סוררת

קודם כל מותר לי. ככה זה נשים. אנחנו חוזרות על העבר בראש שוב ושוב ושוב, כי אנחנו מאמינות שהמפתח להתמודדות עם העתיד נמצא שם.

זה ממש כמו לעבור עוד הגירה. ההבדל הוא, שבמדינה הקודמת היה לי טוב עם התרבות. הכל היה נינוח יותר. ועכשיו אני צריכה שוב להתרגל להלך-רוח הכמעט אירופאי הזה. טוב שלפחות מזג האוויר השתפר.

כבר נדמה היה לי שהבנתי את מקום העבודה שלי, והנה קיבלתי מייל מהמנחה שלי, הכבאי הזכור לשמצה, שאני מזומנת לשיחת בירור איתו ועם ראש בית הספר.

ככה, בלי התראה.

לראש בית הספר ולי אין כמעט שום דבר במשותף. לא ידוע לי שהוא מהווה בכלל סמכות במה שקשור אלי. שיחת בירור תפסה אותי בלתי מוכנה בכלל, אבל איתו בפרט.

אז מה כבר עשיתי רע? נשאר לי רק לנחש, עד מועד השיחה עצמה (בעוד שבוע). לדעתי זה קשור באימייל אחד ששלחתי למישהו מהפרוייקט. הוא כתב משהו לכולם, ואני כתבתי לו תשובה, לעיניו בלבד, שכללה מחשבות משלי על הנושא. לא סתרתי אותו, לא הוכחתי אותו, לא התנגדתי. פשוט כתבתי כמה שורות נוספות של מחשבותי-שלי על העניין. ושכחתי מהנושא.

אחרי כמה ימים שאל אותי הכבאי במה דברים אמורים. חזרתי על מחשבותי. הכבאי אמר שלדעתו הייתי צריכה פשוט להסכים עם ההוא. אבל כן הסכמתי, אמרתי לו. ככה פתחתי את האימייל. במילים "כמו שאתה יודע, אני מסכימה איתך".

לא מבינה את האנשים האלה, בחיי, קבלתי בפני חברתי הישראלית שגרה בעיר אחרת. מה הקטע שלהם? למה כל דבר צריך להפוך לדראמה שייקספירית? למה ללכת לבכות למנחה שלי, במקום לשאול אותי למה התכוונתי?

ואם כבר במנחה עסקינן, למה לזמן אותי לשיחת בירור אחרי שכבר אמרת לי את אשר על ליבך, הסכמתי איתך, ואף הצעתי להתנצל בפני חבול-האגו? מה עוד אתם רוצים מחיי? האבנט דה ג'יואיש פיפל סאפרד אינף?

הם חושבים אחרת מאיתנו, אמרה לי חברתי מהעיר האחרת. הרבה מהגאווה שלהם מעוגנת במה שהם עושים בעבודתם. אם את מציגה בפניהם שהם עושים משהו בלתי-יעיל, או טועים, או סתם מפספים פה נקודה, את מושכת להם את השטיח מתחת לרגליים, והם ייאחזו בו בציפורניים אם צריך. אנחנו הישראלים, אין לנו בעיה להגיד משהו ישר בפרצוף. הם - את צריכה לתת להם להתרגל אלייך לאט לאט. כמה חודשים טובים. ורק אז תוכלי לתת להם לראות שאולי יש דרך אחרת או משהו חדש, אבל בשום אופן לא בצורה שתגרום להם להרגיש שהם יצאו פה פחות מוצלחים ממה שהם חשבו.

מייקל טען שאני לא מפגינה כלפיהם מספיק כבוד, להרגשתם. את אולי נחמדה אליהם, הוא אמר, אבל את מתנהגת אליהם כאילו את שוות ערך להם. הם מצפים שתסגדי לאדמה שעליה הם מדשדשים. מבחינתם, מה זאת אומרת "אני מסכימה איתך"? מי את בכלל שתסכימי או לא תסכימי? והמנחה שלך, יכול להיות שהשיחה היא לא כדי לתת לך מידע חדש שאין לך, אלא כדי שלמראית-עין ייראה שהוא עושה משהו. אחרת יאשימו אותו שהוא לא משתלט עלייך.

לפי מערכת הערכים שלי, אם מישהו מביע עמדה ומתעלמים ממנו, זה הרבה יותר מזלזל. בתמימותי חשבתי שההוא ישמח לראות שיש לי מחשבות משלי על הנושא, ושאני חולקת אותן איתו. בתמימותי ראיתי במייל שלו הזמנה לדיון פורה, ולא צו עליון שיש לומר עליו "אמן".

אבל כנראה שכאן, אם אני מוסיפה רעיונות משלי, בשבילם זה רמז שאני לא חושבת שהם אמרו מספיק. חטא ללא כפרה.

שלא לומר, אם אני מביעה השגה על דבריהם. זה בכלל סמרטוט אדום שפירושו התנגדות וחוסר שיתוף פעולה. ובזה כמובן שלא מעוניינים פה.

אז אוקיי, למדתי את הלקח ועכשיו אני יודעת, שבמחיצת החבורה הבלתי-מפרגנת הזו עדיף לי לשתוק. קל לומר מאשר ליישם, במיוחד לשכמותי. הרי אילו ידעתי לשתוק, חיי היו הרבה יותר קלים מלכתחילה. אולי כדאי שאקנה לי עצמות סחוס, ובמקרה של ספק אלעס אותם עד זוב חניכיים.

אלא מאי, תהיותי טרם נסתיימו. שיחת הבירור ככל הנראה תעלה גם עוד תאקל עם חבר צוות אחר. התאקל הזה קרה בעקבות בקשה שלי לראיין מישהו מהאירגון שלו, שלא עברה דרכו.

אני לא העברתי את הבקשה דרכו, כיוון שלא היה לי מושג שהבקשה צריכה לעבור דרכו. מי שהיה אמור ליידע אותי על התהליך הזה הוא לא אחר מאשר הכבאי.

