בר קבועים  קבע אותי   ספר לחבריך   הפורום
ישר לכאן   דף כניסה   



2/2009

אמרתי לכם

התקף של פולניות.

כשאנחנו אומרים פולניות, זו בעצם יהדות שאנחנו מתכוונים אליה. יהדות אשכנזית דביקה, יהדות מזרחית חונקת.

אני חושבת שמה שהכי אהבתי ב"הכל מואר" הסרט, לא היה ההומור (אם כי גם הוא כבודו במקומו מונח) אלא הצורך להשתמש בכל השפות שאני יודעת, ואחת שלא.

 

יש לי מייל שהגיע מאמא שלי לפני כמה זמן, אולי שבועיים. אולי יותר. כל פעם שאני חושבת אולי כן לקרוא אותו, מתכווצת לי הבטן ואני מחליטה שלא. זה מייל של מעט מילים. שתי שורות וקצת. אחרי המייל הארוך שלי מקודם, משהו כל כך קצר רק יכעיס אותי בזלזול שיוקרן ממנו. נמאס לי מהזלזול.

 

הביולוגי דווקא כתב מייל ארוך, אבל שתי שורות ממנו הספיקו לי כדי להתרגז ולעזוב אותו באמצע, ולא בכוונה לחזור.  "תעזבי את זה, אל תסתכלי לעבר", הוא כותב לי.

מה יש לדבר, טכניקה פופולרית אצלו. הניבה פירות משובחים, בדמות התעלמות ממני במשך 20 שנותי הראשונות.

ועשרים שנה אחר כך, כשנסעתי להכיר אותו, היתה לו החוצפה לבקש ממני להעביר מתנת יומולדת לאחיין שלו, שגר בישראל.

 

בשביל מה אני בכלל בקשר איתם? אין לי שליטה על הדרך שבה הם בוחרים לתקשר איתי. אני יכולה להציע ולהדריך ולשקף ולהסביר, אבל שניהם אטומים כמו הטינאייג'רים של גבי בבית ספר. הכל עובר להם מעל לראש, והם ממשיכים לעשות כרצונם. עונשים לא מרתיעים אותם - לפעמים נדמה לי שהם מייחלים לעוד קושי, לעוד מחסור, לעוד כאב. כמו שאנשים צובטים את עצמם, לוודא שהם ערים.

 

הוא ממשיך, הביולוגי, לבקש ממני להביא לו נכדים. הוא הרי כל כך הצטיין בתור אבא, אז בתור סבא המקום שלו מובטח.

כמעט התפתיתי לכתוב לו שגם אם יוולדו לי ילדים בימי חייו, סביר להניח שהוא לא יראה אותם לעולם.

 

וכל ההרוגים האלה בישראל. כל יום עוד טלפון מחברים ששואלים אם יש סיכוי שיגיסו את גבי, למרות שהוא בחו"ל. כל יום הרשימה מתארכת, והמילים "אמרתי לכם" לא נותנות את אותה הנאה יהודית-פולנית-נשית.

אמרתי לכם שמגייסים חיילי מילואים, מהר-מהר בצו שמונה, ולא מספקים להם ציוד. אמרתי לכם שהחיילים מזלזלים בהוראות הבטיחות, לא שמים קסדות. אמרתי לכם שהחיזבללה מתחמש, אמרתי לכם שזה עניין של זמן.

 

הלוואי והייתי טועה אז, כשאמרתי לכם.

 

נכתב על ידי פארה ווי, 8/8/2006 14:10, בקטגוריות ארצישראל, משפחה לא בוחרים, שחרור קיטור
39 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-11/8/2006 00:36


ריח של בישולים של שבת

ריח של דגים בתנור, עם עגבניות, שורש סלרי, מיץ לימון ויין לבן. ריח של בצל ירוק קצוץ דק, שישתלב בפאסטה עם סלמון ושמנת (ללא לקטוז). ריח של חומוס תוצרת בית. ריח של כביסה שמתייבשת בשמש קווינסלנד של חורף. ריח של סבון כלים אחרי שכל הסירים שוכבים ליבוש. ריח של חצילים קלויים בתנור.

