עברית קשה שפה

טוב, גם אנגלית לא משהו, ועוד לא התחלנו בכלל לדבר על רוסית, אבל עברית - מה יש לומר.

התחלנו ללמד עברית את הקהילה המקומית, ומייקל, חרוץ ונמרץ, פתח במבצע "למד עברית כפי יכולתך" ומדי שעה הוא מנג'ס לי במילים: "אולי תלמדי אותי עוד אות?"

כרגע מייקל יודע לכתוב (בדפוס בלבד) א', ה', ו', י', ל', מ', נ' ק' ר' ש', ו- ת'. הוא גם יודע לנקד פתח וקמץ (אם כי מהקמץ הוא מתעלם), חיריק, חולם מלא ושורוק מלא. הולך לו יופי, אם לא לוקחים בחשבון את העובדה שהוא שוכח את רוב המילים שהוא לומד כמעט מיד (וצועק על הכלבים המסכנים: "שבע! שבע!" ואלי - "למה הם לא יושבים?!"). אבל בגילו המופלג של אמצע שנות הארבעים, מדובר בהישגים מרשימים כל כך שכמעט אפשר לסלוח לו על המשפט: "יש לך כתב-יד איום ונורא".

---

השיעורים הקהילתיים הם אתגר בפני עצמו. יש לנו קהל בלתי אחיד בעליל, בדומה לאוכלסיה הישראלית הממוצעת: יש לנו מתחילים ומתקדמים, מבוגרים וילדים. כמובן שהקבוצות אינן חופפות, ואמתכם (אנוכי) אינה מתמצאת בהוראת שפות שמיות בכלל, ועברית-קשה-שפה בפרט. תכנון השיעורים הוא אתגר מרשים לשכמותי, אבל אחרי שני שיעורים הקבוצה למדה את חלקי הגוף השונים, כמה צבעים (וכמובן את השיר "כחול ולבן"), לספור עד עשר, ולהגיד "איזה יופי". כדי לא להתיש אותנו, המלמדים, אנחנו מקיימים שיעור פעם בשבועיים.

בקצב הזה, הם ידעו מספיק עברית כדי לנהל שיחה קלה בתוך עשרים ושמונה שנה.

---

אזהרה לקטמן:  צנרת.

מזה שנים אני מקשקשת לכולם בשכל על ילדים וכמה אני רוצה כאלה, כך שמסלול חיי מנותב בכיוון הגיוני להפליא. בראשית שנות העשרים לחיי מצאתי את הגבר המתאים להקים איתו משפחה, התחתנתי איתו, ולקחתי גלולות בהתמדה, להימנע מכל תינוק בלתי מתאים. ביליתי כמה שנים בחיפושים בעולם (או לפחות שתי ארצות) ומצאתי את המקום האידיאלי לחיות בו (קווינזלנד, אוסטרליה, למי שפיספס) וגם עבודה שלא תגרום לי לרצות להטביע את עצמי באסלה (מרצה אקדמית). הכל היה מושלם להביא לעולם תינוק, ולכן הפסקתי לקחת גלולות. כמובן שדווקא אז הייתי חייבת לפגוש איזה בחור אוסטרלי, נשוי, להתאהב בו, לעזוב את הבחור הישראלי הנחמד שהייתי נשואה לו (באושר) מזה שנים, לעבור לגור במדינה מלאה סנובים מטופשים (נוי-סאות'-ויילס. ראו הוזהרתם), לעשות דוקטורט עם מנחים מטופשים לא פחות, ולהתמודד עם התוצאות של ניתוח עיקור.

כן.