והכבאי, אוי לאותה בושה, ידע על כל מהלכי. לפני כל צעד פניתי אליו וביקשתי שיכשיר את צעדי. והכבאי הכשיר.

עכשיו הדילמה היא - בעת שיחת הבירור (שאולי מוטב לכנותה "שיחת הנזיפה"), האם להעלות את העובדה שהכבאי אחראי לפאשלה הזו ממש כמוני? או שמה מוטב לספוג את ההאשמה הזו, כי מה זה עוד האשמה אחת במניין העלילות? הרי ממילא להוציא את הכבאי אהבל בפני הבוס שלו לא יוסיף לי נקודות.

זה כל כך מתסכל. זה כבר לא משנה מה אני אגיד, אילו הוכחות אציג, ומה אראה באותות ובמופתים. התדמית כבר נקבעה: אני הסטודנטית ההיא של הכבאי, שעושה רק צרות. כל מה שנשאר לי זה לשבת בשקט בשיחה, לספוג את הנזיפות, ולהבטיח הבטחת-שווא שלהבא אשתדל יותר.

למה הבטחת שווא? מפני שכבר השתדלתי ככל יכולתי ממילא. מה שנשאר לעשות מעכשיו, זה להעביר דרך מייקל כל אימייל שאני שולחת, לצרכי הגהה, ואחר כך להעביר אותם דרך הכבאי, לצורכי כסת"ח.

זה יימנע את החיכוכים לחודש-וחצי-שניים, עד הקונפליקט הבא.

מכוניתי המנוחה, הבריטי הנערץ, והבנות
פעם, לפני כשנתיים, קנינו, גבי ואני, את מכוניתנו הראשונה באוסטרליה. המכונית שירתה אותנו נאמנה ואף נסעה איתי במשך יומיים כל הדרך מקווינסלנד עד למקום מגורי הנוכחי, לא רחוק מסידני.
אתמול לקחתי את הקטנה לבית הספר בדרכי לאוניברסיטה. מייקל נשאר בבית לעבוד על התזה שלו, הגדולה נשארה בבית באופן כללי, ואני, מכוניתי והקטנה שמנו פעמינו צפונה אל מקום תעסוקתנו.
כבר בכביש המהיר שמתי לב שמשהו לא בסדר. הטמפרטורה זינקה לשמיים, המכונית השמיעה קולות של חוסר שביעות רצון, ואז, בשמונה וחצי בבוקר, באמצע הכיכר בכניסה לאוניברסיטה, היא כבתה ולא הסכימה להניע מחדש.
שלחתי את הקטנה לבית הספר (עשר דקות הליכה) ועמדתי אובדת עצות כשהתנועה סביבי זורמת.
כמה סטודנטים אוסטרלים חסונים הגיעו בריצה, וכמה מרצים חסונים-פחות הגיעו ברכב, וכולם בכוחות משותפים דחפו אותי עד למקום חניה מול לגן הילדים שליד האוניברסיטה.
שם, צחוק הגורל, עובדת האקסית של מייקל.
עודני מחכה למחלץ התנועתי שיגיע לגזור את דינה של מכוניתי הבלתי-ייצוגית בעליל, נכנסתי לגן הילדים כדי להסביר שאני תופסת חניה של רבע שעה למשך יותר זמן. על דלת הזכוכית בכניסה לגן מודבקות המילים "ברוכים הבאים" בכל שפות העולם כמעט.
גם בעברית.
כנראה שלא היו למדביקים די מדבקות, כי כתוב שם בניקוד מלא "בְּרוּכִים הַכָּאִיס".
 
מכוניתי כנראה לא תשוב לאיתנה, ועל כן בצער רב אני נפרדת מפיסת העצמאות האחרונה שלי כאן.
(אגב, הגדולה קנתה אוטו ממש לפני שבוע. היא טרם הוציאה רשיון).

הבריטי, לאור פועלו לטובתי בימים האחרונים, יקודם מעתה להיקרא כאן "הבריטי הנערץ". נוסף על היותו מנחה מצויין לדוקטורט ומומחה בפתירת עימותים, הוא מסתבר גם מורה מצויין של מיומנויות אלו. אני מאד שמחה על השיעור הזה שבחרתי לי, ומהשמחה הזו ניתן להסיק שזה עובד.
 
השבוע, בכל אופן.

יש ימים, או יותר נכון רגעים, שהכל עובד חלק. ובימים כאלו אני שמחה מאד שהבנות איתנו. הן מוסיפות נפח, עניין, חיים ועושר לחוויה היומיומית שלנו. "עובד חלק" זו הגזמה, האמת. במקרה הטוב, אפשר לומר שהדברים מצליחים. כלומר, הקטנה עושה מה שמבקשים ממנה, משתפת פעולה, מתנהגת אלי בחביבות. הגדולה לא מתווכחת, או יוזמת בעצמה השתתפות בעבודות הבית, או מבצעת הידברות בוגרת. זה נחמד כשהן רוצות לשתף אותי במה שעובר עליהן, במשהו שהן מתרגשות ממנו, בבגדים שקטנים עליהן. זה נחמד שארבעתנו יושבים לארוחת בוקר, או ערב, וצוחקים או מתלוצצים או מחליטים דברים ביחד.
כמובן שיש רגעים, ולא מעט, שדברים עובדים גרוע. הגדולה ומייקל נגררים לצעקות הדדיות, הקטנה מתווכחת ונעלבת, הן מתעלמות ממני במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע אני נתפסת כחלק מהמערכת והן נרגזות גם כלפי. ברגעים כאלו, זה תלוי. אם מייקל ואני עובדים על הקשיים ביחד, אני מרגישה סיפוק, כי בדרך כלל זה עובד. בדרך כלל אני מצליחה להחזיר את הדברים לתיקונם. אם מייקל איננו ואני לבד עם הבנות, אני מבינה היטב לליבם של כל ההורים החורגים המבקשים לשלח את ילדי בני זוגם לפנימיה מרוחקת ככל האפשר, רצוי על אגם בשוויץ.
הזמן משחק תפקיד, ואני רואה את ההתקדמות, מילימטר אחרי מילימטר, ביחס שלהן אלי, ביחס שלהן אליו, ביחס שלו אליהן, ויודעת -
 
הקשיים האמיתיים עוד לפני, כי על תינוקות* אני לא יודעת כלום.

