בר קבועים  קבע אותי   ספר לחבריך   הפורום
ישר לכאן   דף כניסה   



2/2009

ניתוחים

(הערת המערכת - הכוכביות רק למי שממש מתעניין. בכלל לא חובה)

העבודה שלי כרגע מעסיקה אותי מאד ומניבה הרבה תובנות אצלי, אבל מה שבאמת מעניין אתכם לשמוע זה שמייקל עשה את הניתוח.

אחרי יומיים שבהם הוא הלך מצחיק, והביצים שלו היו נפוחות לגודל של אשכוליות, הוא חזר לתפקוד נורמלי. כעקרון היינו אמורים להמנע מסקס במשך ארבעה שבועות, ואולי כל אדם נורמלי, שיש לו תפרים במקומות אסטרטגיים, אכן היה נמנע לפחות חצי מהזמן הזה, אבל ממתי יש לי עסק עם אנשים נורמליים.

בעוד שלושה חודשים אנחנו אמורים לבדוק אם הניתוח הצליח*. עד אז, הסיכויים להריון קלושים.

מה שאומר שיש לנו הרבה זמן להתאמן.


בבית, קודם כל הגעתי למסקנה שהגדולה לא שמחה על השידוך ביני ובין מייקל. מן הסתם זה הגיוני. אני האישה האחרת, אמא שלה היא בכל זאת אמא שלה, דם סמיך ממים וכל זה. מילא. זה מאכזב אותי, כי אני חושבת שהתרומה שלי לחייה היתה בעיקר חיובית. מצד שני, צריך לשמוח שכל זאת היא כבר גדולה, יצאה מהבית, ולמעשה לא משפיעה הרבה על חיינו.

הקטנה, לעומת זאת, התחילה לדבר על לעבור לגור עם אמא שלה. האקסית מפעילה עליה לחץ כבד, ואף ממלאת את ראשה בהלות משונות לגבי העתיד הצפון לה בביתנו. למשל, שהיא תידרש לשלם את כלכלתה** בביתנו מגיל שש עשרה (כלומר, מעוד שנה).

מובן שהבהרנו לה שבעדיפות ראשונה עומדים הישגיה הלימודיים, וכלכלתה יכולה להיות מורווחת בצורת ציונים מזהירים, או בהשתתפות בעבודות הבית. אין ספק שהאקסית אינה בוחלת באמצעים.

אני שכנעתי את מייקל להשתמש בנשק הנגדי החזק מכולם: אהבה. הוא אמר לקטנה שהוא מאד יצטער אם היא תעזוב אותנו מפני שהוא יתגעגע אליה. המעבר ירד מן הפרק. לפחות לבנתיים.


ואחרי שצחקנו, נעבור לקטע האומנותי. קרי, מקום עבודתי, ירחם השם.

אחד החוזקים שלי הוא כנות. ככה אני רגילה לחשוב על עצמי. וזו כנות שמקיפה את כל רבדי המתרחש, וחופרת לעומקם של דברים, ושולה את הגורמים החבויים, הסמויים, המובילים שמתחת לפני השטח.

עוד חוזק שלי שאני מתגאה בו הוא למידה. שרה הקודמת פעם החמיאה לי על יכולתי ללמוד, והאמנתי לה. לא רק בגלל שזו שרה. בגלל שלמידה היא מעשה שאני נהנית ממנו. לא רק למידה אקדמאית, אלא גם, ובעיקר, למידה מעשית, יומיומית. איך לעשות דברים שלא ידעתי קודם. איך לקרוא תגובות שבעבר לא הבנתי. איך להסביר מאורעות שלכאורה אינם ברורים.

העבודה הזו, או הדוקטורט הזה, או בכלל הסביבה שאני נמצאת בה לאחרונה, נותנים לי הזדמנות מצויינת ללמידה. וגם הזדמנות מצויינת לחשוף את האמת. אבל הכלי הכי שימושי שאני רוכשת כאן, הוא כלי המניפולציה.

אחרי הסצינה שטופת-הדמע שלי בפוסט הקודם, זימן הבריטי את הכבאי לשיחה על כוס קפה. הייתי נותנת כמה דולרים טובים כדי להיות כוס הקפה בשיחה ההיא, ולשמוע מה הלך שם, אבל כל מה שניתן לי הוא לשפוט את התוצאות. שבוע אחר כך נפגשנו ארבעתינו - הכבאי, הבריטי, התומכת ואנוכי מרוטת העצבים, לדיון על המשך הדוקטרט שלי.

מרתק אותי לעקוב אחרי הדינמיקה הקבוצתית במחוזותינו. באופן סטטיסטי, נשים מנמיכות את עצמן כלפי חוץ, לעומת גברים. נשים יגידו על כל דבר: "אני לא יודעת, אני לא מסוגלת, אני לא מספיק טובה", בעוד שהן בעצם כן. ואילו גברים, סטטיסטית, יעשו את ההיפך: הם יגידו שאין שום בעיה והם יודעים הכל, מבלי שבכלל יהיה להם מושג.

המנחים שלי אינם יוצאים מהכלל. התומכת מנוסה יותר משני המנחים האחרים. יש לה הישגים טובים יותר משלהם. יותר סטודנטים עברו תחת ידה והפיקו תארים. ועדיין, היא לא תגיד לעולם שהיא מומחית במשהו, או שהיא יודעת בדיוק משהו, ובכלל, רוב האמירות שלה יתחילו במשפטים כמו: "אני לא בדיוק מבינה בזה, אבל ...".

ואילו הכבאי יציג עמדה נחושה ש"ככה צריך לעשות, וזה בדיוק הדבר הכי טוב", בעוד שאין לו שמץ של מושג במה דברים אמורים והאם זה בכלל אפשרי.

הבריטי יושב איפהשהו באמצע. בישיבה הזו הוא היה עסוק בעיקר בלהרגיע את רוחות, כדי למנוע התכתשות בין הכבאי והתומכת.

הישיבה עברה בשלום יחסי. היתה הסכמה, היה דיון, אף אחד לא התרגז. ואז הכבאי הציע שיטת מחקר כמותית, שנויה במחלוקת, ומסורבלת מאד מבחינה ביצועית. אני החוורתי. הבריטי שם לב. ואז הבריטי השיב:

"זה נשמע רעיון טוב, כבאי, אבל צריך לזכור שהסטודנטית פה היא פארה. ואנחנו צריכים לוודא שהעבודה שלה לא לוקחת אותה רחוק מדי מחוץ לאיזור הנוחות שלה, אחרת לא יצא מהעבודה הזו שום דבר".

הבריטי היה חביב וידידותי באמירה הזו, אבל הכבאי שקע בכסאו כילד נזוף. ומיד אחר כך הוא הוסיף שזו היתה רק הצעה, ושלדעתו זו דרך מתאימה, אבל זה כמובן פתוח לשיקול דעתי והוא לא מתכוון לכפות שום דבר.

ושוב אני תוהה מה שמעה כוס הקפה בפגישה ההיא.

למחרת נתקלתי בכבאי במסדרון. "זו היתה רק הצעה", חזר הכבאי והדגיש, בלי ששאלתי.

