכנים לתפקידם? של חברה שיודעת להתלכד רק סביב שינאה כלפי מישהו אחר? של ראיה של מערכת ספות חדשות כסמל ההצלחה?

 

המודל של בתי הספר, שיעור-הפסקה-שיעור, נבנה בימי הביניים. אף אחד לא חושב שמשהו השתנה מאז? אף אחד לא חושב שהמערכת צריכה להשתנות בהתאם?

 

הייתי רוצה להקים בית ספר, שבו רוב השיעורים יעסקו בדברים חיוניים: יחסים, התנהגות ברחובות, התמודדות עם רגשות, תזונה. שהקשר עם המורים יהיה מעבר לשיעור פרונטלי. שהמקצועות כולם יהיו רשות.

היה בית ספר כזה: סאמרהיל. אנגליה. הוא הוקם לפני מאה שנה. המקצוע החביב על הילדים היה מתמטיקה. וגיאגורפיה.

אותי זה לא מפתיע:  מתמטיקה היא מוצר אנושי טהור. היא יצירה של סימטריה ועקביות שרק בני אנוש מסוגלים לה. ובני אנוש צעירים נמשכים אליה - יש בה תשובה אחת ברורה ואין מקום לויכוח.

הגיאוגרפיה היא מזונה של הסקרנות האנושית. הרצון הזה שדוחף אותנו להסתכל מה יש מעבר להר, מתחת לאבן, בעומק האגם.

רוב הילדים בבת הספר ההוא היו מתחילים ללמוד מאוחר, בגילאים עשר-אחת עשרה, אבל לקראת הבחינות לאוניברסיטה היו מגלים את כל המשמעת הדרושה ועוברים את המבחן הדרוש.

 

הייתי רוצה בית ספר כזה,

 

כדי שיהיה לי לאן לשלוח את הילדים שלי.

 

אבל בקצב הזה אני אוכל להכנס להריון לא לפני גיל ארבעים, אז אולי ממילא זו לא בעיה שנצטרך להתמודד איתה.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 21/2/2006 12:35, בקטגוריות אוסטרליה - הצד האפל
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-25/2/2006 07:39

שביזות כיתה אל"ף

הנה נגמר החופש. יום שני - יום לימודים.

 

הסמסטר הקודם עבר בשלום - יופי של ציונים, ולא ממש קרעתי לעצמי את הצורה בשבילם. מקווה להמשיך באותו קו.

 

גבי, לעומת זאת, בבחינה שלו, קיבל תוצאה פחות טובה מהנדרש. אנחנו ננסה להגיש בקשה להתחשבות בנסיבות מיוחדות: הוא מורה מצויין, האנגלית שלו משתפרת פלאים ברגע שהוא משתמש בה, וכמורה הוא ישתמש בה יותר מאשר כעובד במפעל פרות, הוא מורה למדעים ולא לספרות אנגלית, הציון הנמוך שלו הוא בכתיבה ורוב הכתיבה שלו תיעשה מאחורי הקלעים - שם יש תוכנה לתיקון האיות ואנשים שיעשו הגהה. אם לא ייתחשבו בבקשה (האנשים בכנסיה כבר התבקשו לחפש מורים לאנגלית או בעלי תואר באנגלית שימליצו עליו) הוא יכול לעשות רק מבחן של כתיבה, בעיר הגדולה (שעה טיסה, שבע שעות נסיעה). אולי זה יהיה המוצא הקל יותר.

 

התבעסתי - באמת האמנתי שהוא יעבור.

 

עוד בפינתנו פיטר-נשמה-טובה, הוא הביא לנו את המזגן ויתקין אותו בתקווה בשבוע הבא. המזגן יקרר את הסלון אבל יכוון גם אל המטבח. שתי ציפורים וגו'. אתמול בלילה היה חם נורא לראשונה - נראה לי שנצטרך להעביר את המיטה לחדר הממוזג, זה רק ילך ויהיה יותר גרוע.

 

ומה עוד? הנסיעה לעיר החוף הדרומית בקריסמס כנראה תתקיים, אבל עכשיו אני תוהה איך אני אשרוד שלושה ימים עם קלייר שמפליקה לילד שלה מתוך עקרון, ועם ההורים שלה שמטיפים לנצרות.

 

אני נשמעת מדופרסת.

 

זה לא רק הלימודים.

 

לפני כמה ימים ישבנו על המרפסת, בערב, לארוחת ערב. מנהג שאימצנו - קריר ונעים בחוץ, אפשר לראות כמה פירות התאנה הוציאה וכמה פילפלי צ'ילי כבר האדימו. תמיד עושה טוב לנשמה.

למרבה הצער, מי שתכנן את הבתים ברחוב, לפני חמישים שנה, לא לקח בחשבון עניין פעוט כמו כיוונים. המרפסת פונה את הרחוב - ובעצם אל הכביש. אל הרעש של המנועים, אל הנוף היפה הנשקף מהאספלט, אל האוויר המפוייח. גם חדרי השינה פונים לאותו כיוון, וגם הסלון - כי במילא לא חשוב לשמוע מה קורה בטלוויזה. או שאז היו רק סרטים אילמים, לכו תדעו.

בכל אופן, המרפסת פונה אל הרחוב אבל השכן ממול משקיע הרבה בטיפוח הגינה שלו - הרבה יותר מאיתנו - אז אולי זה יתרון.