* וגם לא צריכה לדעת, כרגע, אבל אתם יודעים איך אני אוהבת להיות מוכנה, ולכן אתחיל בהתלמדות כבר עכשיו.

אה ליטל הלפ פרום מיי פרנדז - בחזרה מהגיהנום
אזהרה - פוסט כאורך הגלות, וכמותה גם מלא תלאות, אך כמותה עם סוף טוב ומלא תקווה.
אני חושבת שאפשר לקטלג את החודשים האחרונים של חיי, מאז התחלתי לעבוד עם אנשי האסטרטגיה, כחודשים הגרועים ביותר מאז נחתתי בארץ הפלאות.
את השבועיים האחרונים אפשר לקטלג כגיהנום שלא עברתי כמותו מאז ימי שירותי הצבאי. למען הפרופורציות אציין, שבימי שירותי הצבאי מדי פעם עברה במוחי המחשבה "לפחות אם תדרוס אותי משאית עכשיו אני אשתחרר לפני הזמן", ואילו בשבועיים האחרונים עברה במוחי המחשבה "לפחות אם אני ארצח את שרון אני אשתחרר על התנהגות טובה כשאני עדיין יכולה ללכת".
 
הנפשות הפועלות:
רעים:
- שרון. שרון קוטלגה על ידי כ"אנרגטית" בעת היפגשי איתה לראשונה. לא ייחסתי לה חשיבות רבה. היא לא מצאה חן בעיני במיוחד, אבל גם לא הדליקה אצלי נורות אזהרה.
- מרי. מרי נראתה לי חביבה, וגם היא לא מצאה חן בעיני במיוחד, אבל גם ממנה לא נדלקו אצלי נורות האזהרה. להבא אשתדל.
- הדיקאן. את הדיקאן אני מתלבטת אם לשים כאן בין הרעים. מעשיו הרעים הם:
  - הוא שם אותי בתחום האסטרטגיה מלכתחילה
  - הוא נתן שרון לעבוד איתי
  - הוא לא נותן לי לעזוב
  - הוא לא קל לעבודה
המעשים הטובים של הדיקאן:
  - הוא מאד משתדל להקל עלי את חיי
  - הוא מעביר עלי מינימום ביקורת אפשרי, וגם כשהוא מעביר, הוא מאד בונה
  - בסופו של דבר הוא אסר על שרון לתקשר איתי.
 
הטובים:
- הו. כן, ככה קוראים לו. הוא מהונג-קונג והוא נשמה כפרה עיניים סוכר מלח קטשופ עם ג'ינג'ר וקרמל. הו מקצועי, מנוסה, מפוקס, תומך, רציני ובעל חוש הומור. בלי הו, אני חושבת שהייתי מתפרקת לחתיכות / קופצת מהחלון / דורסת את שרון במכסחת דשא כבר לפני חודשים. גם הו מתעב את הרעים, אבל בניגוד אלי הוא מושך הרבה פחות אש. הוא מגיע מתרבות סינית שהיא הרבה יותר שקטה ומנומסת, ולכן הוא מתמודד איתם בדרכו העקיפה והמיומנת בהצלחה מרובה.
- אליזבת. חברתי משכבר הימים (בערך). אליזבת ואני היכרנו בסמסטר השני ללימודי באוסטרליה. היא היתה המתרגלת של קורס בסיסי נתונים. היא נכנסה לכיתה, אמרה שני משפטים, ואני חשבתי לי - היי, אנחנו יכולות להיות חברות ממש טובות. לצערי, אליזבת לא חשבה כמוני. היא לא חשבה על חברים בכלל. שני ההורים שלה גססו בבית והיא עבדה בתור דיקאן הוראה ושנאה את חייה ברמה טראנס גלקטית. היא ממש לא חיפשה חברות חדשות, ואפילו לא חברות מוצלחות כמוני. לשמחתי, אחרי שני סמסטרים למדתי איתה שוב, ההורים שלה כבר נפטרו והיא הרגישה קצת יותר טוב, וכן נהיינו חברות. אליזבת, למען הסדר הטוב, מתעבת את הדיקאן תיעוב עמוק ויסודי. אחרי סיפורי היא מתעבת גם את כל השאר.
- גרג. את גרג אנחנו מכירים מדפי הבלוג הזה, והוא אותה נשמה טובה שהוא תמיד היה.
- מייקל. גם את מייקל אנחנו מכירים מדפי הבלוג הזה וגם הוא נשאר נשמה טובה כשהיה.
- אוולין. אוולין היא ראש המחלקה של גרג. היא כפופה לדיקאן באופן רשמי, באופן מעשי היא נכנסת בו בכל הזדמנות על שום תיעובה העמוק. אוולין מאד מעריכה את גרג, ולכן גם מאד מעריכה אותי. היא גם רואה בי פרח טיפוח נשי וצעיר ומטיפה לי את דרכה הנחושה בכל הזדמנות.
- יש עוד רבים וטובים אחרים. סילביה, קרול, ג'ון, וגם קאת'י אחת מהספריה.
 
