בתוך הקנקן

הנה הגיע סוף השבוע והזמן שלי לעדכן את יומני היקר.

(עשרים דולר אמריקאי בשנה זה לא כל כך יקר. בטח לא בשביל שירות הסטיסטיקות והמנויים).

 

אתמול דיברתי עם מייקל במסנג'ר עד אחרי חצות. אצלו זה עד אחרי אחת, כי בסידני השעון הולך קדימה ואצלנו לא. כעקרון היינו אמורים לדבר על המחקר שהוא ביקש ממני לעשות בשבילו. לסגור פרטים של כסף וזמן ומקום. מהר מאד השיחה עברה לפסים אישיים.

אני לא יודעת איך תמיד מתלקטים סביבי האנשים האלה, שיש להם איכויות מדהימות, אבל הם-עצמם לא מסוגלים להבחין בהן. אולי זה בגלל שאני שונאת שחצנים? בכל אופן, אני נכנסת מיד לתפקיד של להעלות את ההערכה העצמית שלהם, ולשקף להם מה הם שווים, עד שהם יטפסו על בניין האופרה בסידני ויצעקו "אין עלי, אין!!" כשזרועותיהם פשוטות ופניהם לשמיים זרועי כוכבים.

הנה מייקל, בחור עם רגישות של גלאי תנועה בכספת בנקאית, עם צורת דיבור בלתי מאיימת ונוסכת בטחון, בחור שאם הוא היה הולך להיות פסיכולוג, תוך שעתיים היו מקפיצים אותו להיות דוגמה ומופת לכל המטפלים בעולם, והוא אומר לי על עצמו שהוא

dumb senesless guy

ויורד על עצמו שהוא נמוך.

זה נשמע כאילו הוא ניסה לסחוט מחמאות, אבל האמת שזה הגיע אחרי מחמאה שלי, (יותר אבחנה מאשר מחמאה, אם תשאלו אותי) כנסיון להסביר לי למה אני טועה.

אז השתמשתי בדוגמאות ספיציפיות כדי לעגן את הדעה שלי. על זה בדרך כלל אין לאנשים מה להגיד, ולמייקל דווקא היה. כיאה למטפל, הוא הסיט את המוקד אלי. מי שניסה פעם לקבל ממטפל דעה או אמירה אישית, יודע על מה אני מדברת. "אף אחד לא אמר את זה בצורה כל כך ברורה כמוך" אמר מייקל, "אנשים רומזים ואומרים דברים כלליים, אבל את הגדרת את זה בצורה חדה". יופי, אני מזיעה על החוברות של היעוץ בנסיון ללמוד איך לדבר עם מטופל, מנסה להפנים את התפיסה שהמוקד הוא המטופל, ללמוד טכניקות להחזיר את הפוקוס אליו, פסיכולוגים עוברים הכשרה של שנים, והנה מייקל מתנהג כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. לא נראה שהוא יודע כמה זה נדיר.

 

זה מדהים. המעדומה שאלה אותי בפוסט הקודם אם אני מאלו שקולטים אנשים ישר ממבט ראשון, ובמחשבה לאחור אני חושבת שאני מאלו שקולטים הרבה אבל בעצם לא קולטים כלום.

כשפגשתי את מייקל, חשבתי לי - הנה עוד אוסטרלי שמח וטוב לב, כמו כולם. מסתבר שמייקל הוא בן לאמא אלכוהוליסטית (שהתחילה לשתות כשהוא היה ברחם), פרפקציוניסט, תופס מעצמו דביל גמור ומתעלם כמעט לגמרי מהיכולות שלו.

גרג עשה עלי רושם של טמבל חביב כשפגשתי אותו, ורק אחרי שהתחלתי לעבוד איתו (כשנה אחר כך) גיליתי שהוא בכלל ליגה עולמית של מנהלים.

על קלייר ופיטר - תקצר היריעה. בהתחלה הם נראו נשואים באושר, כרגע נשמע שהמצב בינהם מתוח עד כדי בלתי נסבל. יש לי הרגשה שהם בתחרות מי ימצמץ ראשון, ויגיד שהוא רוצה להיפרד.