 

עוד מעט ניסע לארוחה אצל חברינו הפארסים. גבי עמוס מעבודה, אני עוד צריכה לשפצר את המחשב החדש שלי במיני תוכנות שישפרו את חיי, אפילו בקצת. אבל כבר התחייבנו.  אני צריכה גם להתקלח, לפני הארוחה של שבת.

יש לי איזה ציפיה עמומה שהם ידליקו נרות.

 

אני מתגעגעת. אני מנסה לא לחשוב על המקומות בטבע הישראלי שאני אוהבת. על אנשים שנשארו שם. על המסעדות בנחלת שבעה, שהתרוקנו בשנים האחרונות (ולא בכלל לא היה אכפת). אני מנסה בכל הכוח להזכר במה שאני לא אוהבת, כדי לא להקרע מגעגועים. הריח של החלה, של הנרות, הצפירה של יום שישי בצהריים - אני מנסה לחשוב על הלילות הקרים בחורף, על גסות הרוח ברחוב, על החוצפה. על החורשה שאהבתי בתור ילדה, שהפכה לשכונה צפופה ומכוערת. אבל הגעגוע נשאר.

ככה זה להיות מהגרת.


כל המסמכים מישראל הגיעו (כמעט). הסוכן שלנו נכנס להיפר ונזכר שאנחנו יכולים ללכת לעשות את הבדיקות הרפואיות. הבדיקות האלה, זה מה שבלם אותי עד עכשיו מלזרוק את הגלולות מהחלון. חשבתי שנצטרך לחכות איתן עד כמעט סוף התהליך, והנה - מהר מהר, את בדיקת הדם עשינו היום (מקווה שאין לי איידס), וביום שני - צילום רנטגן. הבדיקה הרפואית ביום חמישי, כנראה. האם זו פרידה ביני ובין העגולות-העגולות ההן?

 

זה לא מתאים. עדיף לחכות עד לתושבות עצמה, ולא לתאריך ההיפוטתי שלה. זה עניין של עוד שלושה-ארבעה חודשים. נדע אם מעבירים את גבי לחוזה קבוע, אם יש לי סיכוי להשיג חוזה כזה (מה שיבטיח הזרמה של משכורת בימי חופשת הלידה). נדע איפה אנחנו עומדים.

 

תירוץ מצויין, לאמירה "אני בכלל לא מרגישה מוכנה".

 

ילד, זה אומר לחשוב במושגים אחרים. לחשוב בשביל מישהו אחר. לחשוב איפה יש בתי ספר טובים יותר. איפה יש בכלל גנים. לחשוב לא במונחים של "אין לי כוח ולכן ארבץ לי בחוסר מעש", אלא במושגים של "מה צריך לעשות עכשיו".

 

זה מפחיד את שנינו, אבל כשהשאלה הגדולה נשאלת, התשובה היא חד משמעית. כן. אנחנו רוצים להביא ילדים.


אחד ההודים, אמאן שמו, הבטיח ללמד אותי ואת חברותי לריקודים את הריקוד הפונג'בי המסורתי שהולך ומתמקם ביציבות בתור הלהיט המקומי. אמן הזדעזע מהמחשבה על תשלום. "אני אעשה את זה ברצון, זה יהיה רגע שמח בשבילי", הוא הכריז.

הודעתי לבנות, והנה מסתבר שגם נשים לא תמיד מצליחות לנהל דברים כמו שצריך.

גלנמרי התחילה לדבר על עלות הביטוח. למה חבורה של בנות שנפגשת עם הודי צריכה ביטוח?

אליזבת הודיעה שהיא לא תבוא "מתוך כבוד לקיי".   רובנו לא הצלחנו להבין את הקשר עד לדקות אלו. נכון, קיי אמורה ללמד ריקודי בוליווד בבית הספר שייפתח בעוד שנה. אז מה? האם זה אומר שלעולם לא נוכל ללמוד ריקודים הודיים מאף אחד אחר? או עד אז?

