Curious George

אוקיי, בואו נשים את הדברים על השולחן. לשמוע (ולשאוג) את Careless Whisper עם עוד 20,000 איש, מפי הגבורה עצמה, כשהמנעד שלו לא זז מילימטר ב-25 השנים האחרונות, זו חוויה שמימית.

הנה, אמרתי את זה ושרדתי.      

אמנם לא לבשתי את אוברול הניילון בצהוב זרחני ששימש אותי נאמנה עת הקשבתי לראשונה לשירי וואם! (חייבים את ה-!), אני בספק אם מלבוש המופת הזה היה עולה עלי לו הייתי מנסה להכנס אליו, בכל זאת, עברו אי אלו 23 שנים מאז כיתה ח'. גם אם הייתי עומדת בסטנדרט הרזון (הגובה נשאר אותו גובה) של גיל 14, נדמה לי שאמא שלי כבר מזמן הפכה את האוברול הזה לכיסוי לכלובי תוכים, מצנח רחיפה או מפיות קרושה זרחניות. גם בלי האוברול, ועל אף חששות מוקדמים שמקורם בהופעה מזעזעת באמריקן איידול, עבר עלי אמש ערב של שכרון חושים.  

25 שנים אחרי תחילת הקריירה שלו (ואם אני סופרת נכון, 27. 25 זה רק לאמריקאים שלא יודעים לזהות דבר טוב כמו קלאב טרופיקנה כשהוא מונח להם מול העיניים) הוא נתן את אחת מהופעות חייו. והביקורות מהופעות קודמות בטור גורסות שכל אחת מההופעות היתה הופעת חייו. האיש לא פספס. תזמורת ענק בשתי קוליסות בנות שלוש קומות כל אחת, 6 זמרי וזמרות ליווי, וידאו ארט משובח (עם שימוש תכוף להפליא בצבעי הקשת) ותמונות מוקרנות מהחתונות של ליז טיילור ושל החיבוק המפורסם של קלינטון ומוניקה לווינסקי (הבחורה הזו מסתובבת כאן בבלוג יותר מדי), אילוסטרציה של תקליט (!!) והדמיית נחיתה של מסוק בתחילת Outside, שעתיים הופעה, עשרים דקות (על השעון!) של הפסקה, ואחד אלוהינו.  

לא שלא היו בעיות. השנים לא לגמרי היטיבו עם ג'ורג' (ותיכף אסייג) - הוא הולך והופך דומה לרינגו סטאר עם השנים. ולא, זה לא דבר טוב. מצד שני, כשהוריד את המשקפיים האיומים - שקנה כנראה בשוק בבידיא - בסוף ההופעה, חזר החיוך מעוטר הגומות שכבר ב-Fantastic עשה את זה לג'נדר הלא נכון. הסאונד לא היה מהמשובחים. וזה באנדרסטייטמנט. לא יודעת אם בגלל האולם המחורבן (בכל זאת, אולם ההופעות המרכזי של DC, לא יפה ללכלך) או בגלל מערכת ההגברה, ואולי בגלל המבטא הבריטי-ערס שיש לבחור, היה קשה להבין אותו כשדיבר, והיה קשה להפריד את המילים מהמוזיקה המשובחה, כששר. אבל אני, מכ'פת לי? את המילים אני מכירה בע"פ, וגם בשירים הנידחים ביותר, שבהם עמד הבעל בוהה בתדהמה מולי, הן קיפצו הישר מירכתי מוחי המקשיש והושרו (נגיד. אם הייתי יודעת לשיר) כמו בגיל 14. וזה היה כייף. כל כך כייף.    

הוא צחק, סיפר אנקדוטות, הראה תמונה שלו מהילדות (נו, דודה שלו ישבה בקהל), מסר נשיקות לקני, החבר שלו, קינטר את הבעלים האומללים שנסחבו עם נשותיהם המזדקנות (ואפילו סידר להם קטעי וידאו סמי-ארוטיים, כדי שלא רק הגייז יהנו) ובאופן כללי היה כה מתוק ומוכשר, שהתחשק לקחת אותו הביתה לאמא, עטוף באריזת מתנה בצבעים זרחניים.  

שעתיים. שעתיים עמדנו על הרגליים, כל המטרוניתות הכבודות שרגליהן כבר עייפו מורידים וריצה אחרי הילדים, שעתיים רקדנו, כולל הבעלים שבהתחלה העטו על עצמם הבעת פנים של "אני פה בגלל אשתי", שעתיים שרנו (טוב. שרתי. הוא הצטרף פעם בעשר מילים), שעתיים התמסרנו לקסם הג'ורג'י. והקסם לא פג.  

מדי פעם, במיוחד בביצועים של שירי וואם! (כן, גם אנדרו רידג'לי קשישא הפציע מדי פעם על המסך) נזרקתי 23 שנים אחורה, לחדר אחד, שקירותיו צבע לימון, אבל אף אחד לא ראה אותם - כי הם היו מכוסים ב-21, כן, 21 פוסטרים של הוד מעלתו המלך ג'ורג' (אמרתי לך שהיו לו תחתונים לבנים?!). השנים - שנות השמונים, הימים - ימי חדש, חדיש ומחודש, ואני - שנמנעתי ממלחמות עופרה נגד ירדנה, או תיסלם נגד בנזין, נפלתי שדודה לרגלי ה-182 ס"מ של ג'ורג'. בעולם האכזר שבו לא היה אינטרנט לכל נערה, נאלצתי לאסוף פירורי מידע ממקורות עדכניים הרבה פחות, כמו גליונות עבשים של המגזין הגרמני האיכותי "בראוו". היות ואני לא ידעתי מילה בגרמנית (למעט "שנל, שנל, יודן"), גייסתי את סבתא שלי למשימת התרגום. וכך, מחברת הזכרונות הוואמית שלי כללה פריטי מידע גזורים ומודבקים היטב, ובצידם תרגום לעברית נטולת ע' בכתב היד של סבתא שלי (כיידישאית טובה, סבתא שלי מאמינה שע' היא רק סוג של ניקוד). הפנטזיה שלי אז היתה שיום יבוא, ג'ורג' יצנח על סף דלתי, יבין שאני זו שהוא חיכה לה כל חייו, וימלט אותי מחיי זוועה בעיר המחרידה שבה ביליתי את נעורי, אל לונדון הגשומה אך הנוצצת או אל שאלה קטן באלפים, לחגוג בו את כריסמס.  נו,

את סוף הסיפור כולנו יודעים. ג'ורג' חיבב שירותי גברים יותר מאשר חדרי נערות בצבע לימון. אני הדחקתי את האהבה לפופ-איכותי-אך-לא-נחשב, בימים שבהם הכי ראוי היה להעריץ את מוריסי ואת ג'יזז אנד מרי צ'יין, ולא גיליתי לעולם שבעצם ג'ורג' ואני נועדנו לחיות את חיינו ביחד.

ברבות הימים גם הפוסטרים ירדו מהקירות, המחברת נעלמה אי שם בנבכי הבית של אמא שלי, ואני הדחקתי כה חזק עד שכששאלה אותי מישהי שהיתה איתי בטירונות איזו מוסיקה אני שומעת בווקמן, אמרתי בהתנשאות - "פיטר גבריאל וקייט בוש". אלה היו שתי הקסטות היחידות שזכרתי לקחת איתי בקיטבג...

לקח לשתינו קצת זמן של גישושים וחשדות הדדיים כדי שנתוודה זו בפני זו, שבעצם אויבות אנחנו - כי שתינו אמורות לחיות בבוא הימים עם ג'ורג'. לה היה פור עלי, כי היא גרה כמה שנים בלונדון וידעה בדיוק איפה הוא למד, ואיפה גרה המשפחה שלו. הזונע. אבל מאחר והמרחק בין בה"ד 12 לבושי-מידס, השכונה הבינונית בה הוא גר, היה בערך כמו המרחק בין ישראל לבין הירח, הסיכויים של שתינו היו דומים, ובמקום להלחם זו בזו, החלטנו לאחד כוחות, ולחלק את שלל הג'ורג' בינינו אחר כך.

אחת התובנות הראשונות שפיתחנו היתה שראוי לנו להסתיר את סודות הג'ורג' מהעולם, ובמקום זה להעמיד פני נשים אינטיליגנטיות, שנונות, שאוהבות לקרוא את ספרי האוניברסיטה המשודרת ולשמוע פיקסיז. טוב, היא באמת אוהבת את הפיקסיז.

שתינו הצלחנו בכך כל כך, עד שאפילו בני הזוג שלנו לא ידעו שהם מגדלים זוגיות עם פרחות לטנטיות, חובבות יורו-טראש, שלא באמת אוהבות לקרוא שירה. ולמרות ששתינו אוחזות במקצועות חופשיים נחשקים, אנחנו מעדיפות לשבת מול המחשב, לשחק סוליטר ולשמוע וואם! ורובי וויליאמס באייפוד. בשיחות חולין אנחנו מפגינות שיירים אינטלקטואלים משתדלים, אבל בינינו אנחנו יודעות את האמת - אם ג'ורג' יגיע, שתינו משאירות מאחור את בני הזוג והילדים, ופוסעות לעבר השקיעה האפלולית של שירותי הגברים בלוס אנג'לס בלא הנד עפעף.  

 

אבל לקראת גיל 40, נדמה לי שכדאי להתמודד עם האמת - הטעם שלי במוסיקה קלוקל. אני נמצאת בערך 5 שנים מאחורי האופנות המוסיקליות, ויש ז'אנרים שלמים שאין לי שום יכולת להבין (דאנס, טראנס וכל מה שבא אחרי 1991), אני אוהבת לשכב על הספה עם שוקולד ולקרוא ספרי צ'יק ליט חלולים, לא קראתי מעולם את "מלחמה ושלום" או את "מדאם בובארי", ואת רוב ספרי האוניברסיטה המשודרת שקניתי בשבוע הספר מעולם לא קראתי. הם נראו מצוין על הספריה. אני לא אינטלקטואלית, אני רדודה. ואני חיה עם זה בשלום.    

מאז שגילינו זו לזו את צפונות ג'ורג'נו עברו 19 שנים.

בשבוע שעבר היא ילדה את בנה השלישי.

אתמול אני עמדתי באולם, סימסתי לה תמונות מההופעה (חרא מצלמה יש לי בטלפון), צרחתי כנערה בת 15, רקדתי והשתוללתי כמו שלא עשיתי שנים (וקניתי חולצה! בקרוב בארץ). ובהדרן הלפני-אחרון, רקדתי סלואו לצלילי Careless Whisper עם הבחור הכי שווה באולם, שיודע כמה הטעם שלי במוזיקה נחות. וזה לא היה ג'ורג'.

 

(פטורה בלא כלום אי אפשר, נכון קיטי?) -   

זה היה, בביצוע מצוין, לרבות איזכורי רידג'לי.  

 

וגם זה, לקינוח ההופעה (כולל לינדה אוונג'ליסטה הבלתי נמנעת)  - 

 

והביצוע המופתי שלו ל-Feeling good של נינה סימון :

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 30/7/2008 22:31, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, נעים, על עצמי לספר ידעתי, רק באמריקה
40 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת בארץ הקודש ב-17/8/2008 21:12

אמאל'ה!

אחת המתנות הכי שוות שקיבלתי לבת מצווה היתה טייפ. כן, כזה עם קסטות*, לא קלטות, חלילה. נורא רציתי טייפ. לכל הילדים השווים (אז עוד לא קראו לזה מגניבים, בעצם אולי גם היום כבר לא קוראים להם ככה, היתה למגניבות עדנה קצרה בשלהי שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת) היה טייפ.

אז קיבלתי. דאבל-קסט, של אייווה, עם רמקולים מתפרקים. הכי מגניב בעולם.

דא עקא, שלא היה לי מושג מה שמים בטייפ.

הטעם המוסיקלי הקלוקל שלי התפתח רק לאחריו.

כך שיצא שעם ארנקי בידי הלכתי לחנות התקליטים** השכונתית, שבה המוכר/בעלים/רב אמן היה מצייר תמונות שקיעה בטוש שחור על עטיפות המתנה שלו. את כל דמי הכיס שחסכתי בתקופה הקודמת תכננתי להשקיע בקסטייה מפוארת. ניגשתי, כולי מבוכה, וביקשתי ממנו עזרה. הוא היה מוקסם מהעובדה שבגיל 12 אין לי שמץ של מושג מה אני רוצה לשמוע. מבין שלוש הקסטות שקניתי באותו יום, אני זוכרת בבטחון רק אחת - סופר טרופר של אבבא. הקסטה הזו נשחקה עד דק, בטייפ, בווקמן ***, ובטייפים של חברים. לימים היא נזנחה אי שם על השידה בחדר שהיה שלי, והיום הוא "חדר הנכדים" אצל אמא שלי בבית. אם אחפור עמוק בארונות שלה, יש סיכוי טוב שאוכל למצוא אותה, אלא שאין שום דרך לנגן אותה מחדש באחד מאמצעי הניגון הזמינים לי. זמנה של הקסטה עבר, אפילו אחותה הצעירה הקלטת נשכחה מדעת.

אבל בניגוד לה, ובדומה לג'וקים שישרדו גם את המלחמה הגרעינית הבאה עלינו, אגנטה, ביורן, בני ופרידה (שהתעקשו לקרוא לה אנני פריד, בשביל ה-A החסרה) יגיחו גם הם מהמקלטים האטומיים, שניה אחרי המלחמה, וישוררו את Dancing queen בעומדם על חורבות האנושות. כן, זו פיסת התרבות שנשאיר אחרינו כדי שתרבויות מפותחות יותר יוכלו להתחלחל (בעצם, מה עדיף? אבבא או יזהר כהן?).

 

עשרים וחמש שנים אח"כ, אני יושבת באולם קולנוע חשוך, ומצפה לממתק. מאמא מיה, ברשות מריל סטריפ ופירס ברוסנן מגיח למסך היום.

האולם מלא נשים, וכמה בעלים שנגררו בכח, קשורים בשרידי קסטות, ויושבים מבויישים, מסתכלים זה על זה כעל חברים לצינוק. רובם בוגרי המחזמר (מסתבר אח"כ, כשהם מקדימים צחוק לויץ ומספרים זה לזה את העלילה, לא שיש הרבה ממנה), רק אני לא. אני פה בשביל השירים.

את הסרט עצמו אפשר לסכם ככה -

מריל סטריפ נורא נהנתה.

גם פירס ברוסנן נהנה.

קולין פירת' נהנה, למרות שהוא מאד השתדל לשמור על ארשת הפנים הצנונית-חמוצה-בריטית-הו-אני-כה-חשוב-וסובל-כבר-שנים-מאותו-מטאטא-שתקעו-לי-אתם-יודעים-איפה-בבית-הספר-הפרטי-האקסקלוסיבי-שבו-למדתי (ובלי להרוס את העלילה, מטאטא שנתקע במערכה הראשונה וגו').

כנראה שגם סטאלן סקארסגרד נהנה, למרות שהוא מבליח הרבה פחות משני חבריו, וגם מחייך פחות. בטח, עם שם כזה, איך אפשר לחייך?

מי שהכי נהנות, יחד עם הגב' סטריפ, הן ג'ולי וולטרס וקריסטין ברנסקי, שחצי מהסרט הייתי בטוחה שהופיעה בסדרה הבריטית המעצבנת, נו איך קראו לה, על צמד החברות הערסיות בשנות הארבעים לחייהן, ולא היא. היא בכלל הופיעה בסדרה הנשכחת (וטוב שכך) "סיביל".

מי שהכי נהנה שם היה אקי אבני. נו, בטח. מהנחיית מלכת היופי בחסות "לאשה" היישר למעמד החתן של מריל סטריפ. לא הייתם נהנים? לא ממש הצלחתי להבין איך אקי אבני הגיע להופיע בסרט כזה בלי ששבעה ימים של ידיעות יעשו עליו לפחות כתבת שער, אבל אז אמרו לי שזה לא אקי אבני, אלא בן דודו הנשכח מצד סבתו סולטנה ועוגיות המלח שלה, דומיניק קופר, שעוד בימי "חסמב"ה" היה מחלטר בתור הכפיל של אקי.

בקיצור, כולם נהנו.

ומה עם הקהל?

קצת פחות. העלילה (נניח שיש כזו) תפורה בתפרים גסים מהרגיל, אפילו כשמדובר בסטנדרטים של מיוזיקל, שבו הטקסט אמור להיות לכל היותר קטע קישור בין שיר לשיר), השירים - אללה ירחמם - מושרים על ידי השחקנים. ואם לקחת כדוגמא את פירס ברוסנן, הבחור נאה, ואף שרמנטי, אפילו בגילו המתקדם. אבל לשיר הוא לא יודע. בכלל. כלומר, בערב הקריוקי השכונתי בבוורלי הילס סביר שיהיו מי שידיחו אותו מהבמה מיד. אפילו מריל סטריפ שרה טוב ממנו, וזה לא אומר הרבה לזכותה. קולין פירת', לעומת זאת, שר ישירות לתוך המטאטא התחוב בעכוזו.  מזל שבבטן יש לו חלל תהודה מרשים.

בקיצור, היה עדיף לו ה"ה ביורן את בני (ע"ר) לא היו מסתפקים בתפקיד מפיקי העל ומופיעים לקמיאו רגעי על הפסנתר, ומחלצים את השירים שלהם מפיותיהם המולבנים היטב של שחקני הסרט.

 

אז למה בכל זאת ללכת?

כי השירים שירי פופ-דיסקו-טראש איכותיים שכמותם, עומדים גם בזוועות שמחוללים בהם פירס ומריל בחדווה רבה.

כי יש קטעים משעשעים. לפעמים.

ובעיקר - כי יש שם חבורה של נשים, כן, נשים, מבוגרות, לא מאד מתוחות (למעט קריסטין ברנסקי שגם צוחקת על זה לא מעט), עם הרבה קמטים ופולקעס לא קטנים, והן נהנות מהחיים שלהן (ותודה לריטה ווילסון שהביאנו עד הלום). כי הסרט חוגג את זה שנשים שולתתתתותתתתתתתת, יכולות להתאהב ולזרוק, לשכב עם מאות (טוב, שלושה פחות או יותר בו זמנית) ולהנות מזה, לגדל ילדים ועצמאות, לבעוט למוסכמות הקתוליות ישר בין העיניים, ובאופן כללי להיות שמחות. וכי, לשם שינוי, העירום היחיד בסרט הוא של ישבן גברי (וגם הוא לא שרירי מדי).

וזה כייף. כייף גדול.

גם אם לא מושלם, או רחוק מאד מלהיות סרט מושלם, אין לי שום ספק שהוא יכול להפוך לסרט קאלט.

 

ואם כבר אבבא, תנו להם בכפיים:

 

 

ולחלופין -

---

* קסטה - מונח ארכאי המתאר צבר קבצי MP3 המקובצים יחדיו על גבי סרט שחור, הנוטה להסתבך תדירות ולהקרע חדשות לפרקים. על קלטות נהגו בני ישראל להקליט תכניות מהרדיו, שירים, וקשקשת עצמאית, שלא באמצעים דיגיטליים.

** תקליט - קרוב משפחה נחות של הקסטה, עשוי ויניל (ממנו ניתן לעצב קערות ושאר חפצי נוי, לאחר חימום מהיר בתנור הביתי, כמצוות "דברים קטנים" של הגב' שיר סמדר), אך אינו מאפשר הקלטה חוזרת.

*** ווקמן - דמוי נגן MP3, אם כי גדול ומסורבל ממנו, מאפשר ניגון קסטות בלבד, ובדגמים מתקדמים מצויד גם במקלט רדיו. לרוב מלווה בזוג אזניות ענק, המרופדות בספוג בגוון כתום.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 18/7/2008 23:42, בקטגוריות נעים, אינטלקט בגרוש וחצי
83 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיכליקה ב-29/7/2008 22:26

האיש על הירח
לפני שנות דור, אהבתי לעשות משמרות לילה בצבא. השקט, והעדרם של "שמוטי כתפיים" כמו שקראנו אז למפקדים שלנו, עשה את החיים הרבה יותר נעימים. גם הידיעה שכל היום שלמחרת פנוי ללחם ושעשועים (ובעיקר שינה) היתה משמחת. היו שבועות שבהם לא ראיתי את הבסיס בשעות היום, אלה היו חלק מהשבועות השמחים ביותר של השירות הצבאי שלי. ועם כל השמחה, השעה הקשה ביותר היתה זו שבין ארבע לחמש בבוקר. העיניים כבר היו מותשות, כל האוכל שהבאנו מהבית (סלט עם נבטים. בי נשבעתי!), נגמר, המטלות המשיכו להערם, תמיד היה קר, גם באמצע הקיץ, והגוף התנגד בכל כוחו לעירות הזו. הנחמה היתה המוזיקה ששמענו אז ברדיו. ש'-חברתי-כאחות-לי אהבה פיקסיז. אני שנאתי אותם. התפשרנו על REM. לילה אחרי לילה אחרי לילה היינו שומעות את Green ואת Automatic for the people, מהמהמות את המילים, בטוחות באמונה של בנות 19 ש-everybody hurts נכתב עלינו. רחוק יותר בקריירת האינדי של REM לא הגענו מעולם. כשהם הגיעו לאצטדיון רמת גן, שנה או שנתיים אחר כך, בימים שאחרי ההצלחה המטורפת של Automatic for the people, היה לשתינו ברור שאנחנו מתייצבות בדום מתוח באצטדיון ומחכות למוצא קולו של מייקל סטייפ. את החבר דאז (הבעל דהיום) שלחתי לעשות מילואים בדרום, שלא יפריע. ש' ואני, מצוידות בקולות של צמד קרפדות, עמדנו היכון לחווית ההופעות של חיינו. רוב ההופעות הזרות שהגיעו אז לארץ היו להקות שוליים שפקדו את קולנוע דן, וההבטחות לבמה שלא נראתה כמותה, תאורה שלא נראתה כמותה והופעה שלא נראתה כמותה היו מסחררות. וכגודל הציפיה, כך גודל האכזבה. למייקל סטייפ היה כנראה PMS באותו יום, החברים שלו סתם היו עייפים, ורק זמן מה לאחר מכן הסתבר שהם בעצם היו על סף פירוק באותה תקופה. הם הגיעו להופעה, כמי שבאו לדפוק כרטיס במשרדם בבית ההסתדרות ואין להם כח אפילו לערבב את הסוכרזית בתה. היה משעמם, היה מאכזב. הקסם שבשעות הלילה המוקפות במוסיקה שלהם פג.   כשגילינו שהם מופיעים השנה סמוך אלינו, תהיתי אם יהיה נכון לנסות אותם שוב. נכון שמאז ההופעה ההיא הם הוציאו עוד אי אלו דיסקים, רובם משובחים (והאחרון שבהם, אותו אני מכירה חלקית בלבד, פשוט מצוין), נכון שעבר זמן ואין די רמת גן כדין קולומביה (ברור שלא. קולומביה היא חור), אבל טעם האכזבה ההיא עוד נותר בפה. ובכל זאת.   אתמול ראינו אותם. עם קצת יותר כרס (פיטר ומיקה), קצת פחות שיער, אם זה בכלל אפשרי (סטייפ) והרבה יותר קמטים (כולנו), אבל עם אנרגיות שמעולם לא נצפו ברמת גן. ההופעה היתה מדהימה. בתחילתה מייקל סטייפ הבהיר היטב את חלוקת התפקידים: "אתם עומדים פה, אנחנו עומדים על הבמה. אנחנו שרים לכם המון שירים בשעה ושלושת רבעי הבאות, ואתם קופצים למעלה ולמטה. מובן?". הובן. אז קפצנו. למרות שהיה חם (סטייפ גילה את הטריק של סבתא שלו להקלה על החום - שימו קוביית קרח על מוקד הדופק בשורש כף היד לשלושים שניות. או שיהיה לכם קר או שסבתא שלו שקרנית), קפצנו. ושרנו. והקשבנו.  

(האיכות לא משהו, אבל מדהים אותי שאנשים כבר הספיקו להעלות את סרטוני ההופעה).  

כי היה למה להקשיב - זו לא היתה רק הופעת רוק משובחת (עם בימוי ותזמור של וידאו שהתקיף את החושים מכל הכיוונים והיה לא פחות ממפעים), אלא גם מניפסט פוליטי עצבני. הם עצבנים, ה-REMים.

על בוש.

על קתרינה.

על איך שנראית הארץ שלהם בשנים האחרונות.

על עוולות שקשורות לזכויות אדם (הם צירפו את אמנסטי ו"גרין אמריקה" למסע ההופעות שלהם).

על כל מה שעושים או יעשו הרפובליקנים.

כמה דקות לפני שהוציא את סיכת "אובאמה" והרכיב אותה ברוב טקס על דש בגדו, סיכם סטייפ - "אני לא טוב במתמטיקה. אבא שלי מתמטיקאי. החבר שלי מתמטיקאי. אמא שלי ואני לא יכולים לחבר 8+8 כדי לקבל 16, אבל חישבתי ומצאתי שבמשך יותר ממחצית חיי - וזה זמן רב - משלו עלי אנשים שלא רק שאני לא מעריך, אני בז להם", לתשואות הקהל, והמשיך להקדיש את השיר Mr. Richards לידידינו הלוחמני דיק צ'ייני.

 

את ההופעה הם סיימו אחרי בערך שעה ושלושת רבעי, כמו שהבטיחו, בביצוע מבריק של Man on the moon, שהשאיר טעם של עוד והשכיח את החוויה הרמת-גנית.

 

---

כשחזרנו הביתה, משולהבים ומותשים, שאל אותנו הבייביסיטר איך היתה ההופעה. דברנו בשבחי REM, בשבחי ההופעה, ובשבחי הפוליטיות שלה. התגובה שלו היתה חדה - "אם אני הייתי בהופעה שבה הזמר מתחיל לדבר על פוליטיקה, הייתי קם ויוצא. יש הבדל בין אמנות לבין פוליטיקה ולא צריך לערבב בין השתיים". ואתם? מה אתם חושבים? פוליטיקה ומוזיקה הולכים ביחד? בהופעות או אולי רק בדיסקים? ואומנות בכלל? איפה הגבול בין הפוליטי להנאה הצרופה מאמנות?  

השיר הכי יפה שהם שרו אתמול. לא פוליטי ולא לוחמני. פשוט עצוב ונוגע ללב.

 

** הקורא הנאמן י' שלח את הלינק הזה לביצוע המדהים של ספרינגסטין ו-REM ל-Man on the moon בקונצרט שנקרא "Vote for Change". אם תקראו את מה שכתוב בצד הוידאו תקבלו את התשובה לשאלה שנשאלה בשורות האחרונות.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 12/6/2008 18:23, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, נעים, רק באמריקה
99 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-5/7/2008 08:32

18,471