אנאליזה
היום פירקתי למחשב שלי את הצורה. פירקתי לו את החלקים של האמ-אמ-אמא שלו. חיברתי והרכבתי ג'מפרים וכפתורים וכבלים ועכשיו הוא נדלק בלי בעיות ונכון לעכשיו (טפו חמסה מזוזה, ומי שמזהה את הציטוט מקבל צנובר) הוא עוד לא קרס לי.
אבל הוא כן כבה לי באופן בלתי רצוני, תוך כיבוי הwindows  באופן מסודר קודם והכל. משמע, בעיית תוכנה. קרוב לוודאי וירוס.
רק שלא התגלה וירוס בסריקה.
נמאס לי. אני שונאת שמחשבים לא עושים מה שאומרים להם.

---

לפני יומיים העברתי שיעור על תקן מורה מחליפה. הג'ינג'ית נסעה לסידני (וחבל שתחזור), אז לימדתי את הכיתה הכה-מאה-עשרים-ואחתית שלה. שלושה סטודנטים איתי בחדר, עוד אחד במקאי ועוד שלושה בגלדסטון. שלוש עיירות שכוחות-אל על קו ראיה אחד.
השלושה שלי כללו גרמני נבוך, אוסטרלית לחוצה ואחד שלא דיבר.
ההוא ממקאי היה יכול להיות אבא שלי, ולא קרא את הפרק, אבל עדיין ידע את החומר יותר טוב מכל השאר.
והשלושה מגלדסטון - הם שמו בסימן שאלה את שאיפתי להיות מרצה. במשך חצי השעה הראשונה הם ניסו כוחם בפעלולי קולנוע (כמו למשל לבדוק איך הם יוצאים במצלמה אם הם שמים פקקים של קוקה קולה בעיניים. לאחר מחשבה הם עברו רק לפקק אחד בעין אחת. נחשו למה), ובחצי השעה האחרונה הם ניהלו ויכוח (חרישי) על מי יותר טוב - הביטלס, או אמן קאנטרי מקומי.
מרוב עצבים שכחתי לפרסם בוחן אלקטרוני באתר הקורס. נזכרתי רק למחרת, כי הג'ינג'ית התקשרה.

---

גלנמרי היקרה לי, חברתי לעינטוזים, נודבה לעזור לי להרשם לקורס הייעוץ. מסתבר, שאם משלמים בכרטיס אשראי מקבלים הנחה של איזה חמש מאות דולר. אז העברתי אליה את הכסף והיא שילמה בכרטיס שלה (לי אין כרטיס, כי לא נותנים כרטיס למי שלא תושב).
כשבאתי אליה גיליתי קווים לדמותו של גן העדן בגינה שלה: עץ-תות שופע פירות, אבל בגרסה ננסית, מוקף עצי הדר פורחים.
כמובן, היעדר גדודי היתושים מסביב היו יכולים רק לעזור, אבל אז הייתי חושדת שאני באמת בגן עדן.
אז נרשמתי, מתוסבכי כל העולם היזהרו.
 
גלנמרי גם העירה שלדעתה אני אדם מאד בוטח, כי העברתי לחשבונה אלפיים דולר בלי להחתים אותה על כלום. בתגובה, אמרתי לה ששירתתי בצה"ל ואני יודעת איפה היא גרה.
אז קיבלתי גם תפוזים לדרך.

---

התחלתי את סיפור על אהבה וחושך, והוא נהדר בעיני בנתיים. (קוראת מחשבות, בסוף ייצא מזה פוסט. מבטיחה. ואם לא אקיים - תזכירי לי שהבטחתי).
אחד הקטעים האהובים עלי הוא זה שמזכיר לי את עדי בעולם:

כתובות הקיר באירופה השתנו מקצה אל קצה: בימי נעוריו של אבא, בווילנה, היה כתוב על כל קיר באירופה: "יהודים לכו הביתה לפלסטינה". כעבור חמישים שנה, כשחזר אבי לבקר באירופה, צעקו עליו הקירות: "יהודים צאו מפלסטינה."

