כתיבה נוצרת

הפכתי כזו עלוקת איימים, שחברות הצ'ט שלי מסתתרות בין הביטים ברגע שאני אונליין, ומי יאשים אותן?  חוץ מלתנות את צרותי ולבלגן לכולם את המוח עם ההחלטות שעוד לא החלטתי, וככל הנראה גם לא אחליט בקרוב, אני לא עושה שום דבר מועיל.

 

לפחות החלטתי שלא לענות לאמא שלי על מייל מגעיל וארסי שהיא שלחה לי.  ולמה לטרוח?  מה הטעם?  היחסים עם אמא שלי לעולם יניבו עוגמת נפש וחוסר שלווה, ואני - מזה יש לי מלוא חופניים במקום עבודתי.

---

במקום עבודתי, או מקום מלגתי, סערת הרוחות טרם שככה.  הכבאי הצליח, תוך שימוש באסטרטגיה פשוטה של "הבא לעוזבך השכם להאשימו", להציג את פני הדברים כאשמתי בלבד.  הדברים עומדים על היותי סוררת ומורדת, שאינה משקיעה די ממירצהּ בתפקידה, באופן הכי רשמי שאפשר.  כתגובה הציב בכבאי תנאים מתנאים שונים שמטרתם להשיג מקסימום שליטה על מעשי.

ואני אומרת - בנאדם, ניצחת.  הסרת מעליך את האשמה והצגת את זה כאילו זו אשמת הסטודנטית.  יופי לך.

אבל מי שניענע את הסירה, איים בעזיבה,  והתחיל את כל המבולקה הזו הוא הסטודנטית.  אז מה יצא לך מזה?  האם פתרת משהו?

כל הבעיות שהטרידו אותי, בעינן עומדות.

כל הסיבות שהיו לי לעזוב, עודן מנצנצות על הקיר כשלטי החוצות בהונג קונג.

אז מה הרווחת?

 

אני מצידי רואה את הדברים באור הבא:

- דוקטורט עם הכבאי הוא בציע, ברם יהיה כרוך במכאובים רבים, חוסר יעילות, איוולת לשמה, ונזקים חמורים לבטחוני העצמי.

- דוקטורט עם התומכת הוא נטול הכנסה, ולכן יהיה כרוך בעבודה במשרה חלקית, שחזקה עליה שתביא לי ייסורים מסוג שעוד לא ידועים לי.

- דוקטורט באונ' אחרת (שאולי תיתן לי מלגה) מציע את הלא-נודע, שאותו אפשר לאפיין במילים "לא-נודע".  אמנם קשה לדמיין משהו יותר עלוקתי מהכבאי, פחות מהנה מחבר מרעיו, ובאופן כללי מעצבן באותה הרמה, אבל ידוע לכולנו שהיקום אוהב לתעתע בי ולהדגים לי, הדגם ושוב, את המונח "מהפח אל הפחת".

 

וישנם עוד שיקולים כאלה ואחרים, כגון סיכויי למצוא לי עבודה בתום בדוקטורט כאן באוניברסיטה הממוקמת מטר מהבית (ליטרלי) אם אנטוש את הכבאי לאנחות, היות ובין שאר תכונותיו הוא חנפן איימים שמלקק לבעלי השררה משל היו שלגון ביום שרב.  

בנוסף יש את שאלת ההכנסה, שמה לעשות - אנחנו אנשים חומרניים (לפחות חלקית) ואוהבים לראות את חשבון הבנק שלנו תופח למימדים המאפשרים לנו לממן תפנוקים שונים, כמו לחם (נטול גלוטן) וחשבון חשמל. 

 

ויש עוד עניין קטן. 

אישה אחת שגרה פה במורד הרחוב היא במקרה אחת מראשי האוניברסיטה בסידני, שמציעה מלגות לכל דורש.  כמובן שעד שהנעתי את ישבני הקט והתארגני על להגיש בקשה, כבר עבר מועד הסגירה.  אבל האישה, שזכתה בכבוד המפוקפק של עבודה עם הכבאי, הפעילה את קשריה והכניסה את בקשתי.  ועכשיו יש סיכוי סביר שבקשתי תאושר.