 

גבי אומר שלהרגשתו, רוב האוסטרלים מגיעים מחיי משפחה עקומים כאלה או אחרים. לא משהו ששם את המשפחה שלי בצל, חלילה, אבל הם בסך הכל אנשים פשוטים. לא בדיוק שמים את רגשות הילד וטובתו בראש מעייניהם. "הדור הישן" שכזה. ובכל זאת רובם שמחים וטובי לב. חלק בזכות הבירה, חלק כנראה בגלל הוג'ימייט. כלומר אין מה להתרשם מאוסטרלי שמח וטוב לב עם ילדות מחורבנת - הרבה מהם כאלה.

 

ואני אומרת, אני צריכה להפסיק להניח הנחות על אנשים. יש בתוכם כל כך הרבה יותר ממה שנראה לעין, גם אם זו עין רגישה כמו שלי.

---

בעבודה כל העניין עם הדיקאן הפך לבדיחת היום. אחרי שהוא פינה בשבילי חדר בבניין שלו (וגירש משם איזה מרצה אחת לכלכלה) והציב אותי בצוות הפיתוח של צמרת הפקולטה, שאלתי את גרג איך אני משיגה לפטופ (כי העבודה החדשה תתפרס על שני הקמפוסים), וגרג אמר: "למה שלא תבקשי מהדיקאן? תלכי אליו, תענטזי קצת, ותגידי, 'דיקאן, אני צריכה לפטופ'. אני בטוח שזה ישיג את התוצאה המקווה".

נעצתי בו מבט מקפיא.

"כדאי שתיזהר", הצעתי. "אני עוד עלולה להגיד לו שאני צריכה את מקום החניה שלך".

---

אני כבר כמעט שבוע על גלוטן, ושונאת את החיים. הבטן שלי שונאת אותי בחזרה. בהתחלה התייחסתי אל זה כאל הזדמנות לאכול את כל מה שנמנע ממני עד כה, אבל מסתבר שלא כל כך חסר לי בצק. ועל פאסטה אף פעם לא השתגעתי. לא הצלחתי אפילו לגמור מאפין שוקולד. אני אנסה משהו דמוי בורקס מחר, אבל מסתבר שהאיסור על דברי חלב היה משמעותית יותר בעייתי מאשר הגלוטן.

בסוף השבוע הבא אמורה להיות הבדיקה, ואחריה אני אוכל לחזור לדיאטה המגבילה שלי ולהרגיש כאחד האדם. הבלוג של ספוטניק מכניס אותי לפרופורציות בכל מה שקשור לסבל, (וגם במה שקשור ליכולות כתיבה) אבל העובדה שמישהו אחר מרגיש יותר גרוע, לא גורמת לי להרגיש יותר טוב.

 

ואחרי הבדיקה המרוששת-כלכלית הזו, מסתיים חגיגית החוזה שלי עם גרג, ואני עוברת אל השולחן של הגדולים.

---

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 4/11/2006 14:27, בקטגוריות דע את עצמך, מטה לחמי שיחייה
35 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של שחר אסתר וכרמי ב-9/11/2006 21:02

ייסורי גדילה
שרון ואני חברים מילדות. כשנפגשנו, אני הייתי על סקטים והוא שם לי רגל. נפלתי, נפצעתי, בכיתי, ומאז אנחנו חברים טובים לנצח. בערך.
מדי שנה מתקיימת מסיבה צבעונית בחצר ביתו, הכוללת מני מאכלים וצליית בשר. כמקובל, המשתתפים מופרדים לפי גילם. שרון וחבריו בשולחן של הילדים, ההורים של כולנו בשולחן של הגדולים. השולחן של הילדים תמיד מוזנח יותר. הכסאות קטנים, עם משענות שבורות. חלקם אף לא כיסאות במקור. השולחן מתנדנד. המאכלים עוברים סינון ונחסכים מאיתנו הדגמלוחים, האיקרא והאלכוהול. גם הבשר נערם לראווה אצל הגדולים, ואנחנו הקטנים ניגשים לבקש את החתיכה הזו או ההיא עם ההרבה שרוף. כמובן שאף בקשה לא תושב ריקם, אבל לרוב אנחנו מסתפקים בחצי-פיתה-עם-חומוס-ומללפון-חמוץ, עם טרופית.
השנים חלפו, אבל השולחנות נותרו בעינם. הרגליים שלנו הולכות ומתארכות והכסאות הקטנים מוסטים הצידה. הרצפה כבר עדיפה. והשולחן של הגדולים - משעמם כשהיה. מדברים שם על פוליטיקה, על צבא, על אומנות. אנחנו סתם מעבירים צחוקים. הפוליטיקה שלנו שונה. הצבא שלנו אחר. במקום לדבר על אומנות אנחנו מביאים גיטרה ושרים על התחתונים של שרון.
לפני כמה שנים השתנו סידרי עולם, ואנחנו עברנו לשולחן של הגדולים. פתאום הגיעו ילדים והתמקמו להם בשולחן של הילדים, ומשם הם עברו לכל ארבע כנפות הבית. אנחנו מדברים על אומנות, ואוכלים איקרא (כי זה קוויאר). רק בדגמלוחים אף אחד לא נוגע, ואולי בכלל הגיע הזמן להפסיק להגיש אותם.
נכון, זה השולחן של הגדולים, אבל גדלנו אליו. השולחן מוכר ואנחנו עדיין אנחנו.
אתמול הצטרפתי אל הדיקאן לישיבה במסגרת תפקידי החדש. ישבתי אל השולחן של הגדולים, הקשבתי לשיחה שלהם ומדי פעם גם אמרתי משהו. האוכל עשיר יותר, השיחה חשובה יותר, אבל אני רציתי בחזרה לשולחן של הילדים.

