בחלומי חזרתי
לפעמים הגעגועים תופסים טרמפ על משהו. על ריח, על צבע, על שיר, על משהו שהורדתי המאינטרנט. אני לא צריכה להזכיר לעצמי למה עזבנו, אני זוכרת. אני לא צריכה לשקול מחדש, טוב לי פה. טוב לי כמו שלא היה בשום מקום אחר. בשום זמן אחר. כמו סחלב שהוציאו מאדמת טרשים ושמו בעציץ עם דשן ואספקה שוטפת של מים. אבל לפעמים חסר לי. העבר מקבל הילה רומנטית והרצון לתקן אותו נותן לגעגועים לפרוח. אפילו את האלה שהיו איתי ביסודי הייתי מוכנה לפגוש. הייתי מוכנה לשים מאוחרי את זה שהם עשו לי המוות רק בגלל שהם יכלו.
אולי סיפורי התלמידים של גבי מעלים אצלי את היסודי. לא סיפרתי לכם את זה, אבל הוקפצתי כיתה. נחשו איזו דמות הורית היה דחוף לה. שגיאה, כמובן, אבל את אמא שלי זה לא עניין. הכיתה של שכבת הגיל שלי היתה ברובה מורכבת מילדים טובים. היו שם איזה שתיים-שלוש פרעחות, אבל גדלנו ביחד, פחות או יותר, וכבר היה לי את המקום שלי. השכבה שמעלי היתה מורכבת מערסוואתים כבדים. חננה שכמותי היתה בשבילם כבשה בין זאבים. אפילו לא ידעתי מה זה ליוויס ובמה כוחו גדול. הם שנאו אותי, ולא לקח לי הרבה זמן לשנוא אותם בחזרה. אבל לא היה לי המון חוט שדרה, אז שנאתי את עצמי גם. ניסיתי לרדת לרמה שלהם. לדבר כמוהם בערסוואתיות. ללבוש בגדי פירמה מזוייפים שקניתי עם אמא שלי בשוק הכרמל. אפילו רקדתי סלואו עם כמה מהם, אבל אולי זה בגלל שהייתי שרמוטה. ככה זה רוסיות.
משם הגעתי לתיכון, מוכנה ומזומנה להיות השנואה ביותר בכיתה. אירגנתי לי את התפקיד הזה תוך כמה שבועות. כמובן שאירגנתי אותו ביד אחת, וביד השניה ניסיתי להבין למה ואיך לתקן את זה. התנחמתי בזה שהם לא החברים שלי, שיש לי חברים מהתנועה. גם בתנועה שנאו אותי, אבל לא נתתי לזה להפריע לי. במילא לא למדנו באותה כיתה.
איכשהו נראה לי שכולם מתגבשים לחבורות, ואני נשארת בחוץ. לכאורה עוברת הלאה, אבל גם בהלאה הזה אין שום דבר. אני נשארת לבד.
אז לא מפתיע שטבעי לי להיות מהגרת.
 
אני מאשימה את אמא שלי בעניין הזה של הקפיצת כיתה, אבל האמת היא שהתחילו באותה תקופה קונפליקטים בכיתה ההיא ביסודי. ביני לבין כמה פרעחות, ביני לבין המחנכת. היה גם אחד שעשה לי את המוות שנים, ורק לפני כמה חודשים קלטתי שהוא היה דלוק עלי. עד אז נראה לי טבעי שהוא שונא אותי גם. בכל אופן, זה היה המנגנון שלי. למה היה. עדיין. אם קשה, הולכים הלאה. שלום כיתה אל"ף, שלום ערסוואתים מהיסודי, שלום מחשושות מהתיכון, שלום אמא, שלום ישראל.
אם לא הייתי רוצה, היא לא היתה מצליחה להזיז אותי מילימטר. כמה כוחות שיש לאמא שלי, לי יש יותר. אני ויתרתי. הסכמתי לרעיון הזה, לעבור לכיתה גבוהה יותר, לעזוב את המחנכת המרשעת, את הפרעחולות, את אריק שלא הפסיק לרדת עלי. אז קיבלתי שיעור במהפח אל הפחת. לא למדתי אותו.
 