מייקל, בריאות על ראשו, עבר לפני חמש שנים ניתוח לקיצוץ צינוריותיו. כבר היו לו שתי בנות, וכל אחת הסבה לו נחת בדרכה שלה: הקטנה היתה נחמדה, הגדולה עמדה לעזוב את הבית. אישתו, רעה חולה, רצתה עוד ילדים, ולכן נטתה מדי פעם לשכוח ליטול את גלולותיה. מייקל שקל והחליט שחמש עשרה שנה היו די והותר. הוא שילם את חובו לחברה ולא רצה לפתוח חוב חדש. לפיכך, הלך לו מייקל אצל הקצב המקומי, גזר מה שגזר, קשר מה שקשר, וידה ידה ידה - בקיצור, מייקל אינו פורה עוד.

כשהתחילו רגשותינו ללבלב, עלה נושא הפוריות, או ליתר דיוק, היעדרה, ומייקל הבטיח נאמנה שניתוח היפוך אפשרי הוא גם אפשרי, וסיכוייו להצליח גדולים על מצויינים.

אני, פתיה שכמותי, האמנתי.

ובכן. אף אחד אינו הופך צעיר יותר, ובירור מחירים קצר באינטרנט העלה את הסכום הפעוט של תריסר רבבות דולרים.

מה זה שתים עשרה אלף דולר? שום דבר.

במיוחד כשמשווים אותו לחוב כרטיס האשראי של מייקל.

אני, שמעולם לא הייתי במינוס והחוב היחיד שהיה לי הוא המשכנתא הטיפשית שלקחתי פעם עת גבי ואני קנינו דירה בארץ, החלפתי צבעים מאדום לירוק ומירוק לסגול עת נודע לי דבר גובה החוב, והודעתי למייקל חיש קל שאנחנו לוקחים הלוואה, מכסים את החוב, ולא פותחים אחד חדש עד אחרי מותי ואם זה תלוי בי - גם לא לאחר מכן.

מייקל, למרבה המזל, למד פעם הנהלת חשבונות (בין היתר) ולכן גם מצא לעצמו עוד שתי עבודות, שיחזירו את ההלוואה מהר יותר.

אבל מחיר הניתוח נותר בעינו, ואני - המחשבה על עוד חוב או עוד כמה שנים לפני שנרשה אותו לעצמינו לא שימחה אותי. חקרנו את סינגורו, אחד ממיודעי ממקום עבודתי הקודם בקווינזלנד, על הרפואה בארץ מגורי הוריו. הסתבר שתמורת שתי רבבות דולרים ישמחו ההודים לחבר למייקל את צינוריותיו ואף להכין לו קארי חם ישר למיטתו.

אל יקל הדבר בעינכם. הרפואה המערבים בהודו היא מהמשובחות בעולם, ומחירה, כך נראה, שווה לכל נפש. אלא שלהיסחב עד לתת-היבשת, להתמודד עם יתושי מלאריה, שילשולי בטן ונהגי מוניות בלתי מובנים, ולתהות אם אכן חיברו למייקל את הצינורות או שמה הוציאו לו כליה לטובת המרבה במחיר - כל זה נראה היה לנו קצת מוגזם. על-כן ביררנו קצת יותר במחוזותינו ומצאנו מנתחים שתמורת סכום סמלי של שבע רבבות יעשו את אותה העבודה, ובאנגלית. וגם יתנו לו משככי כאבים.

ואז הציע אחד מהקצבים רעיון אחר.

מה לכם כי תרצו לחבר צינוריות? אמר הקצב. לא זו בלבד שכואב, ולא זו בלבד שיקר, אלא גם יש סיכוי שלא יצא לכם מזה כלום. אחרי חמש שנים, הגוף מפתח נוגדים לזרע, ושום תינוק לא יצא לכם מזה. הבה נלך יש לתהליכי הפריה מלאכותית.

אני הבעתי התמרמרות קלה עד מתונה. במה חטאתי אני, נערה עברייה מבית טוב (בערך), שנגזר עלי לעבור טיפולי פוריות? לא אני הלכתי ועשיתי סניפ-סניפ לצינוריותי. על שום מה אגדוש את גופי בהורמונים מהורמונים שונים, אאפשר החדרת מזרק ענקי אל תוך, תסלחו לי, מרכז הוויתי, רק כדי אחר כך לחכות שבועיים מורטי עצבים כדי לראות אם נקלט או לא?