"אם זו הצעה שמגיעה ממך", אמרתי בתגובה, "אז כנראה שיש לה ערך. אני אלמד את הנושא יותר לעומק ונדבר על זה שוב".

כדי לעבוד עם גברים, צריך להתיידד עם האגו שלהם.


הבריטי גם כנראה אמר לכבאי שצריך להגיד לתת לסטודנטים גם דברים טובים, כשהם עושים משהו טוב. מאז, הכבאי מחפש הזדמנויות להגיד דברים טובים, אבל כמו כל חוזר בתשובה הוא אינו סלקטיבי במיוחד. וככה יוצא שאני מקבלת תגובות נלהבות על הידוק שתי פיסות ניר זו לזו. אולם מה יש לומר, זה יותר נעים מצעקות.


הכבאי, עם כל טרוניותי כלפיו, היה בעיני דווקא האגוז הפחות קשה בכל הפרוייקט הזה. לבד מהכבאי יש לנו את שותף התעשיה - האירי האדום.

האירי האדום הוא גבר כוחני, שאפתן, ובלתי מתפשר. יש לו חיבה עמוקה למספרים, בעיקר כאלה המלווים בסימן הדולר, וסלידה מכל מה שאינו נושא עמו את הבטחון וההחלטיות של משוואה. אני , שנושא המחקר שלי הוא תרבות אירגונית, נדמיתי בעיניו מזה זמן לצפרדע ששומה עליו לבלוע, אבל כל תרומתה היא שולית במקרה הטוב. הייתי רוצה לכתוב שיחסינו כללו "עליות ומורדות", אבל למען האמת יחסינו כללו מעט מאד יחסים, והאירי האדום בעיקר תרם קשיים ומכשלות לעבודתי. הוא היה אחד השיקולים העיקריים שלי לעזוב. את הכבאי עוד יכולתי להבין איכשהו. האירי, לעומת זאת, כמו הגיע מגלקסיה אחרת של אנשים שמדברים שפה אחרת, ואין להם עניין לשתף אותי בשיחה.

בצר לי, גייסתי את תובנותי מהפוסט הקודם, ושיניתי את רפרטואר הדיאלוג שלי עם האירי למילים: "נשמע מצויין. בוא ונראה איך זה משתלב בשאר העבודה", והזכרתי לעצמי שהאירי, כמו הכבאי, שוכח את תוכן השיחות שלנו כשעה אחרי סיומן.

להפתעתי, אחרי שהקשבתי לאירי מקשקש את שפת המספרים שלו, הוא הפך נינוח וסבלני, ואפילו עבר לדבר בשפה אירגונית שאני מבינה. הוא התעקש להעביר אלי נתונים יקרים לליבו, שלתדהמתי התגלו כמצגות אירגונית מועילות ושימושיות למחקרי, ולא ערימות מספרים חסרות פשר כמו שחששתי. למעשה, התחלתי להבין את שפת האירי, מה שהפך אותו למקור מידע חיוני בשבילי בפרוייקט. ואשר אליו, הוא ביקש ממני לתווך בינו ובין הסטודנט השני, הלא הוא המהנדס הבלתי ברור.


המהנדס הבלתי ברור הוא בחור חביב וטוב לב, אולם הוא שקוע בעולמו ההנדסי וקשה מאד לתקשר איתו שם. הוא תמיד שמח לחלוק תובנות ולהשקיע זמן, אבל דיאלוגים איתו הם אסון. אתן לכם דוגמא פשוטה.

אני: מהנדס, זה שחור או לבן?

מהנדס: זה שחור או לבן? תראי, זה תלוי. את צריכה לזכור, זאת אומרת, העניין הוא שיש לך כמה מסגרות זמנים. אם את לא מסתכלת על הזמן הקצר יותר, כלומר, מה שהם עושים במפעל, זה שלושה אנשים, אוקיי? שלושה אנשים שעובדים במקום הזה כבר איזה שבעתלפים שנה, ואם יש למישהו מהם אפשרות הוא יוצא לעשן סיגריה ואז אני צריך לנסות להבין מה הפאקינג בעיה שלו, כי זה לא מתחבר לכדי משהו שאפשר לתכנת איתו -

אני (מרסנת את חוסר סבלנותי): מהנדס. שחור או לבן?

מהנדס: נו, הנה, אני מסביר לך! שניה! אז מה שיוצא מזה זה שהשלושה האלה עובדים שם ואי אפשר להבין מהם מה קורה שם, כי כל מה שמעניין אותם זה הסיגריה, ואני יושב שם שעה וחושב לעצמי - פאק, מה אני עושה פה? מה זה ענייני בכלל?

אני (שומטת רסן): תשמע. אם זה בולע את כל גלי האור, זה שחור. אם זה לא בולע אף גל, זה לבן. זה בולע או לא?

מהנדס: בולע? לא, זה לא בולע. דפינטלי לא בולע.

אני: אז זה לבן.

מהנדס: כן. כן. בטח. לבן לגמרי. כשלג.

אני:


אז מכל הגן-חיות הזה שאני צריכה לעבוד איתו, בסוף אמור לצאת לי דוקטורט. ונסיון חיים עשיר.

ושיער לבן.


נתקלתי בבריטי והודיתי לו על תרומותו לשיפור התנהלותו של הכבאי, מה שהוביל לשיפור משמעותי באיכות חיי. הבריטי נפנף את התודות ממנו והלאה (יש לי הרגשה שהבריטי לא מרגיש נוח עם מחמאות), והזהיר שהוא לא יודע כמה זמן זה יימשך.

אין דבר, עניתי לו. כמו שאנחנו הישראלים יודעים, נחמד שיש הפוגה בין ההפגזות.

 

שבת שלום.


* הניתוח לא מחבר את צינוריות הזרע, אלא ממקם אותן קרוב זו לזו מתוך תקווה שיתאחו בחזרה ויאפשרו מעבר של זרע החוצה. כל תזוזה מיקרוסקופית של הצינוריות עלולה לחסום את המעבר, ככה שצריך לבדוק אם הניתוח מצליח.

גם אם זרע אכן עובר, יש איזה עניין שם עם התנועתיות של הזרע. כעקרון לוקח כמה חודשים (די הרבה חודשים) עד שהזרע מפתח תנועתיות מלאה. שזה דווקא בסדר, כי אולי עד אז אני כבר אהיה בחצי הדרך לדוקטורט.

 

** העניין הזה ל לשלם את כלכלתו של הילד נפוץ כאן מאד ותמוה בעיני, אבל זו התרבות. מסתבר שבהגיע ילד לגיל בגרות (והגיל משתנה בהתאם לציפיות), מצופה מהילד לשלם על שהותו בבית ההורים. אני יכולה לראות את היתרון שבזה, מפני שזה מונע מהילד לרבוץ באפס מעשה כעול על צוואר הוריו אחרי גיל שמונה עשרה, ובועט את ישבנו להשיג עבודה או סתם לצאת מהבית, ובכל זאת זה נוגד את כל המקובל עלי. אמא שלי, למרות כל מגבלותיה ההוריות, מימנה אותי ככל יכולתה בכל שנותי, ומעולם לא העלתה בכלל את עניין תשלום הכלכלה.