---

בעבודה של גבי דברים משתפרים. גם הילדים (קצת) אבל בעיקר הוא. הוא כבר לא נכנס לדכאונות אם הילדים מפריעים לו, לא רואה בעצמו כשלון. האנגלית שלו זינקה קדימה - כמו שהערכנו שיקרה.
מצד שני, עדיין אין לו הרבה זמן אלי והוא קצת חסר סבלנות. האמת, גם אני. נמאס לי לשמוע שוב ושוב את אותם ענייני עבודה. הוא טרוד בכל מני דברים ורוצה לדבר איתי עליהם, ובאמת בחמש הפעמים הראשונות שהוא אומר את אותו הדבר אני מפגינה סובלנות ותורמת. רק שאחרי הפעם השביעית שאני שומעת את תוכנו של אותו רעיון, אני נוטה לאבד עניין.

---

בעבודה שלי הכל כרגיל, אם כי קצת ריקני. לפני כמה שבועות התקלקל המיקרוגל, ומחלקת הרכש סוף סוף השיגה אחד חדש.
משום מה תמיד מתקשרים אלי.
מזכירה: "פארה, שלום. עד מתי את נמצאת היום?"
אני: "וואלה אין לי מושג. תלוי אם לגרג יהיה זמן לדבר איתי. אם לא, אין לי מה לעשות פה."
מזכירה: "כי רציתי לשלוח מישהו אליכם עם המיקרו".
אני: "וואלה.  אני לא מבטיחה להשאר כאן. מה דעתך על מחר?"
מזכירה: "את יודעת מה, מחר אני פשוט אשלח את המיקרו עם סקוט. הוא מבקר אצלנו ואחר כך חוזר אליכם".
אני: "רק תבררי איתו קודם, אני חושבת שהוא מתנייע על אופניים".
 
כעבור עשר דקות, מגיע אימייל מהמזכירה.
"לכבוד חברי בניין נטול-מיקרוגל,
נרכש עבורכם מיקרוגל חדש. אנחנו מחפשים דרך להעביר אותו, ובנתיים זה מה שהעלינו בחכתנו:
סקוט - רוכב אופניים
גרג - רוכב אופנוע
ג'ינג'ית - בסידני
מליסה - בניו-זילנד
סימפטית מבוגרת - עובדת מהבית
מעצבן ראשי - שבור יד
פארה ווי - הולכת הביתה בקרוב.
 
לאור המצב, ניצור איתכם קשר מחר, ואם יש מישהו, נארגן שליח.
בברכה."
 
בתשובה עניתי:
"טוב, אם את אומרת את זה ככה, אנחנו באמת נשמעים כמו חבורה חסרת תועלת".
 
והמזכירה כמובן נבהלה ומיהרה להתנצל.
אף אחד לא נעלב, הסברתי לה, דווקא כולנו צחקנו מהניסוח התמציתי שמתאר את כולנו כבלתי-משלוחיים בעליל.
גרג הרים את הכפפה ונסע לשם ברכב, כדי להציל את כבודנו ההולך ואובד.
 
וכך שוב יש לנו מיקרוגל ולא צריך לשנורר מהשכנים.

---

אני חושבת שכתבתי מספיק לפוסט אחד. אוטוטו-סופשבוע מגניב לכם.
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 30/8/2006 12:31, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, דע את עצמך
31 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-5/9/2006 17:39

דיאלוגים
אם תחליטי לעשות דוקטורט, היא אמרה, העבודה הזאת תהיה מאד לטובתך. גם מבחינת הנסיון, וגם מבחינת האפשרות למלגה.
אבל לא רציתי את העבודה הזו, חשבתי לי. רציתי להרצות. רציתי לנסח מחשבות בשפה שסטודנטים מארץ אחרת יכולים להבין, לחשוב על דוגמאות מחיי היומיום שיעזרו להם לזכור. רציתי לבדוק את העבודות שלהם ולכתוב פידבק זהיר שלא ישבור להם את הלב, ויאפשר להם להתפתח. אני לא רוצה עבודה של תשע-חמש שהיא בעצם העבודה השחורה של המחקר.
אבל זה יותר כיף מהעבודה השחורה של הוראה, היא אמרה.
לא עניתי. עבודה שחורה היא עבודה שחורה.
 
ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה לעשות דוקטורט.
 
אם את רוצה להיות מרצה, זו דרישה מקדימה, היא אמרה, בלי לייפות את המציאות. אם לא, אז מה זה חשוב מתי תתחילי לעשות משהו אחר, עכשיו או בעוד שלושה חודשים?
את צודקת, אמרתי. זה באמת לא חשוב.
 
אני לא יודעת כמה זמן אני אמשיך לרקוד מסביב לנושא הזה של ייעוץ. בשורה התחתונה, אני פוחדת. אני פוחדת לא להצליח, אני פוחדת להיות עניה, אני פוחדת להכנס לתחום עבודה שבו אני צריכה להשיג לי עבודה. בשורה התחתונה, זו העבודה היחידה שלא תבוא לי בקלות. זה לא להפעיל את המוח, זה לשלוט ברגשות ובשימוש בהם.זה למתוח את עצמי עד קצה גבול היכולת שלי, ומשם לקחת עוד שלושה צעדים קדימה, בריצה.
את תתפלאי מה את מסוגלת לעשות, היא אמרה.
 
אמא שלי שלחה מייל שני - את הראשון עוד לא קראתי. מה זה חשוב מה כתוב שם? בוודאות, לא כתוב שם "אני מצטערת על כל מה שעשיתי לך בתור ילדה, אני מצטערת על הסבל שגרמתי לך, הלוואי ויכולתי לקחת הכל בחזרה ולעשות הכל מחדש. אני מבטיחה להתאמץ ולפצות אותך בזמן שנשאר לי".
ואם היא תכתוב דבר כזה? שאל גבי, תאמיני לה?
מה זה חשוב מה אם, עניתי. היא לא תכתוב. את התיאוריה הזו לא נבחן לעולם.
 
כמה כסף אני צריך להציע לך בסמסטר הבא כדי שתישארי? שאל אותי גרג.
אני צחקתי.
למה את צוחקת?
כי ממה שאתה אומר אפשר להבין, שאם לא תציע לי מספיק, אני אלך.
נכון, אמר גרג.
וזה מה שמצחיק, הסברתי.
 
אני אוהבת את העבודה הזו, אני מעדיפה לבלוע צפרדע לכמה חודשים כדי לחזור ולעסוק בה. ולא בטוח שזו תהיה כזו צפרדע. עוזרת מחקר. נשמע מרשים. בפועל זה להשאר בשלב במקדים של המחקר, ולא לעבור הלאה. מצד שני, זה להרחיב את בסיס הידע הצעיר שלי, להתעדכן, להתנסות.
 
אני לא אוכל ללמד אתכן השבוע, אמר ההודי. יש לי יותר מדי עבודה. אני חושש שלא אספיק. בבקשה תסלחי לי.
בטח שאני סולחת, אמרתי. זה יפה מצידך שאתה בכלל מלמד אותנו את הריקוד הזה. ומה בקשר לשבוע הבא?
בשבוע הבא בשמחה! הוא ענה. אני שמח ללמד חבורה מוכשרת כמוכן.
 
למה לא הגעת אלי בסוף השיעור הקודם, כמו שהתבקשת? שאל גבי את התלמיד המפריע.
כי ידעתי שתשאיר אותי בהפסקה, ורציתי להספיק לאכול, ענה התלמיד.
אבל עכשיו גם נשארת בהפסקה הזו בגלל ההפרעה שלך בשיעור הקודם, וגם תפסיד את ההפסקה הבאה בגלל שלא באת. אתה עדיין חושב שבחרת נכון?
כן, ענה התלמיד.
אז אם ככה כנראה שנצטרך להשאיר אותך עוד כמה הפסקות, כדי שתבין איזו בחירה עדיפה.
 
