נו מילא

התלבטתי אם לקרוא לפוסט הזה בשמו, או "שיהיה" או "בוא נאכל דבורה".

 

אני לא כל כך טובה בלסלוח.  איכשהו נראה לי שזו תכונה שצריכה ללכת יד ביד עם שיכחה, ובזה אני לא טובה בכלל.  זה לא שאני שומרת טינה, אבל לא בקלות אני שוכחת את המאורעות או הפגיעות, על כל פרטיהן.  וזה מקשה עלי לעבור הלאה.

 

אני לא מצליחה להיות חביבה לקטנה.  היא הבת של מייקל ולכן מן הסתם ניחנה באותה רגישות חברתית.  מטריד אותי שהיא יודעת.  אני לאקונית, מתאמצת להתנהג "רגיל" אבל יוצא לי קול נוקשה, חיתוך הדיבור מרחיק.  הסלידה שלי, ככה אני מרגישה, מקרינה ממני החוצה וצוברת נזקים עתידיים.

אני לא שוכחת את השקרים שלה, לא שוכחת את האכזבות.  אני לא רוצה להתקרב אליה.  רוצה לשמור על יחסים קורקטיים, מנומסים, וקרירים.  אבל אני לא מצליחה לשדר נייטרליות מתוך היחס הזה, וזה מציק לי.

 

ומצד שני, הנה אנחנו מטיפים לה נגד שקרים, לפחות אני מציגה דוגמה חיה של מישהי שלא משקרת.  גם כשזה "לא יפה".  לא מחבבת אותך יותר, וגם לא מעמידה פנים שכן.  אני בשלי, ואת בשלך.  לא מדובשך ולא מעוקצך. 

אולי זה מסר יותר בריא מלהצליח להעמיד פנים שהכל בסדר וכלום לא קרה?

 

גם אל הכבאי אני לא מצליחה להיות חביבה.  אני כבר לא מנסה. 

הוא ילד גדול.  אם הוא רוצה שהכל יהיה בדברו, שיעמוד במחיר.  אני לא חצופה, אני לא מתעמתת, אבל אני גם לא מעמידה פנים שנעים לי בחברתו.  לא נעים לי.  אני סובלת בשקט.  כשנגמר, אני הולכת לעבוד לבד. 

 

אולי אנחנו הישראלים כאלו כנים וישירים כי יורים עלינו כל הזמן.  אנחנו כל הזמן בלחץ, ואין לנו זמן לשטויות.  אז מדברים דוגרי ומתמודדים עם המציאות. 

זו לא רק אני.  בכל פוסט שמתאר בעיה חברתית מסוג כזה או אחר, לפחות חצי מהתגובות ממליצות על הגישה הישירה.  "אני פשוט הייתי אומרת ישירות, פגעת בי כשעשית ככה וככה".

אולי אנחנו לא מפתחים את איזור הנוכלות במוח, וכשמגיעים לגילי המופלג זה כבר כמעט בלתי הפיך.

 

אבל נו, מילא. מה זה משנה. 

באמת, מה זה משנה?  מי יודע מה יהיו ההשלכות, של הכבאי, של הקטנה, של הכל.  מה הטעם להילחץ מהן כבר מעכשיו.  אולי הכבאי בסוף בכלל ימצא עבודה באוניברסיטה אחרת.  אולי אני.  אולי הקטנה תעבור לגור בסמואה ולא נראה אותה יותר.  אולי אני.  אני מנסה לעבור את היומיום בכמה שיותר משיכת כתפיים.  מה זה משנה?  שום דבר לא באמת הרה גורל.  להכל יש פתרון.  החיים תמיד ממשיכים.

 

עוד לא החלטתי בקשר לדקטורט, והחלטתי לא להחליט עד סוף פברואר, וגם לא לחשוב על זה.  ללכת עם הזרם בנתיים.  יש מנחה חדש, שאני מאד אוהבת ושהכבאי מסתדר איתו.  אולי זה יצליח.  ואם לא - אני אעזוב מאוחר יותר.  אף פעם לא מאוחר מדי.  או שאחשוב על פתרון אחר.  לא מוכנה להתאבסס על זה יותר.  די.  איכות חיים זה לא משהו ששווה לוותר עליו.

