אימהות
(29/12/2005)

לפני עשר שנים עזבתי את חיפה, התגוררתי ארבעה חודשים קשים אצל ההורים, גיליתי שאני בהריון ומצאתי את עצמי הופכת בשאלות קיומיות בנושא האימהות.

האם אמהות בהכרח אוהבות את הילדים שלהן? האם רגשות אימהיים הם דבר שקיים אצל כל אחת מאיתנו?

לו הייתי אדם עמוק עוד הייתי עלולה לטבוע במחשבות מסוג אלו,

בהיותי אדם שיטחי כתבתי סיפורים.

 

"תקלה מצערת" שנכתב באותה התקופה עסק באם מנוכרת. "אמא יקרה לי" שאני מביאה כאן עכשיו עוסק בצידה השני של משוואת יחסי אמהות-בנות. מצחיק לגלות שהסוף בשני הסיפורים דומה.

 

נתקלתי בסיפור לפני כמה ימים כשעשיתי סדר בקופסת הסיפורים הישנים. הוא עדיין גולמי וכנראה לעולם ישאר כזה, שכן מחשבות תיאורטיות על טיבה של אימהות כבר לא מעניינות אותי. לא כל עוד אני מתרגלת אותה בחיי היום יום.

 

 

אמא יקרה לי

 

נניח שהיתה נופלת אבן מהשמיים. אבן ענקית. ונניח שהאבן הזו היתה נופלת מעל המקום שלילי נמצאת בו, נניח מעל המיטה שלה. אז אמא של לילי היתה רצה לשם ונעמדת מתחת לאבן עם הידיים שלה מושטות כלפי מעלה והיתה תופסת אותה ומחזיקה אותה בידיים ישרות, אפילו כמה שעות אם היה צריך, אפילו כמה ימים, עד שלילי תקום ותצא מהמיטה. וכל הזמן הזה היא לא היתה מוציאה מילה מפה, למרות שהאצבעות שלה היו כבר לבנות מהמאמץ, שלא להעיר את לילי.

כזו היא אמא של לילי.

כשהכרתי את לילי - אז עוד קראו לה לילך והיה לה שיער בלונדיני ארוך שהיה מחולק לשתי צמות - חשבתי שאין לה אמא. כולנו חשבנו ככה. "אני אגיד אותך לגננת, אני אגיד אותך לאמא שלך", היו הבנות בגן צועקות כשהיתה מושכת להן בחצאית או זורקת עליהן חול, והיא היתה מעלה על הפנים שלה הבעה נעלבת ואומרת כמעט בבכי - "אבל אין לי אמא". חצי שנה אף אחד לא העז להלשין עליה, עד שמלאו לה חמש ובגן הופעה אמא שלה עם חמישים בלונים צבעוניים שניפחה בלילה הקודם, קשורים בסרטים אדומים ועם שש עוגות, אחת לכל שנה שעברה ואחת לשנה שתבוא והזר שהביאה להניח על ראשה של לילה היה היפה ביותר שראינו אי פעם. גם אחר כך לא הלשנו עליה, אבל לא בגלל רחמים. אף אחד לא היה מעוניין לריב עם מישהי שיש לה אמא שכזו. כולם רצו להיות חברים שלה כדי שתזמין אותם אליה הביתה.

אני הייתי בת המזל שנבחרה.

"את החברה הכי טובה שלי בעולם", היתה לילי אומרת לי.

"אנחנו נהיה חברות טובות לתמיד", הייתי עונה.

אז עוד קראו לי חבצלת והשיער שלי היה חתוך מעט מתחת לאוזן, כי לאמא שלי לא היה זמן לסרק אותו בבוקר.

בכיתה א' ישבנו אחת ליד השניה ואחרי הלימודים הייתי מלווה אותה הביתה כדי לראות את אמא שלה מחכה לה בכניסה של הבנין עם כוס גדולה של מיץ פירות ועוגיה. בכיתה ב' הייתי מוזמנת מדי פעם לעלות. אמא של לילי היתה מבשלת לה מאכלים שאת השמות שלהם לא יכולתי לבטא. על המדף ליד חלון המטבח היו לה שלושים ספרי בישול, אולי יותר, בכל השפות ובכל יום היתה בוחרת תבשיל אחר, כדי שללילי לא ישעמם. לילי אמרה לי פעם שהיתה מעדיפה סתם שניצל וצ'יפס או מקרוני במיץ עגבניות, אבל היא לא באמת התכוונה לזה. היא לא ידעה איך זה כשצריכים לאכול כל יום אותו הדבר.

אמא של לילי היתה בכל הועדות של הכיתה. היא הכינה לנו קישוטים לחגים ואירגנה את המסיבות והטיולים. תמיד כשהיה צריך הורה מלווה היא היתה מתנדבת, אבל אף פעם לא קרה שיצאה איתנו, כי לילי היתה מעמידה פני חולה ונשארת בבית. שנה אחת, נדמה לי שזה היה בכיתה ה', אמא של לילי שברה את הרגל ולא יכלה להתנדב. זה קרה כשניסתה להוריד מהעץ בחצר כדור של לילי שנתפס שם. בשנים שלאחר מכן, לפני כל טיול שנתי, היתה לילי דואגת לזרוק חפצים אל העץ. בכל שנה היו הענפים אליהם היתה מכוונת גבוהים יותר ויותר.

