ענווה

אולי כדאי לי התחיל לתרגל את זה.

 

---

הכל התחיל מזה שרציתי להיראות מהממת. אני לא יכולה להסיבר למה היה לי חשוב להיראות מהממת, להכנס לבושה במשהו ומאופרת ככה שכולם יפלו על הרצפה. הרי אף פעם אנשים לא נופלים על הרצפה בגלוי. ומה כבר זה יתן לי, שכולם יהיו על הרצפה? גאווה מטופשת.

 

לבשתי מה שתכננתי, וגבי, בחוסר רגישות וחוסר הבנה של כוונותי, אמר משהו ומוטט לי את הבטחון העצמי. החלפתי שלוש מערכות לבוש לפני שחזרתי ללבוש המקורי, בחולצה אחרת. גבי כבר הבין (אחרי התגובה העצבנית שלי) שעדיף לא להעיר הערות הורסות וחסך ממני את ה "את הרבה יותר יפה בלי איפור".

 

רוב הגברים שהכרתי התנגדו נמרצות לאיפור. חיבה לאמת? תיעוב לאמא המתאפרת? קטונתי. אבל פעם אחת שמתי רק מסקרה, נראה היה לי שהיא עשתה לי ריסים ארוכות מדי ואני נראית זנותית. שאלתי את גבי לדעתו ותשובותו היתה: "את יודעת שאני לא אוהבת שאת שמה אודם". 

אפשר גם לפרש את זה כמחמאה, אם רוצים.

 

הגענו קצת באיחור ונתקלנו בג'ינג'ית. היא חיפשה את הבית של גרג עם פנס. זה מגוחך גם אם אתם מכאן. אין כאן תאורת רחוב מוצלחת, אבל עדיין, עניין הפנס היה מגוחך.

 

בפנים היו כולם, כולל ראש-בית-הספר, ששמעתי את השם שלה אבל אף פעם לא פגשתי. כולם ניסו ליצור אווירה נינוחה ומשועשעת, מה שהיה מוזר. כשאנחנו עובדים ביחד האווירה היא של היום השלישי במחנה קיץ. ופתאום כולם נראו רשמיים וזהירים.

 

מליסה ניסתה להיראות שמחה, אבל הילדים שלה חירבו לגרג את הבית והיא נאלצה לקום ולנזוף בהם כל כמה דקות. כל אחד הביא משהו לאכול, ומליסה הכינה בשבילי פשטידת תפ"א ללא חלב, בנפרד מזו החלבית שהיא הכינה לכולם. הג'ינג'ית ישבה לידי ופתאום הבנתי, שהיא הילדה השמנה והלא-פופולרית בכיתה, שהיא מרגישה בחוץ ולבד. שמליסה מסתכלת על גבי שם יד מסביב לכסא שלי, ומצטערת על הגירושין. שראש-הבת-ספר שואלת אותי שאלות בקול רשמי ואדוני כדי לשאוב מזה בטחון, ולא להרגיש זקנה בלה. שאני הכי צעירה והכי רזה וכולם יודעים על הריקודי בטן, והייתי צריכה להתלבש פשוט יותר ולהתאפר פחות. להצטנע.

 

אף אחד לא אוהב שמרחמים עליו, אני מנחשת, כי יש בזה משהו מתנשא. ומצד שני, נראה לי שעדיף לי להזהר בנוכחות אנשים שאני רואה אצלם את הקושי. לעזור להם להרגיש קצת יותר בטוחים בעצמם.

 

עוד משהו קטן לעבוד עליו.

 

---

 

משולם (שמבדוי) הוא אחלא בנאדם. אני מאד אוהבת אותו. אנחנו חברים כבר די הרבה זמן, מאז אחד התארים שלי. הוא הגבר היחיד שדיברתי איתו בפתיחות דומה לזו שדיברתי עם גבי. הוא יודע לא להיות שיפוטי מחד ולתת תובנה מאידך. באמת אחלא.