 

ההכנות לחתונה כיפיות נורא.  אחת מהקהילה תצייר לנו חופה.  אחרת תארח אצלה בחצר הענקית עם הנוף.  ועוד מישהו יבשל, כי הוא שף וכרגע אין לו מה לעשות, וגם כי הוא מותק.  ואחד ינהל את הטקס לפי היהדות, עד כמה שאיפשרתי.  ובסוף נארגן ריקודי עם - בתקווה. 

 

ואלה הדברים שאני צריכה לחשוב עליהם רוב הזמן, בעיקר כשאני לא בעבודה - האנשים האלו שהפכו להיות משפחה מורחבת.  לבלות איתם יותר זמן.  לתת להם יותר מקום בחיים שלי.  לא לתת לעבודה הזו, עם כל הרעל שבה, להשתלט.  לצאת. לנשום. לנוח. לזכור שאני לא מי שהם חושבים.

 

לזכור שאני פשוט לא שייכת לשם, ועוד מעט זה ייגמר.

---

ומה לי כי אלין, כשלעזיז יש חיים קשים הרבה יותר משלי.

 

אחד מחבריו הסעודיים מתכוון להגיע גם הוא למחוזותינו, ועזיז קיבל ממנו טלפון בהול. 

"עזיז, מה הדבר שהיה לך הכי קשה באוסטרליה?" שאל החבר.  "איפה היה הקושי? השפה? מזג האוויר? התרבות?"

"הכי קשה?" ענה עזיז. "הכי קשה זה לפני שחוזרים הביתה לקנות מתנות לכולם".

(סעודים צריכים לקנות מתנות במאה עד מאה חמישים דולר לראש. והמשפחות, איך לאמר, לא קטנות).

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 9/12/2008 01:25, בקטגוריות דע את עצמך, לעולם טוב יותר
26 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של luli ב-3/1/2009 13:46

כתיבה נוצרת

הפכתי כזו עלוקת איימים, שחברות הצ'ט שלי מסתתרות בין הביטים ברגע שאני אונליין, ומי יאשים אותן?  חוץ מלתנות את צרותי ולבלגן לכולם את המוח עם ההחלטות שעוד לא החלטתי, וככל הנראה גם לא אחליט בקרוב, אני לא עושה שום דבר מועיל.

 

לפחות החלטתי שלא לענות לאמא שלי על מייל מגעיל וארסי שהיא שלחה לי.  ולמה לטרוח?  מה הטעם?  היחסים עם אמא שלי לעולם יניבו עוגמת נפש וחוסר שלווה, ואני - מזה יש לי מלוא חופניים במקום עבודתי.

---

במקום עבודתי, או מקום מלגתי, סערת הרוחות טרם שככה.  הכבאי הצליח, תוך שימוש באסטרטגיה פשוטה של "הבא לעוזבך השכם להאשימו", להציג את פני הדברים כאשמתי בלבד.  הדברים עומדים על היותי סוררת ומורדת, שאינה משקיעה די ממירצהּ בתפקידה, באופן הכי רשמי שאפשר.  כתגובה הציב בכבאי תנאים מתנאים שונים שמטרתם להשיג מקסימום שליטה על מעשי.

ואני אומרת - בנאדם, ניצחת.  הסרת מעליך את האשמה והצגת את זה כאילו זו אשמת הסטודנטית.  יופי לך.

אבל מי שניענע את הסירה, איים בעזיבה,  והתחיל את כל המבולקה הזו הוא הסטודנטית.  אז מה יצא לך מזה?  האם פתרת משהו?

כל הבעיות שהטרידו אותי, בעינן עומדות.

כל הסיבות שהיו לי לעזוב, עודן מנצנצות על הקיר כשלטי החוצות בהונג קונג.

אז מה הרווחת?

 

אני מצידי רואה את הדברים באור הבא:

- דוקטורט עם הכבאי הוא בציע, ברם יהיה כרוך במכאובים רבים, חוסר יעילות, איוולת לשמה, ונזקים חמורים לבטחוני העצמי.

- דוקטורט עם התומכת הוא נטול הכנסה, ולכן יהיה כרוך בעבודה במשרה חלקית, שחזקה עליה שתביא לי ייסורים מסוג שעוד לא ידועים לי.