בכיתה החדשה היו כמה ילדים אינטילגנטיים, והיו כמה על גבול הפיגור. לא מפגרים חמודים ונוגעים ללב, אלא מפגרים אלימים ונטולי גבולות. שנאתי אותם. הם היו יותר פופולריים ממני. הם היו פופולריים ברגע שהם נכנסו לכיתה והוציאו משפט עילג אחד. אף מורה לא התעקש איתם על למידה, היה ברור שכל אחד עושה רק מה שהוא יכול. גם לגבי יש תלמידים כאלו. לא שייכים למסגרת לימודית קונבנציונלית. נטולי הרגלי למידה בסיסיים. חינוך לכל פועל. שנים שלא חשבתי על הילדים ההם, שהיה ברור שאנחנו אפילו לא מנישות אקולוגיות שכנות, ובניגוד לכל הסרטים האמריקאיים לא נוצרה ביננו חברות מגשרת, אבל הם גם לא ארבו לי בדרך הביתה כדי להכניס לי מכות. אני המשכתי לתיכון, לאוניברסיטה, לאוסטרליה. והם? אין לי מושג. אף אחד מהם לא רשום בחבר'ה. אולי אין להם מחשב, אולי הם בכלל לא למדו לכתוב.
 

---

במסגרת פינתנו "הבדלי תרבות זה לא רק בצלחת", הג'ינג'ית השאירה לי על השולחן פתק. "update CV", נאמר שם. עדכני את קורות החיים שלך.
באמריקאית יש לזה פירוש חד משמעי - את מפוטרת.
נכנסתי אליה לחדר עם הפתק. "את השארת לי את הפתק הזה?" שאלתי אותה למען הסר ספק.
"כן", אמרה הג'ינג'ית.
"למה?" שאלתי, תוהה עד כמה הזכוכית של החלון שלה חסינה.
"כי ראיתי העתק שלהם בכוח-אדם והם לא מעודכנים. המלצתי גם לסינגורו לעדכן את שלו".
הקלה.
"ג'ינג'ית", אמרתי לה, "כשאת כותבת למישהו לעדכן את הקו"ח שלו, את מתכוונת 'אתה מפוטר'!" הבהרתי לה.
הג'ינג'ית עשתה פרצוף נדהם. אני צחקתי.
"מזל שדיברת איתי קודם", אמרה הג'ינג'ית. "ולא עם מי שבאמת יכול לפטר אותך".
 
 
סינגורו לקח קשה את ביקורתי על כישורי הבישול שלו (זה ממש בסוף הפוסט), והודיע לי חגיגית שהוא משתפר. "אפילו קיבלתי כוויה בשפה", הוא הכריז בגאווה.
איך?
"רציתי לחתוך חמאה, אז חיממתי את הסכין על אש. ואחרי שחתכתי, נשארה הרבה חמאה נוזלת על הסכין, ולא רציתי לבזבז".

---

אגב, אתמול עברה לי העייפות והרגשתי נפלא.
היום היא חזרה.
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 15/9/2006 15:58, בקטגוריות ארצישראל, אוסטרליה - ארץ הפלאות
80 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-22/9/2006 07:55

עניינים קטנים

אני מותשת. כאילו כל הגוף שלי בשביתה. מחר רופא, על הבוקר. אני אגיע בצום למקרה שיוחלט לעשות בדיקות דם.

מקווה לטוב.

---

באיחור אופנתי (או לא), הורדתי כוכב-נולד. את הפרק הראשון. נהניתי נורא, אם כי היה לי עצוב לגלות שכמו לאמריקאים הקרועים, גם לנו יש אנשים שאין להם שום ביקורת מציאות, והום מוכנים לשיר בפומבי.

אני דווקא מפרגנת. אני חושבת שעשו ספין ישראלי ראוי. הקטע עם האודישנים בשגרירות היה מעולה (כולל ה"חסנית" מדרון-אנריקה), והביצועים של אלו שעברו היו מוצלחים. נהניתי!

(לא כל כך נהניתי מהשופטים. אחת שם שרה את "שחק אותה" של היהודים, ולדעתי נתנה ביצוע יותר טוב מכל האחרים, כולל הזוכה ג'קו, וכולם אמרו לה "איום". קשישים או לא קשישים? לקח למתחרים עתידיים - הגבילו את עצמכם לשירי הגבעתרון)

---

שמעתם על סטיב אירווין? "צייד התנינים"? בשבילכם זה אולי לא ביג דיל, אבל אצלנו זה כמו רצח רבין, רק בלי המלחמת אחים ברקע. סטיב היה אייקון אוסטרלי, וכמו רבים אחרים, לא ממש פירגנו לו. עכשיו כן.

אוסטרלים לא טובים בלפרגן. גם אין להם מילה לזה.

סטיב גדל בחוות הזוחלים של אבא. זו היתה סתם פינת חי ביזארית אי שם בקווינסלנד.

סטיב נורא מזכיר לי את ג'ייקן - שניהם אנרגטיים כאילו יש להם כור גרעיני פרטי מניע אותם.

כל האנרגיות האלה הפכו את הפינת-חי לגן חיות רציני. שם הוא פגש את טרי, אישתו האמריקאית. כיאה לבת הקפיטליזם, היא הובילה את סטיב ישר לתוך התודעה הציבורית. סרטים, סדרות, ביקורים בטוק שואוז. גן החיות הקטן הקפיץ את התיירות באוסטרליה. המופע של סטיב צבר תאוצה.