התקלים עם אנשי האסטרטגיה התחילו די מהר. כולם בניצוחה הדורסני של שרון. בליל שישי אחד, לפני כמה שבועות, שרון שלחה לי אימייל שהיא מבקשת, בבקשה, שאני אסיים איזו מטלה (שלוקחת כמה ימים של הכנה וכמה ימים של ביצוע) נכון ליום שני.
זה לא יכול להתבצע עד יום שני, אמתי לה. אין לי את התוכנה (של ההכנות) והביצוע לוקח עוד כמה ימים.
זה חייב להתבצע, הודיעה לי שרון בנחרצות.
במקום לשאול מה כל כך דחוף ביום שני שלא יכול לחכות ליום, נגיד, חמישי, עשיתי כמיטב יכולתי, במשך הסופשבוע. גייסתי את מייקל (נשמטובה) לעזרתי, גייסתי אנשים מהפקולטה, ושינסתי את מותני מבוקר ועד ליל. כמובן ששום דבר לא היה מוכן בזמן, וכמובן - שזה לא שינה שום דבר.
זו לא היתה מטלה שהיתה חייבת להתבצע עד אז.
זה בפני עצמו הספיק לי כדי להתמלא תיעוב עמוק לשרון, אבל מה מעט ידעתי.
ראשית, שרון כינסה שיחה בנוכחות הידקאן, ובה היא הרשתה לעצמה לנזוף בי משל הייתי ילדה מפגרת בת חמש. באותו זמן עוד ניסיתי לפשר ולהרגיע. כעבור כמה זמן נמאס לי ואמרתי בזעם שהבקשה הגיעה אלי ביום שישי בלילה, והיתה לא ריאלית מבחינת לוח זמנים. שרון סתמה. חשבתי שהמסר נקלט, אבל הו, הנאיביות.
אחרי כל זה, ניגשה אלי ראש המחלקה שלי וביקשה לדבר איתי. שרון אומרת שאת לא עומדת בדדליינים, אמרה, ורציתי לבדוק מה מצב עומס העבודה שלך.
הדם עלה לראשי. כל עוד הכל נשאר ביננו, לא היתה לי כוונה לפתוח את הפה, אבל אם מתחילים ללכלך עלי לממונה הישירה שלי, מבחינתי הגיעה השעה להסיר את הכפפות. הסברתי לראש המחלקה את המצב לאשורו. הסברתי לה שלא זו בלבד שניתנה לי אתראה בלתי הגיונית, היא גם לא היתה נחוצה. העבודה עצמה היא לא בדיוק עבודה ברמה שלי, אלא ברמה של מזכירה. ונוסף לכל הצרות, שרון כל כך מאותגרת טכנולוגית, שמה שעשיתי היה פי עשר יותר מורכב (ויותר מוצלח) ממה שהיא רצתה מלכתחילה.
ראש המחלקה הבינה. שרון מאד אגרסיבית, היא אמרה, את חייבת לעמוד על שלך איתה. את צריכה לדבר איתה בבוטות כי היא לא מבינה שפה אחרת. אם היא מתחילה לתת לך פקודות, עיצרי אותה ואמרי לה - תפסיקי לתת לי פקודות. רק ככה היא מבינה.
רשמתי לפני. לא שיש לי בעיה עם בוטות, אני הרי ישראלית. אבל מצד שני, השקעתי שנים של מאמץ, חינוך ואימונים בלהפוך לאדם בונה וזהיר, אז לא התחשק לי להרוס את כל ההתקדמות הזו על שרון. אבל ניחא.
 
אחר כך החליטה שרון שהיא לא הטילה עלי די, והטילה עלי להכין הרצאה בתחום הקרוי "דינאמיקת מערכות".
רק כי יש לי תואר במערכות מידע, הסברתי לה, לא אומר שאני יודעת כל דבר שיש בו את המילה "מערכות".
אין דבר, הצהירה שרון, את תלמדי.
ונתנה לי שבועיים להכין הרצאה שתוצג לדיקאן למען אהווה משקל נגד לידיעתו שלו בנושא. הדיקאן, סתם בשביל האינפורמציה, נמצא בתחום הזה מזה עשור.
קראתי את החומר (הנרחב והבלתי עדכני) שהיא שלחה אלי, הגעתי למסקנה שמטרת הרצאה כזו היא להציג בפני הסטודנטים את התחום, ולא להפוך אותם למומחים עולמיים בו, והכנתי הרצאה.
שרון ראתה את הרצאתי, והתמלאה ביקורת מהסוג ההרסני ביותר. זו הרצאה דלה, שטחית ובלתי מוכנה, אמרה שרון, לא ציטטת אף מומחה בתחום, לא הבאת דוגמה משום ספרות. אין לך מה להפגש עם הדיקאן, בטלי את פגישתך איתו ושובי לספסל הלימודים. כך שרון.
לא שאני משתגעת על הדיקאן בכלל ועל מפגשים איתו בפרט, אבל לאסור עלי להפגש עם מישהו מעלה לי את הסעיף. אני אפגש עם מי שיתחשק לי ושום יצור בהמי לא יגיד לי אחרת. פרנציפ הלכתי.
הדיקאן דווקא היה מרוצה ממרבית ההרצאה שלי, נתן לי ביקורת בונה על מה לעשות איתה הלאה, ואף הבהיר דבר או שניים. משפניתי לצאת את חדרו (שהרי הוא דיקאן וזמנו יקר), אמר הדיקאן: אין צורך. פיניתי את אחר הצהריים שלי בשביל הפגישה הזו.
בו במקום הודיתי לאלוהים על האופי המרדני שהעניק לי. אמנם חטפתי בגלל זה הרבה מכות מאמי, שתהיה בריאה, אבל מצד שני, איזה צורה היתה לי לו ביטלתי את פגישתי עם הדיקאן?
סחתי באוזניו את חילופי הדברים ביני לבין שרון. כך היה? שאל הדיקאן. אני אדבר איתה.
ואכן, המייל הבא שהגיע משרון היה כולו נופת צופים ודבש.
לא עברו רגעים רבים, ושרון מצאה סיבה אחרת להיטפל אלי ולשלוח לי מייל זועם וצווח. הפעם במפורש על לא עוול בכפי. ועוד כיתבה את הממונה הישירה שלי, ראש המחלקה.
עניתי בנימוס קר, כשאני מפרטת עד כמה לא עוול בכפי פה, ועד כמה בכלל היא הכניסה את עצמה לבוץ (שבכלל לא בוץ בעצם) והחלטתי שדי לי.
עליתי אצל הדיקאן ואמרתי לו ככה:
קשה לי מאד עם שרון. היא אגרסיבית מאד כלפי ואני מרגישה מאויימת ומותקפת. אני יודעת שזה לא ריאלי לבקש ממנה להשתנות, ושזה מוטל עלי ללמוד להתמודד עם אנשים כמוה, אבל מאד מאד קשה לי.
אני אדבר איתה, הבטיח הדיקאן, ותשקוט הארץ ארבעים דקות.
 