אני שמחה שגבי מתנסה בהוראה, ושיש לי ההזדמנות לראות מקרוב איך זה נראה. כל הדיבורים על נוכחות ויצירת קשר - הכל טוב ויפה, אבל צריך לבוא על בסיס איתן של סמכות. רק אחרי שילד יודע שאם הוא מתבקש לעבור מקום - אז הוא צריך לעבור מקום, אפשר לבנות דיאלוג ולברר מה גורם לו להפריע, איך אפשר לעזור לו להתמודד עם השיעור. אבל רק כשהילד יודע, שהמורה הוא הסמכות. ולא דקה לפני. אחרת, כל הדיאלוג מתפרש כהזמנה למשא ומתן על דברים שאמורים להיות הבסיס. כמו ישיבה בכיתה. כמו הכנת שיעורי בית. כמו לא לזרוק כדורי-נייר שהודבקו ברוק על חבריך לכיתה שכן לומדים. זה עצוב, אבל הרצון לעזור וללכת לקראת מתפרש אצל התלמידים כחולשה. וכיאה לבני אדם, כשהם רואים חולשה - הם מנצלים אותה לטובתם, ולעיתים קרובות לטובתם ההרסנית.
אני שמחה שהחוויה הזו מגיעה אלי לא דרך הילדים שלי. הלקחים נשמרים.
 
גבי עצמו עייף כל הזמן. התחלתי להתעקש איתו על ויטמין בי, אבל אני דואגת שאולי מדובר במשהו אחר. עוד סיבה טובה לא לראות האוס (חוץ מהפליגיאטים המרתיחים. בתוך שבועיים היה להאוס אותו מקרה "נדיר" כמו לגרייס אנטומי, וכמו לספר של אוליבר סאקס. ואפילו באותן מילים. בלי בושה.)
 
עושה רושם שעונת המסיבות התחילה. הוזמנתי לאחת אתמול, אבל לא היה לי כוח ללכת. הזמינה אותי בחורה איטלקיה שפגשתי באוניברסיטה, דווקא נחמדה. לא שכחתי הרבה איטלקית, מסתבר. פגשתי גם אחת רוסיה, אבל הרבה פחות נחמדה. לא הזדמן לי לבדוק כמה רוסית שכחתי.
 
הג'ינג'ית נסעה לשבוע לסידני. בסופו של דבר היא בסדר, היא רק לא כל כך טובה ביחסי אנוש. קיבלתי ללמד גם את הכיתה שלה בזמן הזה. היא לא בנאדם רע, היא רק לא ממש יודעת איך עושים את זה. איך עובדים עם אנשים.
 
המחשב שלי קורס מדי פעם, ואני מתעצלת להחזיר אותו למוכר. יש אחריות לשנה, יש עוד זמן.
 
מבולבל? כנראה שכן. לא קורה פה כלום ובעצם כל הזמן קורה משהו. החיים עוברים לידי ואני לא מעיזה להוציא יד מהחלון, לתפוס איזה עמוד ולשלוף את עצמי החוצה. אולי הגיע הזמן להחליט על עוד שינוי דראסטי.
מזמן לא היה לי כזה.
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 26/8/2006 09:10, בקטגוריות הרהורים
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-30/8/2006 10:48

בשבחם של כימיקלים

אני מרגישה ממש ממש טוב. קשה לי להצביע על הגורם, אבל אני חיה בעולם של אופטימיות מזהרת. אולי זה הקיץ המתקרב, אולי זה הדרכונים שחזרו אלי הביתה, אולי זה פשוט העובדה שחזרתי לקחת ויטמין בי. איך שלא יהיה, הכימיקלים במוחי כנראה מאוזנים, טוב לי ונעים, ואני נמנעת מלקרוא את תשובת אמי שהגיעה באימייל. כשהיא עונה מיד, זה לא סימן טוב.

 

אבל יש בי סבלנות רבה הרבה יותר מבעבר למיני טרדות. למשל, ההיא שעובדת מעלי, המפקחת שלי, וואטבר, הג'ינג'ית.

"פארה, מה את עושה?"

מה את חושבת שאני עושה? הגיעו המטלות של התלמידים, ואת רוצה שהן יהיו בדוקות בתוך שלושה ימים.

"בודקת את המטלות".

"יש לי עוד משהו בשבילך לעשות!"