- דוקטורט באונ' אחרת (שאולי תיתן לי מלגה) מציע את הלא-נודע, שאותו אפשר לאפיין במילים "לא-נודע".  אמנם קשה לדמיין משהו יותר עלוקתי מהכבאי, פחות מהנה מחבר מרעיו, ובאופן כללי מעצבן באותה הרמה, אבל ידוע לכולנו שהיקום אוהב לתעתע בי ולהדגים לי, הדגם ושוב, את המונח "מהפח אל הפחת".

 

וישנם עוד שיקולים כאלה ואחרים, כגון סיכויי למצוא לי עבודה בתום בדוקטורט כאן באוניברסיטה הממוקמת מטר מהבית (ליטרלי) אם אנטוש את הכבאי לאנחות, היות ובין שאר תכונותיו הוא חנפן איימים שמלקק לבעלי השררה משל היו שלגון ביום שרב.  

בנוסף יש את שאלת ההכנסה, שמה לעשות - אנחנו אנשים חומרניים (לפחות חלקית) ואוהבים לראות את חשבון הבנק שלנו תופח למימדים המאפשרים לנו לממן תפנוקים שונים, כמו לחם (נטול גלוטן) וחשבון חשמל. 

 

ויש עוד עניין קטן. 

אישה אחת שגרה פה במורד הרחוב היא במקרה אחת מראשי האוניברסיטה בסידני, שמציעה מלגות לכל דורש.  כמובן שעד שהנעתי את ישבני הקט והתארגני על להגיש בקשה, כבר עבר מועד הסגירה.  אבל האישה, שזכתה בכבוד המפוקפק של עבודה עם הכבאי, הפעילה את קשריה והכניסה את בקשתי.  ועכשיו יש סיכוי סביר שבקשתי תאושר.

כלומר, תהיה לי מלגה מאוניבסיטה שאינה במרחק חמש דקות הליכה, אלא שעתיים נסיעה, עם מנחה שאינני מכירה מטוב ועד רע.

 

וכאן מתווסף לו "לא נעים" משורשי הפולניים.

הרי לא נעים להטריח אישה בכירה שתהפוך סדרי עולם למעני, ובסוף לנטוש אותה לאנחות ולהישאר עם הכבאי!  ועוד הרבה פחות נעים גם להישאר עם הכבאי וגם להיות אומללה.

 

וכל הסמטוחה הזו בראשי הולכת לה סחור סחור הלוך ושוב, ומה הפלא שאף אחת מחברותי לא רוצה לשמוע ממני עוד?

אפילו את עצמי אני מתישה.

---

לעזיז היה מבחן באנגלית.

והנה חידה: מה היה מקבל עזיז אילו עבר את הבחינה?

 

א. רכב חדיש ומנצנץ שיחסום לנו את החניה

ב. באר נפט קטנה ומבריקה לתדלק בה את הרכב

ג. חופשה בת חודש וחצי בסעודיה, במהלכה הוא משלם לנו שכירות כדי לשמר את זכותו לדור איתנו בכפיפה אחת

ד. כל התשובות נכונות.

 

אבל עזיז, מסכן שכמותו, לא עבר את הבחינה, ולאות מחאה נסע למלבורן לפוש עם חבריו.

מסתבר שלא רק אלי, גם אל עזיז החיים מתאכזרים.

המלונות במלבורן משום מה חנוקים היו עד אפס מקום, ולכן פנו עזיז וחבריו צפונה, אל ניו-קאסל הרחוקה, ושם טיילו להם בינות לנחלים ומפלים, כשהם משתאים אל הפלא הזה הקרוי "מים".

 

עזיז, אגב, בהיותו יצור מדברי למוד חול ואבק, סובל מאלרגיה למים.

בי נשבעתי.

לאחר מגע ממושך עם מים, סובל עזיז מפריחה וגרד עזים.  לפיכך נמנע עזיז מטבילות בים, בבריכה, ובזיעת עצמו - מה שנותן לו הצדקה לפתח סגנון חיים עצל ועטור רביצה.