ראי-נא, הסביר לי הדוקטור, בגילך המופלג (שלושים), גם כשהכל עובד-פיקס, סיכוייך להרות הם כעשרים וחמישה עד שלושים אחוזים למחזור. עם ההפריה המלאכותית סיכוייך מזנקים את הארבעים וחמש-חמישים. לעשות ניתוח כרוך בכאבים עצומים לגבר. אבל הפרייה מלאכותית? זה לא כזה סיפור. רוב הנשים מתמודדות עם זה מצויין.

תקשיב לי, יא-זבל, אמרתי לדוקטור, בוא נמלא אותך הורמונים שיגרמו לך להשמין, לגדל ציסטות, לבכות כמו מזרקה איטלקית ולחטוף התקפות עצבים מכל רוח מצויה, ואז תדבר איתי על כמה אתה מתמודד עם זה בסדר.

למרבה המזל לא אמרתי את זה בקול רם, וכל מה שהדוקטור שמע היה "אנחנו נשקול את זה ונחזור אליך" של מייקל.

בצר לי, הלכתי לרכל עם רייצ'ל חברתי פורעת החוק.

רייצ'ל היא בחורה כארז. היא היתה נשואה שבע-עשרה שנה לגניחט עולמי מגרמניה, ולפני שנתיים קצה בו נפשה. אחרי שסייעה לו להגיש את הדוקטורט שלו, היא קמה, ארזה את חפציה, אמרה לו: "ביי", וטסה חזרה מביתם שבארה"ב לבית אמה שבאוסטרליה. מאז אין לה שום כוונה לקשור את חייה בחייו של אף אחד. לעניין המחסור בסקס היא השיבה לי - "זה לא שווה את הטירחה. אוסטרלים הם מאהבים איומים".

מסיבות מובנות לא טרחתי לתקן את הרושם הרע שהשאירו אוסטרלים למיניהם על רייצ'ל, והנהנתי בהסכמה מזוייפת. אבל לענייניו, רייצ'ל שמעה את הרעיון ההורמונלי והכריזה:

" מה זה השטויות האלה?! תעיפי אותו מיד ותמצאי לך מישהו אחר".

"אבל מוצא חן בעיני המישהו הזה", קבלתי.

"כן, כן, בסדר. בואי נחכה שנה ונראה אם הוא עדיין מוצא חן בענייך. טוב, אם הוא כל כך מוצא חן בעינייך, תשמרי לך אותו. אבל תעשי ילד עם מישהו אחר. מה הוא צריך עוד ילדים? הוא כבר תרם את שלו לאוכלוסיית כדור הארץ העולה על גדותיה בלאו-הכי. הגיע הזמן להרחיב את מאגר הגנים".

זה דווקא נשמע כמו רעיון לא רע. הלאה סיבוכי ההפריה, קדימה למאגר הגנטי המשובח במחוזותינו.

"את באמת רוצה לעשות סקס עם מישהו אחר?" הזדעזע מייקל.

"מה פתאום! אוסטרלים הם מאהבים מחורבנים. רייצ'ל אמרה לי", הבהרתי למייקל. "אבל זה יהיה יותר פשוט להשתמש בגנים של מישהו אחר".

"ידעתי שאת רוצה את הילד של גבי", רגן מייקל.

"למה גבי? מי אמר גבי? לא נראה לי שגבי יסכים לדבר כזה. וחוץ מזה מה רע בגנים של גבי? יצאו ממנו יופי של ילדים: שקטים, מנומסים, לא מעשנים סמים ולא משחקים סנוקר. נכון, יהיה סיוט להעיר אותם בבוקר לבית הספר. אבל זה יעבור צ'יק-צ'ק, תוך שמונה עשרה שנה."

"אני לא רוצה לגדל ילד של מישהו אחר. איזה מן רעיון מטופש זה?" התרגז מייקל.