הקושי שלי לא הסתכם במיילים שהיא כתבה לי, אלא גם במה שאני כתבתי בתשובה. בכל פעם שכתבתי מייל שעומד על שלי, הרגשתי איך בטני מתהפכת עלי כאילו היתה עמוד שווארמה לוהט. רעדתי מפחד של "מה יבוא עכשיו". לא הזיז לי ששרון, באופן ברור, לא חיבבה אותי, אבל הזיזה לי ההתמודדות. מן הסתם השלכה מימי התוקפנות של אמי, שתהיה בריאה. לפני כל אימייל הקפצתי את סוללת התומכים שלי כדי להתייעץ על סגנון. אליזבת, הו, מייקל וסילביה - כולם התגייסו לעזרתי והביעו את אמונתם בצידקתי. זה עזר לי לשלוח את המיילים, אבל כל אימייל ששלחתי עירער את עצבי עוד מדרגה.
 
הגיע סוף השבוע, ואני הייתי טרודה ולחוצה. הדמעות עמדו לי בגרון ולא ידעתי מה עוד לעשות. שלחתי לשרון מיילים בונים וישירים ככל שיכולתי, אבל באמת לא עשה רושם שהיא מבינה. היה ברור שהיא מרגישה מאד לחוצה מתוך עצמה, ושבעיניה השתלחות פראית בעובדים איתה היא צורת עבודה לגיטימית. נוסף לכל, התחילה אצלי ההרגשה שצורת העבודה המכתיבנית הזו מעקצצת לי גם. אני באמת לא ילדה מפגרת בת חמש שצריכה שיגידו לה מה לעשות בכל רגע. לו הייתי כזאת, הדיקאן לא היה שוכר אותי למשימה הזו. גם על זה רציתי להתחיל להציב גבולות ולא ידעתי איך.
 
לשם כך פצחתי במסע ניקיון יסודי. אחרי שגמרתי לשאוב את הבית ולשטוף כלים, עברתי לנקות את הפאנלים בסמרטוט רטוב, ועלו בי המחשבות הבאות:
א. כשהבחירה היא בין שרון לביני, הדיקאן יבחר את שרון. אם בסופו של דבר אחת מאיתנו תצטרך לעזוב, זו תהיה אני.
באותם רגעים זה לא נראה כמו רעיון רע.
ב. אין לי שום דבר בונה להגיד. אם אני אלך אל הדיקאן ואתלונן על צורת העבודה של הצוות הזה, עיקר התלונות שלי יהיו תלונות על מי שהם, ולא על מה שהם עושים. זו לא גישה שיש עמה מה לעשות.
ג. יש אפשרות לנתק כל מגע ביני לבין שרון. היא יכולה לעבוד מול הו, והוא יעבוד מולי. זו גישה אפשרית, אם כי פותרת דברים רק לטווח קצר.
ד. יש אפשרות שאני אעזוב ואחזור לחיקו החמים של גרג, שם אוכל לחזור להתעצבן על מליסה ושחצנותה. אחרי שרון, מליסה והג'ינג'ית נראו לי כמו צמד חברות חינניות איתן אשמח לצאת לשופינג של נעליים ובגדי ים.
ה. ויש גם אפשרות לבקש מהאוניברסיטה לעבור תהליך פתירת קונפלקטים.
 
סחתי באוזני תומכי (אליזבת, מייקל, הו) את רעיונותי, וכולם הסכימו שככה אי אפשר להמשיך וראוי להציע לדיקאן את האפשרויות הנ"ל, מתוך הנחה שהוא יבחר באחרונה. בהרגשה שיש עתיד הסתיים הסופשבוע ואני חזרתי להיות עליזה כאנקור השדות.
 
