על סרטים והצגות
להיות נציג שגרירות ישראל באוסטרליה אמור להיות כיף, בעיקר כי להיות באוסטרליה אמור להיות כיף. נספח התרבות של שגרירות ישראל באוסטרליה נשמע כמו ג'וב מוצלח במיוחד: חונכים עיתונים, משיקים ספרים, ומבקרים קהילות מקהילות שונות למען חיזוק תרבותינו בתפוצות.
כל מה שאני יודעת על נספח התרבות של שגרירות ישראל באוסטרליה, או כפי שאני מכנה אותו בחיבה, נתששיב"א, הוא שהוא נראה כוסון עצי-משהו בתמונה שלו. נתששיב"א הוזמן אחר כבוד לפסטיבל הסרטים הישראלים בעיירתי הלא-רחוקה מסידני, והבריז למען התחייבות אחרת במלבורן.
נעלבתי!
אל"ף, אנחנו יותר קרובים ממלבורן.
בי"ת, שנה שעברה, הפסטיבל התקיים בצל המלחמה עם לבנון וכל מני יוצאי לבנון הביעו את חוסר שביעות רצונם.
גימ"ל, מה זאת אומרת "התחייבות אחרת"? ואנחנו מה, לא מחויבות?
דע לך, נתששיב"א, הפסדת. היו שני סרטים מצויינים והיה חומוס. אמנם לא חומוס טעים, כי לא אני הכנתי, והקהל היה ברובו מלא מתנדבים-לשעבר-בקיבוצי-ארצנו, אבל היה מוצלח. ואם לא תבוא בשנה הבאה, נתחיל לראות בזה משהו אישי.
 
למען האמת, הסרטים עניינו אותי הרבה יותר מנתששיב"א, שאת קיומו גיליתי רק ביום פסטיבל הסרטים. שני הסרטים שהוצגו ביום ראשון אביבי (כי הכל הפוך פה, להזכירכם) לפני שבוע היו "בופור" ו"שלוש אמהות".
"בופור" הוא בעצם עיבוד קולונעי לספרו של רון לשם "אם יש גן עדן", עליו קראתי אצל שרייק. אהבתי מאד את הראיליסטיות שלו. הסרט שיקף אווירה צה"לית אותנטית, הציג בפנינו טיפוסים ישראליים אותנטיים, ושיקף פחדים ישראליים אותנטיים. אחרי שעתיים של סרט, העברתי עוד כמה שעות של הסברים למייקל. למשל, למה החיילים שרו על מרקו בנסיעה חזרה, מי אלו ארבע הנשים שניצחו את הצבא, ומה זה כל העניין הזה עם להכין קפה.
אחרי סרט מדמיע שכל האוסטרלים יצאו ממנו מזועזעים וענווים, הוצג הסרט "שלוש אמהות", שמגולל לאט לאט, בנשימה ארוכה, את סיפורן של שלוש אחיות ממצרים, שגדלו בישראל. כל אחת והחטאים שלה, כל אחת והטעויות שלה, כל אחת והבחירות שלה. אני לא חושבת שראיתי ליהוקים יותר טובים מאשר בסרט הזה. וגילה אלמגור שולתת.
 
כפעולת תגמול הולמת, אחרי ארבע שעות של סרטים ישראליים, הוזמנתי להצגת סיום של חוג הדרמה של הקטנה. לא זו בלבד שישבנו במשך שלוש שעות לראות הצגות שהילדים (מגיל ארבע עשרה ועד שמונה עשרה) כתבו והמחיזו בעצמם, אלא שבאולם, שורה מתחתינו, ישבה האקסית של מייקל עם הוריה.
ההצגות נעו בין החובבני למוצלח מאד, כשהקטנה עשתה עבודה בינונית פלוס. חלק מהצוציקים האלו מוכשרים מאד וכתבו מחזות הורסים וחלק מהם שיחקו מעולה במחזות בינוניים, ומה שבלט לי הכי הרבה היה חוסר הפרופורציות. האירוע הכי גדול וחשוב בעיני הילדים האלו, הוא מסיבת הסיום של התיכון. ה"נשף". אני בכלל לא זוכרת שהתכוננו למסיבת הסיום. למי היה זמן לכל זה? היו לנו בגרויות, ואחר כך התחילו כל מסיבות הגיוס למינהן. אולי עכשיו זה אחרת? אולי מסיבות הסיום היום יותר גדולות?
עוד היה לי משונה העניין החברתי, כמו שהוא השתקף מההצגות. חרמות, למשל, הם עניין שבשגרה, וההורים לא מתערבים. גם בארץ זה ככה? אני זוכרת שהורים היו מתערבים לטובת ילד שהוחרם (או ילדה, יותר נכון), מנסים להביא את הילדים לדיון פורה, לגישור. היתה איזו הסכמה בסיסית שחרם הוא דבר איום לעשות ולא עושים דבר כזה. אבל אולי אני טועה, אולי הדברים שונים מעיר לעיר, ממקום למקום.
 