ובכלל, עם כל הכבוד לכוריאוגרפיה של קיי (שלומדת ריקודים הוליוודיים מזה כמה שנים), יש לנו כאן הודי אותנטי ושחום, לא נלמד ממנו ריקודים מסורתיים? ולא נעשה את זה בטרם הוא בורח הלאה לסידני או מלבורן? אני הודעתי שאני מתכוון ללמוד ממנו מה שאפשר, עם או בלי ביטוח, עם או בלי משתתפות. מי שרוצה - מוזמנת.


מסתבר שהילדים של גבי לא מלאכים ומדי פעם הם צוחקים על שגיאות האנגלית שלו, אבל עדיין יש את אלו המתקנים בשבילו את שגיאות הכתיב ברצון.

הוא עדיין עמוס, וכנראה שככה זה יהיה בשנה הראשונה.

אני מעדיפה את העומס, את העובדה שבערב אני בקושי רואה אותו כי הוא עסוק בלתקן עבודות או להכין את שיעורים למחר, את העיסוק המתמיד שלו בתלמידים עד כדי כך שמאד קשה למהסיט את תשומת הלב שלו לנושאים אחרים (נגיד, אני)  - את כל זה אני מעדיפה על פני הידיעה שהוא מבלה יום-יום במפעל מנוון-מוח, בקרבת אנשים טיפשים ומרגיזים, מוקף בפגרים של פרות.

 

מורה אחת ניגשה אליו כולה אושר וניצנוצים. "אתה מישראל?? סוף סוף! אני הייתי מתנדבת בקיבוץ, פעם לפני הרבה שנים, ואני לא מצליחה להשיג את הליקר המופלא הזה, סברה. שנים אני מחפשת! ואין בשום מקום!! בבקשה! אם תוכל! אני אשלם, כמובן!"

 

מישהו יודע מה זה? זה ליקר סברסים או משהו?


עדי כותבת מדי פעם על חוויותיה מיפן. לי אין כאלו אבל יש לנו כאן מרצי נפאלי אחד, קאלי שמו, שבילה את השנים האחרונות ביפן.

"רוב האנשים ביפן לא רוצים ילדים", הסביר לי קאלי, "בשביל מה? יותר מדי כסף, רעש, ליכלוך. אז הם לא עושים ילדים. עובדים-עובדים-עובדים, ואז יוצאים לחופשה".

"זה נשמע חכם דמוגרפית", אמרתי, זוכרת את התפוצצות האוכלוסין העולמית.

"כן, אבל את יודעת איך זה עם הפנסיה. אז בשביל לעודד ילודה, לא כמו אוסטרליה - הם לא רק נותנים מענק לידה. כל החינוך - החל מגיל שנתיים - על המדינה. וזה לא סתם חינוך! חינוך מעולה! והכל כולל הכל - שלוש ארוחות ביום. רק תביא את הילד".

"נשמע קצת מנותק", אמרתי לו. איזה מן חיים זה לילד בלי לראות את ההורים שלו כמעט?

"את יודעת איך רוב הילדים בוכים כשלוקחים אותם לגן?" שאל אותי קאלי, "הילד שלי בן שלוש. זה היה פשוט מביך. הוא היה הולך לגן עם חיוך ענקי. לא היינו מעירים אותו בבוקר, כי הוא כבר היה מחכה לנו ער ולבוש ומזרז אותנו, שניקח אותו כבר לגן. מתי הוא כן היה בוכה? כשהיינו באים לקחת אותו. זה היה כל כך לא נעים".

"באמת נשמע לא נעים, עוד היו חושדים שאתה מתעלל בו ושולחים עליך את המשטרה", אמרתי.

"וגם האוכל. הוא לא הסכים יותר לאכול בבית. רק האוכל של הגן! מאז שהגענו הוא לא מפסיק לשאול מתי ניסע שוב ליפן. הוא מתגעג לגן, לחברים, לאוכל. את האוכל שלי הוא טועם - פההה! יורק החוצה. רוצה את האוכל של הגן. ואני יודע לבשל! גרתי בתאילנד שנים! לכי ספרי לילד."

 

מישהו יודע איך משיגים אזרחות יפנית?

 

נכתב על ידי פארה ווי, 5/8/2006 10:16, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, ארצישראל, הורות - בקרוב
44 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של אמ"ט ב-12/8/2006 09:30


כשהתותחים רועמים, שמים אטמים (ותמונות גם)

מצער אותי המצב בישראל, אבל הוא התחיל לצער אותי עוד לפני שעזבתי. ואם להיות כנים, אם הוא לא היה כל כך מצער אותי, ואם הייתי מאמינה בעתיד פחות מצער, לא הייתי עוזבת.

אז חלק ממני ציפה להידרדרות הזו. היה לי ברור שהיא תגיע. זה היה עניין של זמן.

 

תסריט:

נשיא חדש של מדינה מוכת עוני, משופעת בוּרות, אכולת סמים, וזרועה קנאות דתית.

מה יעשה הנשיא?

האם יתאמץ להלחם בעוני? האם ימגר את הבוּרות? ינקה את הסמים? האם יביא מזון, תעסוקה יצרנית, תקווה ועתיד לבוחריו?

אפשר, אבל זה קשה.

ומה ייצא לו מזה? בקדנציה שלו הוא לא יספיק כלום. כולם יקללו אותו ואולי גם ירצחו אותו.

לעשות כסף הרבה יותר קל.

אבל העם שלו מרגיש עני, בור, מסומם ומיואש. איך מסיחים את דעתו?

לשמחת אותו נשיא יש מדינה לא-קרובה, שנתיניו אוהבים לשנוא. אז קדימה.

מדי יום ביומו יוצא הנשיא בהצהרות, משלהב את האיזור, מתגרה.

המדינה הרחוקה לא עושה עניין גדול.

הנשיא מגלה מילת קסם: "אטומי". הוא אומר. "גרעיני", למי שלא הבין.

כל המדינות יוצאות במחול שדים.

"אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות!" הוא מעורר את עמו. העם מפנה תשומת ליבו אל העולם החצוף המעז להכתיב לו מהלכים. נשכחו הסמים, נשכח העוני. במקום תקווה יש חדוות-קרב.

התלהבות כזו יש להזין, אחרת תגווע מאליה. מילים לבדם לא יספיקו. הנשיא מעיר מרבצו אירגון קטן וקיצוני. "אם לא תעשו בלאגאן, ומייד, אני מקצץ לכם את התקציב!" מודיע להם הנשיא. "וכולם יחשבו שקוצץ לכם עוד משהו. קדימה. הנה טילים, הנה נשקים, לעבודה."

האירגון, גם הוא כבר מרגיש שהתקציבים לא מה שהיו פעם. הרבה חבר'ה טובים הלכו להלחם במדינה שהמערב פלש אליה, ושכחו את האויב האמיתי.

יוצא האירגון לפעולה וחוטף שני חיילים מהמדינה השנואה.

והורג כמה, כדי להעלות את המוראל.

ואחר כך, מחשש שזה לא הספיק להתלקחות באיזור, מפגיז את המדינה השנואה בטילים.

והמדינה השנואה מה עושה?

לשבת בשקט ולהבליג היא לא יכולה.

זה ייתפס כחולשה.

"אלו מבינים רק כוח", אומרים מביני דבר, והאמת? כוח הם באמת מבינים.

אז המדינה באמת רוצה להגן על אזרחיה, ומיד, ומתחילה במתקפת נגד. כל האיזור כמרקחה.

 

מי ניצח?

 

 

אז מה אני מציעה? לארוז ולנסוע לאוסטרליה זו לא חוכמה. לשיר "תנו צ'אנס לשלום" מול מטחי קטיושות אולי מצטלם טוב, אבל זה לא יחזיר אף חטוף לשום מקום. להלחם בחזרה זו התעללות בחפים מפשע, ושיחוק ישיר לידיו של נשיא המדינה ההיא, שממנה הכל התחיל.

להשתמש בהתנגדות לא-אלימה יביא ים של קורבנות.

 

מצטערת, אבל מנקודת מבטי, מה שנשאר לי זה לספר מה קורה איתי. לפחות ככה אני מסלקת את ההשקפה הפסימית שלי מהרשת. לא נראה לי שיש לי עצות מועילות, וגם אם היו לי, מקבלי ההחלטות לא להוטים להקשיב לי.

 


ביום הולדתי עצמו הלכנו, אני וחברי לעבודה, לזלול במסעדה הצרפתית. למחרת, יום הולדתה של ג'אנל האמא-המאמצת, הלכנו לזלול במסעדה התאילנדית. ביום שבת היתה הארוחה הבינלאומית, והלכנו לזלול שם.

אחרי ההצלחה המסחררת של ההודים בשנה שעברה, לא זו בלבד שהם הוזמנו שוב והתבקשו להדרן, אלא הם נתפסו כגולת הכותרת של האירוע ונשמרו לסוף.

 

(אגב, קבוצת ריקודי הבטן שלי לשעבר הגיעה להופיעה, וזה אחרי שהן לא טרחו להודיע לי בכלל שהן מגיעות. מעשה בלתי יפה בעליל, במיוחד לאור העובדה שהן שמעו על האירוע הזה דרכי בכלל. אז קשה להאשים אותי ששמחתי שההודים גרפו את כל התהילה)

 

למודי נסיון קודם, הגענו בזמן. בשנה שעברה הגענו באיחור אופנתי ולקח לנו חצי שעה לעשות עשרה צעדים, כי עם כל צעד פגשנו אנשים שהכירו אותנו ועצרו אותנו לשיחה. טוב עשינו, כי חוץ מהחדשות על העבודות שלי ושל גבי, כולם רצו לשמוע מה שלום המשפחות שלנו (שלי פסיכוטית כתמיד, תודה), ולמה לא אומרים בחדשות שהחיזבללה פשוט צריכים לשחרר את החטופים ולהפסיק להפגיז את ישראל. ידידינו האיראניים קצת מודאגים, כי הבן שלהם עוד תקוע שם. לשנה הבאה.

 

עוד למדנו, שזה סיוט להכין פיתות ועדיף להכין תבשיל. קציצות ברוטב עגבניות וחוואיג'.

 

אז ככה זה נראה הפעם (שימו לב איזה דגל התווסף השנה!)


כל הקיר דגלים דגלים

 

"תכננו לעשות ריקוד אירופי, ולמרות שהאינדונזי המוכשר עשה כוריאוגרפיה, זה יהיה ארוך ומייגע. עמכם הסליחה":


"קאאאאאאאא-לינקה-קאלינקה"

 

וההודים השקיעו השנה בתלבושות:


ריקוד פאנגאבי מסורתי

 

כמו גם הילדים ("ספר לי איזו ארץ אתה המייצג... אוקיי, ועכשיו באנגלית"):


"אוף אמא! אני לא מוכנה לצאת ככה מהבית!"

 

האוכל היה, כרגיל, מצויין (תמיד אני שוכחת לצלם בשבילכם את השולחנות הענקיים עמוסים באוכל מכל העולם), רק שאני נאלצתי לאזן את כמויות החריף עם פירה. וכמחווה לחבצלת, חטפתי את הסושי האחרון מבין אצבעותיה העקומות של סינית קשישה.

האלוהים הסיני שלה התנקם בי, כי רוטב הסויה שבו טבלתי אותו התגלה כשמונים אחוז וואסאבי.

אני חושבת שהאלוהים שלי סידר שיהיה לי פירה בצלחת.

 

הסטודנט שלי נכח באירוע, והציג בפני את הסטודנטית. ככה שעכשיו אני מכירה את שני שליש מהכיתה. לשבחם של שאר ההודים ייאמר, שהם מאד מפרגנים לי ומחזקים את רוחי בהיותי מרצה. וחוץ מזה הם כל הזמן ביקשו ממני להצטלם איתם.


עוד מתנה שקיבלתי ליומולדת היתה חבילת לטאות (לא אמיתיות כמובן!) מחברה בישראל.

החלטתי לאסוף לטאות. הנה אחת שקניתי בפסטיבל-אומנויות הכפר:


אומרים שהן מביאות מזל. טפו טפו טפו.

היא גרה מעל למשקוף דלת הכניסה.

