בחירות 2.0

מדינה מוזרה, ארצות הברית. משום מה הם מקיימים מערכת בחירות כל 4 שנים, וחושבים שזה תקין. לא כל שנתיים, בלי משברים קואליציונים, והגרוע מכל -  אין יום שבתון. הבחירות מתנהלות בין 6 בבוקר ל-7 בערב, בזמנכם החופשי. כלומר לפני העבודה, אחריה, או בהפסקת הצהריים. לא שיש לי עניין אישי כלשהו בשעות ההצבעה (זה הבעל שמצביע, לא אני), אלא שלמחרת הולם המבחן האיום בסטטיסטיקה, וכל שעת שבתון תתקבל בברכה ותנוצל למצוות ה-ANCOA, ששייכת כנראה לתיקון ה-28 לחוקה.

---

 

אבל לא על הלכי הבחירות רציתי להגג כאן, כי אם על מה שקרה לפניהן, במהלכן, ומה שעשוי לשנות בעתיד את פני הפוליטיקה האמריקאית (ואולי גם את הישראלית. פעם).

אם יש מאפיין אחד לבחירות האלה, שמבדיל אותן מקודמותיהן, הוא מידת החשיבות של האינטרנט - ובעיקר המדיה החברתית - בעיצוב מערכת הבחירות, הנושאים שעליהם דובר, הלכלוכים שהועלו מהאוב, ולא פחות מזה: גיוס הכסף. וכרגיל, הפוליטיקה הולכת אחרי הכסף.

תחשבו לרגע כמה השמות טוויטר, יוטיוב, מייספייס, סקנד לייף ופייסבוק נשמעים טוב יותר מאשר "ביתן 26". זה צעיר, זה מבריק, זה טרנדי. אבל מעבר לטרנד מדובר גם באפקטיביות.

מספרים:

לערוץ של ברק אובמה בטוויטר (שעודכן 257 פעמים, נכון לרגע זה, וסביר להניח שעד מחר עוד יעודכן) יש היום 112,474 "עוקבים". לפי טוויטרהוליק הטוויטים שלו הם המובילים בפופולאריות. אגב, רוב הטוויטים משעממים עד מוות וכוללים בעיקר הפניות לקליפים מהעצרות שלו.

ביוטיוב, המילה אובאמה מעלה 654,000 תוצאות (לרבות העמוד הרשמי (והמעודכן להפליא) שלו), ופיילין 166,000 (מספר מכובד להפליא, בהתחשב בוותק המועט שלה על במת הפוליטיקה הארצית).  לאובמה מגיעות מחיאות כפיים סוערות על ההשקעה באיכות הסאונד והוידאו של הנאומים שלו שמופיעים ביוטיוב - הם נשמעים טוב כמעט כמו שידור טלויזיוני חי. כשמדובר בפיילין ומקיין, רוב קטעי הוידאו הם דווקא פארודיות, פשלות, ראיונות לא מוצלחים וסאטירה משובחת (או קונטרה לסאטירה). כרגיל, הסמולנים שולטים במדיה.

 

 

נניח לרגע שהקמפיינים מפעילים ערוצים רשמיים, מעודכנים ומסונתזים על ידי אנשי צוות מקצוענים. מה שמעניין לא פחות הוא התנועה שמתחת לפני השטח - בלוגים, טוויטים אישיים, הזדהות פוליטית בפייסבוק. במערכות הבחירות הקודמות המפלגות השתמשו באינטרנט כדי להעביר מסרים, למצב את עצמן כגופים "צעירים", "מבינים", "מאגניבים". הקמפיין של אובמה מתואר בעיתונות כפלא טכנולוגי, ובצדק. האתר שלו בנוי נכון, מעוצב להפליא, וידידותי למשתמש. אבל הוא הרבה יותר מזה: מסתבר שיועציו של אובמה יודעים איך לפלח מצביעים פוטנציאליים לפי חלוקה דמוגרפית, תחומי עניין (או דאגה - ראו למשל את הפניה לסקטור היהודי), איך להעביר מידע, ואיך להשמע משכנעים. אבל לא פחות מזה, הם יודעים איך לעצב רשתות חברתיות ולהשתמש בהן לצרכי הקמפיין.