הכי מצחיק היה המחזה האחרון, "הגופה". המחזה מתרחש אי שם באנגליה, ולשם כך כל השחקנים זייפו מבטא קוקני. גופה מתגלה בכפר קטן באנגליה ואיש אינו יודע של מי היא, אבל כולם מנסים לזכות בתהילה על שגילו אותה. הנסיבות מונעות מכל אחד המגלה אותה להציג אותה בפני אחרים, מכל מני סיבות: האחת הולכת להביא את המשטרה, ובנתיים מישהו אחר מעביר את הגופה, האחר מניח אותה על מריצה, אבל היא נופלת לו באחד מפיתולי הגבעה התלולים והוא מגיע על הכומר עם מריצה ריקה.
"שלום לך, אבי", הוא אומר לכומר בתדהמה. "אני רואה שאתה לבוש כסיני".
"אכן, כך אני לבוש", עונה לו הכומר.
"וגם...", מוסיף הכפרי בהשתוממות, "הכנסיה נראית כפגודה".
"אכן, פגודה", עונה הכומר.
"ובכן...", מכחכח הכפרי, "אבי, יש לי כאן איזה עניין במריצה..."
"שמע-נא", עונה לו הכומר, "המרזב של הכנסיה דולף. קראתי לשרברב, והוא אמר לי שבמקום לתקן את המרזב, כבר יהיה יותר זול לבנות לי פגודה. חשבתי לי, עם התרומה המצ'וקמקת שתורמים לי כאן בימי ראשון, בכפר הזה, ועם כל הההירדמויות שאני רואה לפני בעת הדרשה, אני כבר יכול להתלבש כסיני. ומה זאת אומר לך, נערי, מזה חודש עומדת כאן הפגודה, ומזה חודש אני מסתובב בבגדים אלו, ואתה הבאגר הראשון ששם לב".

---

שבוע קשה עבר על כוחותי. עבדתי מדי יום ביום, שזה בפני עצמו סטיה, אבל עבדתי כתריסר שעות מדי יום, שזה כבר בכלל חולני. רמת המרמור שלי עלתה נמרצות בעקבות זאת, ומצאתי את עצמי מצטערת שבכלל נכנסתי לכל הסיפור הזה מלכתחילה.
לא שאני בנאדם מסודר במיוחד, אבל קצה נפשי מלחזור לבית מבולגן בעליל ושתי נערות בנות עשרה מרעישות עד לב שמיים. ועוד יותר קצה נפשי במריבות איתן סביב הבלאגאן. עכשיו סוף שבוע, הקטנה אצל אמא שלה והגדולה התנדפה לה לאיזה חברה או שתיים, ואני אחרי שינה עמוקה והרבה זמן משותף, אז נרגעתי קצת, אבל אני יודעת שבשבוע הבא הכל יחזור על עצמו.
אין טעם לדבר עם הגדולה על עבודות בית. בעוד שבועיים-שלושה היא תעבור לגור בבית סבה וסבתה מצד אמה (הם נוסעים לטיול בחו"ל) וכל זה לא יהיה רלוונטי. הקטנה נוחה יותר להתמודדות, רוב הזמן, וגם איתה אין טעם לדבר.
אני גם צריכה להדגיש בפני עצמי את הנקודות החיוביות:
מייקל תמיד לצידי, ולא חשוב מה אני מבקשת. הוא תמיד מתמודד עם הבנות בעצמו ולא מצפה ממני לעשות את זה. הוא משתדל תמיד להוציא אותי השוטר הטוב ולא אכפת לו שהוא יוצא השוטר הרע.
וכמו שאמרה לי אמא שלו, הבנות הרבה יותר טובות אלי מכפי שהן היו עם אמן. "זה לא שפעם הן היו מלאכים ועכשיו הן קרציות", היא הסבירה לי. "מה שאת רואה זה גירסה משופרת. את עושה איתן נפלאות".
(מה שגורם לי להעריץ את מייקל על שהוא לא יצא מדעתו עד עכשיו).
 