כשעברנו לחטיבת הביניים לילי שינתה את השם שלה. אמא שלה היתה היחידה שעוד התעקשה לקרוא לה לילך, אבל גם היא ויתרה בסוף. אני שניתי את השם שלי לצלילית ובכסף שחסכתי בביבי-סיטר שעשיתי אצל השכנים בימי שישי החלקתי את השיער. באותה שנה מלאו ללילי שתים עשרה שנה ואמא שלה שברה תוכנית חיסכון או משהו דומה, כדי לארגן ללילי ולעצמה טיול בת מצוה באירופה. היא בקשה ממני שאעזור לה לתכנן את המסלול, כדי שתוכל להפתיע את לילי במשהו מיוחד. גני המים של טיבולי, פיאצה נבונה, הקפלה הסיסטינית, ומשם פיזה, אגם קומו ושוויץ לחגיגה של שוקולד. אחר כך פריז לקניות. אמסטרדם כפכפי עץ וגבינות. ולונדון. שמלות וחצאיות מבד הודי בשלל צבעים. לילות שלמים הייתי שוכבת ערה מוקפת בחוברות שאמא של לילי אספה מכל סוכנויות הנסיעות וחולמת על הטיול הזה. ביום ההולדת אמא של לילי נתנה לה מעטפה ובה שני כרטיסי טיסה. לילי אפילו לא קראה את השמות שהיו רשומים עליהם. אחד מהם קיפלה והניחה בכיס המכנסיים ואת השני נתנה לי. אחר כך כשהתברר לה שזו אמא שלה שאמורה לנסוע איתה היא קרעה את הכרטיסים וברחה אל הגן הציבורי, שם נשארה עד אמצע הלילה, יודעת שכשתחזור אמא שלה תהיה מוכנה לכל.

אלא שאמא של לילי לא ויתרה באותה פעם ואת פסח אותה השנה עשינו בטיול של הצופים וכשחזרנו נדמה היה שכולם שכחו מהסיפור הלא נעים.

רק אני שמרתי את החוברות.

בכיתה ט' הכרתי את בועז. גם ללילי היה חבר. היינו יושבות אצלה בחדר שעות, מחליפות רשמים של נשיקות ומזמוזים. לילי היתה נועלת את הדלת ומשעינה עליה את המזרן של המיטה ובכל פעם שאמא שלה היתה שואלת מהסלון אם אנחנו רוצות לשתות או לאכול משהו טעים היא היתה צועקת עליה שתפסיק להפריע. "היא תמיד חייבת לדעת הכל", לילי היתה מתלוננת. בימים שלילי לא היתה נמצאת אמא שלה היתה מזמינה אותי לשבת איתה במטבח. היא היתה עושה לי כוס של שוקו חם עם עוגה של תפוחים או של שוקולד ושואלת אותי מה שלומי ואיך אני מרגישה ובשעה שבטני היתה מתמלאת הייתי מספרת לה הכל. עלי, על לילי, על החברים שלנו ומה אנחנו עושים בכל פעם שאנחנו מבלים יחד. לא היה אכפת לי לספר לה. ידעתי שהיא לא תגלה ללילי. ידעתי שלילי ממילא לא תהיה מוכנה להקשיב.

לקראת סוף אותה שנה לילי התחילה להיעדר מהבית יותר יותר. ובכל זאת הקפדתי לבוא לשם מדי יום. "לילי לא נמצאת", אמא שלה היתה אומרת, "את ודאי מאוכזבת". במטבח סיפרתי לה על הריב עם המורה לתנ"ך, על הסיגריות, על הפרידה מבועז. סיפור הפרידה הביא אותה להושיט אלי יד מעבר לשולחן ולגעת בשיער שלי. נגיעה מהוססת. כאילו היתה מוכנה לכך שאירתע ממנה. ללילי הזדמן לי לספר על בועז רק כמה ימים לאחר מכן.

"אני מתגעגעת אליך", היתה לילי אומרת לי.

"את חסרה", הייתי עונה.

כשמלאו לה שש עשרה שנים וחצי לילי עזבה את הבית. היא עברה לגור עם בחור בשם רון שהיה סטודנט שנה ראשונה להסטוריה וחשב שלילי היא הדבר הנפלא ביותר עלי אדמות. אמא של לילי היתה מביאה אליהם סלים עם אוכל שבישלה ומצרכים שקנתה בסופר ומניחה אותם ליד הדלת עליה היה רשום שמם. "כאן גרים בהרמוניה לילי ורון". לילי לא הסכימה שאמא שלה תכנס לבית של רון. כשהיו נפגשות מפעם לפעם היתה הפגישה מתקיימת בתחנת האוטובוס מתחת לבית, שם היה לילי מעבירה לאמא שלה שקיות של כביסה. לרון לא היתה מכונת כביסה. גם לא תנור.