אנשי האסטרטגיה, ושרון בראשם, לא נתנו לעליזות הזו לחרב את תכניותיהם. ביום שני, אור לראשית השבוע, נתתי מצגת לאנשי המחלקה בעניין הקורס. את המצגת הראיתי מראש לדיקאן, והוא הציע תיקון יחיד, ואחר כך שלחתי אותה לכל שאר הצוות, וגם שרון הציעה תיקון יחיד. אימצתי את שני התיקונים, והצגתי למחלקה את אשר עמלנו.
משתמה המצגת, קרץ לי הדיקאן (?!) בנוכחות כל בית הספר, אמר לי שעשיתי יופי של עבודה, ואני שבתי לחדרי שמחה וטובת לב. בחדרי ציפה לי מייל מאיים משרון המוכיח אותי על קוצר המצגת, וטוען כי "עוד נצטרך לדון בעניין".
על הזין שלי, אמרתי, ועליתי לדיקאן לספר לו משהו אחר. הדיקאן היה באמצע שיחה סלולרית עם שרון, ובנוכחותי הוא עצר את השיחה, חזר על הצהרתו כי טוב עשיתי, והרגיע את שרון במילים: "זה לא היה קהל ידידותי, וזה מה שהיה צריך להיעשות".
אני קבעתי פגישה עם אוולין, ראש המחלקה של גרג.
סחתי באוזני אוולין את תלונותי, הצגתי בפניה את האימיילים המוכיחים והתוקפנים, והצהרתי על מר גורלי. אוולין מצידה יידעה אותי כיצד עובד התהליך האקדמאי של פיתוח קורס, ולפי דבריה, הדיקאן וחבר מרעיו עושים משהו שונה לחלוטין מהנדרש, שלא לומר בלתי אפשרי להתמודדות. אשר לעבודה עם הדיקאן עצמו, אוולין הסכימה איתי שגם הוא בלתי אפשרי. הדיקאן לעולם אינו שם דברים בכתב. הוא גם לעולם לא מסביר את עצמו בצורה ברורה. הוא שומר לעצמו את הזכות להתעצבן אם אנשים לא הבינו אותו כהלכה, והוא לעולם לא ייקח על כך אחריות, אלא יפנה אצבע מאשימה.
התחלתי להבין את תפקידי בצוות. אני נשכרתי להיות השעיר-לעזאזל.
כי הרי הדבר הזה עמד להתמוטט בכל מקרה. האנשים שמבצעים אותו לא יודעים מהחיים שלהם, הם לא יודעים לתקשר, הם מגזימים בדרישות שלהם והציפיות שלהם בלתי מציאותיות בעליל - דברים עמדו להתמוטט. ומה יותר טוב, כאשר פרוייקט חלומותיך קורס, מאשר להפנות אצבע מאשימה אל הבחורה החדשה שבכלל לא מהתחום הזה.
את חייבת לעמוד על שלך, הנחתה אותי אוולין, ואת חייבת להחליט מה את רוצה. כרגע אין לי משרה להציע לך, או שבעצם יש לי? תני לי לבדוק. בכל מקרה, הדיקאן חותם על החוזים ככה שאם את רוצה לעזוב אותו ולעבוד במקום אחר בפקולטה, תצטרכי להסדיר את זה איתו. אבל לעניין פתירת קונפליקטים - לא יזיק לדיקאן, וגם לא לחברה שלו שרון, אם הם ייצטרכו לעבור כזה תהליך. לכי על זה.
מעודדת יחסית, אם כי לא לגמרי, חזרתי לחדרי וגיליתי שהו זומן לשיחה עם ראש המחלקה שלנו. מסתבר ששרון התקשרה אל ראש המחלקה ותינתה באוזניה את תלונותיה עלי, על הו ועל כל צורת עבודתנו.
בחיי, אנשים סתומים זה כזה תענוג.
הו, רק למען הפרופורציות, הוא האדם הכי מקצועי שפגשתי בחיים. תענוג לעבוד איתו. הוא סובל בשקט את כל הדרישות של הממונים עלינו, והוא עושה את כל החרא שהם מבקשים ממנו בכלום זמן ועל הצד הטוב ביותר. להאשים אותו בחוסר מקצועיות כמוהו כלטעון שאנה ניקול סמית מתה מהתנזרות. אתה יוצא לא רק דביל, אלא גם שקרן קולוסאלי.
מההיבט הניהולי, שרון עשתה את הטעות הכי פאטלית שהיא יכלה: היא העבירה את הו ישר לצד שלי. אם עד עכשיו הוא ניווט בין הטיפות, הרי ששיחת הטלפון המטופשת שלה ייצבה את הו כבן בריתי. מאנשים שמלמדים אסטרגיה הייתי מצפה שיכירו את הטריק הכי עתיק בספר, הלא הוא "הפרד ומשול".
הו ניהל שיחת טלפון עם שרון. אם יש לך מה להגיד לי, את צריכה להגיד את זה לי, לא לראש המחלקה, אמר לה הו (אם כי לא במילים הישירות האלו, ככה שמאד יכול להיות ששרון לא הבינה).
התלונות של שרון היו דברים טכניים מטופשים כל כך, שפשוט לא הצלחנו להבין איזה מן בנאדם יתקשר על דבר כזה לראש המחלקה, ולא ישלח אימייל לאמור: "חבר'ה, שמתם לב שיש כמה טעויות טכניות במסמכים?"
אחר כך שרון שלחה אימייל ארוך ומייגע וכתבה בו שטויות שלא עניינו אותנו, ובפסקה האחרונה היא כתבה:
"עשיתי כמיטב יכולתי לסייע בידכם בקורס הזה, ומעתה אני מתכוונת להרשות לכם לעשות עמו ככל העולה על רוחכם. אני כאן אם תזדקקו לעזרה".