גם מנחי גיבורי התהילה, ובעיקר הכבאי, נוהגים בי בזהירות רבה ורמת החיכוך ירדה רבות.
 
אולי אני מצפה ליותר מדי. אולי זה גיל כזה, גיל שלושים פלוס, שלומדים להכיר בעובדה שהחיים הם לא רצף של הצלחות מסחררות כתוצאה מהשקעה מתאימה, אלא שהמחירים קיימים בכל דבר, ולפעמים הם גבוהים מדי.
 
יאללה, די. יש עבודה, ויש פרקים מוקלטים של האוס לראות.
שבת שלווה לכם.
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 11/8/2007 09:34, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, ארצישראל
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של tomasa ב-1/9/2007 16:29

ארץ ישראל יפה

כן, כן, אני יודעת, אני לא בסדר, לא עידכנתי מאה שנה וגם בקושי קראתי והגבתי אפילו אצל האהובים עלי ביותר, חטאתי אשמתי בגדתי וזו כפרתי.

---

אחרי הפרידה מגבי, ובעיקר אחרי התגובה של המשפחה שלו, הרגשתי שישראל ריקה בשבילי מאנשים שאני בעלת איזושהיא חשיבות בשבילם. עכשיו, אחרי הביקור הזה בארץ, היא נראית לי מקום דחוס באנשים שאני מצטערת שאני לא יכולה לבלות איתם עוד כמה שבועות.

התלבטתי אם לפרק את זה לפוסטים קצרים או להתמיד בדרכי עם פוסט ארוך. נחשו מה החלטתי. אבל כדי להקל על קוראי הנאמנים, שמתי ראשי פרקים.

---

נחיתה

להגיע לארץ בפני עצמו היה קשה כקריעת ים סוף, יען כי משום מה היה לי לו"ז טיסות לא נכון, וככה יצא שביום שבת בלילה מצאתי את עצמי לבדי בשער לגיהנום, הידוע בכינויו "שדה התעופה לונדון הית'רו", בלי כסף מזומן ובלי כרטיס אשראי. מייקל היה על טיסה אחרת לישראל ועמד לנחות שם מבלי לדעת שייקחו לי עוד כמה שעות במקרה הטוב להגיע. זה סיפור ארוך, וסופו שהגעתי לישראל באפיסת כוחות גופנית, רגשית ונפשית, ועם רצון עז לגמור את כל העניינים שלי כמה שיותר מהר ולעוף משם חזרה לארץ הפלאות שלי.

 

מולדת

אבל מולדת זה מולדת, לא יעזור בית דין. כבר בעת השכרת הרכב נזכרתי מה אני אוהבת בנו הישראלים. אנחנו אחלא חבר'ה, אנחנו. השכרת הרכב נעשתה מתוך טרנזיט בחניה של שדה התעופה, והפקידות נראו כאילו הן הרגע השתחררו מצה"ל. (מייקל: "זה יפה שמעסיקים אצלכם גם לבנוניות").

משם נסענו מורעבים לירושלים, ונסיונותינו למצוא אוכל באבו גוש עלו בתוהו (לא פותחים לפני עשר! איזה מן חוסר התחשבות זה באנשים שמגיעים משדה התעופה?!) אז פנינו אל הסטף. (מייקל: "אני לא מבין למה את קוראת לזה 'טבע ללא מגע יד אדם'. כל הטרסות האלה זה מגע יד אדם". לכי תסבירי מה ההבדל בין טרסות בנות כמה אלפי שנים ובין גינה מהונדסת בת שבועיים).

 

בירת הדתות המונותאיסטיות

אחרי הסטף נחתנו אצל אחד מחברי הירושלמיים. בשנתיים האחרונות בעיקר דיברנו במסנג'ר והוא הרבה יותר נחמד במציאות. הוא לקח אותנו לסיבוב בעיר העתיקה. מייקל התרשם כיאה וכדרוש מהעתיקות של העיר העתיקה ומהקדושה ומסידורי הבטחון המדוקדקים. האתר שבחרנו בו כדי להשוויץ באוכל הישראלי המשובח היה השאנטי, ואכן הבטטות המתובלות וסלט העוף הצדיקו את הבחירה.