אחרי רון לילי עברה לגור עם זוהר שהיה מדריך ספורט בקאנטרי ואחרי תקופה שכרה דירה לבד. אמא שלה שילמה את שכר הדירה ועדיין לא היתה מורשית לבוא. את קירות הדירה שלה לילי צבעה שחור ומילאה אותה במזרנים רקומים ובשטיחים. ברקע התנגנו כל הזמן תקליטים של ג'ניס ג'ופלין והאבנים המתגלגלות. זו לא היתה מוסיקה אופנתית, אבל היא התאימה לאווירה. היינו מעשנות, מדברות על החיים אחרי התיכון ומה נעשה בצבא. לילי היתה אוספת את קצוות הבלונד שלה לקוקו קצר ומצדיעה לי, מעמידה פנים שהיא במסדר. "החולצה שלך מקומטת לגמרי", הייתי אומרת לה, "והכפתור הולך ליפול" והיא היתה מבקשת שאקפיץ את החולצה שלה אל אמא שלה שתתקן ותגהץ. "גם אוכל שתשלח", היתה מבקשת, למרות שידעה שאין צורך. אף פעם לא חסר אצלה אוכל. כל יום משהו אחר.

בקיץ לפני שהתגייסנו נסענו לסיני. לפני הנסיעה לילי הבטיחה לאמא שלך שתתקשר אליה מדי פעם לומר לה שהכל בסדר, אלא ששכחה. לא רציתי לנדנד לה גם לא רציתי שתתעצבן ולכן הייתי חומקת כל ערב מהחוף והולכת אל המלון בצידו השני של הרכס ומתקשרת בעצמי. לא משנה באיזו שעה הייתי מתקשרת, תמיד אמא שלה היתה מרימה את השפופרת מיד אחרי הצלצול הראשון. בסוף הטיול לילי קנתה לאמא שלה בקבוק מלא בחול צבעוני כמתנת פיוס. אבל באוטובוס היא הכירה בחור חמוד מקרית-שמונה ומההתרגשות שכחה שם את הבקבוק. בגלל הבחור הזה לילי ביקשה לשרת בצפון ואת השבתות החופשיות שלה היתה עושה איתו בקריה. "אין פה כל כך מה לעשות", נהגה לכתוב לי, "אבל למי יש כוח לנסוע עד תל-אביב?"

בתקופה שהיינו בצבא הופיעו לאמא של לילי שערות לבנות בראש. נדמה לי שהייתי עדה להופעתה של כל שערה ושערה. שירתתי בקריה, זו המצויה במרכז, וכל ערב, לפני שהלכתי הביתה, הייתי עוברת אצל אמא של לילי לשאול לשלומה. היא עדיין היתה מכינה דברים עבור לילי, דברים שנארזו בחבילות חומות גדולות ונשלחו מדי יום ביומו לצפון. היא היתה נותנת לי לטעום ולמרות שלא הכרתי את שמות המאכלים הם היו טעימים לי. "השיער שלך קיבל ברק", היא היתה אומרת לי. השיער שלה הלך והאפיר.

אחרי הצבא לילי נסעה לחו"ל. חמש שנים הסתובבה בעולם ומכל מקום היתה שולחת לי גלויות ומכתבים.

"הלוואי שהייתי כאן איתי", היא כתבה.

אני למדתי באוניברסיטה ואחר כך התחלתי לעבוד בתור מורה בחטיבת הביניים בה למדנו לילי ואני. בכל יום אחרי הלימודים הייתי עוברת ליד הבית של לילי. אמא שלה היתה מחכה לי בכניסה, צמאה לדעת אם שמעתי משהו מלילי. הייתי נותנת לה את הגלויות שקיבלתי והיא היתה מניחה אותן באלבום מהודר ומפצירה בי שאבקש מלילי לשלוח תמונות שלה עצמה. את המכתבים הייתי מקריאה לה בערבים, על כוס שוקו חם ועוגה ואחר כך היא היתה נסמכת אלי ואני הייתי מחבקת ושתינו היינו שוקעות בזכרונות של השנים שהיו. "היא היתה ילדה כל כך יפה", היתה אמא של לילי אומרת והעיניים שלה היו מתמלאות דמעות ושוב היתה מזכירה לי לבקש תמונה.

עם הזמן הלכו הדמעות והתרבו וככל שמספרן רב התחלתי אני ממעטת בהבאת המכתבים. את הגלויות הייתי זורקת מיד אחרי שקראתי אותן. איך שהוא, ללא המילים של לילי, ללא החוויות והמראות שתארה, הזכרונות היו נעימים יותר. "היא היתה ילדה כל כך טובה", היתה אמא של לילי אומרת ומחייכת והאצבעות שלה היו קולעות את שערי לצמות.

היא היתה כמעט מאושרת. גם אני.

ביום חמישי אספתי את לילי משדה התעופה. היא הגיחה אל אולם הקבלה, הודפת לפני עגלה עמוסת מזוודות. "צלילית", היא צעקה אלי מרחוק ורצה, עוזבת את העגלה מאחור, כדי לתפוס אותי ולחבק.