הוא הצליח באמריקה הרבה לפני שבאוסטרליה ידעו להגיד "קרייקי".

את כל המליונים שהוא עשה, הקדיש סטיב לשימור. הוא קנה קרקעות. כיסה הוצאות, וקנה קרקעות. הוא לא היה בעסק בשביל כסף. היו לו דברים יותר חשובים על הראש.

הבת הגדולה שלהם, בינדי (על שם התנינה החביבה על סטיב, כמובן), הפכה להיות כוכבת בזכות עצמה, עם סדרה משל עצמה. אבא-סטיב היה עסוק בצילומים לסדרה שלה בחופי צפון קווינסלנד. סטינג-ריי אחד, חיה שלווה בדרך כלל, הניף את העוקץ שלו ופגע לסטיב ישר בלב. הוא נהרג במקום.

זה קרה לפני יותר משבוע, והמשפחה שלו עוד לא התראיינה מאז. בחדשות לא מפסיקים להראות קליפים שלו ושל המשפחה. מראים אותם שמחים, צוחקים, רודפים אחרי חיות, מדברים על שימור. משפחה שמחה, קרובה, אוהבת.

אני חושבת שחלק מאיתנו היה רוצה להאמין שיש משפחות מושלמות. שיש חיים מושלמים. שאם רק נתאמץ, זה יבוא. אולי בגלל זה, המוות שלו כואב כל כך. אפילו האגדה הזו נקטעה.

כואב לי על הילדה הזו, על בינדי-סו. על הידיעה שאבא נהרג כשהוא צילם בשבילה. על הידיעה שאבא הלך ולא יחזור. על האמון בעולם, שנסדק.

לא, סטיב לא היה קדוש. הגישה שלו לחיות בר שנויה מאד במחלוקת, ודיפלומט גדול הוא לא היה. אבל הוא היה ישר, ואמיתי, ומצחיק, ומגוחך, ואהב את מה שהוא עשה.

אני בטוחה שהוא ידע, עמוק בפנים, שהעיסוק שלו יהרוג אותו יום אחד. אבל הוא העדיף לחיות בכל הכוח עד אז.

כאן תוכלו להתרשם קצת מהמופע של סטיב.

כאן, מעוצמת הרגשות שלו אל התנינים.

כאן, אחת ההופעות היותר שערוריותיות שלו.

וכאן, משהו קטן להקל את האווירה.

 

מתגעגעים אליך, סטיב. דפוק בשכל שכמוך.

---

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 11/9/2006 15:43, בקטגוריות ארצישראל, אוסטרליה - ארץ הפלאות
55 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של cymsie, cymsie ב-30/6/2007 22:52

קרוקודיל דנדי

עצוב לי. עצוב לי על דויד גרוסמן ומשפחתו. גרוסמן כתב את הספר שהייתי לוקחת איתי לאי בודד, "עיין ערך אהבה", ובכל פעם שראיתי אותו מתבטא בטלוויזיה, התגאיתי על שהוא מהעם שלי.

נכון, הוא היה שמאלני שהעדיף שהלחימה בלבנון תסתיים, ואפשר להתווכח על צדקת דעותיו, אבל הבן שלו נהרג מפגיעת נ"ט בלבנון.

נשבר הלב.

---

מהחבילה בנתיים אין חדש. התייאשתי מה"חוקרים" של רשות הדואר האוסטרלית והלכתי לנדנד לסניף הדואר עצמו. משם נשלחתי לסניף המרכזי ופגשתי איש נכון לעזור. הוא חקר קצת בעצמו, אבל גם לו אין תשובה לגבי היעלמה של החבילה שלי.

אני מתחילה להשלים עם הרעיון, ומחר אני אבקש להוציא דרכונים חדשים בשגרירות. מקווה שזה לא ייגמר בבית-דין שדה.

---

כאן החיים כסדרם.

היריד הרב-תרבותי השנתי נערך בסוף השבוע. הפעם למדתי לקח וצילמתי הרבה יותר תמונות.

 

גבי החליט להוסיף לעצמו עבודה כדי להקל על עצמו לטוח הארוך. למשל, במקום שיעור אחד לכל הכיתה (המאד-מפולגת מבחינת רמות) הוא מכין לכל שיעור כמה דפי עבודה, ברמות שונות. התלמידים הטובים מתקדמים קדימה, הפחות טובים מתעכבים עד להבנה.

חוץ מזה, כדי לטפל בעניין המשמעת מחד והמוטיבציה מאידך, הוא החליט לבחון אותם מדי יום בוחן קצר, על החומר של השיעור הקודם. תוצאות הבוחן יישלחו להורים לחתימה. כדי לא להבהיל את ההורים, הוא החליט להתקשר אליהם קודם כל ולהסביר להם מה הוא עושה ולמה. רוב ההורים גילו נכונות, שמחה ושיתוף פעולה. למרבית הפליאה, ההורים של הילדים הכי בעייתיים גילו אפתיה כללית.