אחר כך ישבתי לשיחה ארוכה עם ידידי מארחנו, ונזכרתי כמה התגעגעתי אליו. את עושה עוול לעצמך, הוא אמר לי, באיך שאת מתארת את הפרידה שלך מגבי. את לוקחת על עצמך את רוב האשמה, אבל לפי מה שאת מספרת, גבי לא השאיר לך הרבה ברירה. וגבי היה קצת יהיר, אולי, להניח שאת לא תעזבי. הנחה מטופשת, מצד כל מי שמכיר אותך אפילו קצת. אולי כדאי שתתחילי להציג את הקייס שלך קצת אחרת, אמר ידיד הירושלמי, ואני הקשבתי.

 

הכי נמוך בעולם

למחרת בבוקר, למרות אזהרותיה של עדי שעדיף להגיע לתל אביב מוקדם כדי למצוא חניה, החלטתי שאת ים המלח אני לא מפספסת. תמיד כשאני מתגעגעת לארץ, ים המלח הוא זה שקורע לי את בית-החזה מגעגוגעים. שעה נסיעה מירושלים ואני במקום הכי אהוב עלי בעולם.

את ארוחת הבוקר-צהריים אכלנו במושבה הגרמנית עם חברה שהצלחתי לאתר שעה קודם. "אני בארץ", הודעתי לה בטלפון, "ויש לי זמן לראות אותך עכשיו". החברה הביאה איתה את הזאטוטית בת השנתיים, ומייד חזרה לי תשוקת הילודה. קודם לכן קיבלתי תזכורת ישראלית. עברתי בבנק לאסוף קוד סודי, והפקיד, על אף שהסניף היה עמוס שאנשים, התור השתרך אל תוך הרחוב, ולפניו ישבה לקוחה, הפקיד דיבר בטלפון שיחה פרטית לגבי מצב הרכב שלו.

אז ים-המלח. הזדעזעתי לראות כמה הוא נסוג, והזדעזעתי לראות את הבולענים. אבל ים המלח הוא עדיין ים המלח, ההרים בו עדיין נותנים לי תחושה של קדושה יותר מכל מבנה, והמלח עדיין גורם לך לצוף. בדרך חזרה קנינו מלבי קר. (מייקל: "זה ממש נחמד!! את יכולה להכין לי כזה? באמת?! איזה כיף! אני כל אך אוהב אוכל אתני").

 

בלי הפסקה

"מה זה משנה אם אני צמוד לרכב שלפני או לא? ממילא אין לאן להתקדם! היי!! לאן הוא נדחף?!" (מייקל פוגש בתרבות הנהיגה התל אביבית: וולקאם טו תל אביב 1)

"מה זה? גם מקומות החניה הלא-חוקית תפוסים כולם!" (מייקל, ליד הבית של עדי: וולקאם טו תל אביב 2)

"לחנות כאן? אבל נקבל דו"ח! מה זאת אומרת זה יותר זול?!" (מייקל נתקל בהגיון החניה התל אביבי: וולקאם טו תל אביב 3)

עדי היתה מארחת למופת (יקירתי, אלף סליחות על התשלום על הכביסה), מיקמה אותנו בחדר ממוזג והשקתה אותנו מי-עדן. מנוסה בענייני בני-זוג דוברי חו"לניקית, היא סידרה את הלווין לאנגלית וערכה היכרות בין מייקל ובין השלט. עוד לטובת העניין שיחק לו המיקום של הדירה של עדי - מטר וחצי מכל מני אטרקציות תל אביביות, שאליהן יצא מייקל המסכן לבדו כיוון שעדי ואני הלכנו לפגוש בלוגרים לבדנו.

 

חברים מהאינטרנט

זה מוזר, לפגוש אנשים שהיכרת באינטרנט כבר מזמן. מצד אחד, אתה מכיר אותם (והם אותך) הרבה יותר טוב מהרבה אנשים שמכירים אותך פנים אל פנים. מצד שני, הם קצת אחרים מאיך שציירת, ועולה אצלך השאלה אם אתה בכלל מכיר אותם.