 

כמובן, אף אחד לא מושלם, אפילו לא משולם (השם המלא שמור במערכת). משולם קמצן.

 

אני לא מתכוונת "קמצן" נותן רק עשרה אחוז טיפ (או, רחמנא ליצלן השם ישמרנו, לא משאיר טיפ). אני מתכוונת, חי בחרדה תמידית לגורל הירוקים בחשבונו. לדוגמה, משולם קנה פלאפון חדש אחרי שארכיאולוגים ביקשו ממנו לפנות את הישן כי אולי יש שם שרידים של דינוזאורים.

הוא לא הסכים להוריד מהתצוגה שלו את הפלסטיק.

במקום לשכור דירה, משולם התגורר בבתי עשירים בעיר מגורינו, כל אימת שאלו נסעו לחו"ל והיו צריכים בית-סיטר. הוא לא שילם שכר דירה או חשבונות, לפי ההסכם.

 

להגנתו של משולם - פגשתי מעט מאד הורים שהרגשתי שהם עושים דברים גרועים יותר ממה שאמא שלי מסוגלת. למשולם יש אח קטן וכמה דודים מצד אמא. האח הקטן הגיע לגיל מצוות, ואמו של משולם הזדרזה לטלפן לכל אחיה, לבכות באוזניהם על מר גורלה וקשייה הכספיים. האחים כמובן התגייסו להעלות את אחיינם הקטן לתורה ומימנו אולם, דיג'יי וזמר. הבר מצווה עברה בכבוד, התמונות צולמו, המתנות זרמו.

את הצ'קים, אמא של משולם שמרה לעצמה. משהו כמו עשרת אלפים.

 

בכל אופן, ויפגוש משולם עלמת חמד, ואחר כך עוד אחת, ועוד אחת. ואעזוב אני את ישראל, ויעבור משולם לגור עם מיידלע אחת שעוד לא החליטה מה היא רוצה להיות כשתגדל.

ויאמר:

מה זאת כי אשא אותה לאישה, וארנקי יהיה פתוח בפניה כגבול סוריה-לבנון. כל אשר חסכתי בעמל יומי יוקדש לקניותיה משולחות הרסן! חסכונותי לא יהיו הפקר!

 

ותאמר האישה: ככה? לא רוצה לא צריך, אני נוסעת לתאילנד ואתה אמן תמות יא מנייאק.

 

ותיסע לתאילנד, ויעלה גל גדול ממעמקי האוקיאנוס וישטוף בצונאמי אדירים את כל האזור. ויפלו קווי התקשורת ולא נודעו עקבותיה של האישה.

 

והיה באותם ימים חייתי בארץ המגף ינגף-שמה, הלא היא איטליה, ויום עבודתי עבר עלי בונציה. וישחו העכבורושים ויצעקו: "שבועות!!"

ונשוחח במסנג'ר.

משולם: שמעת על הצונאמי?

אני: שמעתי, לא תאמין מה הלך פה!

משולם: את יודעת שהאישה בתאילנד, נכון?

אני: וואלה! שכחתי.

משולם: כן, ולא שמעתי ממנה מאז שזה קרה.

אני: וההורים שלה?

משולם: גם לא. אנחנו נורא דואגים.

אני: באמת?

משולם: כן, המצלמה הדיגיטלית החדשה שלי אצלה.

 

ותשוב האישה מתאילנד ומצלמתו של משולם בידה. ויפול משולם על צווארה ויחטוף את המצלמה מידיה, ויתייפח - לעולם אל תלכי ממני שוב! ותטעה האישה לחשוב שהוא מדבר אליה, ותשוב אל ביתו.

 

והנה ימים באים וימים הולכים, ויודיע לי משולם כי נפל דבר, גמלה בו ההחלטה והאירה בו ההבנה, והוא נושא את האישה. ואפצח בקריאות מזל טוב וקולולולו, ואתהֵה, היהפוך כושי חברבורותיו?

