משה דיין הוא לא אדון המלחמה הראשון שחצה את מסלול חיי. אחר מהם פיקד על גבי, במילואים האחרונים שלו, בעזה. כבר כתבתי עליו כאן.

אבל משה דיין הוא הראשון ששמעתי מה יש לו להגיד.

הסרט נפתח בקטע מראיון איתו, שנערך ב 1980, שנה לפני שנפטר מסרטן. משה דיין, גם בזיקנתו נאה ומרשים, אומר את הדברים הבאים:

"אני לא מכיר דבר יותר מרגש ממלחמה.

לא שאני ממליץ לפתוח במלחמה כדי להתרגש,

אבל מלחמה... מבחינת ההתרגשות...

זה כמו סרט,

אבל סרט קורה על המסך

וזה - בחיים שלך"

את הדברים אומר דיין בחיוך. חיוך כן, חיוך של געגוע.

הסרט מראש נועד להציג את דיין כגיבור צבאי יהיר שכשל. אבל אני בספק עד כמה התקשו יוצריו להשיג חומר שיעמוד בקנה אחד עם דעתם.

דיין אהב להלחם. הוא אהב לנצח. הוא ראה את הנצחון בתוצאה הסופית, והתהליך לא הטריד אותו. מיד אחרי מלחמת השיחרור הוא כינס את כל מפקדי הצבא, והנחיל להם ערך של דבקות במטרה. אם יצאתם לפעילות - השלימו אותה, אמר להם, אלא אם כן ספגתם אבידות של חמישים אחוז.

אתן קוראות אותי, אמהות?

אתם קוראים אותי, חיילים?

משה דיין, הגיבור הלאומי, שם קצוץ על הילד שלָךְ, גבירתי. שם קצוץ על החיים שלךָ, אדוני.

חמישים אחוז - ואם לא, שלא תחזור.

מלחמת ששת הימים העלתה אצל דיין, כך נראה, את הבטחון העצמי.

הוא התבטא בזלזול כלפי הערבים כולם. לא האמין שיעזו לפתוח במלחמה נגד ישראל, אחרי 67'.

ואם יפתחו, כך הרגיש, ישראל רק תכה בהם יותר חזק.

הוא לא האמין שמלחמת יום כיפור תפרוץ, וכשפרצה, נדהם למראה האבידות.

אבל הנצחון, בסופו של דבר, עודד אותו. מה שהעסיק אותו היה עתידו הפוליטי.

מבחינתו, ההרוגים היו מחיר, והוא היה מוכן לשלם.

הוא לא שאל את המשלמים האחרים.

והמצב הנוכחי, המצב עם הפלסטינים, זה שישראל מבוססת בו עד היום - למשה דיין התודה. הוא לרגע לא חשב שמגיעה להם מדינה משלהם. הוא לרגע לא חשב, שהם יתקשו להסתגל לקיומה של מדינה יהודית, ששולטת בהם.

גם כשהיו פיגועים בימי שלטונו. אוטובוס הדמים, למשל.

וכשנשאל: "לו אתה פלסטיני, לא היית נלחם?" ענה: "הייתי נלחם לו חשבתי שיש לזה סיכוי".

ובשנות השלושים, הארבעים, מישהו חשב שלישראל יש סיכוי? הרי הקמת מדינה, הקמת צבא, כנגד כל הסיכויים! כל כך קשה לדמיין מישהו כמוך בצד השני? מישהו, שהמאבקים, והמלחמות, והדם, שוטפים את דמו באדרנלין ומזקיפים את גאוותו?

ומשה דיין, בעיקשות של מצביאים, סירב להציב גבולות בין תושבי עזה, יהודה ושומרון, לבין תושבי הישוב היהודי.

עצוב לי על ישראל. כל הצמרת הפולטית שלה מתבשלת בצה"ל. צה"ל לא מנפיק מדינאים. צה"ל, לכל היותר, מגדל טקטיקנים. תנו להם מטרה - הם יכבשו אותה.

אבל לגדל עם, לנהל מדינה, לדאוג לרווחה, לשפר איכות חיים - זה תשאירו לת"ש.

משה דיין האמין, ואף הצהיר - שמלחמה היא כורח המציאות בישראל. לנצח ישראל תצטרך להלחם על קיומה. כך האמין. וכך גם ניהל אותה. ובעיניו - לא היה זה אסון גדול.

להיפך.

הרי מלחמה מרגשת.

למען ההגינות: בתקופתו, היה נהוג להתעקש, אם קשה. היה מקובל להקים ישובים בין ביצות וחולות. הוא לא חשב שיבוא דור שלא ירצה עוד להלחם. שלא ירצה עוד להקריב חמישים אחוז.

שאר נוהגיו היהירים - לשדוד עתיקות לביתו, להתהולל עם נשים תחת פיקודו - שורשי רוע השחיתות, ותוצרי תקופת הגבריות. חוטים דקים של עוולה במרבד של כשלון.

ואני רואה את הפרק וחושבת לעצמי - אדון המלחמה הזה כבר מת. כמה מהם עוד חיים, וכמהים לרשת את מקומו. להיות גיבורים צבאיים, בכל מחיר.

המפקד ההוא של גבי, הוא שהתעקש בכל כוחו להעלות לג'נין פלוגה עייפה ומותשת של חיילים, אחרי שלושים ימי מילואים, לא עשה זאת כדי לעזור למדינת ישראל. מדינת ישראל הזרימה יותר כוחות לאיזור ההוא מכפי שאפשר היה להכיל. חיילים ישנו בנגמ"שים, כי לא היה איפה לשכן אותם. המתנחלים דאגו להם לאוכל, כי לצה"ל לא היו די מנות קרב. לחלקם לא היו אפילו נשקים.

הוא עשה את זה כדי לנצל את ההזדמנות היחידה להיות גיבור מלחמה.

והוא, המפקד המסויים הזה, מתוגמל על ידי צה"ל. הוא מטפס במעלה הדרגות, מפני שהוא נחשב "גבר-גבר", "תותח". הוא מעיז, הוא משקיע. הוא דוחף קדימה ורואים, רואים תוצאות.

ומי יודע כמה כמוהו מטפסים עוד ועוד במעלה הדרגות, ויגיעו למשכן הכנסת.

עם התפיסה המתמטית שלהם,

חמישים אחוז זה מחיר מציאה.