"אני כל כך שמחה לראות אותך", אמרה וחיבקה אותי חזק. שערה הקצר דיגדג את אפי.

גם אני אמרתי לה שאני שמחה.

אחר כך העברנו את המזוודות שלה אל המכונית והתחלנו לנסוע וכל הדרך היא שאלה אותי מה חדש אצלי ומה חדש בארץ ומה לובשים פה עכשיו האנשים ואיזו מוסיקה הם שומעים. היא רצתה לדעת על מקומות שכבר נסגרו והתעניינה לדעת אלו מקומות בילוי חדשים נפתחו במקומם ואני נתתי לה תשובות קצרות, כי הייתי מרוכזת בדרך שלפנינו. ופתאום היא אמרה שאין לה עדיין חשק לנסוע הביתה. "זה יכול לחכות", היא אמרה. "יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לראות".

הסתכלי עליה לראות אם היא רצינית. "אמא שלך מחכה לך", אמרתי לה. "חמש שנים שהיא מחכה ועכשיו הבית כולו מלא בפרחים ובמטבח עומדים סירים מלאים בתבשילים שאת אוהבת. את לא יכולה לתת לה לחכות יותר". נתתי לה הזדמנות לשנות את דעתה. אבל לילי לא רצה לשמוע. חמש שנים ואפילו גלויה אחת לא שלחה לאמא שלה. "אמהות זה כאב ראש", היא אמרה, "לפעמיים אני חושבת שהיה עדיף אם לא היתה לי אמא בכלל". אחר כך ביקשה שאקח אותה למקום הכי מדהים בעיר.

אז סיפרתי לה על "המזבלה". "אתר סילוק אשפה קוראים לזה", אמרתי לה, "המקום הכי חם בעיר. הגוף שלך הולך שם לאיבוד, הנשמה. סוף הדרך".

לילי התלהבה.

"אנחנו נהיה חברות טובות לתמיד", אלו היו המילים האחרונות שלילי אמרה. היא גם חייכה. חשבתי על מילים והחיוך בדרך הביתה. יתכן שאם היתה מזכירה את אמא שלה, אפילו במילה, הייתי מוותרת. מילה טובה אחת והכל היה נסלח. אולי לא. לא הייתי בטוחה. אחר כך ירדתי מגהה לאיילון וכבר לא חשבתי על לילי. חשבתי על אמא שלה וכמה טוב שבעצם לא סיפרתי לה שלילי חוזרת לארץ.

לו היתה נופלת אבן מעל המקום שלילי ישנה בו, אמא שלה היתה רצה ונעמדת מתחת לאבן עם הזרועות שלה מושטות. אי אפשר להאשים אותי שלא רציתי לראות איך נשברות לה הידיים.

 

שמור   בטל

בקטגוריות: קצרים
95 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

האישה שרצתה את הירח
(28/10/2005)

שחיתות חברתי היקרה העניקה לסיפור הזה את הציון המשובח 56. שתי נקודות פחות והייתי נכשלת, אז במידה מסויימת אני צריכה לברך על מזלי הטוב.

הפעם אני מקדישה את הסיפור לסלשה. את רואה מותק, לפעמים, על אף הקשיים, אני מצליחה שלא להרוג אף אחד.

 

 

אף פעם לא לימדו אותה להסתפק במועט.

"מועט זו מילה שבכלל לא נמצאת בלכסיקון שלי",  היא שיננה באוזניה של חדווה.

"אבל כרמלה", לחדווה היה קול מייבב. גם כשהיו בפיה חדשות טובות, הן נמסרו בטון שעל גבול הבכי. "אבל כרמלה, את צריכה לזכור. השוק בעייתי ואת, איך אני אומר את זה בלי לפגוע – "

בשלב הזה של השיחה תמיד היתה משתתקת. כך הנחה אותה המנהל. אם אין לך משהו טוב לומר ללקוח, עדיף שתשתקי.

"אני נסיכה. אני מלכה. אחת ויחידה", התפרצה כרמלה. "והחריין הקטן ששלחתם אלי אתמול, שהגיע לי בקושי עד לציצים, אפילו לא היה מועט. הוא היה בקושי קמצוץ. גלולה מרוכזת של חשיבות עצמית חסרת בסיס, שרץ גמדי שעוד היתה לו החוצפה לומר לי, לי, שאני – "

"כרמלה", המנהל חטף את השפופרת מידיה הרועדות של חדווה. בדרך כלל לא היה טורח בשיחה עם לקוחות, אבל זו שגידפה עכשיו מצדו השני של הקו באמת היתה אחת ויחידה. אווזה מטילת ביצי זהב. "כרמלה מותק, את צודקת. כמובן שאת צודקת".

הוא שמע אותה מתנשפת. פעמיים. זה היה סימן טוב.