 

אבל הוא דייר מלאכי.  הוא שקט, הוא מסייע בתחזוקת הבית (קרי, מחליף שקיות זבל בפח הקומפוסט), והכי מרשים - הוא רוב הזמן סגור בחדרו ואין לדעת כי בקרבנו הוא.  ולפעמים באמת אינו בקרבנו - הוא יוצא לו למועדוני הלילה המקומיים עד לשעות הקטנות של הלילה, שם הוא מבלה זמנו בתגרות עם יוצאי ירדן השונים.

 

מזרח תיכון חדש!

---

ולסיכום, לארגן חתונה זה לא פיקניק.

 

פיקניק!

 

זה מה שאנחנו צריכים לעשות, פיקניק חתונה!

 

ידעתי שאפשר לסמוך עליכם.

 

שבת שלום,

פארה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 21/11/2008 22:19, בקטגוריות דע את עצמך, לעולם טוב יותר, מטה לחמי שיחייה, סתם יום של חול
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-29/11/2008 23:27

שיכנוע עצמי

היתה הישיבה ונגמרה.  אני כאן לספר לכם שהנה-הנה אני עוזבת, שמלגתי תופסק, הכנסתי תצומצם, ומשאבי הכספיים יתדלדלו, ומטרתי היא לשכנע אתכם - ואותי - שזו היתה הבחירה הנכונה.

---

הכבאי דרש ותבע מני דברים, שעם רובם יכולתי להסכים על אף היותם מעיקים.  למשל, הכבאי תבע את נוכחותי במשרד ארבעה ימים בשבוע, ובשניים מתוכם הוא רצה שניפגש ונדון בהתקדמותי.

אני לא רואה מה טעם יש לדון בהתקדמות יום-יומית בדוקטורט, שם הצעדים נמדדים בשבועות וחודשים, אבל ניחא.  הסכמתי.  הכבאי הודה שמטרת המפגשים היא לספק את תחושתו שדברים יצאו מכלל שליטה, ואני הייתי נכונה לענות על צורך זה.

 

אבל אז הכבאי התעקש על "פיטורה" של התומכת ממעמדה כמנחת משנה, ובמקומה הציע שניים.  אחד דווקא נחמד, ואחד אחר שאמנם לא משהו, אבל עדיף מהכבאי.

ואולי הוא היה מסכים להתפשר על לצרף מנחה מבלי להיפטר מהתומכת, אבל אני כבר ראיתי את הסוף.

 

זה הזכיר לי את הפתגם היהודי הנודע - "אבן שזרק שוטה לבאר, עשרה חכמים לא ימשוה".  או במילים אחרות, אם יש מנחה אחד אוויל, גם שלושה מנחי משנה חכמים לא יועילו.

 

ואז נאמרו מילות הקסם, ששיחררו אותי מהמועקה שהכבידה על לבי מזה חודשים -

"אם תחליטי לעזוב את הפרוייקט ולעשות את הדוקטורט שלך ללא הכבאי, תוכלי לעשות שימוש בכל הנתונים שאספת עד כה".

 

כלומר, אם אני עוזבת, אינני בהכרח נדרשת להתחיל הכל מחדש.  אם אני עוזבת, באפשרותי להמשיך את מה שהתחלתי, רק עם הנחיה שיש לי בה אמונה ושיש לי איתה חיבור.

 

כלומר, במקום להתחיל מחדש תהליך של שלוש שנים מייסרות, יש באפשרותי להשלים את מה שנשאר, מה שייקח ככל הנראה עוד שנתיים, אם ננהל את זה נכון.

 

באם אני עוזבת, אבודה לי המלגה, אבל חברים, טובה בריאות הנפש משבע מלגות.

(נראה כמה בריאות נפש תהיה לי כשאאלץ לעבוד למחייתי... אבל זה סיפור אחר)

 

---

ועכשיו אנא עודדו אותי והזכירו לי שהחיים אינם נגמרים עם המלגה, ושיש סיכוי שאמצא מקור הכנסה חלופי שיימנע את פינויי מהבית שרכשתי בעמל כה רב, ויאפשר לי להתקיים על יותר מנודלס אורז ומיונז.

 

שלכם,

בועטת ומבועתת,

פארה.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 18/11/2008 05:19, בקטגוריות לעולם טוב יותר, מטה לחמי שיחייה
32 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של ג'וליאנה ב-22/11/2008 11:48

31,184