נחמד לשמוע, אבל לא בדיוק חסר לי מה לעשות.

 "אהה".

"אני רוצה שתכיני לי מסמכים לקורס אחר שלי".

זה קורס שלך, למה שלא תכיני בעצמך?

"אהה."

"וזהו! אני רוצה שתכיני אותם!"

"למתי את צריכה אותם?"

"לעוד שבוע".

"אז בואי נדבר בשבוע הבא." כי כאמור, השבוע אני צריכה לגמור את המטלות, לא?

"אבל אני רוצה את זה עכשיו!"

ואני רוצה שלום במזרח התיכון ואם אפשר גם תרבות נעימה יותר בישראל, אבל גם זה לא קורה, נכון?

 

כבר קלטתי את הג'ינג'ית והגעתי למסקנה שהיא בגיל המעבר ולכן צריך לנהוג בה כבטינאייג'רית. צימצמתי מגע, נתתי לעצמי להרגע מהעצבים. בסופו של דבר, היא לא טובה ביחסי אנוש, ואני כן. לא נותר לי אלא להתבשם מעליונותי האנושית ולרחם על הג'ינג'ית.

 

בסוף פתרתי את כל הסיפור הזה: נרגעתי, הסברתי לה שאני עמוסה לא רק במטלות אלא בעוד דברים, ואם יש אפשרות לדחות את זה לשבוע הבא, מה טוב.

היא פחות או יותר קיבלה את זה.

 

אבל היא באמת מעפנה ביחסי אנוש. אני לא מבינה איך נותנים לאנשים כמוה משרה מלאה ולי לא.

 

במיוחד כשגרג מעריך אותי כמו שמשתקף מהסיפור הבא:

גרג: "...ואני רוצה שתכתבי למאמר הזה את דעתך על המודל".

אני: "כן, כן.... הא?!"

גרג: "דעתך. על המודל. שבמאמר."

אני: "אוקיי..."

גרג: "משהו לא בסדר?"

אני: "ובכן... לא שאכפת לי לכתוב, אבל אתה בטוח שאתה רוצה את דעתי?"

גרג: "כן."

אני: "כי אתה יודע, זה לא שיש לי את הנסיון שלך, דעתי די חובבנית".

גרג: "אני רוצה את דעתך."

אני: "אין לי בעיה, אבל אני חושבת שאתה מגדיל בערכי פה".

גרג: "מגדיל בערכך?! מה... מי... מה את בכלל יודעת מה ערכך? אם כבר, גם אני וגם את ממעיטים בערכך על בסיס קבוע. פשוט תכתבי את דעתך".

אני: (מסמיקה קלות אם כי מבסוטית): "אבל אתה תעבור על זה אחר-כך, נכון?"

 

---

המשפחה של גבי אף היא מספקת לי הזדמנויות רבות לחוכא ואיטלולה.

לדוגמה, ביקשנו מאבא של גבי שיעביר לנו כספים מישראל בשירות הקרוי יורוג'ירו. השירות ניתן בסניפי דואר (מסויימים) וכרוך בהגעה לסניף כשמזומנים בידך, ושליחתם לבנק בחו"ל. העמלה מזערית.

צבי התבקש ללכת לסניף בנק לא רחוק משם, למשוך במזומן כמה עשרות אלפי שקלים, ללכת לסניף הדואר ולהעבירם אלינו.

אני מודה שחששתי, כי תמיד בחדשות שומעים על "מאתיים אלף שקלים חדשים נשדדו הבוקר מאדם בסניף דואר באור יהודה" או משהו כזה. אמנם, לא במאתיים אלף עסקינן, אבל אני בטוחה ששודדים אינם בוחלים בסכומים קטנים יותר, כמו נגיד עשירית.

אבל צבי (אבא של גבי) הבטיחני נאמנה שהכל יהיה בסדר.

האמנתי לו.

 

בצהריים מצלצל הטלפון שלי בעבודה, ועל הצג מספר לא מזוהה.

 

"שלום פארה!" אומר לי צבי.

"הי!" עונה אני בפליאה, אם כי לא מעט בחשש.