והנה עוד ימים באים וימים הולכים, ויודיע לי משולם כי החתונה נקבעה לעוד שבועות מספר, ועוד בגן האירועים הכי יקר במחוזותינו. מפאת קוצר הזמן לא ביררנו לעומק את המהפך, ואיווָתר אני לבדי עם תמיהותי.

 

ויקרב יום החתונה עד מאד, ויעלה מולי משולם במסנג'ר וישאל לשלומי. ואשאלהו בתגובה איך הולך עם החתונה. ויאמר משולם - לא יודע, אולי זה לא היה רעיון טוב.

אבל הזדרזת כל כך לקבוע תאריך, ועוד בגן האירועים היקר, אמרתי לו. חשבתי שזה מה שרצית.

היה דיל, ענה לי משולם.

ובתמונות של החינה נראית כל כך שמח!, שאלתי

כי בדיוק סגרנו על הדיל, השיב משולם.

 

ויגיע יום הנישואין בכבודו ובעצמו, ויתאושש משולם, וישב על ברכות המזלטוב שלי ויאמר: יהיה אחלא.

רק תרחיק את אמא שלך מהצ'קים, אמרתי לו.

יש כספת, הוא ענה.

 

ותסתיים החתונה, ואשאל את משולם איך היה, ויאמר:

מה זה נהנינו. גם כיסינו את ההוצאות וגם נשארנו עם איזה עשרת אלפים. וגם, היה להם בגן אירועים פאשלה עם התאורה, לא שזה השפיע, אבל אנחנו הולכים לתבוע אותם וכנראה נקבל גם פיצוי. אין, היה אחלא, באמת.

 

וכנראה, שהוא הצליח להרחיק את אמא שלו מהכספת. סבבה לו.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 16/7/2006 03:09, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, דע את עצמך, ארצישראל
39 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-19/7/2006 13:13

מזג האוויר חם, ויבש. כמו חמסין של פסח. בנעורי גדלתי בקרבת פרדסים והריח הזה של הפריחה היה מעיר אותי בלילה ומודיע, בצורה הישראלית הנדושה, שהאביב כבר כאן. הייתי מתעוררת בבוקר ומייחלת לטיול. אם לא מתקרבים יותר מדי, השמיכה הירוקה היתה נראית רציפה והפרחים מרחפים מעליה. האדום-זול של הפרגים והאדום-עמוק של הכלניות, ביחד עם הכחול-כהה של התורמוסים, שבשעת השקיעה הלבן בבסיס שלהם נראה כמו מנורות דולקות והצהוב של החרציות שעושות לי דמעות וגירוי בעיניים. ואם מצליחים למצוא סביון שלם ולהעיף את כולו במכה אחת, אז זה כמו לכבת את כל הנרות על עוגת היומולדת שלך.

וכל הסלעים והעצים והאדמה שמתחילה להתייבש, ולפעמים רואים שועל שמספיק לברוח מכל המוני בית ישראל שיצאו לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, וחלזון שעוד עובד על זה, ובצפון אפשר למצוא גם צבעונים ופסח אחד עשינו מסלול שנשק לגדר המערכת והיינו יחידים, חוץ מלהקה של תנים שיללה כל הלילה ועדר של פרות, שהצפרדע פחדה לעבור לידן.

ובירושלים האחירותם מפיץ את הריח הצהוב המדהים שלו, שאף חברת תמרוקים לא מצליחה אפילו להתקרב אליו, והטימין פורח בסגול, ואחרי כל השטיפה של הגשם אפשר לחפש בין אבני הגיר ולמצוא מאובנים של צדפים, ופעם אחת של כוכב-ים, כדי שלא נשכח שכל הסלעים האלו הם סלעי משקע והם מדחסה של מליוני חיים.