---

כל הקולגות החדשים שלי הביעו את אמונם המלא ביכולותיי במילים: "למדת פעם משהו מתחום השיווק? עסקים? ניהול? לא? הממ", מה שהשרה עלי בטחון עצום ורצון להטביע את עצמי באסלה. אחר כך הצטרפתי לישיבה ושתקתי שתיקה אסטרטגית. בחנתי את החדר ואלו הממצאים שהעליתי:
- גברת כבר לא כל כך צעירה, אבל נמרצת ודאווינרית.
- בחור בלתי נאה, אבל חביב, אינטילגנטי ומיומן מאד חברתית.
- גברת זקנה שהסתכלה בי במרירות כאילו גנבתי לה את הגרביונים האחרונים בחנות.
- הנושא הוא פיתוח קורסים באסטרטגיה. אין לי שום מושג על מה הם מדברים.
 
הרגשתי שהגיעה שעתי לומר דבר.
"למי הקורסים האלה מוצעים?" שאלתי בזהירות.
הסתבר שבין היתר, לאנשים מאותו מסלול כמוני.
"אם ככה, האנשים מהמסלול שלי לא יבינו על מה אתם מדברים", הזהרתי.
נהיה שקט.
החוורתי.
התנצלתי.
הבחור התעשת. "לא, זה מצויין!" הוא הכריז באושר, והאנרגטית הצטרפה. "יופי של פרספקטיבה!" צהלו שניהם במקהלה, בעוד הזקנה מסתכלת בהם בגועל ותיעוב.
"טוב", הזדרזה האנרגטית (רידאנדנט), "איך נלמד את אנשי הIT חשבנואות? אולי ניתן להם הרצאה?"
"חייבים לתת להם הרצאה", סיננה הזקנה.
"אולי נבנה להם לומדה אינטראקטיבית באינטרנט? זה הרי תהליך פרקטי, הם יכולים פשוט לתרגל את זה בזמנם החופשי", הצעתי אני.
שוב נהיה שקט.
שוב החוורתי.
שוב הגיעו תשואות.
וכך המשיכה הישיבה. הדיקאן הצטרף, והתשואות רק גברו. השיא היה, כשהדיקאן רצה לסגור קבצים ככה שהם ייפתחו רק במועד מסויים, והתלבט איך להתמודד עם החכמולוגים שפשוט ישנו את התאריך במחשב.
"למה שלא תנעל אותם עם ססמא?" שאלתי, "ותשחרר את הסיסמא בתאריכים הרצויים".
עם כל כמה שהיה לי נעים לשמוע שהם מכריזים עלי כעל הגאון הקבוצתי, לא יכולתי שלא לתהות למה לא לעלות את הקבצים לרשת להורדה, רק בתאריכים הרצויים.
 
או בעברית, לאלו מאיתנו שלא עקבו אחר הטכנולוגיה: נראה כאילו אין להם מושג בטכנולוגיה, ולי יש קצת, אז הם עושים מזה עניין גדול.
 
הדיקאן הכין לי תה ירוק בריח יסמין, והזקנה חיפשה זוית נוחה להרעיל לי אותו. אני שאלתי נפשי למות ולא ידעתי למה.
התגעגעתי לגרג. חשבתי קצת על מליסה, ואפילו אליה התגעגעתי.
לפחות ליד מליסה אין חשש שאני אצא מפגרת.
 