נכתב על ידי פארה ווי, 22/2/2008 08:09, בקטגוריות כאבי גדילה, מטה לחמי שיחייה
39 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-22/3/2008 06:56


אלף כבאים

זהירות, פוסט בענייני עבודה.

לקח לי הרבה זמן להבין כל מני דברים במקום הזה. הגעתי בראש קצת נפוח מחשיבות עצמית, קצת מתעלם מכללי המשחק, וקצת תלוש מהמציאות המקומית.

עכשיו מנחים אותי כמה עקרונות.

1. להיות אינטילגנטי זה נקודת פתיחה, אבל ההישגים האמיתיים בתחום הזה הם של מי שמצליח לעבוד בצוות. כלומר, האקדמיה מלאה אנשים אינטילגנטיים, וזה טיפשי להניח שאת יותר אינטילגנטית מכולם. סביר להניח שאת לא. סביר להניח שיש לך חוזקים מסויימים שלאחרים אין, אבל באותה מידה גם יש לך חולשות שלאחרים אין. נכון, יהיו כאלה שבממוצע מתחתיך, ויהיו כאלה שבממוצע מעלייך. אבל בסופו של דבר, זה לא מה שעושה את ההבדל בתחום שלנו.

בתחום שלנו, צריך לדעת לעבוד עם קולגות, עם שותפי תעשיה, עם סטודנטים. בדרך כלל מערכות היחסים הם המטבע שעליו סוחרים. לטוב, ולרע. אז מה שחשוב זה ללמוד לעבוד בנעים עם כמה שיותר אנשים.

2. עדיף להיות חביבה מאשר להיות צודקת. במיוחד כשמדובר בגברים עם אגו שביר. אבל גם אם לא. לא כולם רוצים שיתקנו אותם. או לפחות לאיזה כמה זמן, אנשים רוצים להרגיש שהם חכמים ועלו על משהו טוב. זה בדרך כלל לא נעים לקבל המלצות לשיפור. לפחות לא ברגע הראשון, ולא לפני כולם. עדיף לחייך ולהנהן, ובהזדמנות אחרת לעשות עם זה משהו.

3. במקום הזה שאני חיה בו, אנשים הם כמו חתולים. צריך לתת להם להכיר אותך לאט לאט. הם צריכים לראות אותך פעם, פעמיים, שלוש, בלי שתשאירי עליהם רושם יותר חזק מ"נייטרלי". להסתפק בשיחה בטלה, חביבה, מינורית. אחרי כמה זמן הם מתרגלים לאפשרות שאת בסביבה, ואפשר להעיז ולהתלוצץ איתם. בזהירות. ואולי גם לדבר על דברים אישיים. אם יוצא.

4. במקום הזה שאני חיה בו, צריך להתייחס לאנשים במקום העבודה ברשמיות. להיות מנומסת כאילו אני בת דודה שלהם מאנגליה שלא פגשה אותם מעולם. כל דבר אחר נתפס אצלם כסימן לחוסר כבוד. כולל, למשל, נסיון להתבדח.

5. הסיבה שמשלמים לי את המלגה הזו, היא שכדי לעשות דוקטורט בתנאים האלו צריך לאכול הרבה קש. (כתבתי קש, אבל אתם יודעים למה התכוונתי באמת). צריך להתמקד על נושא שלאו-דווקא משאת חיי. צריך לסבול את הנוכחות של שותף התעשייה. צריך להיות נחמדים לשותף התעשייה. צריך להסתדר עם המנחה.

לעשות מחקר חופשי כלבבי - יום אחד אולי. בטח לא עכשיו. עכשיו צריך לשרוד בחתיכה אחת, בלי מריבות, ועם דוקטורט אחד ביד.

זה היה מצבי עת נפגשתי עם המנחה שלי, הכבאי, לשיחה שיגרתית. כנועה וצייתנית מתמיד, נכונה לפשרה, נכונה לקבל בברכה כל אמירה שלו במילים "נשמע מצויין. תן לי לראות איך אני משלבת את זה במה שעשיתי עד עכשיו. אני אחזור אליך".

הכבאי, לעומתי, היה במצב אחר לגמרי.

ראשית, הוא לא ידע מה מצבי, ובהיותו אדם עם אינטילגנציה רגשית שאינה מן הגבוהות, גם לא ידע לקרוא את הסימנים. הוא כנראה היה תחת הרושם שעוד נכונו לנו מאבקים רבים.

שנית, אחד הסטודנטים האחרים שלו הבריז לו אנושות, והוא מתחיל להבין (לדעתי), שהסטודנט הזה לא ישלים את הדוקטורט שלו לעולם. בתור מנחה, אם סטודנט שלך לא משלים דוקטורט, זה כתם די בלתי נעים.

במיוחד אם אתה מנחה והאגו שלך שברירי משהו.

מסיבות מובנות.

שלישית, שלחתי לו כמה עבודות שלי, שעבדתי עליהן בהיעדרו. העבודות היו ברמה של עבודה ראשונית, שהייתי שולחת לגרג הזכור לטוב. גרג היה עובר עליהן ברפרוף, מתקן פה ושם, ובעיקר אומר על מה להרחיב, מה להוסיף, איפה לצטט.

הכבאי, לעומתו, ציפה לעבודה מלוטשת היטב, כדי שיוכל לקרוע אותה לגזרים ולהעיר הערות שאינן מועילות. (עליהן כאמור תיכננתי להשיב: "נשמע מצויין, תן לי לבדוק איך לשלב את זה בעבודה הנוכחית. אני אחזור אליך").

 

כמיטב ספרי ההדרכה למנהלים, הוא פתח במילים "מה את חושבת על ההתקדמות שלך? האם את מרוצה?"

שזה, בתרגום, "אני לא מרוצה מההתקדמות שלך".

עניתי שלדעתי הכל כצפוי. אני אחרי חצי שנה בתוכנית, וזה שלב מעיק שבו אין הרבה מיקוד, יש הרבה טעויות, והרבה למידה.

הכבאי נאלץ להתמודד עם תשובה שאינה לרוחו, אבל גם אינה בלתי הגיונית, ולכן עבר נושא.

אחרי כמה דיונים, הוא איבד את הסבלנות. בהרמת קול הוא איים עלי שיפסיק לי את המלגה ויעיף אותי מהפרוייקט.

בכנות - במהלך החודשים האחרונים, בערך אחת לשבוע, שקלתי לעזוב. די, סעמק, אמרתי לעצמי, ולכל מי שרצה לשמוע. מה אני צריכה את הקישקוש הזה. עדיף לי כבר לעבוד במשרה חלקית חצי שבוע, ולעשות דוקטורט על נושא שמעניין אותי, עם מנחה שאפשר לדבר איתו. הכבאי הוא מנחה חובבן אם לא למטה מזה. יש לו סטודנטית אחרת, נחמדה וסימפטית, שסבלה אותו ואת מעלליו שנים. לה לא היה מעולם מנחה סימפטי כמו גרג ולכן היא לא ידעה שהרבה מהחרא שהיא אוכלת, מקורו בכבאי ולא בה. אבל ההתיחסות שלו אליה היתה חסרת רגישות, בלשון המעטה, וגבלה בחוסר התאמה גמור לכל תפקיד ההנחיה. למשל, היא עברה תקופה של כמה חודשים של חשד כבד לזאבת. בחורה בת עשרים ושבע. כאבי תופת, התנפחות של הפרקים, הקאות, כאבים. זוועת עולם. והכבאי? "צריך להתעלות מעל לגורמים האישיים בחיינו ולהמשיך הלאה עם המחקר".