"ואיזה מן רעיון מטופש זה לעשות טיפולי פוריות ישר על ההתחלה?" התרגזתי גם אני. "ומה נעשה אחרי הילד הראשון? כל פעם נעשה טיפולי פוריות?"

"אבל זה יחסוך לנו שימוש באמצעי מניעה בעתיד".

"אפשר יהיה לעקר אותך שוב". הצעתי.

"אני לא עושה עוד ניתוח עיקור. ראית מה קרה בפעם שעברה! אני לא סוגר אופציות."

"אתה מתכוון לעשות ילדים גם בגיל שישים?" התרגזתי שוב.

"אני לא יודע!"

שנינו התקדרנו בשתיקה זועפת.

תשמע", התחלתי שוב, "בתור בת ביולוגית של אחד ובת בלתי ביולוגית של אחר, אני לא רואה שום יתרון בשותפות גנטית. הורות היא לא עניין של ד.נ.א. היא עניין של קשר".

"יופי, אבל אני לא רוצה לגדל ילד של מישהו אחר".

"אני מגדלת את הילדה שלך", התרגזתי שוב "אפילו שהיא של מישהי אחרת".

"זה לא אותו הדבר! את לא מגדלת אותה! היא כבר גדולה!"

"אתה חושב שהייתי מגדלת אותה פחות אם היא היתה קטנה?"

"אף גבר לא היה מסכים לזה!" הכריז מייקל.

אז אני שואלת אתכם, קוראי הנאמנים. האומנם אף גבר?

---

אני, על כל צרה שלא תבוא, ערכתי רשימה של אבות פוטנציאליים, והגעתי למסקנה העגומה שאני לא בדיוק אוהבת-אדם. את רוב האנשים בעולם אני מתעבת ולא הייתי רוצה לגדל ילד עם התכונות שלהם. מייקל נשאר האופציה החביבה עלי.

אז כרגע אנחנו מחכים לתוצאות הבדיקות שיגידו אם מייקל פיתח נוגדנים נגד זרעו-שלו, וגם בדיקות שיגידו אם מצבי ההורמונלי תקין. הקצב-המזריע כמעט רקד על השולחן כשהוא שמע שהמחזור שלי לא סדיר. אני בטוחה שהוא ישמח להדביק לי איזה הפרעת פוריות כדי להצדיק את ההפרה המלאכותית שלו.

אני בכלל לא יודעת איפה אני אדחק כרגע תינוק, עם כל הדוקטורט המעצבן הזה, אבל דיה לצרה בשעתה.

---

אה, ושכחתי -  החלק הכי כיף:

גם כשנצליח סוף סוך להיכנס להריון, ונלד בשעה טובה שלישיה או משהו, המקום הכי טוב לשים בו את הילד הוא מעון-היום שליד האוניברסיטה.

ומי עובדת שם?

האקסית של מייקל, כמובן.

---

אז תינוק עוד  אין לי, וגם לא הריון, ואפילו לא מחזור סדיר. אבל אינסטינקט קינון כבר מלבלב לו במלוא העוצמה.

כל ארונות המטבח נוקו וסודרו, וכל דבר שהאקסית עשויה למצוא בו עניין הועבר אחר כבוד לקופסא גדולה, ביחד עם פריטים שהיא תבעה חזרה (כמו למשל המסננת, ושני ספלים).

הקטנה טוענת שהיא לא ידעה שהמדפים בארון המטבח לבנים המה.

מייקל עצמו המום מכמויות האוכל האגורות להן בביתנו, אבל הסברתי לו שמדובר במנטליות ישראלית-יהודית עתיקה. ככה, כשתבוא המלחמה, נהיה ערוכים ומצויידים ונעמוד במצור שנתיים וחצי לפחות.