האמת, כולם היו בדיוק כמו שדמיינתי, חוץ מקטמן שכנראה מתקיים על עלי חסה ומלח סלרי ונראה כמו מדריך כושר קרבי. חבצלת כוסית, דויד מותק, פוסיקט שווה, ש. כהן הורסת, אמ"ט רגועה, ולעדי יש שיער מעורר קנאה שלא מצריך שום התעסקות אפילו בלחות התל אביבית.

מסקנות:

1. אם חבצלת רוצה שמישהו יזמין איזה קינוח כי היא רוצה ממנו "רק ביס", חזקה עליו שיהיה טעים ללא עוררין.

2. אם יש בתפריט משהו עם קינואה, עדי תזמין אותו.

3. קטמן לא אוהב שרומזים לו שהוא לא סטרייט.

4. גם אם הרומזת היא ש.

5. פוסיקט ודוויד רק מחפשים תירוצים והזדמנויות להתמזמז, ואם יש מצלמה בסביבה - אדרבא.

6. אמ"ט ואני בילינו כמה שנים באותו קמפוס, ולא נפגשנו אף פעם.

היה לי מאד כיף לפגוש את כולם, אבל הופתעתי שכולם באו למרות שהם לא ממש קוראים את הבלוג שלי. (ש. כהן: "קוראים בטח שקוראים! את עוד מעט מתחתנת עם השבדי, לא?")

עדי ואני תהינו אם יש משמעות סמלית בעובדה שגם היא, גם בימבלונת וגם אני נמצאות בשנות השלושים המוקדמות לחיינו, ובדיוק יצאנו ממערכות יחסים ארוכות טווח. הגענו למסקנה שאין.

 

עוד בתל אביב

עוד בתל אביב גרה חברתי הטובה משכבר הימים, וגם אצלה בילינו כמה ימים וריכלנו בלי הכרה. "את תמיד היית מתקדמת לגילך", היא אמרה לי. "יכול להיות שכל עניין הפרידה מגבי הוא משבר גיל המעבר?"

 

שרה (הקודמת)

עדי: "את נוסעת לבקר את שרה הקודמת? איזה יופי! איפה היא גרה? ליד ראשון? אה, אז את נוסעת לנגב?"

שרה הקודמת, מסתבר, גרה במקום שקט ונינוח. אחרי שהאביסה אותנו למוות ב"ארוחת בוקר קלה" (באחת בצהריים), מיהרה להתנצל על שארוחת הצהריים תיקח כמה דקות. "רק עוד כמה דקות", היא הבטיחה נאמנה והגישה למייקל פירות ועוגיות. "אל תתמלא", הזהרתי אותו, "כאן זה בית של אמא פולניה. יהיה עוד הרבה אוכל". מייקל לא שעה לאזהרותי, ואכן כעבור שעה הוגשו לשולחן מני תבשילים ארומטיים מזילי ריר.

לשמחתי פגשתי את הבן הכוסון של שרה (והוא לא רק כוסון אלא גם נחמד), וגם את הקטנה מהפוסטים. המתנה הקבועה לילדים שהבאתי מאוסטרליה היתה מדבקות של ציורים אבוריג'יניים. רצה הגורל, והקטנה עוסקת באיסוף מדבקות להנאתה עד דלא ידע. אחרי שהציגה בפני את אוסף המדבקות המלבב שלה, ואחרי שהכינה בשבילי מחברת שירים וציורים לאות הוקרה, היא גילתה את אוזני שהמדבקות שהבאתי לה מוצאות חן בעיניה במיוחד.

"אני אחליף אותן רק בעבור מדבקות שוות באמת", הבטיחה לי נאמנה.

 

הדודים

משפחה עניפה ורבת משתתפים - זה אין לי. אבל יש לי דוד ודודה שגרים ליד עפולה. את ביקורי אצלם ניתן לסכם במילים: "איתך אנחנו חייבים להיות בקשר, כי את משפחה, אבל גבי.... את גבי באמת אהבנו!"

למען ההגינות, הדודים כהרגלם בישלו מעל ומעבר, ומייקל המסכן התגלגל אל המכונית בצאתנו משם בעודו ממלמל: "בבית דיאטה".

 

מאנטה ריי

הוי כמה טעים, ריבון עולמים. משם הלכנו לטיול על הטיילת וגילינו מספר רב של חוגגים מבני דודינו, רובם מנגנים על דרבוקות ומעוררים בי רצון לפצוח במחול, אבל התביישתי.