 

וכאן, האוויר יבש, ואני עוד לא מכירה את המסלולים. ואם יש מים, צריך להזהר כי יש גם תנינים, או שנוסעים לים - וזה סוג אחר של טיול, טיול של ים. וחשוב לא לשכוח לרסס דוחה-יתושים כי הם לא יחכו שניה לפני שיתנפלו, וצריך להזהר גם מחזירי-הבר.

 

בימים כאלה היא חסרה לי. הארץ שלי. שאני יודעת לאן לנסוע ואיך קוראים לפרחים ולציפורים ולחיות, ושאפשר לטייל גם סתם טיול חובב ולא צריך להצטייד בנעליים גבוהות וכובע בוקרים ואקדח, אלא סתם נעלי ספורט ובקבוק מים מינרליים, כי מימלא מישהו פתח מסעדה יאפית לא רחוק משם, עם שם כאילו-לא-פלצני, כמו "הפיילה של גילה", ומנות שמתוארות בשמונה שורות תפריט ועולות בהתאם.

 

אם לחזור לבקר, זה יהיה באביב. הגעגועים האלה כל כך קשים ועוד לא מצאתי שום דבר כתחליף.

---

אמא שלי נחמדה אלי מאד במיילים שלה. היא מעולם לא היתה נחמדה כל כך. וזה מכעיס אותי.

 

מכעיס אותי שהחביבות הזו באה עכשיו, ולא עשרים, עשרים וחמש, עשרים ושמונה שנה קודם.

נכון, אדם זכאי להשתנות, אדם רשאי להטיב את דרכיו.

אבל זה כמו שיגישו לך את הקפה שחיכית לו כמה שעות אחרי שכבר גמרת את העוגה.

 

ומכעיס אותי גם הזיוף שבזה. זו לא נחמדות של כפרה על חטא. היא הרי לא מכירה באף חטא שלה. היא עשתה כמיטב יכולתה, כל מה שהיא יכלה היא נתנה לי! (כל מה שהיא יכלה. גם מה שלא רציתי, ולא הייתי צריכה, ולמעשה היה עדיף בלי). זו נחמדות מזוייפת, של ליצור הרגשה שהכל בסדר. שלא לתת לי עילה להתלונן, שלא לתת לי פתח לטענות. היא, כתמיד, מעלימה את העבר.

 

ואני, שהעבר חי בי ורודף אותי והולך איתי לכל מקום, אומרת לגבי - אין לזה שום משמעות. זה עניין של זמן עד שמשהו בה יישבר וכל הגועל שלה ייצא החוצה. כמו צינור ביוב שהתפוצץ.

 

עומדת במרחק בטוח ממנה, נוגעת במיילים שלה בקצות האצבעות, מעקמת את האף בסלידה למראה של כל אמירה חיובית שלה. לא עוצרת נשימה - הרי בסופו של דבר היא תראה את פרצופה האמיתי. ולאף אחד מהם לא התגעגעתי.

---

ארבעה ימים של חופש נתנה לי המדינה הנוצרית, מהיום ועד יום שלישי בבוקר. עבודות בית, מטלות הגשה, טיול קצר והחלמה, וכל זה בצל הידיעה שבשבועות אני כבר אהיה אחרי חובותי לתואר ואהיה קרובה מתמיד להיות אדם חופשי.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 14/4/2006 07:48, בקטגוריות ארצישראל
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-17/4/2006 03:31

עד עכשיו, זו לא היתה השנה שלי

בנתיים 2006 מתנהגת כמו שנה גרועה במיוחד לבריאות שלי.

על ענייני הבטן סיפרתי כבר מאז תחילת השנה - ודווקא לאחרונה היא התחילה להכנס לתלם. הכדורים עזרו, הבטן השתטחה, עוד שבוע והייתי אמורה להתחיל תהליך של שיקום מעיים.