"תשמעי", אומר צבי, "התכוונתי ללכת להוציא את הכסף, אבל אשתי אומרת שבשביל סכום כזה צריך מזוודה גדולה".

ברקע שומעים את האישה: "איזה טירוף! סכומים כאלה במזומן!!"

אני: "כן... באמת התלבטתי בנושא..."

האישה חוטפת את הטלפון: "פארה, השתגעת לגמרי? למה לא לעשות העברה בנקאית? איזה מן דבר זה לשלוח כזה סכום במזומן! מה פתאום! איפה את חושבת שהוא ישים את זה? בתיק?! את ראית פעם את התיק של צבי? הוא לא ישים את זה בתיק! איפה יש לו מקום בתיק! תשאלי אותו כמה כסף יש לו בארנק! תשאלי! נו! אם יש לו עשרים אגורות, אני צנצנת! איפה הוא ישים עשרים אלף? הוא מתכוון לקחת את זה בשקית ניילון! מה זאת אומרת של מי? שלנו! אה, של מי... אני יודעת של מי? מה זה חשוב של מי?! אם זה של קופת חולים או של נעלי הקניון? אני לא מוכנה!"

 

בשלב הזה איבדתי את השליטה העצמית ונגללתי על הרצפה מצחוק.

אין לי כוח להסביר את מהות התיעוב שלי לבנקים. אני חושבת שכל העמלות שלהם מוגזמות, חצופות, ונצלניות. מתוך כך אני מנסה ככל יכולתי להמנע מלתת להם אותן, מה גם שלרוב זה עולה לי פחות.

 

אבל הודעתי לצבי שאם הדבר מסבך את חייו עד כדי החלפת תיק, נשתמש בשירותי הבנק. שיחנקו, ממילא זו העברה אחרונה לפני סגירת חשבון, אמן.

---

פיטר וגבי בשיחת טלפון.

גבי: "מצטער להפריע לך, פיטר..."

פיטר: "אתה בסדר, מייט".

גבי: "הרדיאטור שלי דפוק, אני צריך להחליף אותו, ורציתי להתייעץ איתך".

פיטר: "וואלה. אני אשיג לך רדיאטור חדש, ונחליף אותו ביחד".

גבי: "תראה, אני יודע שאתה עסוק. אני לא רוצה להטריח אותך".

פיטר: "לא, אין בעיה, נעשה את זה ביום שבת. ניקח אותו לסדנה שלי, ואני... אולי תפסיקי לצבוט אותי? מה את רוצה? מה אכפת לך? ממילא את נוסעת ביום שבת. כן, כן, אמרתי שאני אקח את הילדים ואני אקח אותם. מה לאן? לסדנה! מה הבעיה? הריצפה מלאה בגריז ובן זוחל? נו, אז ילך לו חלק".

 

(הרדיאטור הוחלף, הילדים חזרו מרוחים בגריז, פיח ובירה. אני לא חושבת שקלייר אוהבת אותנו יותר)

 

---

 

טלפון.

גבי: "הלו?"

ההוא: "לא! רגע! אל תנתק! אני לא מוכר שום דבר!"

גבי: "אוקיי".

ההוא: "האם תהיה מעוניין לרכוש..."

~קליק~

 

---

לעומת זאת, גבי בחר אסטרטגיה חדשה לערב את התלמידים וההורים בלמידה (הילדים פה לא כל כך מעוניינים ללמוד. למה צריך מתמטיקה אם אתה הולך להיות מכונאי רכב?). מדי יום הוא בוחן אותם על החומר של השיעור הקודם, בודק את הבחנים, ושולח אותם עם ציונים להחתים את ההורים.

הוא החליט להזהיר את ההורים מראש, ולכן עשה סבב טלפונים.

גבי: "ערב טוב, שמי גבי ווי ואני..."

ההוא: "לא תודה, אנחנו לא מעוניינים".

 

מבטא זר יכול לעורר קשיים בלתי צפויים.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 20/8/2006 04:51, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, דע את עצמך
29 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי בעבודה ב-31/8/2006 02:45

31,184