 

הרבה אנשים עושים כאן הליכות. לפני שהתחילו לי הדורבנים גם אני עשיתי. באותו יום עברה אישה אחת, באמצע הליכה, עם הכלבה שלה. שני כלבים ענקיים מהבית ליד יצאו מהחצר שלהם ובאו לרחרח אותה.

 

זה קטע מזעזע, בעלי קיבות רגישות וקושי לשמוע על כאב של בעלי חיים, עשו לעצמכם טובה ודלגו על הפסקה הבאה.

 

הכלבים הענקיים ריחרחו אותה, ובלי לנהום - בלי לסמור שיער, פשוט שמו לה ביס. אחד הרים אותה באוויר והשני משך. כמו צעצוע. הבעלים שלה ניסתה לחלץ אותה אבל הם כבר נגסו. צריך לתת לכלב בעיטה בצלעות במצב כזה - הם פותחים את הפה אז באינסטינקט, אבל היא לא בעטה. אחר כך אמרו לי שהסוג הזה, פיג דוג, הם כלבי ציד. אם היא היתה מנסה "לקחת" מהם את הציד שלהם הם היו תוקפים אותה.

איכשהו הם הצליחו להבריח אותם (היא והשכן של בעלי הכלבים). הכלבה היתה קרועה, אבל עדיין עמדה. הם פשוט קרעו ממנה את העור.

רכב אחד עצר שם ולקח אותם לוטרינר (אם הוא לא היה עוצר אנחנו היינו לוקחים אותם).

בעיתון למחרת היתה ידיעה על המקרה, ונכתב שבעלי הכלבים נקנסו ב 150 דולר לכלב, על זה שהם היו משוחררים ולא בחצר שלהם.

איזה חוסר אחריות.

הרי יש לכם כלבי ציד.

לא סתם כלבי ציד - כלבי ציד שכבר צדו (הבעלים שלהם צדים חזירי בר לפעמים. מגעיל). כבר טעמו דם.

איך אתם, באיזור עירוני, לא מקפידים להחזיק את הכלב שלכם סגור בחצר?

הרי אם היה עובר שם ילד קטן (ועוברים שם! והרבה!) התוצאה היתה גרועה הרבה יותר.

שלא לדבר על זה, שיש שם כביש. והם יכולים להידרס.

שלוש מאות דולר? אני מקווה שהבעלים תתבע אותם, שיכאב להם בכיס קצת יותר.

מה שנכון, מאז הכלבים סגורים ומסוגרים בחצר, ולא רואים אותם.

 

התקשרתי לעיתון לברר מה שלום הכלבה, ועוד לא חזרו אלי.

 

אחר כך הסתכלנו על הכלבים שלנו, בעיקר הכלבה.

אני צריכה לתת להם כינויים אז הנה: היא הצפרדע, הוא הברווז. ככה מתאים להם.

הצפרדע שלנו, שתהיה בריאה, למרות אחת-עשרה שנותיה, היא יצור סקרן מאד. בשבועות הראשונים היא גילתה עוד ועוד פרצות בגדר, ויצאה לחקור את הסביבה שלה. למרבה השמחה היא לא כל כך טובה עם תיסכולים: כשהיא היתה מגלה פרצה קטנה מדי, לפני שהיא היתה מנסה להרחיב אותה היא היתה מתיישבת ליד הפרצה ונובחת עליה - נוזפת בה על שהיא קטנה מדי. כך שאם שמעת את הצפרדע נובחת, וראית אותה יושבת ונובחת על הגדר - סימן שיש שם פרצה שצריך לסתום.

 

ואם פעם אחת היא תברח החוצה ותפגוש במפלצות האלו?

 

את כזאת טיפשוּל, אמרנו לה. כל הזמן מנסה לברוח החוצה, לחפש אוכל. את לא יודעת איזה ארץ מסוכנת זאת.

מה שנכון, היא לא ברחה מהחצר כבר כמה חודשים. אולי פעם אחת, כשגבי שכח את השער פתוח.

 

גם חוסר השינה משפיע עלי - לאחרונה לפחות יום אחד בשבוע אני מתעוררת בשלוש, ולא מצליחה להירדם בחזרה. אני מסתובבת בפורומים לאמהות לגיל הרך וקוראת. אין לי מושג מה זה תינוק, לא היו לי אחים קטנים ולא יצא לי לראות אחד גדל. אין לי מושג עם מה צריך להתמודד, ואיך. אבל עלה לי רעיון, והתחלתי לבצע - אני כותבת סיפורי הפעלה לילדים שלנו, וגבי יאייר.

אולי זו רגרסיה לתקופה של קושי להרדם? לא יודעת. אולי הגוף שלי מדגים לי מה זה בדיוק חוסר שינה ואיך אני לא טובה בלהתמודד איתו, בניגוד למה שחשבתי? אולי סתם לוקח זמן להתרגל למזרון חדש, גם אם הוא יותר נוח? אולי משהו מרעיש אותו יום ובאותה שעה ומעיר אותי? אין לי מושג.

 

בסוף השבוע הזה אנחנו צריכים לסדר את הגינה - יש לנו ביקורת של המשכיר ביום שלישי. מצד אחד הגיע הזמן, מצד שני או שמש קופחת ושלושים וחמש מעלות, או גשם זלעפות. לא בדיוק תנאים אידיאליים לעבודה בחוץ.

 

אני אסיים פוסט מדוכדך זה באיחול של סוף שבוע מקסים ושבוע קליל. הלוואי וזה יתגשם.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 11/11/2005 21:13, בקטגוריות אוסטרליה - הצד האפל
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של תלאילי ב-17/11/2005 21:00

31,186