בכל אופן, המשמעות של כל הנוכחות המורית הזו היא, שגבי לא הסכים להשאר ביריד יותר מאשר המינימום ההכרחי, הלוא הוא תהלוכת הלאומים. וגם זה רק בגלל שכבר התחייבתי.

 

התהלוכה היתה בסימן "האומה שלי וגאוותה". שברתי את הראש מה גאוותי כל כך בימים אלו. בסוף קישקשתי כמה מילים על כמה הארץ שלנו קדושה לכל המונותאיסטים וכמה שאנחנו ריכוז תרבויות מגניב, התלבשנו בכחול-לבן (גבי בכחול תכלת, על סעיף היעדר-לבן) והזדרזנו לעבר האוניברסיטה.

 

נראה לי שהיה יותר גדול השנה.

 

 

אה כן. היה עמוד באמצע.

 

בכל אופן, הרבה תרבויות ועמים התקבצו לקראת התהלוכה. בתאוותם לתרבויות רבות ככל האפשר, אישרו האוסטרלים גם השתתפות של אנשים שכף רגלם לא יצאה את קווינסלנד, אבל סבתא שלהם הייתה פעם בדייט עם סנגלי.

 

"שלום פארה", ניגשה אלי אחת המרצות ההודיות, לבושה סארי ומבריקה בכל צבעי הקשת. "שמעתי שאת מישראל".

"אכן", אישרתי.

"אני מהודו", הבהירה ההודית, "אבל חצי מהמשפחה שלי יהודיה. אני אספר לך פעם".

 

כל מי שכן באה בתלבושת מסורתית (אני באמת צריכה להשיג לי אחת כזו) הותקפה על ידי צלמים.

 

 

וגם להיות גמל זה לא קל:

 

שלא כמונו, הסינים השקיעו, ואפילו גייסו בלתי-סיני אחד.

 

וגם לאוסטרלים היתה נציגות מכובדת:

כולל המקוריים:

 

 

(בלילה קודם שודר "קרוקודיל דנדי", לרענן את זכרוננו. הקטע הכי מצחיק:

~חושך מצריים, וחברו האבוריג'יני של מיק הולך לדרכו~

"איך הוא מוצא את דרכו בחושך?" פוערת האמריקאית את עיניה הכחולות.

"הוא חוזה את דרכו", עונה לה מיק הקשוח, "יש האומרים שיש להם כישורים טלפתיים - "

~מרחוק רעש נפילה, ואז: "שיט! או, אני שונא את הבוש!"~)

 

האבוריג'ינים התרגשו מאד לפגוש אותנו. "אתם ישראלים!" הם קבעו נחרצות. "העם הנבחר של אלוהים!"

גבי ואני השפלנו מבט ומילמלנו משהו.

"מה?!" הזדעזע ראש השבט, "אתם לא מאמינים בזה?"

המשכנו לגמגם, וכדי להקל את האווירה העברנו נושא להכחדת האבוריג'ינים בידי האדם הלבן.

 

"פארה, הנה הדגל שלכם", אמרה לי המארגנת והושיטה לי את דגל איראן, שגם היה כתוב על הפלקט שלו "איראן".

 

גבי ואני החוורנו. כבר ראינו איך היא אומרת לנו - תשמעו, זה הכי קרוב שמצאנו. תלכו עם מה שיש.

 

"זה איראן", אמרתי לה חלושות.

 

"אוי! סליחה!" התנצלה המארגנת וחזרה עם דגל כחול-לבן  להמדרין. "היי! אתם לבושים באותם צבעים!"

 

"תודה", אמרתי לה. "אני לא חושבת שבימים אלו היינו מצליחים להסביר את דגל איראן למשפחות".

 

---

 

עלינו לבמה וקיבלנו תשואות.

 

באמת.

 

מחיאות כפים וזה. וגם מישהי מהמנחות העלתה זיכרונות מהטיול שלה לישראל וכמה היתה יפה העיר העתיקה של תל אביב.

"הלוואי ובשנה הבאה תהיה לכם נציגות גדולה יותר!" איחלו לנו.

 

(בנתיים נראה שהדרך היחידה להשיג את זה היא לזרוק את הגלולות שלי לפח)

---

 

אני מקווה לנס, אבל בנתיים יכולה להציע לכם את דעתי, כפי שניסח אותה גדי טאוב.

 

שבוע שקט ובטוח.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 14/8/2006 11:32, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, ארצישראל, אוסטרליה - הצד האפל
26 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-20/8/2006 14:20

31,186