---

בעבודה עליתי על הטריק להתמודד עם הכבאי. אסור לי להיפגש איתו לבד. אני צריכה לוודא שיחד איתי נמצאת עוד דמות, רצוי גברית, של מישהו משכיל יותר ממני. ככה, רוב הדברים שאני רוצה להגיד נאמרים ממילא (אבל כשמישהו אחר אומר אותם, הכבאי מקשיב). אם הדברים שרציתי להגיד לא נאמרים, אני אומרת אותם. אבל אז, האדם הנוסף מקשיב ומאשר שאכן מדובר ברעיון טוב, והכבאי נאלץ להסכים, כדי לא לצאת אהבל. רמת החיכוך ביננו ירדה פלאים.

הקאץ' הוא, שהכבאי מסרב להיפגש בנוכחות אנשים אחרים. לכן צריך למצוא תחבולות שונות ותירוצים הגיוניים כדי לכלול עוד אנשים במפגשינו. זה טיפה מעצבן, כי לפי הכללים זה לגיטימי לחלוטין מצידי לדרוש את נוכחות המנחים האחרים במפגשים, אבל כללים זה לא טיעון מספק במקרה שלנו.

נו, מה אפשר לעשות. ככה זה בחיים. הכל לטובה ומהכל לומדים ועוד כהנה אימרות שפר שעושות מצברוח טוב למי שיש לו מזל נאחס.

---

לסיום, רק רציתי לספר שהדיקאן הזכור-לרע מכאן סולק בבושת פנים מהאוניברסיטה בעיירה,

אבל לא יפתיע אותי לרגע אם יתגלה שהוא נשכר לגרום את אותו הנזק לאוניברסיטה אחרת.

אשר לי - אני לא כל כך מגיעה לכאן לאחרונה, אבל חושבת עליכם הרבה.

שבוע טוב!

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 2/12/2007 09:42, בקטגוריות הורות - בקרוב, זוגי, חיים חדשים, מטה לחמי שיחייה
53 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-6/1/2008 12:16

מכוניתי המנוחה, הבריטי הנערץ, והבנות
פעם, לפני כשנתיים, קנינו, גבי ואני, את מכוניתנו הראשונה באוסטרליה. המכונית שירתה אותנו נאמנה ואף נסעה איתי במשך יומיים כל הדרך מקווינסלנד עד למקום מגורי הנוכחי, לא רחוק מסידני.
אתמול לקחתי את הקטנה לבית הספר בדרכי לאוניברסיטה. מייקל נשאר בבית לעבוד על התזה שלו, הגדולה נשארה בבית באופן כללי, ואני, מכוניתי והקטנה שמנו פעמינו צפונה אל מקום תעסוקתנו.
כבר בכביש המהיר שמתי לב שמשהו לא בסדר. הטמפרטורה זינקה לשמיים, המכונית השמיעה קולות של חוסר שביעות רצון, ואז, בשמונה וחצי בבוקר, באמצע הכיכר בכניסה לאוניברסיטה, היא כבתה ולא הסכימה להניע מחדש.
שלחתי את הקטנה לבית הספר (עשר דקות הליכה) ועמדתי אובדת עצות כשהתנועה סביבי זורמת.
כמה סטודנטים אוסטרלים חסונים הגיעו בריצה, וכמה מרצים חסונים-פחות הגיעו ברכב, וכולם בכוחות משותפים דחפו אותי עד למקום חניה מול לגן הילדים שליד האוניברסיטה.
שם, צחוק הגורל, עובדת האקסית של מייקל.
עודני מחכה למחלץ התנועתי שיגיע לגזור את דינה של מכוניתי הבלתי-ייצוגית בעליל, נכנסתי לגן הילדים כדי להסביר שאני תופסת חניה של רבע שעה למשך יותר זמן. על דלת הזכוכית בכניסה לגן מודבקות המילים "ברוכים הבאים" בכל שפות העולם כמעט.
גם בעברית.
כנראה שלא היו למדביקים די מדבקות, כי כתוב שם בניקוד מלא "בְּרוּכִים הַכָּאִיס".
 