יצאתי משם אומללה מתמיד, כשמבטה של הזקנה מאחל לי הימרחות ספונטאנית על הכביש, והלכתי לאליזבת, חברתי הרשג"דית. ישבתי אצלה ובכיתי לי על מר גורלי, למרות שלא הצלחתי לנסח במילים מהו. למזלי, אליזבת מתעבת את הדיקאן ולכן הסתפקה בכך שהזכרתי את שמו. אבל לא היתה לי סיבה מוחשית לאומללות הכוללת שהרגשתי.
 
התחלתי לנתח את עצמי, כי בזה אני הכי טובה. מה בעצם רע לי כל כך? האם זו העובדה שאשתייך למחלקה בלתי חביבה ובלתי חברותית? האם זו העובדה שאני אמורה לפתח בסמסטר יחיד קורסים לתואר שני שמעולם לא למדתי? האם זה השימוש התכוף של חברי לצוות במונחים שאין לי בהם מושג קלוש וגם אין לי עניין? האם זו העובדה שלא יהיה לי חדר בבניין רדוף רוחות? האומנם אני צריכה להחליט?
 
גם על גבי עבר ערב קשה. מסיבות הנשגבות ממני, הוא מסר לתלמיד את מספר הטלפון שלנו. בעבר ביקשתי ממנו והסברתי לו למה לא למסור את המספר שלנו, אפילו לא להורים, אבל למה שגבי יקשיב לי. מי אני בכלל. אפילו אסטרטגיה אני לא יודעת.
התלמיד, נאמן לתחזיות הגרועות שלי, התקשר אלינו קשור ושוב במשך כל הערב. הטלפון צילצל בלי הפסקה.
וגבי אמר לי - "למדתי".
את הלקח הקטן למדת, אמרתי לו. למדת לא לתת את המספר שלנו לתלמידים. את הלקח היותר חשוב לא נראה לי שלמדת, והוא הלקח שאומר להקשיב לאשתך.
אז למה מבעסת אותך העבודה החדשה? שינה גבי נושא במומחיות.
סיפרתי לו את מר גורלי, וגבי, במקום לרחם עלי כמו שנהוג לעשות, הציע לי פרספקטיבה. למה שלא תסתכלי על עצמך כיועצת לענייני IT. הם יכניסו את נקודת המבט העיסקית. את הרי מאמינה גדולה בעבודת צוות, לא? אז קדימה.
 
למחרת השתרכתי ביאוש למשרדו של גרג. אני לא מבינה מה אני עושה שם, אמרתי לו בקול בוכים. זה גדול עלי. מה הוא חושב, הדיקאן, שבחצי חודש אני אספיק ללמוד חומר של שני תארים? אני בכלל לא רוצה ללמוד את הקקה הזה! כבר גמרתי ללמוד!
מה אני יכול לעשות? שאל גרג באמפתיה.
תוציא אותי משם, שיוועתי אליו ביאוש.
אוקיי, אמר גרג, תני לי לעשות כמה טלפונים.
מה?! הזדעזעתי, לא, רגע. חכה. יש לי היום שיחה עם ג'ון, הממונה הישיר. בוא נחכה עד שנדע מה אני בדיוק אמורה לעשות.
טוב, אמר גרג. תחליטי מה את רוצה, ואני אתמוך בך בכל דרך שאני יכול.
למה אתה חושב שהדיקאן נתן לי את התפקיד הזה? שאלתי.
אין לי מושג, הבהיר גרג. אני חושב שזה מאד מוזר.
אתה חושב שהוא דלוק עלי? שאלתי בחשש-מה.
לא, מה פתאום, אמר גרג, ואז התחיל לצחוק.
והמשיך.
וזה כבר נהיה מעליב.
הוא כזה שלוך! אמר לי גרג.
אני יודעת שהוא שלוך, רטנתי, לא אמרתי שאני דלוקה עליו, שאלתי אם הוא דלוק עלי.
לא לא, הבטיח לי גרג נאמנה, הוא דלוק על היכולות האינטלקטואליות שלך.
נהדר, אמרתי. עם זה אני יודעת להתמודד.
 