 

ביום ראשון שאחרי מסיבת התרנגולות התעוררתי עם כאב ראש קל. לא מפתיע, בתור מישהי שהלכת לישון באיזור חצות וקמה בסביבות שבע. הכאב לא עבר גם אחרי שנת צהריים.

 

בערב הבנתי שזה לא סתם כאב ראש של שינה. היה לי חום. נמוך, אבל חום. לא הלכתי לעבודה ביום שני. החום - בא והלך. הלך בעיקר אם לקחתי אופטלגין. ועדיין - היה נמוך למדי. 37.5 , לא משהו מזעזע.

גבי המסכן נאלץ לבשל במקומי.

ביום שלישי נסעתי לאוניברסיטה, (הרי זה בסך הכל חום קל, ויש לי מטלות להגיש) וגם השלמתי קניות. אבל אחרי הצהריים החום עשה הסבה מ"קל" ל"גבוה" (מתקרב בצהלה אל ה 39), ואני התחלתי לדאוג.

וכל זה בלי נזלת (שהיתה מעידה על וירוס), ועם שיעול חלוש ונשלט. מערפילי החום התקשרתי לגלן-מרי. גלן-מרי היא אישה מבוגרת (עם ילדים בגילי), המתפרנסת ממשחקים בבורסה. בתור שכזו יש לה הרבה זמן וסבלנות. "אני לא יודעת מה לעשות", אמרתי לה, "זו כבר לא שעת הקבלה של הרופאים, והחום רק עולה לי כל הזמן".

גלן-מרי לקחה אותי לבית החולים. כצפוי, היא הכירה את פקידת הקבלה ובמקום להמתין שעות בישיבה השכיבו אותי באחד מחדרי הטיפול. "הרופאה שנמצאת היום היא קצת מוזרה", הזהירה אותי גלן-מרי, "אבל נראה איך ילך".

(יותר מוזרה מהרופאה ההודית שלי? שכל הזמן חשבתי שהיא מניעה ראש לשלילה לשמע מעשי עד כה, ובסוף התברר שזה סתם תנועת ראש הודית?)

"יש לך זיהום ונוזלים בריאות", אמרה הרופאה. "אנטיביוטיקה, ולשתות הרבה. ואקמול, להורדת החום".

 

אז ככה עברתי את ליל הסדר: האנטיביוטיקה מיררה לי את בלוטות הטעם ("לזכר המרור שאכלו אבותינו במצריים"), הזעתי למוות בגלל הורדת החום ("לזכר מלח הים שבקע משה"), הריח של כל האוכל עשה לי בחילה ("לזכר כל מכות מצריים, אחת יותר מגעילה מהשניה"), והריאות כאבו לי המהמאמץ לנשום ("לזכר המירוץ אל הארץ המובטחת - זמן השיא נקבע על ארבעים שנה ושלושים ושמונה מאיות").

 

פיטר הסתכל בחזרת המזוייפת שהכננו בזלזול - סלק ו-וואסאבי (היה כתוב 37% שורש חזרת, קאטמן. ואין זכר לאפונים). "זה נראה תמים לגמרי", הוא אמר והעמיס עוד ועוד על המצה שלו, מעשה נאני פיין. אחרי הביס הראשון הוא גם קיבל גוון דומה לזה של הסלק.

MG, בעלה של וואלינג, התלונן על כאב בטן. ("אכלתי יותר מדי!")

גבי שתה שתי כוסות יין ובילה את שאר הערב בלהפוך את כל מה שהכיל יין ישר על המפה הלבנה (בקבוקים, כוסות של אחרים, רוטב לאגסים ביין)

קלייר התמוגגה מהקניידלעך ("זה מדהים!")

וואלינג הציעה שאפתח בית ספר לבישול,

ואני בליתי את הבוקר שלמחרת בהקאות.

 

לסיכומו של דבר, ליל סדר טיפוסי. לא?

 

חג שמח!

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 13/4/2006 07:57, בקטגוריות ארצישראל
21 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-14/4/2006 02:40

31,186