הו ואני בהינו במייל בחוסר אמונה. האומנם הקיץ הקץ על שלטון הרוע?
הלכתי אף אני לדבר עם ראש המחלקה ויידעתי אותה על כוונתי לפתוח בהליכי גישור. אבל אולי לא תצטרכי, אמרה ראש המחלקה, עכשיו מששרון משכה את ידיה ממך ומהקורס. היא נראתה אמפתית למדי, אבל נטולת מושג לגבי כמה הדברים גרועים.
אשר לי, בשבוע שלאחר מכן נועדתי לנסוע לראיונות עם מייקל בעיר הגדולה. כעקרון מי שחותם על בקשה כזו היא ראש המחלקה, אבל מסיבות מובנות היא עלתה לברר עם הדיקאן.
הדיקאן אמר "לא".
כדי להוסיף על השמחה, הגיע מייל משרון. המייל הגיע באופן רשמי ממרי, עושת-דברה, אבל היה מאד ברור לפי הניסוח והתוכן שיד שרון מכוונת את המילים. המייל כלל נזיפה חמורה על שהעזתי ברוב חוצפתי לברר חוקיות של אחד הדברים שהתבקשתי לעשות.
עליתי אל חדר הדיקאן בדמעות. אין לך משהו אחר שאתה יכול לתת לי לעשות, שאלתי.
לא, אמר הדיקאן. אנחנו צריכים למצוא דרך לפתור את זה.
אני לא יכולה לעבוד ככה, אמרתי לו בבכי. זה לא עובד. אני לא מתאימה לצוות הזה. תוציא אותי מכאן.
אני יודע שדברים לא עובדים, אבל אין לך לאן לצאת. אמר הדיקאן. את צריכה לפתור את זה. בואי נראה מה אנחנו יכולים לעשות. אם אני אנתק כל מגע בינך לבין שרון, זה יעזור?
זה יעזור, אמרתי, אבל עדיין, זה לא עובד.
אני יודע, אמר הדיקאן. דברים כמו המצגת וכאלה, אני רואה שדברים לא עובדים.
זה עצר לי את הדמעות כמו קיר בטון.
המצגת? שאלתי אותו. למה אתה מתכוון בעניין המצגת?
לא הכנסת את התיקונים שאמרתי, אמר הדיקאן.
סליחה? התיקונים הוכנסו עוד באותו יום, אמרתי לו.
אבל היה חסר שם איקס, אמר הדיקאן.
איקס לא היה כלול בתיקון שביקשת, אמרתי לו.
מה זאת אומרת לא כלול? תהה הדיקאן.
זאת אומרת שמה שביקשת שאכניס לא כולל את איקס, הבהרתי.
הדיקאן התבעס אף יותר.
אבל באופן כללי, הוא התעשת, נראה היה שהמצגת לא היתה מוכנה אצלך כראוי. נראה היה שלא התכוננת אליה הרבה זמן. נראה היה שחיפפת אותה.
ייתכן, אמרתי לו. מה לדעתך היה חסר בה?
איקס, אמר הדיקאן, וגם וואי, וגם זד.
(אז למה, כושלאמאשלך, כשביקשתי ממך תיקונים, לא אמרת איקס וואי וזד? למה??)
הנחתי לזה.
מה עם הנסיעה שלי, שאלתי אותו.
את לא נוסעת, אמר הדיקאן. הקורס עוד לא מוכן.
הקורס יהיה מוכן לפני הנסיעה שלי, הבהרתי. ויהיה לי לפטופ, ככה שאם יהיה צורך, אני אוכל לתקן במהלך הנסיעה.
יש לך בעיה בסדרי העדיפויות, אמר הדיקאן. הקורס הזה צריך להיות עדיפות ראשונה שלך.
אני מוכן לחצוץ בינך לבין שרון, חזר הדיקאן, ושהו ינהל אותך. אני צריך לברר איתו אם הוא מסכים. אין בשבילך משהו אחר לעשות.
אני יכולה לחזור לגרג, אמרתי לו.
את לא חוזרת לגרג, אמר הדיקאן. את צריכה לפתור את הבעיות כאן.
אם הייתי צריכה סמרטוט אדום, הרי שקיבלתי את דגל הקומוניזם שנתפר מחולצותיהם של כל תושבי סין.
ירדנו אל חדרו של הו, והשארתי את הדיקאן איתו לבד. הו הגיע אל חדרי לספר לי מה נהיה.
הוא שאל אותי אם אני חושב שאת עושה את עבודתך, אמר הו. אמרתי לו שאת עושה את מה שאת צריכה לעשות. ושזו עבודה משעממת, וזוללת זמן. שזה אולי לא נראה ככה כלפי חוץ, אבל זה זולל הרבה זמן. אז מעכשיו אני מנהל אותך, עלק, אמר הו. אמרתי לו שאת לא בתחום שלך, ומאד קשה לעבוד בתחום שהוא לא שלך, ושאולי כדאי לאפשר לך לחזור לתחום שלך. הדיקאן ענה לי שאם את לא עומדת במשימות שלך באסטרטגיה, הרי שאת חסרת תועלת ואין וטעם להחזיר אותך למערכות מידע.
אוקיי, אמרתי להו. בכמה שבועות הקרובים אני אעשה את כל המאמץ ואשקיע את כל כולי בהצלחת הדבר הטיפשי הזה. אחרי כמה שבועות אני אגש אליו שוב ואגיד שנמאס לי, שלא טוב לי, ואני רוצה לעזוב. אני מצטערת להשאיר אותך לבד בקן הצרעות הזה, אבל אני לא עומדת בזה יותר.
סבבה, אמר הו. אבל אם הוא לא יסכים?
אני לא יודעת, עניתי. תן לי לדבר עם חברי במערכות מידע.
 