"והרי אמרתי לך בדיוק מה אני מחפשת. ב-ד-י-ו-ק. לא יותר מארבעים וחמש, אני לא מתכוונת שלא ידעו אם האבא של הילדים שלי הוא האבא או הסבא, גבוה, אתה שומע יוּדָה? גבוה אמרתי ולא אחד שאני יכולה לראות אצלו את המפרצים בשיער. מלמעלה. שיהיה עם מקצוע טוב, לא כמו החמישה האחרונים ששלחת..".

חדווה לידו דקלמה את רשימת הדרישות בלי קול. לא היה מישהו במשרד שלא הכיר את "רשימת כרמלה".

"..אני מוכנה לתת לכם עוד הזדמנות אחת. שמעת יוּדָה? הזדמנות אחת ואם זה יצליח, אני מבטיחה לשלם לך דמי חבר של עוד שנתיים שלמות. אבל אם לא יצליח, אתה שומע יוּדָה? אם לא יצליח, אני הולכת לחפש לי משרד הכרויות אחר!"

"מבדידות האנשים הופכים קשים", קוננה חדווה, שומרת על מקצבו של השיר, "מעטים יוצאים ממנה –"

"פשוט תשתקי", נבח עליה המנהל ועיסה רקותיו הכואבות. "תביאי את האלבומים. אנחנו הולכים למצוא לכרמלה בעל".

 

"בעלים לא צומחים על העצים ואלו שנקלעו במקרה לעץ נמצאים גבוה גבוה, ממש בצמרת ולא ממהרים לרדת. שכרון גבהים קוראים לזה", חדווה עשתה מאמץ אמיתי שהמשפט הזה, אותו קראה מתוך דף מודפס, לא ישמע כמו דקלום מוכני.

"אני מחכה כבר חודש", נהמה כרמלה בתגובה. "חודש ושש שנים. ואת הדקלום הזה, חדווה, נתת לי בדיוק שבע פעמים. פעם לכל שנה ופעם אחת בשביל החודש הזה. כמה זמן נראה לך שאני עוד אצטרך לחכות? כמה זמן נראה לך שאני אהיה מוכנה לחכות?"

"אבל אני לא מבינה למה את כועסת, כרמלה. שלחנו אליך שני גברים נ-ה-ד-ר-י-ם החודש. אחד יותר מוצלח מהשני".

"ואיך אני יכולה לדעת את זה? אחד אמרת היה צריך לטוס לחוץ לארץ יומיים לפני הפגישה שלנו והשני מת בדרך לפגישה. התקף לב?"

שבץ מוחי. באמת ביש מזל". חדווה ניסתה להבין מה מסמן לה המנהל מהצד השני של המשרד.

"ביש שמיש, איפה יודה?"

"יודה – " סוף סוף הבינה. "לא נמצא כרגע, אבל השאיר לך הודעה. עוד יומיים הוא שולח אליך מישהו חדש".

"מישהו ברמה?" כרמלה סרבה להתרצות.

"בטח ברמה".

"את השמיים והכוכבים הוא הבטיח לי כשנרשמתי אצלכם". כרמלה נאנחה. "והוא יגיע לפגישה, הבחור החדש? לא ימות בדרך או משהו כזה.."

"יגיע, יגיע. ביש מזל, אמרתי לך, זה הכל. וכרמלה, יודה גם שואל מה עם דמי החבר לרבעון הזה. את יודעת שמחר מתחיל רבעון חדש…"

שלוש התנשפויות. חדווה התקשתה להחליט אם מדובר בסימן טוב או רע.

"אני שולחת לכם את הצ'ק". זה נשמע כאילו היא מדברת מבעד לשיניים חשוקות ואולי באמת כך דיברה. "וכדאי שהפעם הפגישה גם תצא לפועל, שאחרת, ותגידי ליודה את מה שאמרתי מילה במילה – שאחרת אני מצפה לראות את יודה בעצמו אצלי בבית, בבגד יפה עם זר פרחים, מוכן לפגישה איתי".

"את יודה?" קולה של חדווה נסק ביבבת הפתעה.

"שמעת מה אמרתי. את יודה בכבודו ובעצמו. בכסף ששילמתי עד היום אני חושבת שמגיעה לי לפחות פגישה אחת פנים אל פנים עם המנהל. שמונה בערב תגידי לו ושלא יאחר. אני שונאת שמאחרים".

 

"תגיד לה שזה חודש רע. בכל הענף, לא רק אצלנו", הציעה חדווה.

"אין איזה צום החודש? תגיד לה שהוא דוס", התערבה גלדיס. היא היתה חדשה ולא הבינה עדיין איך הדברים עובדים.

למזלה המנהל היה מוטרד מכדי לשים לב. "מישהי מכן ניסתה את המהנדס ההוא מבת-ים, נו, איך קוראים לו?"

"רפי. קוראים לו רפי והוא לא מוכן לצאת עם נשים מעל גיל 30".

"אז תשחקו קצת עם הגיל שלה", יודה נופף ידו בביטול.

"והוא במפורש אמר – רק נשים מלאות. הוא אוהב שיש מה לתפוס".

גלדיס ציחקקה.