כלומר, תהיה לי מלגה מאוניבסיטה שאינה במרחק חמש דקות הליכה, אלא שעתיים נסיעה, עם מנחה שאינני מכירה מטוב ועד רע.

 

וכאן מתווסף לו "לא נעים" משורשי הפולניים.

הרי לא נעים להטריח אישה בכירה שתהפוך סדרי עולם למעני, ובסוף לנטוש אותה לאנחות ולהישאר עם הכבאי!  ועוד הרבה פחות נעים גם להישאר עם הכבאי וגם להיות אומללה.

 

וכל הסמטוחה הזו בראשי הולכת לה סחור סחור הלוך ושוב, ומה הפלא שאף אחת מחברותי לא רוצה לשמוע ממני עוד?

אפילו את עצמי אני מתישה.

---

לעזיז היה מבחן באנגלית.

והנה חידה: מה היה מקבל עזיז אילו עבר את הבחינה?

 

א. רכב חדיש ומנצנץ שיחסום לנו את החניה

ב. באר נפט קטנה ומבריקה לתדלק בה את הרכב

ג. חופשה בת חודש וחצי בסעודיה, במהלכה הוא משלם לנו שכירות כדי לשמר את זכותו לדור איתנו בכפיפה אחת

ד. כל התשובות נכונות.

 

אבל עזיז, מסכן שכמותו, לא עבר את הבחינה, ולאות מחאה נסע למלבורן לפוש עם חבריו.

מסתבר שלא רק אלי, גם אל עזיז החיים מתאכזרים.

המלונות במלבורן משום מה חנוקים היו עד אפס מקום, ולכן פנו עזיז וחבריו צפונה, אל ניו-קאסל הרחוקה, ושם טיילו להם בינות לנחלים ומפלים, כשהם משתאים אל הפלא הזה הקרוי "מים".

 

עזיז, אגב, בהיותו יצור מדברי למוד חול ואבק, סובל מאלרגיה למים.

בי נשבעתי.

לאחר מגע ממושך עם מים, סובל עזיז מפריחה וגרד עזים.  לפיכך נמנע עזיז מטבילות בים, בבריכה, ובזיעת עצמו - מה שנותן לו הצדקה לפתח סגנון חיים עצל ועטור רביצה.

 

אבל הוא דייר מלאכי.  הוא שקט, הוא מסייע בתחזוקת הבית (קרי, מחליף שקיות זבל בפח הקומפוסט), והכי מרשים - הוא רוב הזמן סגור בחדרו ואין לדעת כי בקרבנו הוא.  ולפעמים באמת אינו בקרבנו - הוא יוצא לו למועדוני הלילה המקומיים עד לשעות הקטנות של הלילה, שם הוא מבלה זמנו בתגרות עם יוצאי ירדן השונים.

 

מזרח תיכון חדש!

---

ולסיכום, לארגן חתונה זה לא פיקניק.

 

פיקניק!

 

זה מה שאנחנו צריכים לעשות, פיקניק חתונה!

 

ידעתי שאפשר לסמוך עליכם.

 

שבת שלום,

פארה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 21/11/2008 22:19, בקטגוריות דע את עצמך, לעולם טוב יותר, מטה לחמי שיחייה, סתם יום של חול
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-29/11/2008 23:27

שיכנוע עצמי

היתה הישיבה ונגמרה.  אני כאן לספר לכם שהנה-הנה אני עוזבת, שמלגתי תופסק, הכנסתי תצומצם, ומשאבי הכספיים יתדלדלו, ומטרתי היא לשכנע אתכם - ואותי - שזו היתה הבחירה הנכונה.

---

הכבאי דרש ותבע מני דברים, שעם רובם יכולתי להסכים על אף היותם מעיקים.  למשל, הכבאי תבע את נוכחותי במשרד ארבעה ימים בשבוע, ובשניים מתוכם הוא רצה שניפגש ונדון בהתקדמותי.