משם מיהרתי לשיחה עם ג'ון, הממונה הישיר שלי מרגע שאני עוברת למחלקת האסטרטגיה. מאותו רגע חיי החלו משתפרים פלאים.
אני לא מצפה ממך ללמד, אמר ג'ון (נהדר, חשבתי לי. יהיה לי מאד קשה ללמד משהו שאני לא יודעת בעצמי)
ואני גם לא מצפה ממך לבדוק מטלות, הוא הבהיר (עוד יותר טוב, חשבתי לי. גם את התשובות למטלות אני לא יודעת)
אני מצפה ממך לתת לי מידע מתחום מערכות המידע, הסביר ג'ון (סבבה. זה תחום שאני יודעת בו דבר או שניים)
וגם שתעזרי לי להתמודד עם אתר הקורס (גם טוב. אתרים יותר קל לסדר מאשר אנשים)
ואם את רוצה להשאר בקמפוס של גרג לצורך מחקר, סבבה, חתם ג'ון.
הדיקאן מספר לכל העולם שאת לא מתחום האסטרטגיה, הוסיף ג'ון, ושכל זוכי הנובל הגדולים זכו בתחום שונה מזה של השכלתם.
אני חושב שהוא מצפה ממך לזכות בנובל.
(השם ירחם, חשבתי לי.)
כמובן, לא השנה, נחפז ג'ון להרגיעני.
(אה, יופי.)
 
ועכשיו, אם תסלחו לי, אני אלך להכין את הנאום.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 2/11/2006 11:23, בקטגוריות מטה לחמי שיחייה
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-7/11/2006 23:58

מורשת

לאוסטרלים אין מורשת, אבל יש להם גוף לשימורה.

כל בניין שתרם להתהוות ההיסטוריה של קווינזלנד, דינו שימור עד הפרט האחרון. הבניין חייב להצבע בגוונים המקוריים, את קירותיו כמובן שאסור לשנות, ובטח ובטח שאסור להרוס. למעשה, אסור אפילו להתקין בו מדפים, או לתקוע מסמר במדפים קיימים.

בחלק מהבניינים יש אפילו "ספרים מוגנים" - ספרים שאסור לזרוק. חלומה של כל פולניה.

לפני כמה שנים עמדו כמה בניינים כאלו למכירה במרכז העיירה. האוניברסיטה שלי החליטה שזו דרך מצויינת להעשיר את תיק הנדל"ן שלה, וקנתה כמה מהם.

אחד מהם הוא בית המשפט העליון, לשעבר.

את הקירות כמובן מצפים מדפים עמוסי ספרי חוק ופסקי דין משנת 1863, שאסור בשום אופן לסלק (אבל מותר לאחסן במרתף).

אותי אישית זה מצחיק נורא. בארץ יש לנו בניינים בני מאות שנים, שלא זו בלבד שאינם משמשים מוזיאון, אלא הם משמשים בתפקיד ביצועי. הם עובדים. חאנים למינהם שמתפקדים כבתי מלון, בניינים עתיקים שמשמשים למגורים או לבתי עסק. אבל כאן - בניין בן שנתיים מקבל מעמד של "מבנה מורשת", כי הוא חיוני להתפתחותה של התרבות המקומית. זה קצת מזכיר לי את הקטע ב"עשו" של מאיר שלו, כשהוא מתאר איך האמריקנים מתרגשים מכמה כלי עבודה של המייסדים כאילו גילו את כלי בית המקדש האבודים. גם האוסטרלים מנסים בכוח להמציא לעצמם היסטוריה, ואנשים כמוני מתרבויות עתיקות מסתכלים בהם בגיחוך.

בכל אופן, מזה זמן מה האוניברסיטה מנסה לסלק אותנו ממקום מושבנו בבניין המודרני, הצופה אל הגשר שעל הנהר. כנראה רוצים להשכיר את המרחב למישהו אחר. כיוון שכבר נתקענו עם בית המורשת, האוניברסיטה חשבה שכדאי לתקוע גם אותנו שם, בבית המשפט העליון לשעבר.

(משהו קטן שאולי לא ידעתם - אם מעבירים את העכבר על התמונות שלי, מקבלים כיתוביות)

לי אישית זה לא אכפת, ממילא קור אימים אצלי בעבודה, ואף פעם לא אהבתי אופן-ספייס. אני מרגישה כמו הכלאה בין חולדת מעבדה לבין חלק מפס ייצור המוני. בבניין החדש, לכל חדר יש אישיות משלו, והחדר שבחרתי לי פונה צפונה ולכן חם יותר.

לא, זו לא שגיאה. השמש פה בצפון.