"והחשמלאי מכפר-סבא?"

"הצולע?" חדווה נענעה ראשה. "כרמלה אמרה שהיא לא מוכנה לשום מום גופני. זה נמצא איפה שהוא באמצע הרשימה שלה".

"כמעט לא מרגישים בצליעה", מלמל המנהל.

"יודה, חסרה לאיש חתיכת רגל. אתה לא חושב שהיא תשים לב?"

"אז עם מי עדיין לא דיברנו?"

חדווה משכה בכתפיים. אחרי שש שנים וחודש לא היה ולו גבר אחד מתאים בקירוב שלא נשלח לכרמלה.

"היא כזאת בררנית", גלדיס בדיוק סיימה לשנן את "רשימת כרמלה". "למי אכפת כמה סתימות יש בשיניים של הבחור? ומה זה 'הרגלי הגיינה טובים'? לא ידעתי שגברים משתמשים בדברים כאלה".

חדווה התעלמה ממנה. "תגיד לה שאתה חולה. תמשוך את זה עוד כמה ימים. כל הזמן נכנסים לכאן לקוחות חדשים. אולי בשבוע הבא יגיע מישהו מתאים".

המנהל נאנח. "גברים מתאימים לא נופלים מהשמיים. אני מכיר אותה. היא לא תהיה מוכנה לחכות. אני חייב להיפגש איתה באופן אישי ולשכנע אותה לתת לנו עוד זמן".

"בחליפה ועם פרחים", גלדיס מחאה כפיים בהתלהבות. "כמה רומנטי".

"תגידי לה שתשתוק. ותמצאי לי איזה אופטלגין. העסק הזה עם כרמלה עוד יהרוג אותי".

 

כרמלה פתחה מיד, מגלה במעשה כמה היתה קרובה אל הדלת. אולי אפילו עמדה מאחוריה, מצמידה אוזן לפלדה, מנסה לשמוע צעדים על השביל.

"יודה".

"נחמד סוף סוף לראות את הבית שלך", הדף אותה פנימה בעדינות. "אני תמיד אומר שביתו של אדם יכול ללמד עליו הרבה".

"אז תתחיל לעשות חוגי בית. ככה אולי תצליח לשווק את הלקוחות שלך בצורה יותר מוצלחת". כרמלה לקחה ממנו את הפרחים, מרככת בחיוך את העקיצה ששלחה אליו.

חוגי בית. הוא גלגל את הרעיון בראשו. לא רע.

הבית פעם באור רך. זה היה דימוי שלו. פעם. עמ' 3 בחוברת המהודרת שחולקה ללקוחות. "אור רך ומוזיקה טובה יכולים לעשות פלאים לאווירת הפגישה", נרשם שם. מהחדר  אליו כיוונה אותו  בקעו צלילי ביג בנד. המנהל התכווץ באי נוחות. אישה מסכנה. הכינה את עצמה לדייט שהבטיח לה ובמקום זה קיבלה אותו.

"מה תשתה?" כרמלה חיוותה בידה אל השולחן. "אדום? לבן?" היא היתה נינוחה בצורה מטרידה.

"אנחנו צריכים לדבר". הוא ציפה שתכעס, שתצעק אפילו, שתטיח בו האשמות ותקרא לו בשמות גנאי. שש שנים היו זמן ארוך. הוא היה מוכן לכל דבר. רק לא לשלווה הזו.

"בדיוק בשביל זה נפגשנו". שוב החיוך. "אבל קודם נאכל".

 

היא ידעה לבשל, כרמלה זו. אתה חושב שאתה יודע הכל על הלקוחות שלך, כל דבר שיסייע לך למכור אותם, ופתאום מתגלה בפניך איזו איכות שהחמצת. הוא לא החמיץ לעיתים קרובות. "יש גברים שהיו הורגים בשביל אישה שמבשלת ככה", אמר בזמן שמחה פיו במפית.

"קינוח?"

איך אפשר שלא.

"העסק הולך מצוין. ביחוד בתקופה האחרונה. אנשים מבינים ששווה להשקיע כדי למצוא שותף טוב לחיים".

"רומנטיקה היא עסק שלעולם לא יסבול ממיתון", כרמלה קרבה אל פיו כפית מוס שוקולד. טעם גן עדן.

 "כולם אומרים שהכרויות באינטרנט זה הדבר הבא. אבל תאמיני לי, אף אחד, שום דבר, לא יכול להחליף את השדכן המסורתי". איך הם הגיעו לדבר עליו?

"אינטרנט זה לצעירים. והם ממילא לא הקהל שלך. אין שום סיבה להיות מודאג".

"מי מודאג? כל זמן שיש לי לקוחות טובים, כמוך, כרמלה. מה שמביא אותי – "

"קפה?"

הוא חיכה בסבלנות שתחזור.