לא ראיתי את האור בקצה המנהרה. המנחה הבריטי החליט, מסיבות סמויות לי, להתרחק ממני ומהמחקר שלי ת"ק פרסה. הסקתי שזה מפני שלא הייתי האדם הכי נוח לעבוד איתו, מפני שהתעקשתי על דברים מצידי ולא הייתי מוכנה להתפשר הרבה. המנחה התומכת שלי היתה קצת בחו"ל, ואחר כך בעלה עבר שבץ והיא נגוזה מעל פני האדמה. אני נשארתי לבד עם הנחיתו של הכבאי, שגם מבחינה אקדמית הוא לא מי יודע מה מוצלח. איך להגיד - הוא פשוט לא מנחה.

אז מזה חודשים ששקלתי ללכת לחדרו של הבריטי ולהגיד - בריטי יקר. טעינו. לא הייתי האדם הנכון למשימה. אולי כדאי שניפרד כידידים. היה סביר להניח שהבריטי יגיד - תשמעי. הכבאי זה מה שיש. אם לא מתאים לך: חבל מאד, אבל סעי לשלום, המפתחות בפנים.

אלא מאי, ההכנסה בכל זאת אילצה אותי לחשוב אם אולי בכל זאת יש דרך לצאת מזה בשלום. אז הגעתי לכל התובנות שלמעלה. נכון, ההמלצות של הכבאי דביליות. אבל המנחה התומכת עוד תחזור יום אחד והיא מצויינת. יש אקדמאים אחרים בשטח שהם חביבים ונכונים לעזור, ותמיד אפשר להתייעץ איתם. נכון, הכבאי מעביר ביקורת בצורה מעליבה והרסנית. אבל אני יודעת מה אני שווה, ואני צריכה להתחיל להתעלות מעל אנשים כאלה.

וחוץ מזה, מה הלאה? הרי לכל דוקטורט יש את הבעיות שלו. או שהמנחה בעייתי, או שהנושא בעייתי, או שהגישה לאיסוף הנתונים בעייתית. תמיד יש משהו. לפחות הכבאי עובר על המסמכים שלי מילה במילה והוא בטוח יעלה על שגיאות הקלדה.

מה גם שהעבודה באסטרטגיה בזמנו היתה נוראית ועזבתי, אבל היום אני חושבת שהייתי מתמודדת איתה יותר טוב. עדיין היה מדובר באנשים מעפנים, אבל אני הייתי שורדת את זה בשלום. אולי הגיע הזמן להפסיק לברוח מקשיים, ולהתחיל ללמוד להתמודד. די. עברתי את השלושים. הגיעה השעה להתבגר.

מה גם שיש לי כאן בעיר אחרת חברה מישראל, והיא עובדת במקום שונה לחלוטין, והיא מתארת צרות שהן קצת דומות, אבל נשמעות לי עוד יותר גרועות. אז כנראה שאין מה לעשות. פוליטיקה היא חלק מכל עבודה וחייבים ללמוד להתמודד איתה.

אז אני אשאר, החלטתי.

והנה פתאום, איומים מהכבאי.

לשיבחי ייאמר, שהרגעתי אותו. למראית עין, לא התרגשתי ממנו (למרות שהבטן שלי הרגישה את האיומים שלו טוב-טוב). יצרתי אצלו הרגשה שאני מסכימה איתו וכו' ורק הנסיבות מונעות ממני להשיג את מה שהוא רוצה. לסיום שאלתי: "בהנחה שאנחנו רוצים לפתור את זה, בהנחה שאנחנו רוצים שזה יצליח, מה היית רוצה לראות?", והכבאי היה קצת המום ונאלץ לחשוב. הוא דווקא ביקש משהו סביר תוך פרק זמן סביר. ובאמת, לשבחו ייאמר שמרגע שהוא נרגע, הוא הפך סביר. נפרדנו כידידים. נכנסתי לחדר שלי וקבעתי פגישה עם הבריטי.

למחרת נפגשתי עם התומכת. היא הנחתה אותי איך להשיג את הדברים שהוא רצה (הצעת מחקר), נתנה לי עצות מעשיות איך לכתוב, והציעה לעבור על החומר הכתוב ולתקן. היא נתנה לי כמה טיפים מועילים. הכבאי, היא אמרה, הוא לא אינטילקטואל גדול. סביר להניח שהדברים שמדאיגים אותך בדוקטורט, כמו ההצדקה הלוגית לבעיה, וההקשרים בין התפיסות, הם מעל לרמת ההבנה שלו ממילא. תתרכזי בדברים פשוטים וברורים. תתרכזי במילים החלטיות, ורצוי שתשתמשי במילים הגדולות שהוא משתמש בהן כשהוא מדבר. ככה זה גברים,  היא אמרה. לא צריך להעמיס עליהם יותר מדי. לכי איתם ישר ופשוט. את יודעת איך זה, לא? כנראה שלא, עניתי לה. אני הייתי קצת מפונקת בכל העניין הזה של גברים. רוב אלו שהייתי איתם היו די טובים בהתמודדות עם מורכבות. יותר ממני. אבל נו. כל כאלב ביז'י יומו.

התומכת הבינה את המשפט האחרון, כי היא נשואה לפליט פלסטיני מירדן. נפרדנו לשלום, ואני יצאתי משם להתחיל לכתוב. אחרי ההנחיה של התומכת, המילים פשוט זרמו על המקלדת ובערב כבר היתה לי טיוטה מוכנה של שלב א'. התומכת עברה עליה ותיקנה, ואני המשכתי לזרום עם שלב ב'. ואז הלכתי לדבר עם הבריטי.

במשך היומיים האלו, עד השיחה עם הבריטי, חוויתי רמות מתח וחרדה כמו שלא חוויתי מאז ימי הזוועתיים באסטרטגיה. התעוררתי בשלוש בבוקר בשני הלילות, מבלי להירדם שוב. הנשימות שלי היו שטוחות ומהירות. המחשבות - מעגלים אינסופיים של השיחה שהיתה, השיחות שהיו, שיחות שיהיו. הייתי רגועה למראה, אבל מבפנים הכל געש. כמה שלא ניסיתי להרגיע את עצמי, ולהזכיר לעצמי שסעמק, די, אם באמת יעיפו אותי מהפרוייקט - ברוך שפטרני, זה לא שאנחנו חייבם את ההכנסה שלי, מה גם שלפי כללי האוניברסיטה אי אפשר להעיף אותי כל כך מהר. אבל זה לא עזר מי יודע מה. לא ידעתי להגיד למה.

נכנסתי לחדרו של הבריטי, ובנימוס אנגלי הוא שאל מה נשמע. אמרתי שטוב (זו התשובה הסטנדרטית במחוזותינו). הבריטי שאל אם אני בטוחה, כי לרוב אני באה לראות אותו כשיש בעיות. זו הערה הוגנת, אמרתי, ואז פרצתי בבכי.

נו באמת. יומיים החזקתי את עצמי מצויין, ודווקא עם הבריטי זה היה חייב לצאת? ניסיתי להשתלט על הדמעות, אבל זה לא עזר הרבה. הבריטי הגיש לי טישיו וניסה להבין מה קרה. היתה לי פגישה לא טובה עם הכבאי, חילצתי בין הדמעות, הסכמתי עם התוכן של הדברים שלו, אבל לא עם הצורה. לדעתי, כשאדם אחר נוכח בחדר, הוא מתנהג יותר יפה. בבקשה תצטרף לפגישות שלנו מעכשיו. אני לא חושבת שאני יכולה לעמוד בזה אחרת.

הבריטי ביקש קצת יותר פרטים, והסברתי שהכבאי היה עצבני ומרוגז, וכשהוא מרוגז הוא נוטה להרים קול, להיות אגרסיבי, ולאיים. לצעוק ולאיים? שאל הבריטי בזעזוע. זה מאד לא מקצועי ולא הולם. אני זה לא משנה מה עשית או לא עשית, ככה לא מתנהגים. אני מודה, אמרתי לבריטי, שלא הייתי הסטודנטית הכי נוחה עד עכשיו. לא הבנתי הרבה מכללי המשחק, אבל נדמה לי שעכשיו אני מבינה קצת יותר טוב. לדעתי, הנוכחות שלך לבדה תספיק כדי לאזן את ההתפרצויות שלו.

הבריטי הסכים, והסביר שהוא נמנע עד עכשיו מלהתערב במחקר שלי מפני שהוא הרגיש שהוא מציע הצעות שאינן מועילות ואף מזיקות. חבל שלא דיברת איתי על זה, אמרתי לו. אני כבר מזמן רציתי את הנוכחות שלך, והייתי צריכה לריב עם הכבאי כדי שתבוא לפגישות שלנו, כדי למנוע מריבה...

כן, אמר הבריטי. זה נשמע נורא ואיום! זה ממש לא טוב מה שעובר עלייך!

עד שנרגעתי, שוב פרצתי בבכי. הבריטי הגיש לי עוד טישיו.

תראי, את אולי לא היית תמיד קלה, אמר הבריטי, אבל אני לא חושב שאת מתכוונת להיות קשה להתמודדות. אני חושב שאת פשוט מאמינה באמת בדברים, וקצת נסחפת בגלל זה. יש איזו הנחה בסיסית שבגלל שמישהו שמדבר אנגלית ומתלבש באופן מערבי, הרי הוא שייך לתרבות המקומית. גם לי קשה עם זה הרבה פעמים. אני חושב שהרבה מהתאקלים בינך ובין הכבאי היו בגלל שאני דחפתי אותך לכיוונים שונים משהוא רצה, והוא הוציא את זה עלייך.

אני לא חושבת שאתה יכול לקחת אחריות על התאקלים שלי עם הכבאי, אמרתי. אני חושבת שהרבה מזה זה מעשה ידי שלי.

אם זה נכון, ענה הבריטי, הרי שזו הכרה טובה. מה עושים הלאה?

אני אמורה להיפגש איתו שוב, אמרתי, ולעבור על הצעת המחקר שוב.

אני אצטרף, אמר הבריטי. וכדאי גם שהתומכת תצטרף. אני אמתן את הכבאי. תראי, כבר השקעת בזה כמה חודשים, הוא השקיע בזה כמה חודשים - חבל לזרוק את זה לפח. בואי נדאג שזה יצליח.

כן, אמרתי, אני רוצה שזה יצליח. אני מודה שחודשים אני כבר חושבת לעזוב. אבל החוויה הזו בטח תעשה ממני אדם טוב יותר, אז אני רוצה שזה יצליח.

אבל לא כל כך כיף להפוך להיות אדם טוב יותר, זה חד משמעי.

 

היתה לנו שיחה ארוכה הרבה יותר מהזמן שהוקצב לי, ובסופה יצאתי משם שמחה ומאוששת, מלאה אמון בעצמי ובכוחותי, ועם הבטחה נאמנה של הבריטי שהוא ידבר עם הכבאי, ויצטרף לפגישות שלנו בעתיד. כל הלחץ פיזית התמוסס. אולי הספיק לי לדעת שדעתו של הכבאי עלי לא בהכרח מייצגת את זו של כל הסובבים אותי. אולי הספיק לי לדעת שהבריטי מבין שהבעיה לא בהכרח בי, ולכן לא בהכרח יצא לי שם של אחת שקשה לעבוד אותה.

 

יש לבריטי תכונה מדהימה. הוא לא שופט אנשים. הוא קורא סוגים של אישיות, אבל זה לא מטריד אותו. זו הדרך שלו להסתדר עם כולם. מן אישיות ניטרלית וגמישה כזו. מעניין אם ככה הוא נולד או שזה נרכש, כי אם זה נרכש, נראה לי שווה להשיג לי אישיות כזו.


חוץ מזה קורה המון ולא משהו מיוחד. חגגנו את טו' בשבט, שתלנו עצים ואכלנו פירות יבשים כדבעי, אצל חברים מהקהילה. אמא של מייקל חזרה מהביקור שלה בקווינזלנד. הקטנה חזרה לבית הספר, ככה שרוב היום היא לא כאן. התחלנו לרוץ באופן סדיר ואני כבר רצה ארבעה קילומטר בלי הרבה עצירות. קראתי את "שואה שלנו" תוך שלושה ימים והחזרתי חזרה לחברה, כי חשבתי שכבר שמעתי הכל ומסתבר שלא כן הוא. חברים מהקהילה הציעו שנעביר את הסוסים לשטח שלהם, כדי שיאכלו את העשב והם לא יצטרכו לקצור אותו. יצא לי לרכב קצת (הגדולה מלמדת אותי). מייקל סידר לי עבודה (הכבאי עוד לא יודע) בתור מתרגלת באחד הקורסים שלו. דווקא המארגנת של הקורס ביקשה אותי, ולא הוא. רכבנו על האופנוע הביתה ונתפסנו בסופה - נרטבנו לגמרי. מצאנו עכביש ארסי, "רד-באק", באוטו. הקישואים מבשילים וכבר קטפנו כמה. עגבניות יש הרבה יותר מדי והן לא משהו, אז אנחנו נותנים אותן לשרקנים. חצילים בדרך. הדוקטורט של מייקל חזר מבדיקה וכנראה שלא יהיו יותר מדי שינויים, ככה שבקרוב הוא יהיה דוקטור. היה בית למכירה באיזה שכונה שמצאה חן בעינינו, אבל יקר מדי ומכוער מדי. בתים חדשים שבונים היום מבזבזים המון מרחב, עם איזה שלושה "מרחבי מחיה". לשכנים יש גור כלבים חמוד נורא, ומשבוע הבא אני אמורה לבלות יום בשבוע באירגון הפסיכוטי הזה שאני עושה איתו מחקר.

מה יש להגיד. החיים הם עניין מרתק.

נכתב על ידי פארה ווי, 1/2/2008 06:23, בקטגוריות מטה לחמי שיחייה, כאבי גדילה, סתם יום של חול
35 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-23/2/2008 00:25


עברית קשה שפה

טוב, גם אנגלית לא משהו, ועוד לא התחלנו בכלל לדבר על רוסית, אבל עברית - מה יש לומר.

התחלנו ללמד עברית את הקהילה המקומית, ומייקל, חרוץ ונמרץ, פתח במבצע "למד עברית כפי יכולתך" ומדי שעה הוא מנג'ס לי במילים: "אולי תלמדי אותי עוד אות?"

כרגע מייקל יודע לכתוב (בדפוס בלבד) א', ה', ו', י', ל', מ', נ' ק' ר' ש', ו- ת'. הוא גם יודע לנקד פתח וקמץ (אם כי מהקמץ הוא מתעלם), חיריק, חולם מלא ושורוק מלא. הולך לו יופי, אם לא לוקחים בחשבון את העובדה שהוא שוכח את רוב המילים שהוא לומד כמעט מיד (וצועק על הכלבים המסכנים: "שבע! שבע!" ואלי - "למה הם לא יושבים?!"). אבל בגילו המופלג של אמצע שנות הארבעים, מדובר בהישגים מרשימים כל כך שכמעט אפשר לסלוח לו על המשפט: "יש לך כתב-יד איום ונורא".


השיעורים הקהילתיים הם אתגר בפני עצמו. יש לנו קהל בלתי אחיד בעליל, בדומה לאוכלסיה הישראלית הממוצעת: יש לנו מתחילים ומתקדמים, מבוגרים וילדים. כמובן שהקבוצות אינן חופפות, ואמתכם (אנוכי) אינה מתמצאת בהוראת שפות שמיות בכלל, ועברית-קשה-שפה בפרט. תכנון השיעורים הוא אתגר מרשים לשכמותי, אבל אחרי שני שיעורים הקבוצה למדה את חלקי הגוף השונים, כמה צבעים (וכמובן את השיר "כחול ולבן"), לספור עד עשר, ולהגיד "איזה יופי". כדי לא להתיש אותנו, המלמדים, אנחנו מקיימים שיעור פעם בשבועיים.

בקצב הזה, הם ידעו מספיק עברית כדי לנהל שיחה קלה בתוך עשרים ושמונה שנה.


אזהרה לקטמן:  צנרת.

מזה שנים אני מקשקשת לכולם בשכל על ילדים וכמה אני רוצה כאלה, כך שמסלול חיי מנותב בכיוון הגיוני להפליא. בראשית שנות העשרים לחיי מצאתי את הגבר המתאים להקים איתו משפחה, התחתנתי איתו, ולקחתי גלולות בהתמדה, להימנע מכל תינוק בלתי מתאים. ביליתי כמה שנים בחיפושים בעולם (או לפחות שתי ארצות) ומצאתי את המקום האידיאלי לחיות בו (קווינזלנד, אוסטרליה, למי שפיספס) וגם עבודה שלא תגרום לי לרצות להטביע את עצמי באסלה (מרצה אקדמית). הכל היה מושלם להביא לעולם תינוק, ולכן הפסקתי לקחת גלולות. כמובן שדווקא אז הייתי חייבת לפגוש איזה בחור אוסטרלי, נשוי, להתאהב בו, לעזוב את הבחור הישראלי הנחמד שהייתי נשואה לו (באושר) מזה שנים, לעבור לגור במדינה מלאה סנובים מטופשים (נוי-סאות'-ויילס. ראו הוזהרתם), לעשות דוקטורט עם מנחים מטופשים לא פחות, ולהתמודד עם התוצאות של ניתוח עיקור.

כן.

מייקל, בריאות על ראשו, עבר לפני חמש שנים ניתוח לקיצוץ צינוריותיו. כבר היו לו שתי בנות, וכל אחת הסבה לו נחת בדרכה שלה: הקטנה היתה נחמדה, הגדולה עמדה לעזוב את הבית. אישתו, רעה חולה, רצתה עוד ילדים, ולכן נטתה מדי פעם לשכוח ליטול את גלולותיה. מייקל שקל והחליט שחמש עשרה שנה היו די והותר. הוא שילם את חובו לחברה ולא רצה לפתוח חוב חדש. לפיכך, הלך לו מייקל אצל הקצב המקומי, גזר מה שגזר, קשר מה שקשר, וידה ידה ידה - בקיצור, מייקל אינו פורה עוד.

כשהתחילו רגשותינו ללבלב, עלה נושא הפוריות, או ליתר דיוק, היעדרה, ומייקל הבטיח נאמנה שניתוח היפוך אפשרי הוא גם אפשרי, וסיכוייו להצליח גדולים על מצויינים.

אני, פתיה שכמותי, האמנתי.

ובכן. אף אחד אינו הופך צעיר יותר, ובירור מחירים קצר באינטרנט העלה את הסכום הפעוט של תריסר רבבות דולרים.

מה זה שתים עשרה אלף דולר? שום דבר.

במיוחד כשמשווים אותו לחוב כרטיס האשראי של מייקל.

אני, שמעולם לא הייתי במינוס והחוב היחיד שהיה לי הוא המשכנתא הטיפשית שלקחתי פעם עת גבי ואני קנינו דירה בארץ, החלפתי צבעים מאדום לירוק ומירוק לסגול עת נודע לי דבר גובה החוב, והודעתי למייקל חיש קל שאנחנו לוקחים הלוואה, מכסים את החוב, ולא פותחים אחד חדש עד אחרי מותי ואם זה תלוי בי - גם לא לאחר מכן.

מייקל, למרבה המזל, למד פעם הנהלת חשבונות (בין היתר) ולכן גם מצא לעצמו עוד שתי עבודות, שיחזירו את ההלוואה מהר יותר.

אבל מחיר הניתוח נותר בעינו, ואני - המחשבה על עוד חוב או עוד כמה שנים לפני שנרשה אותו לעצמינו לא שימחה אותי. חקרנו את סינגורו, אחד ממיודעי ממקום עבודתי הקודם בקווינזלנד, על הרפואה בארץ מגורי הוריו. הסתבר שתמורת שתי רבבות דולרים ישמחו ההודים לחבר למייקל את צינוריותיו ואף להכין לו קארי חם ישר למיטתו.

אל יקל הדבר בעינכם. הרפואה המערבים בהודו היא מהמשובחות בעולם, ומחירה, כך נראה, שווה לכל נפש. אלא שלהיסחב עד לתת-היבשת, להתמודד עם יתושי מלאריה, שילשולי בטן ונהגי מוניות בלתי מובנים, ולתהות אם אכן חיברו למייקל את הצינורות או שמה הוציאו לו כליה לטובת המרבה במחיר - כל זה נראה היה לנו קצת מוגזם. על-כן ביררנו קצת יותר במחוזותינו ומצאנו מנתחים שתמורת סכום סמלי של שבע רבבות יעשו את אותה העבודה, ובאנגלית. וגם יתנו לו משככי כאבים.