מכוניתי כנראה לא תשוב לאיתנה, ועל כן בצער רב אני נפרדת מפיסת העצמאות האחרונה שלי כאן.
(אגב, הגדולה קנתה אוטו ממש לפני שבוע. היא טרם הוציאה רשיון).

---

הבריטי, לאור פועלו לטובתי בימים האחרונים, יקודם מעתה להיקרא כאן "הבריטי הנערץ". נוסף על היותו מנחה מצויין לדוקטורט ומומחה בפתירת עימותים, הוא מסתבר גם מורה מצויין של מיומנויות אלו. אני מאד שמחה על השיעור הזה שבחרתי לי, ומהשמחה הזו ניתן להסיק שזה עובד.
 
השבוע, בכל אופן.

---

יש ימים, או יותר נכון רגעים, שהכל עובד חלק. ובימים כאלו אני שמחה מאד שהבנות איתנו. הן מוסיפות נפח, עניין, חיים ועושר לחוויה היומיומית שלנו. "עובד חלק" זו הגזמה, האמת. במקרה הטוב, אפשר לומר שהדברים מצליחים. כלומר, הקטנה עושה מה שמבקשים ממנה, משתפת פעולה, מתנהגת אלי בחביבות. הגדולה לא מתווכחת, או יוזמת בעצמה השתתפות בעבודות הבית, או מבצעת הידברות בוגרת. זה נחמד כשהן רוצות לשתף אותי במה שעובר עליהן, במשהו שהן מתרגשות ממנו, בבגדים שקטנים עליהן. זה נחמד שארבעתנו יושבים לארוחת בוקר, או ערב, וצוחקים או מתלוצצים או מחליטים דברים ביחד.
כמובן שיש רגעים, ולא מעט, שדברים עובדים גרוע. הגדולה ומייקל נגררים לצעקות הדדיות, הקטנה מתווכחת ונעלבת, הן מתעלמות ממני במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע אני נתפסת כחלק מהמערכת והן נרגזות גם כלפי. ברגעים כאלו, זה תלוי. אם מייקל ואני עובדים על הקשיים ביחד, אני מרגישה סיפוק, כי בדרך כלל זה עובד. בדרך כלל אני מצליחה להחזיר את הדברים לתיקונם. אם מייקל איננו ואני לבד עם הבנות, אני מבינה היטב לליבם של כל ההורים החורגים המבקשים לשלח את ילדי בני זוגם לפנימיה מרוחקת ככל האפשר, רצוי על אגם בשוויץ.
הזמן משחק תפקיד, ואני רואה את ההתקדמות, מילימטר אחרי מילימטר, ביחס שלהן אלי, ביחס שלהן אליו, ביחס שלו אליהן, ויודעת -
 
הקשיים האמיתיים עוד לפני, כי על תינוקות* אני לא יודעת כלום.

 

* וגם לא צריכה לדעת, כרגע, אבל אתם יודעים איך אני אוהבת להיות מוכנה, ולכן אתחיל בהתלמדות כבר עכשיו.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 4/8/2007 07:25, בקטגוריות הורות - בקרוב, משפחתי וחיות אחרות, מטה לחמי שיחייה
33 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-22/8/2007 12:47

כנראה שככה זה ילדים

הבלוג הזה עסק הרבה בגידול ילדים. מה נכון, מה לא, איך להתנהג, מה להגיד, איך להתכונן, איך להגיב.

 

הקטנה, בת הארבע עשרה, בילתה סופשבוע עם חברה. שום דבר חדש. "לאן הלכתם?" שאל אותה מייקל, והיא סיפרה על ביקור בבית של מישהו, בחדר שלו. "אני רוצה שתודיעי לי לפני שאת הולכת למקומות כאלה", אמר לה מייקל בקול רציני. "כבר הייתי אצלו בעבר", ענתה הקטנה היא ענתה בביטול, אבל הרגשתי שהיא חוששת מהתגובה של אבא. "זה לא משנה", ענה לה אבא, "אני צריך לדעת איפה את. במיוחד במצבים כאלה. אם קורה לך משהו, אני צריך לדעת איפה היית אמורה להיות, מתי הייתי אמור לשמוע ממך לאחרונה. את צריכה להודיע לי".