ועוד עניין עם החדר שלי - יש אפשרות פיזית לפתוח בו חלון. מליסה שמעה את זה ונכנסה ללחץ. "אסור לך!" היא אמרה בנוקשות של מורה בריטית (מצד שני, מליסה באמת מבריטניה). "אסור לך! זה יהרוס את המיזוג!"

"את אומרת את זה כאילו שזה משהו רע", הבעתי את דעתי, אבל מליסה התחילה לפתח טיקים עצבניים.

ויתרתי. מה אני יודעת, אולי היא שוב שכחה לקחת את הכדורים שלה. אבל אם תבוא משטרת-המזגנים ותעצור אותי, אני אדע מי הלשינה עלי.

האישיות של החדר שלי מאד מתאימה לי - זה חדר העדוֹת ממין נקבה. כנראה בימי קדם (כלומר, לפני עשר שנים?) נהגו לגבות עדות מנשים בחדר הזה, ולא בפני קהל, שופטים, מושבעים ונאשמים. כנדרש, לחדר גם יש שירותים צמודים (שלא עובדים בימינו). חדר כזה של רגישות לצרכי נשים נראה לי תפור עלי בול.

והנוף הנשקף ממנו:

הג'ינג'ית קיבלה את החדר של המוציא לפועל. גרג בחדר השופט העליון. עת סיירנו לנו בחדר, הערתי שזה ממש חמוד שבנו לשופט אח מזוייפת. "מזוייפת??" התפלצה מליסה. "זו אח אמיתית לכל דבר!" מה יש לדבר. ביקורת המציאות של הבונים ראויה לציון. הטמפרטורה הממוצעת בעיירה היא שלושים ושתיים. הקיץ נמשך תשעה וחצי חודשים. הבונים ראו לנכון לבנות אח בחדר.

לגרג יש גם מרפסת.

 

וכמה ספרים מוגנים:

ביקשתי שיתלו לי שעון בחדר, אבל כאמור הבניין הוא בניין מורשת, ולכן אסור לתקוע בו מסמרים. גרג בתגובה: "לכן צריך למצוא מסמר שנראה ישן, לתקוע אותו בקיר, ולטעון שהוא היה שם כל הזמן. רק כדאי להיות בטוחים במיקום, כי מרגע שהוא שם, אסור יהיה להוציא אותו. זה יהיה מסמר מורשת".

 

עוד יש בבניין מני חדרי-צינוק. חדרים ללא קירות חיצוניים ועם דלתות ברזל עבות. תפקידם? אין לי מושג. אולי זה היה המקרר המקומי, אולי חדר אחזקת פושעים, אולי סתם מחסן של כלי כתיבה, כמו היום.

והחלק הכי מגניב בבניין המוגחך הזה, הוא האודיטוריום, הלא הוא אולם בית הדין. גזור ישר מסיפורי הארי פוטר, החדר הזה ישמש אותנו להוראת הסטודנטים.

הג'ינג'ית: "אולי גם נעשה כאן שימועי העתקות? נושיב את הסטודנט על כסא הנאשמים, את הועד בכסא של חדר המושבעים, יהיה אחלא."

הג'ינג'ית, כמו שאתם רואים, מלאה אמפתיה וחיבה לסטודנטים.

כמו כל בית ישן שמכבד את עצמו, גם לנו יש עליית גג. אסור לעלות אליה מסיבות של בטיחות: המדרגות עלולות להתמוטט. אבל אני בטוחה שבגלל זה, הרוח רפאים של הבניין בחרה להיות שם.

מה זאת אומרת איזו רוח רפאים?

איזה מן בניין עתיק זה, אם אין בו רוח רפאים?

 

ומה עוד יש לנו בבניין הבלתי-הולם הזה? כספות. מן הסתם כאלו שהחזיקו מסמכים סודיים, כמו ... וואלה, בחיי אין לי מושג.

כל המעבר הזה טרם אושר, אבל אני מחכה בקוצר רוח. אני חושבת שזה בניין מצויין לקבוצה דינאמית ורעשנית כמונו.

 

אה, ושכחתי לציין, זה בניין מאובטח שאין כדוגמתו בעיירה. מצידו האחד בית המשפט העליון (העכשווי והמלא-פושעים) ומציד השני, תחנת המעצר העירונית.

הראשון להגיע בבוקר (קרי, אמתכם) עליו לכבות את האזעקה.

נראה לי שאנשי האבטחה ואני הולכים להיפגש הרבה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 12/10/2006 13:10, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, מטה לחמי שיחייה
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-22/10/2006 11:34

31,184