"תראי כרמלה", אמר כשהניחה בידו את הספל. "תודה. אין לי מקום לעוגה. טוב. אולי פרוסה דקה. את שומעת כרמלה. אני יודע שאת כועסת. שמיים וכוכבים הבטחתי לך, אני זוכר. אבל הרשימה שלך. הרשימה שלך היא פשוט בלתי אפשרית. אנחנו יכולים לבלות ביחד עוד שש שנים  ועדיין אני לא אמצא לך מישהו שעונה על כל הדרישות שלך. אף אחד לא ימצא. אין אדם כזה".

היא לגמה מהספל שלה, עיניה קבועות בו.

"מדברת על בעל, מדברת על ילדים, אבל אפילו אחד מאלו ששלחנו אליך כל השנים האלה – ושלחנו עשרות של גברים - לא עבר את סף הדלת שלך. שלא יאכל בשר, שלא ילבש בגדים סינטטיים, מאיפה הבאת את הדברים האלה?"

הוא שם את הספל על השולחן לפניו, לפנות את הידיים לתנועה שתסייע לו להבהיר את כוונתו. שתדגיש את חוסר האונים שחש.

"אם לא הייתי מכיר אותך, עוד הייתי מתחיל לחשוב שאת לא באמת רוצה שנמצא לך מישהו".

סוף סוף הניחה את הספל.

"אף פעם לא אמרתי שאני רוצה שמיים וכוכבים", אמרה. "אתה לא זוכר מה אמרתי לך כשניפגשנו בפעם הראשונה? אני תמיד כיוונתי אל הירח".

 

גלדיס שייפה את הציפורניים. "יודה מאחר", היא אמרה ונשפה על האצבעות המקופלות.

חדווה הציצה בשעון.

"יש לו פגישה בעשר וחמישים ועוד אחת באחת עשרה וחצי".

"בטח תיכף יכנס". חדווה סרבה לדאוג.

"אולי שכנעה אותו להישאר איתה בלילה" גלדיס נתנה מבט מצועף בקיר עליו נתלו, ממוסגרות, כתבות המתארות את פעילותו של המשרד. אצבעותיה, פשוטות ומוכנות למשיחת לק, קפאו באוויר. "אולי תפסה אותו בז'קט, ככה", הידיים נקמצו לאגרופים, "ומשכה אותו למיטה ושׁמה היא קרעה ממנו – ".

"את רואה יותר מדי סרטים", קטעה אותה חדווה. "פשוט תשתקי ותלכי לעשות קפה".

 

סוף שבוע יפה לכם

 

 

 

שמור   בטל

בקטגוריות: קצרים
82 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

סליחות
(8/10/2005)

בשש בבוקר אמא שלו התקשרה. כבר מזמן שלא היתה מבקשת, אלא פשוט מורה. "אני מחכה לך", חתמה את השיחה וניתקה.

גם היא, כמו האחרים, לא הבינה מה פשר השינוי שחל בו וכמו האחרים לא טרחה לברר. פשוט הסתגלה.

אנשים מתרגלים מהר לטוב, הוא חשב וקם לצחצח שיניים.

בגלל השעה המוקדמת לא הדיח את המים באסלה. מחאת הצנרת עלולה היתה להעיר את גב' וולדר הישנה בקומה מתחת. זו היתה סיבה לאין קץ מריבות ביניהם בשנה הקודמת. "מטורפת זקנה", הוא קרא לה אז. מספר 142 ברשימה.

הוא שפך דלי מים לאסלה, מקפיד לא להרטיב את המושב. המים הדפו את זרימת הבוקר אל הביוב והוא נהדף אל חדר השינה שלו, להתכונן. זה עתיד היה להיות יום עמוס. יהיה עליו לתמרן בין העבודה, אימו, אחיו וחברתו לשעבר, לזגזג בין קניות, תליית וילונות ועריכת דוחות חשבונאיים, למהר ממקום למקום ולהימנע מעימותים. בכל מחיר.

אחרי הכל, זה היה היום האחרון.

קטן עלי, אמר לעצמו.

בשעה שבע בדיוק, כמה דקות אחרי שנכנס אל הרכב, התקשר לסבתא ראומה.

"עוד רגע והייתי מחייגת אליך", אפשר היה לשמוע את האכזבה בקולה.

"הכל מוכן אצלך לחג? יש משהו שאת צריכה?"

היא היתה ממוקמת גבוה ברשימה. מספרים 17 עד 25.

"אתה כל כך מתוק", סבתו התנשמה בהתרגשות. "בדיוק אתמול סיפרתי לחנצ'ה על המכשיר של הסרטים שהבאת לי והיא אמרה..." הוא הניח לה לדבר, לדבר ולדבר. מהמהם במקומות הנכונים, דעתו נתונה רק במחציתה לשיחה.

"המעיים שלי מתהפכים", קטעה בת שיחו את המלל שלה עצמה.

"שנה –" ניסה לומר ולא הספיק.

הכבישים היו ריקים. בשעה הזו בדרך כלל היה מזדחל בפקק, אבל לא היום. היום הטירוף יתחיל בשעה מאוחרת יותר, כשיפרצו האנשים מהבתים לצורך הכנות החג.