הקטנה החרישה. היא יודעת לקרוא את מפת הכוחות, והיא יודעת מצויין איך לא לעורר זעם. היא גם טובה מאד במניפולציות. לא טובה כמו אבא שלה. הרבה הרבה יותר.

 

מדי ערב אמא שלה מתקשרת. אני לא עונה לטלפונים. מתישהוא צריך יהיה. מתישהו נצטרך כולנו לקבל את המצב. בנתיים כולנו בהכחשה. הקטנה מתעלמת. היא היתה יכולה לקחת את הטלפון לחדר אחר, אבל היא משוחחת בפנינו עם אמא שלה.

מה שקורה בדרך כלל במצבים האלו, יש אירוע משפחתי שאי אפשר להתחמק ממנו. חתונה, לידה, יום הולדת עשרים ואחד, הצגה של סוף שנה בבית הספר. וכולם חייבים להיות נוכחים ולהתנהג יפה. עוד לא הגיע האירוע הזה (והגדולה נפרדה מהחבר, ככה שחתונה אפשר למחוק מהלוח). הכל עדיין זמני.

 

מייקל גומר לאכול ראשון. יעיל וזריז. הוא קם וחוזר למחשב, לסיים עוד מאמר. הקטנה ואני נשארות ליד שולחן האוכל. היא מספרת על סוף השבוע ועל מריבה עם החברה הטובה. היא מספרת על הבחור והחדר שלו. "את חושבת שלא הייתי צריכה ללכת לשם?" היא שואלת אותי.

"כבר הלכת לשם", אמרתי לה. "זה כבר לא משנה אם היית צריכה או לא. השאלה היא אם תלכי שוב".

"אמא שלי חושבת שלא הייתי צריכה ללכת".

אמא שלה? בגילה, אמא שלה כבר תיכננה ממי להכנס להריון. מה אני כבר יכולה להגיד לה?

"היית שם לבד?" אני שואלת אותה.

"לא", היא אומרת, "לוריין היתה איתנו. אבל היא אף פעם לא ממש 'איתנו', אם את מבינה".

"וזה בחור שאת מכירה", אני מוודאת.

"כן."

"מהכיתה שלך".

"כן".

רוב מעשי האונס קורים בידי מכרים, אני נזכרת. הם קורים בבית הקורבן, או בבית של מישהו שמוכר לה.

ומצד שני, בכמה חדרי שינה של בחורים אני הייתי בימי בתוליי?

"אמא שלך דואגת", אני אומרת לה. "גם אני לא הייתי רוצה שמשהו רע יקרה לבת שלי. זה מדאיג".

היא מושכת כתף.

"ויחד עם זה", אני אומרת לה, "לא הייתי רוצה לנעול את הבת שלי בצינוק עד גיל שלושים וחמש".

היא שוב מושכת כתף. "אמא שלי היתי נועלת אותי ואת אחותי אם היא היתה יכולה".

אני מחייכת. הקטנה טינאייג'רית, בין אם אבא שלה רואה את זה ובין אם לא.

"זה בחור שאת מכירה, ואת יודעת אם לבטוח בו או לא. אבל אנחנו לא פגשנו אותו, ואף אחד מאיתנו - לא אבא שלך, ולא אמא שלך, וגם לא אני - לא יודעים. אז אנחנו דואגים."

ומה אם היא בוטחת בו, ומן הראוי שלא? ומה אם הוא ינצל את האמון הזה? איך לא להפחיד אותה, אבל להזהיר אותה?

הקטנה כבר גמרה לאכול וקמה, חזרה אל המחשב, אל הספרים, אל שיעורי הבית, אבל אני נשארת עם הרגשה מעיקה של החמצה. זה לא מה שהייתי צריכה להגיד.

 

המחשבות מדלגות הלוך ושוב אל השיחה הזו, אל מה שאמרתי, אל מה שהיה יכול להתפרש, אל ההשלכות על הקטנה, על אמא שלה, עלינו. הכלים נשטפים, המקלחת זורמת, השמיכה עוטפת.

הייתי צריכה להגיד דברים אחרים.

 

נראה לי שמה שמטריד את אמא שלך הוא התנהגות מינית בלתי הולמת.

מה מתאים לך ומה לא מתאים לך, רק את יכולה להגיד.

ואת בעצמך יודעת מה מוגזם בשבילך.

וזה לא חשוב מה יגידו לך החברות, או החברים, או הטלוויזיה.

את בעצמך יודעת מתי דברים מפסיקים להיות נעימים.

ואת גם יודעת מה את רוצה לנסות. ואין בזה רע.

אני לא חושבת שיש טעם להתרגש מ"מה יגידו" ו"מה יחשבו".

יותר חשוב מה את מרגישה. מה את תגידי.

 

וזה לא מה שאמרתי.

 

"אני חושבת שעשיתי טעות עם הקטנה", אני אומרת למייקל בבוקר. הוא לובש מכנסים קצרים וגופיה, למשחק סקווש. מספרת לו את מהלך השיחה.

זה מה שהיית צריכה להגיד, הוא אומר. מה לא בסדר?

החמצתי. זו היתה הזדמנות והחמצתי אותה.

אני לא חושב ככה. אולי יכולת להגיד יותר, אבל באותו רגע זה היה הכי טוב שחשבת, וזה היה טוב.

סאטיספייסינג, הוא אומר לי. אם היו לנו משאבים אינסופיים וזמן אינסופי, היינו עושים את המושלם. במצב הקיים, בהתחשב בזמן ובמשאבים הזמינים, אנחנו עושים הכי טוב שאפשר.צריך להיות טובים מספיק. לא הכי טובים.

והיית מצויינת.

הוא מנשק אותי ויוצא להקפיץ את הקטנה לבית הספר, לשחק סקווש, להרצות על התנהגות אירגונית.

 

אני נשארת עם מחשבות.

זו לא ההזדמנות האחרונה. עוד יהיו הרבה בנים. עוד יהיו הרבה שיחות.

והרי רק עכשיו הגעתי. אולי היא עוד לא מוכנה לשיחה כל כך כבדה ממני.

אולי באמת טוב להתחיל בקטן.

אולי טוב מספיק זה הכי טוב שאפשר.

 

כנראה שככה זה ילדים, אני מתחילה להבין. כל הזמן חושבים אחורה ומתחרטים. כל הזמן חושבים על העוד שיכולנו לעשות אם היינו מוכנים קצת יותר, אם היינו מתארגנים, אם היה לנו יותר זמן. כל הזמן מרגישים שאיכזבנו. שיכולנו יותר. כל הזמן צריך למשוך כתף ולהגיד - מה אפשר לעשות. אף אחד לא מושלם. זה לא היה הכי גרוע שאפשר.

זה היה טוב מספיק.

 

מתחילה את הבוקר עם תה פירות, יושבת על הכורסא בשמש וקוראת מאמרים. בפעם הבאה אני אהיה מוכנה יותר, אבל יקרה משהו אחר שאליו לא אהיה מוכנה. כנראה שככה זה.

 

הטלפון מצלצל, ואני עונה, כי בבוקר האמא לא מתקשרת לכאן. "היי בייב", אומר מייקל, "רק רציתי להגיד לך שהקטנה סיפרה לי על השיחה שלכן כשהסעתי אותה. היא אמרה שהיא כל כך שמחה לדבר איתך. שהיא הרגישה הרבה יותר טוב אחרי כן, ושסוף סוף יש מישהי שמבינה אותה".

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 10/6/2007 11:32, בקטגוריות הורות - בקרוב
48 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של aodeya_shoresh ב-29/7/2007 12:57

31,185