אני לא רואה מה טעם יש לדון בהתקדמות יום-יומית בדוקטורט, שם הצעדים נמדדים בשבועות וחודשים, אבל ניחא.  הסכמתי.  הכבאי הודה שמטרת המפגשים היא לספק את תחושתו שדברים יצאו מכלל שליטה, ואני הייתי נכונה לענות על צורך זה.

 

אבל אז הכבאי התעקש על "פיטורה" של התומכת ממעמדה כמנחת משנה, ובמקומה הציע שניים.  אחד דווקא נחמד, ואחד אחר שאמנם לא משהו, אבל עדיף מהכבאי.

ואולי הוא היה מסכים להתפשר על לצרף מנחה מבלי להיפטר מהתומכת, אבל אני כבר ראיתי את הסוף.

 

זה הזכיר לי את הפתגם היהודי הנודע - "אבן שזרק שוטה לבאר, עשרה חכמים לא ימשוה".  או במילים אחרות, אם יש מנחה אחד אוויל, גם שלושה מנחי משנה חכמים לא יועילו.

 

ואז נאמרו מילות הקסם, ששיחררו אותי מהמועקה שהכבידה על לבי מזה חודשים -

"אם תחליטי לעזוב את הפרוייקט ולעשות את הדוקטורט שלך ללא הכבאי, תוכלי לעשות שימוש בכל הנתונים שאספת עד כה".

 

כלומר, אם אני עוזבת, אינני בהכרח נדרשת להתחיל הכל מחדש.  אם אני עוזבת, באפשרותי להמשיך את מה שהתחלתי, רק עם הנחיה שיש לי בה אמונה ושיש לי איתה חיבור.

 

כלומר, במקום להתחיל מחדש תהליך של שלוש שנים מייסרות, יש באפשרותי להשלים את מה שנשאר, מה שייקח ככל הנראה עוד שנתיים, אם ננהל את זה נכון.

 

באם אני עוזבת, אבודה לי המלגה, אבל חברים, טובה בריאות הנפש משבע מלגות.

(נראה כמה בריאות נפש תהיה לי כשאאלץ לעבוד למחייתי... אבל זה סיפור אחר)

 

---

ועכשיו אנא עודדו אותי והזכירו לי שהחיים אינם נגמרים עם המלגה, ושיש סיכוי שאמצא מקור הכנסה חלופי שיימנע את פינויי מהבית שרכשתי בעמל כה רב, ויאפשר לי להתקיים על יותר מנודלס אורז ומיונז.

 

שלכם,

בועטת ומבועתת,

פארה.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 18/11/2008 05:19, בקטגוריות לעולם טוב יותר, מטה לחמי שיחייה
32 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של ג'וליאנה ב-22/11/2008 11:48

הוי הסלע האדום

זהו פוסט על האירי האדום, עליו סיפרתי פיסקה-אחת-לפני-הסוף כאן.

 

לא יודעת מה יש בו שממוטט אותי ככה.  אני הרי מכירה אותו, יודעת שהוא בסך הכל אדם שאני לא מחבבת, שאין לו השפעה משמעותית על עתידי, שבנסיבות אחרות לא היינו מבלים, מבחירה חופשית, יותר משלושים שניות יחד. אני יודעת שהצורך שלו להשתלט בכוחניות על כל סביבותיו נובע מחוסר בטחון, חוסר אמון, חוסר יכולת לשאת אי ודאות.  ובכל זאת, אחרי כל פגישה שרק שנינו נוכחים בה, אני מוצאת את עצמי שבורת רוח.  מתמלאת חוסר בטחון, חוסר אמונה בעצמי.  מתמלאת אי נוחות בתוך עורי-שלי. מקשה את חייהם של כל הסובבים אותי, ובעצם רק מחצינה את הקשיים המתערבלים להם בתוכי.

נדמה שככל שאני מתמודדת איתו יותר טוב, כך ההשפעה שלו גרועה יותר.  נמשכת יותר זמן.  מסתתרת עמוק יותר.  יורדת למחתרת ולא מתגלה באמצעי החיפוש העצמי הרגילים.