כשאני מכניסה את המיקוד של השכונה שלי אני יכולה לקבל את רשימת קבוצות העניין של תומכי אובמה באיזור, את הבלוגים של חברי הקבוצות, הפרופילים והטוויטים שלהם, הודעות על אירועים (מישהו צריך הסעה לקלפי? אירועי צפיה המוניים בתוצאות הבחירות? מסיבות פוסט-בחירות? שידוכי בחירות? הכל אפשר למצוא אצל ברק), ולא פחות חשוב - חומרי הדרכה על ארגון בשטח: איך לארגן אירועי התרמה, איך לשכנע מצביעים, איך לגייס פעילים נוספים. לאובמה יש 19,000 רשתות "שכונתיות", מעין יצור היברידי - מקוון ולא מקוון. הרשתות השכונתיות נוצרות ברשת, וגולשות מהר מאד אל השכונה הפיזית: חבריהן פוקדים בתים, מתקשרים לשכנע מצביעים פוטנציאליים בטלפון (לפעילים יש גישה למאגרי המידע של אובמה אודות מצביעים פוטנציאליים דרך הרשת החברתית. וכן, זה בהחלט מעורר שאלות קשות של הגנה על פרטיות המצביעים), מחלקים שלטי תמיכה, מרימים אירועי התרמה, ובעיקר - מייצרים "באז" מקומי, שעשוי להועיל לו לא פחות ממודעות בטלויזיה. אגב, הפעילים זוכים ל"ניקוד", בערך כמו מוכרים באיביי או מוצרים באמאזון, שמצביעים על מעמדם בהיררכיית הפעילים. ככל שאתה פעיל יותר - כך הניקוד שלך גבוה, והסיכוי שאחרים יצטרפו דווקא אליך, גדל. את ההדרכה איך לעשות את כל המהלכים האלה הם מקבלים ברשת, בסדרה מפורטת של אמצעי הדרכה מקוונים שמאפשרים גם לעקרת הבית הלא פעילה מפלורידה או לסטודנט מאוהיו להרים מבצע חריש פוליטי עמוק בקרב מכריהם.

 

 

אבל האתר של אובמה הוא רק פלטפורמה. משובחת ככל שתהא, כל רשת חברתית נדרשת להתמלא בתוכן כדי לשרוד. ואת התוכן, במערכת הבחירות הזו, לא מספקים מטות המועמדים, אלא הגולשים שבשטח. השטח מספק להט, תוכן, חדשות. רוב הכותבים הם לא "אנשי מפלגה" או פרשנים במובן הפורמלי של המילה. כן, הם מזדהים - לפעמים באסרטיביות בואכה אגרסיביות - עם המועמד "שלהם", אבל הם לא מרגישים שייכים למנגנון. אם כבר - המנגנון שייך להם, והוא צריך להתאים את עצמו לדעות שהם מביעים, לשאלות שהם מעלים במהלך הקמפיין, ולדאגות שלהם מביצועי המועמד "שלהם".

במידה מסוימת, אפשר לקרוא לזה דמוקרטיזציה מוחלטת של ההליך הפוליטי - כל בעל מקלדת הוא פרשן. וכל חנאן עם בלוג יכול למנות סגני נשיא בפוטנציה. קל להסחף בחדוות תוכן הגולשים. אלא שבחדוות המגניבות הטכנולוגית, נשכח שרוב האלקטורט הם אנשים שלא מחזיקים פרופיל בפייסבוק, לא לגמרי יודעים מה זה סקנד לייף, את קטעי החדשות שלהם רואים בערוצי הטלויזיה, ושאלות לעימותים בין המועמדים הם לא שולחים דרך יוטיוב. וכל זה עוד לפני שבכלל דיברנו על הפער הדיגיטלי, שמונע משכבות שלמות של האוכלוסיה שלא נגישות לאינטרנט, ובוודאי לא "שוחות" בו להשמיע את קולן בדיון שמתנהל בפלטפורמות האופנתיות האלה. הידעתם ש-15% מהאמריקאים עדיין משתמשים בחיבור דיאל-אפ לאינטרנט? בדיאל-אפ אין יוטיוב, וחלק גדול מאפליקציות המדיה החברתית לא ממש מתפקדות. רוב המשתמשים באינטרנט באמצעות חיוג הם מבוגרים, בעלי הכנסה נמוכה, ושנות השכלה מעטות. הם, כמובן, גם האנשים שיכולים להרוויח או להפסיד יותר מכולם מתוצאות הבחירות (למרות שבמצב הכלכלה הנוכחי יש סיכוי סביר שבקרוב כולנו נקשור שתי כוסות לבן בחבל כדי לתקשר זה עם זה). אבל ההשפעה שלהם שולית. אם פעם היו להם עצרות בחירות, מפגשים עם מועמדים, גיוס מבית לבית, ואפילו מצע כתוב, היום הכל זמין ברשת, אז בשביל מה לבזבז זמן ועצים על הכתוב? הבוחרים נטולי הגישה לרשת הם הצללים שלמועמדים קל להתעלם מהם. אבל גם לצללים יש זכות הצבעה. ובבחירות, בניגוד לדירוגי גולשים ביוטיוב, מי שעוזב את המחשב לכמה שעות, הולך עד הקלפי, לוחץ על הכפתור או מסמן את הסימון (הנכון) על הטופס - הוא הקובע.

 

אחת הטענות העיקריות שמופנות כלפי המצביעים 2.0 היא שאחוזי ההצבעה שלהם הפוכים כמעט לגמרי ביחס ללהג האינטרנטי שלהם. דפוסי הצבעה במערכות בחירות קודמות מראים שצעירים כמעט ולא מצביעים. המבוגרים, אלה שאינם מחוברים למדיה וירטואלית, הם אלה שמופיעים בבוקר ההצבעה ומשלשלים את הפתק עם עשרות השאלות הלא-ממש-חשובות, והאלה שדווקא כן, לקלפי. מעניין יהיה לראות האם בבחירות האלה ההצבעה תוכרע על ידי הצעירים, או שכמו שמבקרי עולם ה-2.0 ישמחו להראות, הבועה האינטרנטית - קולנית ככל שתהיה - היא רק בועה.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 4/11/2008 07:14, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, חדשות, רק באמריקה, למה לי פוליטיקה עכשיו?
123 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של miss kitty fantastico ב-7/11/2008 11:32

סטארבקס והעזים (זוטות מעצבנות)

אולי כי אני מוחתמת באתוס ה"חבל על כל טיפה" הישראלי, למרות שהנחלים ומקורות המים פה עולים על גדותיהם, וכשאין לפחות 5 הצפות בשנה הם מודאגים משנת בצורת.

אולי כי סטראבקס מגישים קפה מחורבן למדי, באוירה שהיא הכל מלבד בית קפה נעים לישיבה. ועוד מעזים לקחת כסף על חיבור לאינטרנט.

אולי כי הם אחד התאגידים האחרונים שמייקל מור טרם פירק לגורמים. 

ואולי כי יותר קל להתעצבן מהחדשות האלה מאשר לחשוב מה קרה ל-5 הדולרים האחרונים בחשבונות החסכון והפנסיה שלנו, ואיך לעזאזל מקוששים מספיק כסף כדי לקנות איזו עז מחמד (כי זו הסחורה העתידית הכי חמה ובטוחה בשווקים של היום), ומתי עוברים לגור במערה הקרובה למקום מגורינו, ועושים שינוי קריירה לטובת סחר חליפין. 

אבל החדשות האלה על סטארבקס הביאו לי את הסעיף.

תחשבו על זה - בשביל למנוע הצטברות חיידקים (ד"ר, זה בכלל רלוונטי?) בברזים הם פשוט נותנים למים לזרום עד  אין קץ. וכך, כל 83 דקות סטארבקס ממלאים בריכה אולימפית במים שמטפטפים כך סתם מהברזים שלהם. בריכה אולימפית כל שעה וחצי.

התגובה של סטארבקס? כן. אנחנו עושים את זה, אבל ממליצים לעובדים שלנו לטפטף כמה שפחות. שוין.     

 

 

אם היו שואלים את זה בבגרות במתמטיקה זה היה נשמע בערך ככה:

"טד נכנס לבית קפה של חברה המתהדרת במדיניות ירוקה למהדרין, ומבקש גראנדה דאבל פרפוצ'ינו.

ג'יין נכנסת אחיו, קונה מאפין וטול צ'אי לאטה די קאף דאבל שוט.

בכמה אינצ'ים מתמלאת הבריכה האולימפית של מייקל פלפס בזמן שבו הבריסטה שמרוויח שכר מינימום נותן לברז לטפטף לידו?"

בעצם, זו גם שאלה בהבנת הנקרא ובסוציולוגיה אמריקאית. כי יש משאבים, המון משאבים, אז למה לא לבזבז?

 

איף. נכון שסביר להניח שהמים שזורמים בברזי סטארבקס לא היו מגיעים דווקא אל הסובלים מבצורת בנמיביה (כן, זה הטיעון שהעלו חושפי הפרשה), ושעלויות השינוע שלהם - במקרה והיו חושבים על מימוש הרעיון - היו מטורפות ומזיקות לסביבה יותר מהדריפ-דריפ המקומי, אבל נורא נוח ונעים להתעצבן דווקא על סטארבקס.  

המצב הכלכלי חרא, מעט הכסף שיש לנו עולה בעשן, העתיד לא ברור, ובאופן כללי לא כייף. אז טוב שיש על מי לכעוס ולרטון. במיוחד אם הם מפיקים קפה, שלא ברור אם הוא יותר יקר או יותר גרוע, ועל הדרך גם מטפטפים עלינו.

 

אני לוקחת את העז, הלפ טופ והדיאט קולה שלי (הי, נובדי'ז פרפקט, ובכל זאת צריך משהו שיבחין ביני לבין "באופן"), ועוברת למערה עד שיהיה פה קצת יותר רגוע. אפילו צ'אי כבר אי אפשר לשתות פה בשקט.    

 

 

---

* אה, יהיה גם פוסט ראש-השנה, טיולים, הרים, דובים וכאלה. אם רק הבעל יוריד את התמונות מהמצלמה. פעם.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 7/10/2008 17:03, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, רק באמריקה
60 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של Kilgore Trout ב-27/10/2008 16:23

Woman is the nigger of the world

הריאליטי הכי טוב בעיר מתחולל בימים אלה על מסך הטלויזיה שלנו. אחרי תהליך ניפוי ארוך ומייגע הגיעו 4 מועמדים לגמר, ומהם יבחרו שניים שינענו קלות את הכורסא ואז יניחו עליה את עכוזם הנשיאותי בחדר הסגלגל. בינתיים, בטקסים שנראו כאילו הופקו במשרדי ההפקות של קים איל סונג במחשכי צפון קוריאה, ממליכים על עצמם נציגי המפלגות השונות מלך. ומלכה. עם אבטיח קר וקפה, צפיה בועידות הדמוקרטים והרפובליקנים היא בהחלט שעשוע חביב, אם כי לפעמים מזכיר קצת את ביתן 28 הותיק.  
אחרי שהאמריקאים, או יותר נכון - העיתונות האמריקאית - החליטה באופן מודע וקולני שלא מדברים על צבע העור של אובאמה (ובינינו - הוא שחור בדיוק כמו שהוא לבן. כלומר חצי-חצי. ולשאלתכם - לא, משחור ולבן לא יוצאת זברה, יוצא משיח), ומחאה כפיים מנומסות להילארי קלינטון, שענתה בחמיצות פנים מתחייבת, הרים במפתיע ג'ון מקיין להנחתה את שרה פיילין.

הדבר המשעשע ביותר הוא חילופי הצדדים - לו הייתם חושבים על האשה השניה שמועמדת לסגנות נשיא ארה"ב, איזו דמות היתה עולה בדעתכם? קרייריסטית. אשת ברזל. פוליטיקאית מיומנת. ילדים? אולי, לא בטוח. דמוקרטית, מן הסתם (כמו הקודמת, ג'רלדין פררו). בטח לא מישהי שבאה ממפלגת ה"old boys" האולטימטיבית.
נא באוזן. קבלו את שרה פיילין ,hocky-mom בדימוס, במחיאות כפיים סוערות.

הנתונים היבשים:
1. היא בת 44
2. לה ולבעלה יש 5 ילדים (הגדול בן 19, יוצא בעוד שבוע לעיראק, הקטן בן 5 חודשים, סובל מתסמונת דאון)
3. היא מושלת אלסקה (כן, המקום הזה מ"חשיפה לצפון")
4. עוד חמש דקות בערך היא תהפוך לסבתא מבתה בת ה-17
5. הקריירה הפוליטית שלה התחילה בוועד ההורים הבית ספרי
6. היא לא מאמינה באבולוציה, וחושבת שהפלות הן רצח שיטתי.  
 
בואו נשאיר לרגע בצד את הטרלללה האוונג'ליסטית שפיילין רוצה להביא איתה לבית הלבן, שבגינה לא הייתי מצביעה עבורה גם לו יכולתי.  נשאיר רגע בצד גם את חוסר הנסיון הבינלאומי שלה (מעולם היא לא יצאה מגבולות ארה"ב, מה שלא מפריע לאמריקאים לחשוב שהיא מומחית ליחסי חוץ כי "אלסקה נמצאת ליד רוסיה". אכן). אם אפשר, וזה קשה, נשאיר בצד גם את העובדה שבתה בת ה-17 עשתה מעשה ג'יימי לין ספירס, והצליחה להכנס להריון מהחבר השמיניסט שלה. וכן, היא לא מפילה, וכן, היא תתחתן איתו, פעם. וכן, המשפחה מחבקת ומחזקת ושומרת על הפרטיות שלה, וכו' וכו'. לזה עוד נחזור.  
 
בואו נסתכל רגע על מה קורה לפרשנים ולאנשי התקשורת מרגע שמקדמת הבמה ירדה הילארי, ובאה שרה.
"איך היא יכולה להיות סגנית נשיא עם 5 ילדים?"
"איך היא יכולה להיות סגנית נשיא כשיש לה תינוק בן 5 חודשים?"
"היא מזניחה את הילדים!"  
 
ולחלופין -
"נסיון של אמא הוא סוג הנסיון הכי חשוב"
"אסור לבקר אותה כי כל התקפה עליה היא סקסיסטית".  
 
את שלושת הראשונים שמעתי אתמול ברדיו מפרשנים ליברליים. שמאלנים. כאלה ששבוע קודם הריעו ממושכות לאובאמה כשפרש בפניהם את חזון השוויון שלו - שכר שווה לנשים, הזדמנויות שוות לנשים. הכל נכון, כל עוד אלה הנשים מהמפלגה הנכונה.
את המשפט האחרון אמרו אתמול אנשי הקמפיין של מקיין. אחרי שבמשך חודשים הם השתמשו בדיוק בטקטיקה סקסיסטית עד חנק כדי לתקוף את הילארי קלינטון ("מה היא רצה לבכות, החלשלושה הזו? התנהגות כזו לא יכולה להיות התנהגות של מנהיגה").
אסור לומר ששרה פיילין אוחזת בדעות חשוכות, שיצעידו את הנשים שנים לאחור, כי זה סקסיסטי. אסור לומר שהעדר הנסיון שלה ביחסי חוץ עלול להיות מסוכן. כי לגבר לא היו אומרים זאת. אסור לשאול אותה על שחיתויות אפשרויות, רומנים שפתאום מועלים מהאוב, הדחות לא ברורות בצמרת הממשל באלסקה, כי זה סקסיסטי. שומו שמיים, הם אפילו גררו מהבוידם את גלוריה סטיינם כדי לתמוך בטענה שלהם שקשה יותר להתגבר על התקפות מגדריות מאשר על התקפות גזעניות. סטיינם עסוקה ברגעים אלה בצחוק מתגלגל מעורב בקריזה.  
 
ובבת אחת, בהינף כרומוזום, הדיון עובר משאלות של תוכן, מהות ואג'נדה פוליטית, לדיון לגופה של אשה. מפלגה אחת, שלא מסוגלת להעמיד בראשה אשה, אבל נחשבת ליברלית וחובבת שוויון, שתוקפת אשה על רקע כל הנקודות הלא נכונות, ומפלגה אחרת שמסוגלת - במפתיע - לעשות את הצעד שבהצבת אשה בראשה, אבל לא יודעת להתמודד איתו.
שהרי בטיעון לפיו הביקורת על פיילין היא סקסיסטית - שאותו השמיעו אתמול כל ה-good old boys מה-grand old party - הם מחבקים אותה בחיבוק דב פוקק עצמות, ומשמיטים את הקרקע מתחת ללגיטימיות שלה כמועמדת. מההתקפה המגוננת שלהם אפשר ללמוד שנשים הן חלשות. כן, גם פוליטיקאיות. שנשים לא מסוגלות להתמודד עם שאלות קשות, מטרידות, שנוגעות בעצבים חשופים כמו הפלות. ששש... הבת שלה בהריון, והיא בדיוק ילדה ילד פגוע. בואו לא נטריד אותה בסוגיות כאלה. לראש הקטן שלה יש מספיק עם מה להתמודד. אנחנו כבר נסדר עבורה את העניינים, ונלטף אותה קמעא תוך כדי.  
 
ופיילין, שנאמה אתמול נאום תוקפני, לא אמרה דבר בעניין. לא דפקה על השולחן בנעלי העקב שלה והכריזה - "עד כאן". אני מועמדת, מועמדת לגיטימית. בואו ותשאלו אותי על דעותי. על האג'נדה שאני רוצה לקדם ומאמינה בה. יאללה, תתקפו אותי. בדיוק כמו שהייתם תוקפים גבר. אני הרי פיטבול עם ליפסטיק, בואו נראה אתכם נגדי!". היא בחרה לשתוק.
קלינטון והתומכים שלה גם הם זועקים מרה "סקסיזם!" (ומן הסתם נהנים להכניס כמה קטנות מתחת לחגורה של אובאמה), ולא אומרים לפיילין - גיברת, תתמודדי!   
 
מסתבר שבארצות הברית של היום, אשה עדיין לא יכולה להיות מנהיגה.
אשה היא עדיין יצור פגיע, רגיש, שברירי, שנשען על גבו של גבר עם נסיון.
אשה - במיוחד אם היא נאה - היא קישוט, שיכול לסייע בהשגת מראה חינני בבית הלבן, ולכן יש לשמור עליו בכפפות של משי.
אשה היא לא מועמד שעולה לזירה, עומד מאחורי דעותיו, נחבט, נופל, קם, עושה מעשה, נופל שוב, מנער את הבגדים, ויוצא לקרב על עמדותיו.
אשה צריכה הגנה. אולי גם העדפה מתקנת, כי הרי היא נבחרה על ידי מקיין על בסיס פרופיל דמוגרפי של העדפות מצביעים, ולא - כמו שמסכימים גם רפובליקנים - כי היא היתה המועמדת הטובה ביותר לתפקיד.  
 
וזה מקומם. כי במקום שבו לא מדברים על צבע עורו של המועמד המוביל לנשיאות, עדיין דשים בשאלה האם אמא ל-5 ילדים יכולה להיות סגנית נשיא.
כי במדינה שבה חלק גדול מהנשים המשכילות והעובדות, עוזבות את מקום העבודה שלהן מיד עם לידת הילד הראשון ולא חוזרות אליה עד לאחר שהילדים (ברבים) הולכים לבית הספר, אשה לא מסוגלת לפתח קריירה פוליטית בלי צקצוק על כך שהיא מזניחה את ילדיה הקטנים.
כי המחשבה שאשה, כל אשה, "קונה" אוטומטית את קולותיהן של הנשים היא לא רק מעצבנת, היא אוילית.
וכי המנהיגות, הנשים, לא מנפנפות את היבבות המגדריות הצידה ופונות לעניינים האמיתיים שעומדים על הפרק. כמו התאמה, נסיון, ידע (באמת, מה עושה סגן הנשיא?) או עמדות. וכן, אחד הדברים החשובים שאולי כדאי לבדוק לגופו הוא עמדותיה המפחידות בסוגיית זכותן של נשים על גופן.
אבל למה להתעסק בשאלת הבשלות והתאמה שלה לתפקיד, אם אפשר לזעוק "סקסיזם" ולהעמיד אותה על מזבח רק בגלל היותה אשה?  
 
השחורים התקדמו לא מעט בחמישים השנה האחרונות.
הנשים עדיין מפגרות הרבה מאחור.   

---

וחוצמזה, ישרא הודיע לי שאני כבר בת 37.
קיבינימט, יש לי עוד כמה שעות להיות בת 36...
 
(אבל לחשוב שבעוד 7 שנים אוכל להיות אמא ל-5 ילדים, סבתא בפוטנציה וסגנית נשיא. הממממ...).
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 5/9/2008 02:27, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, רק באמריקה, למה לי פוליטיקה עכשיו?
90 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-7/11/2008 17:05

18,471