כל הערב היו מסוקים ופצצות תאורה, ולמחרת קראנו שטבע שם נער. "הוא בטח אכל יותר מדי לפני שנכנס למים", פירש מייקל.

קינוח אכלנו בסוזנה, בנוה צדק, והוי, כמה טעים ירחם השם.

 

תם ולא נשלם

פגשתי כמעט את כל מי שרציתי, וטיילתי בכמה מקומות שאהבתי, ועכשיו אני רק מתגעגעת עוד יותר.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 18/7/2007 00:57, בקטגוריות ארצישראל
46 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של בימבלונת בבוסטון ב-29/7/2007 16:48

גלידה

זו כבר פעם שלישית שאני מתחילה לכתוב את הפוסט הזה, אולי הפעם?

 

מאכזב לגלות, שאת באותו מקום שהיית לפני שנים, אם לא גרוע יותר.

אני צומי. לא יודעת אם זה עובר במדיום הזה, אלו שמתכתבים איתי מאחורי הקלעים בטח מרגישים את זה יותר חזק. אני צריכה הרבה תשומת לב (חיובית, אם אפשר) והרבה תחזוקה. מה שנקרא בלעז high maintenance. לא חשוב כמה חשבתי שגידלתי לי בטחון עצמי, העבודה הזו מוכיחה לי שאני לא פחות, ואולי אף יותר, תובענית מהסובבים אותי.

אני כל הזמן צריכה שיגידו לי (במילים מפורשות, במעשים, ברמזים או אפילו בשפת גוף) כמה אני מוצלחת, מוכשרת, מקורית, מעניינת ובלתי צפויה. אני יושבת בעבודה ואמורה לכתוב בעצמי דברים: מאמר, מדריך לסטודנט, ביקורת על מטלה. אבל במקום לשבת ולכתוב ולגמור עם זה, אני מחפשת תירוצים לדבר עם אחרים ולקבל את הצומי הזה, היקר כל כך.

לא סתם אחרים,כמובן.

עוד יותר מאכזב לגלות שתסביכי האב שלי לא נפתרו. לא רק שהם לא נפתרו, עושה רושם שהחיים בחושך עשו להם רק טוב והם גדלו לתפארה.

קהל היעד של התסביכים האלה ממוקם בנוחות מעבר למסדרון. דמות-אב בוגרת, רגועה ונוסכת בטחון. האיש שמרגע היכרותנו עשה בשבילי מעל ומעבר, הביע אמון ותמך, מקבל ממני ביקורים תכופים עם שאלות, רעיונות ובקשות כמו "מה קורה עם המאמר? אני צריכה אותך בשביל לתקן אותו, אני לא יכולה לעשות את זה לבד!"

זה נכון שאני צריכה עזרה, כי זה מאמר שלנו, ולא שלי, אבל האמת היא שזה לא המניע. אני שם בשביל הצומי.

יש לי הרבה מזל, מבחינת נסיבות. אין סיבוכים רומנטיים - גרג לחלוטין לא מושך אותי. הוא לא מעורר בי שום יצר גופני - אני חושבת שאפילו חיבוק אבהי קצת עובר את הגבול מבחינתי. הוא מצידו לא משדר שום שמץ של פילרטוט. זה לא אישי נגדי, הוא פשוט לא ממש יודע איך. כשכבר יש לו אמירות עם אופי פלרטטני, הן פשוטות ונאיביות, ויותר מזה - הן נאמרות בפורום קבוצתי. בלי מקום לטעויות. גם התרבות כאן מאד לא גופנית. מגע נחשב הסגת גבול גסה.

יש לי מזל שהמניעים אולי שגויים, אבל התוצאות מבורכות. אני נתפסת אמביציוזית, או לפחות אחת עם הרבה מוטיבציה. עם עניין במחקר. עם רעיונות יצירתיים, לא שגרתיים, עם הספק גבוה.

למזלי, האינטראקציה ביני לבין גרג נעימה. פה ושם יש לי רגעי תיסכול - כשגרג לא מפרגן לי מספיק, לטעמי. כשגרג מניח, בהיעדר עדויות (ולפעמים בנוכחותן) שאני זהה למליסה - מזכיר לי שאני בתפקיד הבת הקטנה, ולא הפייבוריטית. אבל בסך הכל - אני מקבלת את מנת הצומי, וגרג מקבל תוצאות.