 

מנסה לחזור אחורה ולנתח את הפגישה הזו, על כל חלקיה.  מה היה בה שכל כך עירער אותי?  אז הוא שוב רמז, ואולי אף אמר מפורשות, שהוא לא רואה את התרומה שלי לפרוייקט כחיונית.  אז הוא שוב רמז, ואולי אמר מפורשות, שהוא לא מאמין ביכולת שלי לבצע את הנדרש ממני.  הוא רמז, ואולי איים מפורשות, שאם לא אבצע את המוטל עלי - בעצם האיום הזה נשאר תלוי באוויר.  ובצדק. כי מה הוא כבר יכול לעשות. ומה כבר ייצא לו מלממש איום כלשהו כאן.

 

אולי חורה לי שהוא ייפרש את העבודה שלי ואת איכותה כהוכחה להצלחת האיומים, ההתנהגות הבריונית שלו.  אולי בתוך-תוכי אני מאמינה לו.  אולי פשוט לא נעים לי בחברתו, והעולם החברתי שלי לא עשיר מספיק כדי לנטרל את ההשפעה שלו.

 

אני לא יודעת איך מנטרלים בריונות. יותר נכון, אני יודעת שצריך להשתמש בהומור, וזה בא לי טבעי ממילא, אבל ההומור שלי לא פועל כאן במחוזותינו.  כאן אני כמו סופרמן, אבל בלי הגלימה.  את הבריונות שלו אני לא יודעת איך מנטרלים.  אני יודעת להתמודד איתה כלפי חוץ.  אבל אני לא מצליחה לסנן אותה, והיא מוצאת את דרכה ההרסנית פנימה.

 

אני מוצאת שקשה לי להתמיד בגשת "הצד החיובי". אני מצליחה למצוא את הצד החיובי בכל דבר, אבל מתקשה להרגיש אותו.

 

הצד החיובי שבאירי האדום הוא הלמידה, המראה שהוא מציב מולי.  אותה שתלטנות שבו, שמרתיחה אותי כל כך, מן הסתם קיימת גם בי.  אותה שתלטנות מקשה עלי את ההתמודדות עם הקטנה, דוחפת אותי להכתיב לה במקום לאפשר לה ליצור לבד.  אותה שתלטנות גורמת לי להתנצח עם מייקל על דרכיו שלו בעולם.  אותה שתלטנות שמקורה בחוסר בטחון, חוסר אמון, חוסר יכולת לשאת אי ודאות, אותה שתלטנות חיה גם בי.

 

ובכל זאת. אחרי כל מפגש עם האירי עולה אצלי השאלה, האם אני צריכה להמשיך בפרוייקט הזה.  האם לא מוטב היה לפרוש, ולמצוא לי צוות שינעם עלי זמני בו.

 

והתשובה חוזרת, ולא מנחמת - בכל צוות יימצא מי שיקשה עלי את החיים.

 

והרי יש לי במה להתגאות.  הצלחתי לארגן את מערכות החסים כך שלפחות על פני השטח הן מתפקדות.  הכבאי עבר שינוי פנימי אדיר, והפך למנחה שלפעמים אפילו נעים.  העבודה עצמה מתקדמת ואני כבר רואה אור בקצה המנהרה.  לא שווה להשליך את כל הדברים הטובים שכאן, בגלל אדם אחד שהמפגשים איתו מועטים.

 

אולי בפעם הבאה, אתעקש שהכבאי יהיה נוכח במפגשים האלו.  בנוכחות הכבאי, הדברים מתנהלים על מי מנוחות.  אולי זה יהיה המחיר שנצטרך כולנו לשלם, כדי לשמור על שלמות בריאותי הנפשית.

 

ואם יש לכם רעיונות או הערות או הארות, אני אשמח לשמוע.  הרבה פעמים דברים שרואים משם, לא רואים מכאן.

 

שבת שלום.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 25/7/2008 23:05, בקטגוריות מטה לחמי שיחייה, דע את עצמך, כאבי גדילה
19 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של שרה (הקודמת) ב-28/7/2008 20:02

31,184