ואז הציע אחד מהקצבים רעיון אחר.

מה לכם כי תרצו לחבר צינוריות? אמר הקצב. לא זו בלבד שכואב, ולא זו בלבד שיקר, אלא גם יש סיכוי שלא יצא לכם מזה כלום. אחרי חמש שנים, הגוף מפתח נוגדים לזרע, ושום תינוק לא יצא לכם מזה. הבה נלך יש לתהליכי הפריה מלאכותית.

אני הבעתי התמרמרות קלה עד מתונה. במה חטאתי אני, נערה עברייה מבית טוב (בערך), שנגזר עלי לעבור טיפולי פוריות? לא אני הלכתי ועשיתי סניפ-סניפ לצינוריותי. על שום מה אגדוש את גופי בהורמונים מהורמונים שונים, אאפשר החדרת מזרק ענקי אל תוך, תסלחו לי, מרכז הוויתי, רק כדי אחר כך לחכות שבועיים מורטי עצבים כדי לראות אם נקלט או לא?

ראי-נא, הסביר לי הדוקטור, בגילך המופלג (שלושים), גם כשהכל עובד-פיקס, סיכוייך להרות הם כעשרים וחמישה עד שלושים אחוזים למחזור. עם ההפריה המלאכותית סיכוייך מזנקים את הארבעים וחמש-חמישים. לעשות ניתוח כרוך בכאבים עצומים לגבר. אבל הפרייה מלאכותית? זה לא כזה סיפור. רוב הנשים מתמודדות עם זה מצויין.

תקשיב לי, יא-זבל, אמרתי לדוקטור, בוא נמלא אותך הורמונים שיגרמו לך להשמין, לגדל ציסטות, לבכות כמו מזרקה איטלקית ולחטוף התקפות עצבים מכל רוח מצויה, ואז תדבר איתי על כמה אתה מתמודד עם זה בסדר.

למרבה המזל לא אמרתי את זה בקול רם, וכל מה שהדוקטור שמע היה "אנחנו נשקול את זה ונחזור אליך" של מייקל.

בצר לי, הלכתי לרכל עם רייצ'ל חברתי פורעת החוק.

רייצ'ל היא בחורה כארז. היא היתה נשואה שבע-עשרה שנה לגניחט עולמי מגרמניה, ולפני שנתיים קצה בו נפשה. אחרי שסייעה לו להגיש את הדוקטורט שלו, היא קמה, ארזה את חפציה, אמרה לו: "ביי", וטסה חזרה מביתם שבארה"ב לבית אמה שבאוסטרליה. מאז אין לה שום כוונה לקשור את חייה בחייו של אף אחד. לעניין המחסור בסקס היא השיבה לי - "זה לא שווה את הטירחה. אוסטרלים הם מאהבים איומים".

מסיבות מובנות לא טרחתי לתקן את הרושם הרע שהשאירו אוסטרלים למיניהם על רייצ'ל, והנהנתי בהסכמה מזוייפת. אבל לענייניו, רייצ'ל שמעה את הרעיון ההורמונלי והכריזה:

" מה זה השטויות האלה?! תעיפי אותו מיד ותמצאי לך מישהו אחר".

"אבל מוצא חן בעיני המישהו הזה", קבלתי.

"כן, כן, בסדר. בואי נחכה שנה ונראה אם הוא עדיין מוצא חן בענייך. טוב, אם הוא כל כך מוצא חן בעינייך, תשמרי לך אותו. אבל תעשי ילד עם מישהו אחר. מה הוא צריך עוד ילדים? הוא כבר תרם את שלו לאוכלוסיית כדור הארץ העולה על גדותיה בלאו-הכי. הגיע הזמן להרחיב את מאגר הגנים".

זה דווקא נשמע כמו רעיון לא רע. הלאה סיבוכי ההפריה, קדימה למאגר הגנטי המשובח במחוזותינו.

"את באמת רוצה לעשות סקס עם מישהו אחר?" הזדעזע מייקל.

"מה פתאום! אוסטרלים הם מאהבים מחורבנים. רייצ'ל אמרה לי", הבהרתי למייקל. "אבל זה יהיה יותר פשוט להשתמש בגנים של מישהו אחר".

"ידעתי שאת רוצה את הילד של גבי", רגן מייקל.

"למה גבי? מי אמר גבי? לא נראה לי שגבי יסכים לדבר כזה. וחוץ מזה מה רע בגנים של גבי? יצאו ממנו יופי של ילדים: שקטים, מנומסים, לא מעשנים סמים ולא משחקים סנוקר. נכון, יהיה סיוט להעיר אותם בבוקר לבית הספר. אבל זה יעבור צ'יק-צ'ק, תוך שמונה עשרה שנה."

"אני לא רוצה לגדל ילד של מישהו אחר. איזה מן רעיון מטופש זה?" התרגז מייקל.

"ואיזה מן רעיון מטופש זה לעשות טיפולי פוריות ישר על ההתחלה?" התרגזתי גם אני. "ומה נעשה אחרי הילד הראשון? כל פעם נעשה טיפולי פוריות?"

"אבל זה יחסוך לנו שימוש באמצעי מניעה בעתיד".

"אפשר יהיה לעקר אותך שוב". הצעתי.

"אני לא עושה עוד ניתוח עיקור. ראית מה קרה בפעם שעברה! אני לא סוגר אופציות."

"אתה מתכוון לעשות ילדים גם בגיל שישים?" התרגזתי שוב.

"אני לא יודע!"

שנינו התקדרנו בשתיקה זועפת.

תשמע", התחלתי שוב, "בתור בת ביולוגית של אחד ובת בלתי ביולוגית של אחר, אני לא רואה שום יתרון בשותפות גנטית. הורות היא לא עניין של ד.נ.א. היא עניין של קשר".

"יופי, אבל אני לא רוצה לגדל ילד של מישהו אחר".

"אני מגדלת את הילדה שלך", התרגזתי שוב "אפילו שהיא של מישהי אחרת".

"זה לא אותו הדבר! את לא מגדלת אותה! היא כבר גדולה!"

"אתה חושב שהייתי מגדלת אותה פחות אם היא היתה קטנה?"

"אף גבר לא היה מסכים לזה!" הכריז מייקל.

אז אני שואלת אתכם, קוראי הנאמנים. האומנם אף גבר?


אני, על כל צרה שלא תבוא, ערכתי רשימה של אבות פוטנציאליים, והגעתי למסקנה העגומה שאני לא בדיוק אוהבת-אדם. את רוב האנשים בעולם אני מתעבת ולא הייתי רוצה לגדל ילד עם התכונות שלהם. מייקל נשאר האופציה החביבה עלי.

אז כרגע אנחנו מחכים לתוצאות הבדיקות שיגידו אם מייקל פיתח נוגדנים נגד זרעו-שלו, וגם בדיקות שיגידו אם מצבי ההורמונלי תקין. הקצב-המזריע כמעט רקד על השולחן כשהוא שמע שהמחזור שלי לא סדיר. אני בטוחה שהוא ישמח להדביק לי איזה הפרעת פוריות כדי להצדיק את ההפרה המלאכותית שלו.

אני בכלל לא יודעת איפה אני אדחק כרגע תינוק, עם כל הדוקטורט המעצבן הזה, אבל דיה לצרה בשעתה.


אה, ושכחתי -  החלק הכי כיף:

גם כשנצליח סוף סוך להיכנס להריון, ונלד בשעה טובה שלישיה או משהו, המקום הכי טוב לשים בו את הילד הוא מעון-היום שליד האוניברסיטה.

ומי עובדת שם?

האקסית של מייקל, כמובן.


אז תינוק עוד  אין לי, וגם לא הריון, ואפילו לא מחזור סדיר. אבל אינסטינקט קינון כבר מלבלב לו במלוא העוצמה.

כל ארונות המטבח נוקו וסודרו, וכל דבר שהאקסית עשויה למצוא בו עניין הועבר אחר כבוד לקופסא גדולה, ביחד עם פריטים שהיא תבעה חזרה (כמו למשל המסננת, ושני ספלים).

הקטנה טוענת שהיא לא ידעה שהמדפים בארון המטבח לבנים המה.

מייקל עצמו המום מכמויות האוכל האגורות להן בביתנו, אבל הסברתי לו שמדובר במנטליות ישראלית-יהודית עתיקה. ככה, כשתבוא המלחמה, נהיה ערוכים ומצויידים ונעמוד במצור שנתיים וחצי לפחות.


בעבודה עליתי על הטריק להתמודד עם הכבאי. אסור לי להיפגש איתו לבד. אני צריכה לוודא שיחד איתי נמצאת עוד דמות, רצוי גברית, של מישהו משכיל יותר ממני. ככה, רוב הדברים שאני רוצה להגיד נאמרים ממילא (אבל כשמישהו אחר אומר אותם, הכבאי מקשיב). אם הדברים שרציתי להגיד לא נאמרים, אני אומרת אותם. אבל אז, האדם הנוסף מקשיב ומאשר שאכן מדובר ברעיון טוב, והכבאי נאלץ להסכים, כדי לא לצאת אהבל. רמת החיכוך ביננו ירדה פלאים.

הקאץ' הוא, שהכבאי מסרב להיפגש בנוכחות אנשים אחרים. לכן צריך למצוא תחבולות שונות ותירוצים הגיוניים כדי לכלול עוד אנשים במפגשינו. זה טיפה מעצבן, כי לפי הכללים זה לגיטימי לחלוטין מצידי לדרוש את נוכחות המנחים האחרים במפגשים, אבל כללים זה לא טיעון מספק במקרה שלנו.

נו, מה אפשר לעשות. ככה זה בחיים. הכל לטובה ומהכל לומדים ועוד כהנה אימרות שפר שעושות מצברוח טוב למי שיש לו מזל נאחס.


לסיום, רק רציתי לספר שהדיקאן הזכור-לרע מכאן סולק בבושת פנים מהאוניברסיטה בעיירה,

אבל לא יפתיע אותי לרגע אם יתגלה שהוא נשכר לגרום את אותו הנזק לאוניברסיטה אחרת.

אשר לי - אני לא כל כך מגיעה לכאן לאחרונה, אבל חושבת עליכם הרבה.

שבוע טוב!

נכתב על ידי פארה ווי, 2/12/2007 09:42, בקטגוריות הורות - בקרוב, זוגי, חיים חדשים, מטה לחמי שיחייה
53 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-6/1/2008 12:16



הדף הקודם  הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  5  
31,184
מי אני: פארה ווי
שנות שמש: 47
ככה תדעו שכתבתי:

רוצה לדעת
כבר לא
שלח
סמס לי
חדל סמסת

RSS (הסבר)

 << פברואר 2009 >> 
א ב ג ד ה ו ש
1 2 3 4 5 6 7
8 9 10 11 12 13 14
15 16 17 18 19 20 21
22 23 24 25 26 27 28

מה היה פה קודם:

חיפוש טקסט בקטעים:

חפש


מוטבעת:
« ישראלים בחו"ל » ±
« נשים חזקות » ±





איפה הייתי ומה עשיתי
איטליה - התחלה וסיוט
אנגליה - זמן אבא
גרמניה אחרת
ארץ הפלאות


זו ילדותי
סליחה, ש"ע
גיל חמש
בחלומי חזרתי
פוסטלגיה


משפחה לא בוחרים
אבות
אמא (1)
אמא (2)
חותנת
סבים


גבי ואני - מההתחלה
גבי ואני מההתחלה
מכתב אהבה
הסוף
סידני


אוסטרליה שלי
ויזה
שופינג אוסטרלי
רגישות חברתית
בדיחה
ביקורת דירה
ראיון עבודה
קרוקודילים
מורשת
על חוף הים


טוב מראה עיניים
יריד חקלאי
דלעות
בית וגן (1)
קאקדו שחורים
קיבוץ תרבויות
בית וגן (2)
בית וגן (3)
ציפורים פה
פרוק רגליים
כן כך נראית
חנוכריסמס
חמשת הסלעים
פוסטונה
עוד מבט
קיבוץ תרבויות


מי אני בשיר
הנזקים הסמויים
החרדה
אני בראי עדי
עדשה


הקרואים שלי (מתעדכן מדי פעם)
עדי - בחזרה מן הקור
סשינקה - מתבגרת לתפארת
חבצלת - שפיות מבדרת
בימבילבוסטון - אור לגויים
שרה הקודמת - מהממת
שרה צלמת העמק (שצ"ה)
קוראת מחשבות - ספרים וסימפטיה
דודינקא - אביר על דוב לבן
ערן - כנות והצלחה
מרגלית צמרת
חתולה במגפיים - אירוח חתולי
ארילו - רואים, ומכאן
CatMan - אוכל, קדימה אוכל
סנורקה - חקלאית מעוצבת
רון - אהבה ולמידה
שארלי - כנות וחוכמה
אמהוּת טובה דיה
אמלש - בעולם אחר, בזמן הזה
בן האין - מעניין
אדם פשוט וירא שמיים
סטימפי - ונדמה שישוב...


ספרים רבותי
מיכאל שלי
נחל קופר
וכי נחש ממית
סיפור על אהבה וחושך


תהליך שיקום אמא
מחשבות
אמא ומשמעות
מכתב שאמא לא תקרא
מזמן לא כתבתי


שמחות וחגים
חנוכה באיטליה
סדר פסח באוז
תכלה שנה וקללותיה
רוששנה
חנוקריסמס
יום אוסטרליה


דברים שאוכלים בחו"ל
פיתות עושים ככה
וככה מלוואח
הרוב לא צריכים, אבל אני כן - מיונז
חומוס אגדי (די די די)
ועוד ממרוקו - דגים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפארה ווי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פארה ווי ועליו/ה בלבד
2005-2001 © כל הזכויות שמורות ליריב חבוט - emAze
עיצוב: איה וגם:שצה