אני לא יודעת אם אחרים יודעים, אם הם קוראים אותי או לא. אני לא יודעת אם זה שקוף, למתבונן מהצד, שכל השמיניות באוויר, האמירות המתוחכמות, התוצאות המוצלחות - כולם כמו תעלולים של ילדה קטנה על הברזלים בגן הציבורי, כל עוד ההורים מסתכלים. לא יודעת אם קל לראות מהצד, שברגע שההורים יפנו מבט ויעברו לדבר עם השכנה, אני אעדיף לרדת מהמתקנים ולקרוא ספר בצל.

חשבתי ששמתי את זה מאחורי. עם הבוס הקודם שהשלכתי עליו את תפקיד דמות-האב, הכל נגמר רע. עם הבוס שאחריו, למרות שהוא היה אבהי ונחמד, לא השלכתי כלום. חשבתי שלמדתי. שעברתי הלאה.

לא ציפיתי שאחרי שנים, הכל יחזור ועוד בכזו עוצמה.

 

גבי אומר שזה עניין של בטחון - תוך כמה חודשים זה יעבור לך. כשיהיה ברור לכולם מי את ולמה את מסוגלת, לא תהיי כל כך לחוצה להוכיח את עצמך. אבל לא אכפת לי מכולם, אני חושבת לי. אכפת לי מאחד. והוא כבר יודע. אז למה? מאיפה הגיע הצמאון הזה? איך משתיקים אותו?

 

איך היה לך היום? שואל גבי. היה טוב, אני עונה, וחושבת אחורה, מה כבר היה כל כך טוב היום. קיבלתי את המנה שלי - זה הכל. היה טוב, אבל אני מאוכזבת מעצמי, אני אומרת לגבי. זה רק מוכיח שאת יהודיה באמת, הוא אומר לי, ומחייך.

 

ואם כבר אבות, הביולוגי שוב מאיים למות. יום אחד, אני אומרת לכם - יום אחד הוא יראה לי מה זה, ויקיים.

---

גם על הצפרדע עוברים ימים קשים. לכבוד סעודת ראש השנה (שבה אירחנו רק את אליזבת הרשג"דית ובן זוגה) גירשנו אותה אל החצר כדי שלמשך כמה דקות הבית ייראה נקי. היא נראתה עייפה ומרוחקת כשהיא חזרה - חשבנו שהיא קצת התייבשה ותחזור להיות קרצייתית כתמיד למחרת. לקח לנו עוד יומיים לשים לב שהיא עדיין אומללה, שאופטלגין עוזר לה לטווח קצר מאד, ושהיא לא אוכלת ולא שותה. שתי דקות אצל הוטרינר גילו שהיא כנראה ניסתה לזלול צירעה, ונעקצה בלשון. הלשון התנפחה לה למימדים ענקיים, והושבתה. מחד - כלבה מסכנה. מאידך, היא הפסיקה ללקק את כל מה שזז, וגם את מה שלא.

אני שמחה לבשר שהיא חזרה לאיתנה, לשמחתה של רצפת המטבח שלנו.

---

בימים אלו גבי מאד מרוצה ממשרתו כמורה.

הוא בחופש.

גם אני מרוצה - סוף סוף הבית מסודר, יש אוכל, הכלים שטופים, ואפילו קנינו ספות ומיטה. תמונות קטלוג:

 

הספות יגיעו תוך חודש, מקסימום שניים. ככה זה, אנחנו גרים בסוף העולם.

---

שיחה עם חברותי האוסטרליות.

אוסטרלית: "הייתי מאד רוצה לראות את העיר העתיקה בירושלים".

אני: "אז קדימה".

אוסטרלית: "אבל מפחיד אותי כל הפיצוצים וזה".

אני: "האמת, זה לא סיכון כל כך גדול בעיר העתיקה - המחבלים לא מפוצצים שם, כי יש שם יותר מדי מקומות קדושים להם".

אוסטרלית: "אה! איזה יופי!"

אני: "כן, אבל עם דקירות אין להם בעיה".

(משום-מה, באנגלית זה כל כך הרבה יותר מצחיק.)

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 30/9/2006 12:35, בקטגוריות דע את עצמך, כלבים גידלתי ורוממתי, ארצישראל
46 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של PETRO ZILLYA ב-3/10/2006 12:46

31,186