 

 

ואם כבר תמונות, אז מבט מאיזור פייב רוקס, שמעורר געגועים ותחושת מרחב:

 


הביתה, הו הביתה

ומבט על פייב רוקס עצמו:

 


שמש שמש באה בימים

 

דרך אגב, נמאס לי מהעיצוב של בלוגי, והייתי רוצה שינוי. אם יש מתנדבים לתת לי מתנת יומולדת מאוחרת (פזילה עבה ומשמעותית לכיוון קליפורניה), אשמח.

 

שיהיה שָקט אצלכם, הלוואי.

נכתב על ידי פארה ווי, 23/7/2006 09:26, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוכל, ארצישראל, לעולם טוב יותר
49 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-27/7/2006 17:16



הדף הקודם  הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  5  6  
31,186
מי אני: פארה ווי
שנות שמש: 48
ככה תדעו שכתבתי:

רוצה לדעת
כבר לא
שלח
סמס לי
חדל סמסת

RSS (הסבר)

 << פברואר 2009 >> 
א ב ג ד ה ו ש
1 2 3 4 5 6 7
8 9 10 11 12 13 14
15 16 17 18 19 20 21
22 23 24 25 26 27 28

מה היה פה קודם:

חיפוש טקסט בקטעים:

חפש


מוטבעת:
« ישראלים בחו"ל » ±
« נשים חזקות » ±





איפה הייתי ומה עשיתי
איטליה - התחלה וסיוט
אנגליה - זמן אבא
גרמניה אחרת
ארץ הפלאות


זו ילדותי
סליחה, ש"ע
גיל חמש
בחלומי חזרתי
פוסטלגיה


משפחה לא בוחרים
אבות
אמא (1)
אמא (2)
חותנת
סבים


גבי ואני - מההתחלה
גבי ואני מההתחלה
מכתב אהבה
הסוף
סידני


אוסטרליה שלי
ויזה
שופינג אוסטרלי
רגישות חברתית
בדיחה
ביקורת דירה
ראיון עבודה
קרוקודילים
מורשת
על חוף הים


טוב מראה עיניים
יריד חקלאי
דלעות
בית וגן (1)
קאקדו שחורים
קיבוץ תרבויות
בית וגן (2)
בית וגן (3)
ציפורים פה
פרוק רגליים
כן כך נראית
חנוכריסמס
חמשת הסלעים
פוסטונה
עוד מבט
קיבוץ תרבויות


מי אני בשיר
הנזקים הסמויים
החרדה
אני בראי עדי
עדשה


הקרואים שלי (מתעדכן מדי פעם)
עדי - בחזרה מן הקור
סשינקה - מתבגרת לתפארת
חבצלת - שפיות מבדרת
בימבילבוסטון - אור לגויים
שרה הקודמת - מהממת
שרה צלמת העמק (שצ"ה)
קוראת מחשבות - ספרים וסימפטיה
דודינקא - אביר על דוב לבן
ערן - כנות והצלחה
מרגלית צמרת
חתולה במגפיים - אירוח חתולי
ארילו - רואים, ומכאן
CatMan - אוכל, קדימה אוכל
סנורקה - חקלאית מעוצבת
רון - אהבה ולמידה
שארלי - כנות וחוכמה
אמהוּת טובה דיה
אמלש - בעולם אחר, בזמן הזה
בן האין - מעניין
אדם פשוט וירא שמיים
סטימפי - ונדמה שישוב...


ספרים רבותי
מיכאל שלי
נחל קופר
וכי נחש ממית
סיפור על אהבה וחושך


תהליך שיקום אמא
מחשבות
אמא ומשמעות
מכתב שאמא לא תקרא
מזמן לא כתבתי


שמחות וחגים
חנוכה באיטליה
סדר פסח באוז
תכלה שנה וקללותיה
רוששנה
חנוקריסמס
יום אוסטרליה


דברים שאוכלים בחו"ל
פיתות עושים ככה
וככה מלוואח
הרוב לא צריכים, אבל אני כן - מיונז
חומוס אגדי (די די די)
ועוד ממרוקו - דגים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפארה ווי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פארה ווי ועליו/ה בלבד
2005-2001 © כל הזכויות שמורות ליריב חבוט - emAze
עיצוב: איה וגם:שצה