חזרתי הביתה שבורה לחתיכות. הרגשתי גרועה, עלובה, לא מקצועית, ילדותית, חסרת תקווה וכבולה למאוויהם של טיפשים ממני. דיברתי עם מייקל והודעתי לו על ביטול הנסיעה, מה שגרם לי להיראות עוד פחות מקצועית. בכיתי על כתפו של גבי, והלכתי לישון.
למחרת בבוקר סיפרתי לגרג את אשר אירע. גרג, לשמע המשפט "אם את לא שווה באסרטגיה את לא שווה במערכות מידע" והמילים "אין לי סיכוי לקבל שום חוזה אחר בפקולטה כל עוד הוא דיקאן" היו בעיניו סמרטוט אדום. הוא התרתח (גרג לא מתרתח הרבה), כינה את הדיקאן שלל כינויים הנוגעים לאוזלת מוחו וחדלות אישיותו, והודיע לי שיש לו בשבילי את עבודת חלומותי לכשארצה אותה. אבל הדיקאן לא ייתן לי לעבור, אמרתי לו, ואתם לא תילחמו עלי. תסלחי לי מאד פארה, אמר גרג, אבל אם לא יתנו לי להעסיק אותך, אני לא רואה איך אני אמשיך לעבוד באוניברסיטה הזו. כרגע אוולין ואני מחפשים על מה להלחם עם הדיקאן. הוא עושה כל כך הרבה דברים גרועים והורס כל כך הרבה בפקולטה, שאם יש לנו דרך להילחם בו - אנחנו נילחם. להילחם על להעסיק אותך זה מאבק פשוט, ואנחנו נעשה אותו פומבי ככל האפשר. תחליטי מה את רוצה ותגידי לי.
את הבוקר ביליתי בבכי תמרורים. הרגשתי לכודה ולא ידעתי מה לעשות. גרג אוהב לתקן דברים, אבל לא היה הכרחי שהוא אכן יילחם בשבילי. נהגתי לעבודה ובכיתי בכי תמרורים, נכסנתי לחדרי ובכיתי בכי תמרורים, הכלתי לשירותים בבכי עצור, וכשיצאתי פגשתי את קרול, ששאלה אותי מה נשמע, ואז פרצתי בבכי תמרורים.
קרול (חברה טובה של האמא המאמצת, אמו של ג'ורדן שסידר לגבי עבודה ועוד כהנה קשרים) חיבקה אותי נמרצות, ואמרה: מה העניין? זה העבודה? זה הדיקאן? הדיקאן הוא בריון, שתדעי לך. אל תתני לו לאיים עלייך. לכי למחלקת משאבי אנוש. לכי לאדם בשם ביל. הוא נהדר. יש הליכים שאפשר לפתוח בהם. בריונים, זו השפה היחידה שהם מבינים. אל תישארי עם זה לבד. לכי דברי איתם.
התקשרתי למשאבי אנוש, והם אכן נשמעו אמפתיים מאד. הם הסבירו לי איך התהליך עובד, ואמרו שהרבה פעמים, די בציון העובדה שהתהליך מתחיל כדי לנער את המעורבים. קבעתי פגישה עם נציגת הבריאות והבטיחות האוניברסיטאית בגלל רמת המתח שלי והלכתי לצהריים עם אליזבת. אליזבת הציעה לי עבודה בפרוייקט שלה. האווירה טובה, העבודה בסדר, ויהיה לך נוח, היא אמרה. אבל אם מסתדרת לך המשרה עם גרג, לכי על זה.
מצבי הלך והשתפר בהדרגה, אם כי לא פלאים. אשת הבריאות והבטיחות אמרה לי לדאוג קודם כל לבריאותי הרופפת בלאו הכי, והבטיחה לברר בשבילי עוד פרטים על ההליך.
התלבטתי מה לענות למייל התוקפני האחרון. הקראתי אותו לאליזבת והיא ירדה מהפסים. תצאי משם! היא צעקה עלי. לכי לדיקאן, תגידי לו שהאנשים האלה לא קשים, הם הרסניים, ואת צריכה לצאת משם! זה מקום גרוע, בלתי נסבל ובלתי פתיר! את לא יכולה להישאר שם! צאי משם וכמה שיותר מהר!
זה איפס אותי. זה באמת מקום בלתי נסבל. זה באמת בלתי פתיר. אני באמת לא צריכה להישאר שם.
בעברב סחתי צרותי באוזני מייקל. אני תוהה, אמר מייקל, לו אני במקומך, לו הייתי נתקל באותה גישה.
קורב לוודאי שלא, אמרתי לו. אתה יותר מקצועי ממני.
לא אני לא, אמר מייקל, אני מחפף. כולנו מחפפים.
היית מכין את המצגת מראש, למשל, אמרתי לו.
בשום אופן, אמר מייקל. מצגת פנימית למחלקה שלי? הייתי מחפף להם את האמא.
המממ, אמרתי אני.
בבוקר למחרת עלתה בי מחשבה.
אני באמת לא חפפנית, אלא שאני, מה שאנחנו קוראים כאן, קאז'ואל. לייד-באק. נינוחה, לוקחת דברים באיזי. אני לא בהיסטריה של לתכנן הכל עד הפרט האחרון, ואני לא טיפוס שמרצה לאנשים, אלא משוחח איתם. הדיקאן וחבר מרעיו הם מהסוג המכתיבני, המתוכנן, המובנה, והם רואים בכל דבר אחר חוסר מקצועיות.
הסיבה שאני גרה כאן, בעיירה שכוחת-אל זו בחבל-ארץ שכוח-אל זה באוסטרליה, היא מפני שאני אוהבת את הגישה הנינוחה, הרגועה והבלתי מתוכננת הזו. אילו רציתי את גישת הדיקאן, הייתי גרה בבוסטון. בסאן פרנסיסקו. בניו יורק. במקום שבו היו משלמים לי שמונה ספרות על היכולות שלי.
לא תודה.
זה לא מתאים.
אני לא מתאימה לצוות, והצוות לא מתאים לי. זה בסדר, הדיקאן מרגיש שהוא צריך עזרה בהכנת הקורס לפני השקתו (שתגיע בעוד שבועיים)? סבבה. אני אשיק את הקורס, ואתן עוד שבועיים לתחזוקה. אחר כך אני אעלה אליו שוב ואומר:
דיקאן יקר, זה לא מתאים. תרבות העבודה שלך והציפיות שלך שונות משלי. אף אחד מאיתנו לא רוצה לשנות את עצמו. אנחנו פשוט לא מתאימים. הבה ניפרד כידידים.
כדי לחזק את ידי התקשר אלי גרג והודיע לי שאוולין, ראש מחלקת מערכות מידע, שמעה את דבריו של הדיקאן הלא הם "אם לא תעשי עבודתך נאמנה באסטרטגיה הרי שאת חסרת תועלת וגו'" והודיעה נחרצות שעל משפט כזה היא תפתח בהליכים משמעתיים (אם אני ארצה) ואגב, על חוזים הקצרים משנה אחת הדיקאן לא נדרש לחתום. היא חותמת. כך שאם גרג ירצה לתת לי את משרת חלומותי, היא תשמח לחתום על חוזה של אחד עשר חודשים ועשרים ותשעה יום.
מצב רוחי זינק אל השמיים. מייקל קיבל אישור לבוא לכאן ולבצע את המחקר כאן אצלנו במקום בעיר הגדולה, ואני עשיתי סבב טלפונים לכל תומכי ומעודדי בשבועיים האלה לאמור -
עכשיו הכל בסדר. אני יודעת לאן אני הולכת ומה אני עומדת לעשות, ובלעדיכם זה לא היה קורה.
 
אני מרגישה שהרווחתי.

שמור   בטל