היה משהו מפתה בכביש הפתוח. תלחץ חזק יותר על דוושת הגז, שידרה רגלו הימנית. הוא התעלם. לא היתה לו שום כוונה להניח לאיזו גחמה טפשית לקלקל את הכל. שנת כביש שלמה ללא מתום; נהיגה זהירה, מתונה. לא מהר מדי, לא לאט מדי, תמיד נותן זכות קדימה, נמנע מקשר עין עם הנהגים האחרים.

"התחלת לנהוג כמו איזה חנון", נזף בו עמית.

מספר 8 ברשימה.

ודאי שהיתה רשימה. הוא הפך בה שוב ושוב בראשו בזמן שנהג. בלעדיה כל הענין היה בלתי אפשרי. היא היתה מורכבת מלקחי השנה שעברה, פיסות של כעס, ריב ומדון.

וכמובן שלא היה בה די. ההווה זימן נקודות חיכוך חדשות, לא מתוכננות.

אילתור. זה היה שם המשחק.

להתעלם מהתחת של מיקה, למשל.

מה כבר יכול להשתבש? שאל את עצמו, כשהתחככה בו לפני שבועיים, תגמול על שהתנדב לעבוד בערב ראש השנה. בחורים טובים מקבלים סיבוב מאחורי מדפי הארכיב. לא היה ברשימה שום איזכור לזיונים עם בנות מהמשרד ולא היה לו ספק שהגוף שלו יוקיר לו תודה. השנה הזו היתה חסרה, ולא רק בנהיגה מהירה.

ולמרות זאת החליט לדחות את ההזמנה.

זו היתה החלטה נכונה, כך שמע מרן שזומן אל מאחורי המדפים במקומו. מיקה היתה זקוקה למישהו שילווה אותה אל ארוחת החג אצל הוריה. "היא לא היתה מוכנה לשמוע לא, אחרי שעשיתי אותה", דיווח רן תוך שניגב מצחו מזיעה. "צרחנו אחד על השני בזמן שהתלבשנו ועכשיו, אם אני רוצה שהעבודה כאן תהיה נסבלת, אני אהיה חייב להתנצל. לפחות ארוחה באיזו מסעדה יקרה. איזה טמטום".

המשרד היה ריק. הוא אסף את הפקסים, עבר עליהם בזריזות בזמן שמשך הודעות מהמשיבון, החזיר כמה שיחות דחופות, ערך שתיים משלו, תיקן את הדו"ח שעזרא היה צריך להגיש אחרי החג והכין לעצמו קפה.

שתי דקות של מנוחה.

לרגע התלבט אם לרחוץ את הכוס. אף אחד לא יגיע למשרד עד צאת החג. נו, זה היה ברור מה צריך לעשות.

עד אחת בצהריים הספיק לעבור אצל אמו ולשחרר אצלה את הסתימה בכיור, לערוך קניות לפי הרשימה שגיסתו הכתיבה לו בטלפון, לתלות את הוילונות אצל האקסית ולשתוק כשאמרה לו שהקריח מאז נפרדו, להוציא את הכלב המסריח של עמית לטיול ולתת זכות קדימה לאיזו בחורה מפגרת שלא הפנימה את המשמעות של תמרור ה"עצור". הוא חייך אליה כשחלפה על פניו.

בשעות הצהריים הסתגר בדירה שלו, שוכב על המיטה ללא תזוזה. כל כך קרוב לסוף בא עליו פחד גדול שמא משהו יתקלקל ברגע האחרון.

כשהטלפון צלצל, בארבע לערך, הוא הצטפד ונתפס בתנוחה עוברית. חושש לענות, חושש שלא לענות. בסוף ענה והוקל לו כשגילה שזו רק מכרה רחוקה שהתקשרה להודות על ה"שנה טובה" המעוטרת ששלח לה. "כמעט שכעסתי עליך", היא אמרה. "איך לא התקשר אלי אחרי הלידה, חשבתי. ועכשיו הברכה היפה הזו. אתה נהדר".

את ארוחת החג קבעה אמו לשבע.

"ממי תרצו לבקש סליחה השנה?" שאלה המנחה בטלוויזיה. בשנה שעברה זה היה מנחֶה. גבר לבן שיער. הוא זכר את פניו, אבל לא את שמו. בדיוק אותה השאלה. זו שהתחילה את הכל. "ממי תרצו לבקש סליחה, שהרי אין ולו אדם שלא חטא לחברו".

מאף אחד, הוא אמר לעצמו בסיפוק מותח רגליו על השולחן. מאף אחד.

השולחן נרעד במחאה תחת משקל רגליו ונשלח קדימה בחריקה צורמת .

שלושים שניות וצלצול בדלת.

"שוב רעש", אמרה גב' וולדר. "אבל לא נורא. אתה שכן טוב. אני להביא לך עוגת דבש בשביל שנה חדשה. שקטה".

בחוץ נתלה כוכב ראשון בשמי החג הכהים.

הוא חש תחושת עילוי.

"תעזבי אותי בשקט יא מטורפת", אמר וטרק את הדלת.

 

 

שמור   בטל

בקטגוריות: קצרים
55 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע