בר קבועים  קבע אותי   ספר לחבריך   הפורום
ישר לכאן   דף כניסה   



7/2006

התובנות ההן מהכותרת

לקח לנו קצת זמן לעלות על זה, אבל זה הגיע.

גבי, ככל שהתקרב מועד יומו הראשון בעבודה, נסוג עמוק יותר ויותר למחוזות הפאניקה.

הפער בין התפיסה של הסביבה אותו כפוטנציאל להיות מורה מעולה, לבין התפיסה שלו את עצמו ככישלון ידוע מראש, הלך ונעשה גלוי, שלא לומר תמוה.

ואז, סיפרנו למשפחה שלו. והכל התברר.

"איך תלמד? באנגלית? אתה חושב שהאנגלית שלך מספיק טובה? בני כמה הילדים? כיתות ח' ו-ט'? גיל קשה... ומה עם החומר? אתה כבר בטח לא זוכר כלום, הרי לא לימדת כבר שנים".

 

(להגנתם, רוב בני המשפחה הצליחו גם לפרגן בסופו של דבר ולהכיר במציאות, שגבי הצליח בכל מה שהוא בחר לעשות עד היום).

 

זה לא מרוע, זה לא מחוסר אמונה בו. זה פשוט אופי. פעם, לפני כמה שנים, גבי יצא למילואים בקלקיליה. אף אדם מחוץ לישראל עוד לא מכיר את השם "קלקיליה" כי זו עיר יחסית שקטה. כן, יש מחסום, כן, האוכלוסיה לא בדיוק לובשת כחול לבן, אבל עד אז לא היו ידועות תקריות רצחניות במקום. וגבי יצא למילואים. מחסומים, רגיל לגמרי.

 

סבתא של גבי התקשרה אלי. "התקשרתי לעודד אותך", היא אמרה, "הוא במילואים ואת בטח דואגת".

"אני דואגת", אמרתי לה, "אבל זה לא כזה נורא - זו רק קלקיליה".

"היום אי אפשר לדעת", ענתה לי סבתא-של-גבי.

 

ואני קיוויתי שתהיה ממתינה ואני אוכל לצאת משיחת העידוד הזו.

 

זה לא מרוע, באמת. ככה היא חווה את העולם, וככה גבי חווה את עצמו.

 

ביום שישי הוא נסע לבית הספר להתרשם מהתלמידים ולסדר סידורים אחרונים. הוא דיסקס כמה רעיונות עם מורה-קולגה (יש כיתות שמלמדים בהן בבת אחת שני מורים יחד) והמורה התפקעה מהערצה. גבי חזר מעודד ואופטימי - אני רק מקווה שהמפגש עם התלמידים לא יהרוס את זה.


 

המייל האחרון, התוקפן, של אמא שלי, נשאר המייל האחרון. המייל תשובה שלי, שכלל שיקוף של התוקפנות והצהרה שאני מצפה ליחס של כבוד אלי, כנראה היה מוגזם בעיני אמי והוכיח לה שאין לה מה לחפש אצלי. אפילו לא פייט ראוי לשמו היא לא יכולה להוציא מהכישלון שהיא ילדה.

 

המייל האחרון של הביולוגי היה מעצבן, אבל לא התעצבנתי בתשובה. הוא הציג את כל עניין הנטישה שלו אותי בצורה חדשנית ומקורית, שתהיו חייבים להעריך: הוא הקורבן פה. הוא עשה את המעשה הקשה מכולם וניתק איתי קשר, וסבל כל חייו לא רק מהמחשבה על אובדן בתו (הוא מודה שלולא יצרתי אני קשר, הוא לא היה טורח) אלא גם מפחד להיות קורבן (!) לסחיטה ואיומים.

התקבל אצלי הרושם שהוא מרגיש שמגיע לו צל"ש, שלא לומר התנצלות: "סליחה שהיתנוטשתי על ידך".

 

מה שמשותף לשני האנשים האלה שאיחדו DNA כדי ליצור אותי, הוא אמונה חזקה בדת היהודית.

 

נתחיל מהביולוגי, כי זה יותר קל לי - אצלו זה מובן. הוא יהודי נרדף בארצות הברית, אין לו מי יודע כמה משפחה, בית הכנסת הרפורמי הוא המקבילה הכנסייתית לשכמותו - כל אחד מוזמן בשערים ויכול להיות חלק מהקהילה.

 

אצל אמא שלי המצב תמוה יותר. אמא שלי שלא בחלה בשרצים, עירבובי בשר וחלב או מני פעילויות בשבת, אבל לעומת זאת הקפידה לא לצום ביום כיפור או לבקר במקווה, פתאום התחילה לצטט לי את התורה וחשיבותה. שכחתי גם, שאחרי הנסיעה שלי לפולין הרגשתי זיקה חזקה יותר לשורשי התיאורטיים (כי שורשי המעשיים עוררו בי בחילה כבר אז) והתחלתי להדליק נרות ביום שישי. אמא שלי הקפידה להעיר שאני לא עושה את זה נכון, שזה חסר תועלת, שאני אפסיק עם זה כבר לפני שאני אעלה את כל הבית באש.

 

אז אפשר להגיד שהמקורות אצלה גם הם צורך בשייכות, אבל אני חושבת שאצל שניהם מדובר במשהו עמוק יותר, תועלתני יותר.

 

היהדות (אבל גם הנצרות, ואני לא בטוחה שהאיסלאם נקי פה) מטפחת את עליונות ההורה. יש דיבר שלם של "כבד את אביך ואת אימך", יש את כל המושג של "בן סורר ומורה" ואני חושבת שגם היה עניין של למכור את הילדים לעבדות. על הילדים, לעומת זאת, יש את המשפט המפורסם של "חוסך שבטו שונא בנו" - די ברור מי קיבל כאן עיסקה יותר טובה.

 

אני לא חושבת שהיהדות, כתרבות, מטיפה לאלימות במשפחה או להתעללות בילדים, אבל מי שרוצה לעוות את המסר, אין לו הרבה עבודה לעשות.

 

פתאום שניהם נהיו לי צדיקים. מטיפים לי על חשיבות המצוות והקדושה. כמובן, על המצוות הכרוכות בכיבוד הורים בעיקר, אף אחד מהם לא אמר מילה על השבת או המקווה (או אפילו על זה שאני צריכה לכבד את בעלי).

 

והשבוע קלטתי, שתוך פחות מחודש גבי ואני חוגגים יום נישואין שישי. עקפתי אותה - הנישואין הראשונים של אמא שלי נגמרו אחרי חמש שנים. העובדה שהיא היתה נשואה לאיש צבא אלכוהוליסט ונואף כרגע שולית.

 

ואני מכירה אותה, ויודעת שהיא מחכה לרגע שבו זה ייגמר גם ביננו. אני יודעת, כי זה משהו שהיא שידרה לי מילדות: שאף אחד לא ירצה אותי, לא ירצה לחיות איתי, ובטח לא לאורך זמן. שלא תהיה לי ברירה אלא לחיות איתה, כי לא יהיה אף מקום אחר.

 

איזה מזל, שהחיים זה לא בדיוק מה שהבטיחו לנו.


 

יומיום

עוד ועוד טלפונים של אנשים ששואלים אם הכל בסדר, אם המשפחות שלנו בסדר, אם לא ייגייסו את גבי להלחם בלבנונים.

האוסטרלים לא כל כך אוהבים לבנונים.

גרג נסע לחופשה ואין מי שיטפח לי את האגו. כל האחרים מרוכזים בעצמם, בעצם כמוני.

 

מספר הסטודנטים שלי הוכפל פי שלושה ועכשיו יש לי שלושה. אחת מהן נתפסה בהעתקות, שני נכשל בקורס הזה כבר פעמיים. השלישי משתדל להמנע מכל פעילות מחשבתית. כולם הודים.

אבל אני אשנה אותם והם יצליחו לתפארה!

 

הברווז חטף התקף אלרגיה קיצוני - במשך שלושה ימים הוא לא הפסיק ללקק לעצמו את הבטן ואת הרגליים, עד שעלינו על זה שמשהו מאד לא בסדר. הורים מזניחים אנחנו, בושה. להגנתנו, הברווז נוהג להתלקק למוות גם בימים כתיקונם.

 

עכשיו הוא בסדר.


 

אני שמחה שכל קלפי לבנון גלויים בתקשורת. לפחות זה. כל הרשתות מדברות על איראן, שכולם אוהבים לשנוא. אני מקווה שהשקט יגיע לישראל,

ויפה שעה אחת קודם.

נכתב על ידי פארה ווי, 29/7/2006 11:07, בקטגוריות משפחה לא בוחרים, סתם יום של חול
41 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של Ron ב-2/8/2006 20:46


כשהתותחים רועמים, שמים אטמים (ותמונות גם)

מצער אותי המצב בישראל, אבל הוא התחיל לצער אותי עוד לפני שעזבתי. ואם להיות כנים, אם הוא לא היה כל כך מצער אותי, ואם הייתי מאמינה בעתיד פחות מצער, לא הייתי עוזבת.

אז חלק ממני ציפה להידרדרות הזו. היה לי ברור שהיא תגיע. זה היה עניין של זמן.

 

תסריט:

נשיא חדש של מדינה מוכת עוני, משופעת בוּרות, אכולת סמים, וזרועה קנאות דתית.

מה יעשה הנשיא?

האם יתאמץ להלחם בעוני? האם ימגר את הבוּרות? ינקה את הסמים? האם יביא מזון, תעסוקה יצרנית, תקווה ועתיד לבוחריו?

אפשר, אבל זה קשה.

ומה ייצא לו מזה? בקדנציה שלו הוא לא יספיק כלום. כולם יקללו אותו ואולי גם ירצחו אותו.

לעשות כסף הרבה יותר קל.

אבל העם שלו מרגיש עני, בור, מסומם ומיואש. איך מסיחים את דעתו?

לשמחת אותו נשיא יש מדינה לא-קרובה, שנתיניו אוהבים לשנוא. אז קדימה.

מדי יום ביומו יוצא הנשיא בהצהרות, משלהב את האיזור, מתגרה.

המדינה הרחוקה לא עושה עניין גדול.

הנשיא מגלה מילת קסם: "אטומי". הוא אומר. "גרעיני", למי שלא הבין.

כל המדינות יוצאות במחול שדים.

"אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות!" הוא מעורר את עמו. העם מפנה תשומת ליבו אל העולם החצוף המעז להכתיב לו מהלכים. נשכחו הסמים, נשכח העוני. במקום תקווה יש חדוות-קרב.

התלהבות כזו יש להזין, אחרת תגווע מאליה. מילים לבדם לא יספיקו. הנשיא מעיר מרבצו אירגון קטן וקיצוני. "אם לא תעשו בלאגאן, ומייד, אני מקצץ לכם את התקציב!" מודיע להם הנשיא. "וכולם יחשבו שקוצץ לכם עוד משהו. קדימה. הנה טילים, הנה נשקים, לעבודה."

האירגון, גם הוא כבר מרגיש שהתקציבים לא מה שהיו פעם. הרבה חבר'ה טובים הלכו להלחם במדינה שהמערב פלש אליה, ושכחו את האויב האמיתי.

יוצא האירגון לפעולה וחוטף שני חיילים מהמדינה השנואה.

והורג כמה, כדי להעלות את המוראל.

ואחר כך, מחשש שזה לא הספיק להתלקחות באיזור, מפגיז את המדינה השנואה בטילים.

והמדינה השנואה מה עושה?

לשבת בשקט ולהבליג היא לא יכולה.

זה ייתפס כחולשה.

"אלו מבינים רק כוח", אומרים מביני דבר, והאמת? כוח הם באמת מבינים.

אז המדינה באמת רוצה להגן על אזרחיה, ומיד, ומתחילה במתקפת נגד. כל האיזור כמרקחה.

 

מי ניצח?

 

 

אז מה אני מציעה? לארוז ולנסוע לאוסטרליה זו לא חוכמה. לשיר "תנו צ'אנס לשלום" מול מטחי קטיושות אולי מצטלם טוב, אבל זה לא יחזיר אף חטוף לשום מקום. להלחם בחזרה זו התעללות בחפים מפשע, ושיחוק ישיר לידיו של נשיא המדינה ההיא, שממנה הכל התחיל.

להשתמש בהתנגדות לא-אלימה יביא ים של קורבנות.

 

מצטערת, אבל מנקודת מבטי, מה שנשאר לי זה לספר מה קורה איתי. לפחות ככה אני מסלקת את ההשקפה הפסימית שלי מהרשת. לא נראה לי שיש לי עצות מועילות, וגם אם היו לי, מקבלי ההחלטות לא להוטים להקשיב לי.

 


ביום הולדתי עצמו הלכנו, אני וחברי לעבודה, לזלול במסעדה הצרפתית. למחרת, יום הולדתה של ג'אנל האמא-המאמצת, הלכנו לזלול במסעדה התאילנדית. ביום שבת היתה הארוחה הבינלאומית, והלכנו לזלול שם.

אחרי ההצלחה המסחררת של ההודים בשנה שעברה, לא זו בלבד שהם הוזמנו שוב והתבקשו להדרן, אלא הם נתפסו כגולת הכותרת של האירוע ונשמרו לסוף.

 

(אגב, קבוצת ריקודי הבטן שלי לשעבר הגיעה להופיעה, וזה אחרי שהן לא טרחו להודיע לי בכלל שהן מגיעות. מעשה בלתי יפה בעליל, במיוחד לאור העובדה שהן שמעו על האירוע הזה דרכי בכלל. אז קשה להאשים אותי ששמחתי שההודים גרפו את כל התהילה)

 

למודי נסיון קודם, הגענו בזמן. בשנה שעברה הגענו באיחור אופנתי ולקח לנו חצי שעה לעשות עשרה צעדים, כי עם כל צעד פגשנו אנשים שהכירו אותנו ועצרו אותנו לשיחה. טוב עשינו, כי חוץ מהחדשות על העבודות שלי ושל גבי, כולם רצו לשמוע מה שלום המשפחות שלנו (שלי פסיכוטית כתמיד, תודה), ולמה לא אומרים בחדשות שהחיזבללה פשוט צריכים לשחרר את החטופים ולהפסיק להפגיז את ישראל. ידידינו האיראניים קצת מודאגים, כי הבן שלהם עוד תקוע שם. לשנה הבאה.

 

עוד למדנו, שזה סיוט להכין פיתות ועדיף להכין תבשיל. קציצות ברוטב עגבניות וחוואיג'.

 

אז ככה זה נראה הפעם (שימו לב איזה דגל התווסף השנה!)


כל הקיר דגלים דגלים

 

"תכננו לעשות ריקוד אירופי, ולמרות שהאינדונזי המוכשר עשה כוריאוגרפיה, זה יהיה ארוך ומייגע. עמכם הסליחה":


"קאאאאאאאא-לינקה-קאלינקה"

 

וההודים השקיעו השנה בתלבושות:


ריקוד פאנגאבי מסורתי

 

כמו גם הילדים ("ספר לי איזו ארץ אתה המייצג... אוקיי, ועכשיו באנגלית"):


"אוף אמא! אני לא מוכנה לצאת ככה מהבית!"

 

האוכל היה, כרגיל, מצויין (תמיד אני שוכחת לצלם בשבילכם את השולחנות הענקיים עמוסים באוכל מכל העולם), רק שאני נאלצתי לאזן את כמויות החריף עם פירה. וכמחווה לחבצלת, חטפתי את הסושי האחרון מבין אצבעותיה העקומות של סינית קשישה.

האלוהים הסיני שלה התנקם בי, כי רוטב הסויה שבו טבלתי אותו התגלה כשמונים אחוז וואסאבי.

אני חושבת שהאלוהים שלי סידר שיהיה לי פירה בצלחת.

 

הסטודנט שלי נכח באירוע, והציג בפני את הסטודנטית. ככה שעכשיו אני מכירה את שני שליש מהכיתה. לשבחם של שאר ההודים ייאמר, שהם מאד מפרגנים לי ומחזקים את רוחי בהיותי מרצה. וחוץ מזה הם כל הזמן ביקשו ממני להצטלם איתם.


עוד מתנה שקיבלתי ליומולדת היתה חבילת לטאות (לא אמיתיות כמובן!) מחברה בישראל.

החלטתי לאסוף לטאות. הנה אחת שקניתי בפסטיבל-אומנויות הכפר:


אומרים שהן מביאות מזל. טפו טפו טפו.

היא גרה מעל למשקוף דלת הכניסה.

 

 

ואם כבר תמונות, אז מבט מאיזור פייב רוקס, שמעורר געגועים ותחושת מרחב:

 


הביתה, הו הביתה

ומבט על פייב רוקס עצמו:

 


שמש שמש באה בימים

 

דרך אגב, נמאס לי מהעיצוב של בלוגי, והייתי רוצה שינוי. אם יש מתנדבים לתת לי מתנת יומולדת מאוחרת (פזילה עבה ומשמעותית לכיוון קליפורניה), אשמח.

 

שיהיה שָקט אצלכם, הלוואי.

נכתב על ידי פארה ווי, 23/7/2006 09:26, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוכל, ארצישראל, לעולם טוב יותר
49 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-27/7/2006 17:16


עשרים פלוס

זו השנה האחרונה שאני עדיין עשרים פלוס. זהו, מכאן והלאה זה להיות אישה.


סבא של גבי נפטר אתמול. הסרטן, החולשה ואירוע המוחי הכריעו אותו. הוא היה בן שמונים ושש, וקיווה שהעניין ייגמר מהר. כולנו עצובים מחד, ומאידך - היה צפוי, ובחלקו גם מבורך.

 

סבא של גבי שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. הוא וחברו נכנסו פעם אחת למועדון קצינים כדי לאכול משהו, אבל אוסטרלי אדיר-מימדים תפס את סבא של גבי בצווארון והרים אותו באוויר.

"אר יו בריטיש?" הוא שאל אותו בקול מזרה-אימה.

"לא, לא", גימגם סבא של גבי, "מפלשתינה".

"אה, אוקיי", שיחרר אותו הענק האוסטרלי אל הארץ. "אתה יכול ללכת".

 

לשם פרופרציות, סבא של גבי היה הבריון השכונתי. האוסטרלים מאד אוהבים את הסיפור הזה.

יהי זכרו ברוך.


 

הבדלי תרבויות

אצבע משולשת כולנו מכירים. זקופה בודדה או כפופה החוצה מכל השאר.

אצבעות קמוצות יחד לנקודה בקצה, אצלנו מסמן "רגע". אצל האיטלקים, רעה חולה, מסמן משהו דומה לאצבע משולשת.

אצל שכנינו הפלסטינים, שתי אצבעות זקופות מסמנות ניצחון.

אצל הבריטים, בעיקר אם גב היד מופנה אל הנמען,

שוב אותה אצבע משולשת.

 

"רק שתי דקות", סימנתי לגרג. הפנים שלו חשכו. נזכרתי במסר של שתי האצבעות שלי ומשכתי אותן לאחור, אבל זה רק עשה את המצב יותר גרוע.

כולם נקרעו מצחוק. נקרעו. אני הפכתי עגבנייתית משהו.

 

לפחות זה יסיח את תשומת הלב מעניין הוג'ימייט.

 

(גרג בדיעבד: "הדבר היחיד שהיה יותר חמוד ממה שעשית היה התגובה שלך. הסוודר האדום שלך נראה חיוור לעומתך")


 

לכבוד המצב, הלכנו לחגוג את יום הולדתי במסעדה התאילנדית.

היא היתה סגורה.

חצינו את הכביש והלכנו למסעדה הצרפתית ממול. מי אמר ששוק רווי זה רע.


 

גבי עזב את המפעל בשר (בשעה טובה) והלך לבית הספר להיפגש עם צוות ההוראה. הוא חזר מעוּדד, כי הצוות חביב ונכון לעזור, אבל גם כי הילדים קצת משונים.

כלומר, ילד שמפריע נשלח ל"חדר תכנון". בחד תכנון יושב מורה, ובו הם מתכננים יחד מה על הילד לעשות כדי למנוע הישנות של המקרה.

הילדים שנכנסו היו מעופפים משהו, מספר גבי, אבל כשהמנהלת ביקשה מהם (בשקט ובנימוס) להוריד את האוזניות, או לסדר את הפח, או לשבת, הם צייתו.

"יש לנו מקרים קשים", היא הסבירה לגבי הנדהם, "אבל כמורה מתחיל לא נצפה ממך להתמודד איתם".

כדי להתמודד עם ההורים יש משרד תיאום וקישור. המורה לא חייב לדבר עם ההורים. עדיף לפנות למרכז הקישור, כדי שהורים לא יקבלו עשרות תלונות נפרדות מכל מורה, למשל, או כדי שמורה לא ייאלץ להתמודד עם מקרים בעייתיים.

הצעתי לגבי ליצור קשר עם ההורים בימים הראשונים, ולהגיד לכל הורה עד כמה הוא התרשם ממשהו חיובי בילד. למה שהורה ישמע מבית הספר רק כשיש בעיה? עדיף להתחיל ממשהו טוב לדעתי.


 

אני קצת עייפה וחלושה. התחלתי טיפול ניקוי מערכות כללי והוא רוקן לי את כוחותי. אני קוראת אתכם בעבודה, אבל לא תמיד מספיקה לענות. בבית כמעט ואין לי כוח למחשב.

נשמע שהמגמה העולמית כלפי ישראל חיובית, ואני שמחה על כך. אני מקווה שכולכם בטוחים.

תודה לכל המאחלים, זה יומולדת מאז שמח בשבילי.

נכתב על ידי פארה ווי, 19/7/2006 12:48, בקטגוריות בלוגיה הו בלוגיה, משפחתי וחיות אחרות, אוסטרליה - ארץ הפלאות
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-25/7/2006 12:04



הדף הבא
דפים: 1  2  3  

החודש הקודם (6/2006)  החודש הבא (8/2006)  
31,184
מי אני: פארה ווי
שנות שמש: 47
ככה תדעו שכתבתי:

רוצה לדעת
כבר לא
שלח
סמס לי
חדל סמסת

RSS (הסבר)

 << יולי 2006 >> 
א ב ג ד ה ו ש
            1
2 3 4 5 6 7 8
9 10 11 12 13 14 15
16 17 18 19 20 21 22
23 24 25 26 27 28 29
30 31          

מה היה פה קודם:

חיפוש טקסט בקטעים:

חפש


מוטבעת:
« ישראלים בחו"ל » ±
« נשים חזקות » ±





איפה הייתי ומה עשיתי
איטליה - התחלה וסיוט
אנגליה - זמן אבא
גרמניה אחרת
ארץ הפלאות


זו ילדותי
סליחה, ש"ע
גיל חמש
בחלומי חזרתי
פוסטלגיה


משפחה לא בוחרים
אבות
אמא (1)
אמא (2)
חותנת
סבים


גבי ואני - מההתחלה
גבי ואני מההתחלה
מכתב אהבה
הסוף
סידני


אוסטרליה שלי
ויזה
שופינג אוסטרלי
רגישות חברתית
בדיחה
ביקורת דירה
ראיון עבודה
קרוקודילים
מורשת
על חוף הים


טוב מראה עיניים
יריד חקלאי
דלעות
בית וגן (1)
קאקדו שחורים
קיבוץ תרבויות
בית וגן (2)
בית וגן (3)
ציפורים פה
פרוק רגליים
כן כך נראית
חנוכריסמס
חמשת הסלעים
פוסטונה
עוד מבט
קיבוץ תרבויות


מי אני בשיר
הנזקים הסמויים
החרדה
אני בראי עדי
עדשה


הקרואים שלי (מתעדכן מדי פעם)
עדי - בחזרה מן הקור
סשינקה - מתבגרת לתפארת
חבצלת - שפיות מבדרת
בימבילבוסטון - אור לגויים
שרה הקודמת - מהממת
שרה צלמת העמק (שצ"ה)
קוראת מחשבות - ספרים וסימפטיה
דודינקא - אביר על דוב לבן
ערן - כנות והצלחה
מרגלית צמרת
חתולה במגפיים - אירוח חתולי
ארילו - רואים, ומכאן
CatMan - אוכל, קדימה אוכל
סנורקה - חקלאית מעוצבת
רון - אהבה ולמידה
שארלי - כנות וחוכמה
אמהוּת טובה דיה
אמלש - בעולם אחר, בזמן הזה
בן האין - מעניין
אדם פשוט וירא שמיים
סטימפי - ונדמה שישוב...


ספרים רבותי
מיכאל שלי
נחל קופר
וכי נחש ממית
סיפור על אהבה וחושך


תהליך שיקום אמא
מחשבות
אמא ומשמעות
מכתב שאמא לא תקרא
מזמן לא כתבתי


שמחות וחגים
חנוכה באיטליה
סדר פסח באוז
תכלה שנה וקללותיה
רוששנה
חנוקריסמס
יום אוסטרליה


דברים שאוכלים בחו"ל
פיתות עושים ככה
וככה מלוואח
הרוב לא צריכים, אבל אני כן - מיונז
חומוס אגדי (די די די)
ועוד ממרוקו - דגים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפארה ווי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פארה ווי ועליו/ה בלבד
2005-2001 © כל הזכויות שמורות ליריב חבוט - emAze
עיצוב: איה וגם:שצה