תרבות יום א' (או ב')
אתמול נחגג כאן Veteran's Day שנועד לכבד את שועלי הקרבות הותיקים של צבאות ארה"ב למיניהם. הדרך המקובלת ליצירת הדרת כבוד ותחושת הוקרה כאן היא לצאת בשלל סיילים מוטרפים. כך מציינים את יום הזכרון, יום העצמאות, ומסתבר שגם את יום הווטרנים. רק את תרנגולי ההודו מוקירים כאן יותר, והסייל שמתקיים מיד לאחר בליסת התרנגולים של חג ההודיה עולה על כל אחיו. יש למה לחכות.
 
הבעל, שמספר ימי החופשה שלו מצומצם ומצומק כאחד, זכה ליום חופש רשמי לכבוד הווטרנים. הילדים, לעומת זאת, הלכו גם הלכו לבית הספר. היש חופש מוצלח מזה? את המיניאטורה, לעומת זאת, קיבלנו למשמרת - שכן הגן שלה והעבודה של הבעל חד הם: כשלו יש חופש, גם לה. אבל ילד אחד משלושה זה בערך כמו ללכת עם-להרגיש בלי. קלי קלות.
 
במקום סיילים או שגרת לימודים מבורכת (אם כי עמוסה עד חנק) שמנו את פעמינו לגלרייה שטרם פקדנו - Corcoran Gallery - שמתמחה באמנות מודרנית, ובה מתקיימות בימים אלה שתי תערוכות צילום מעניינות: של אנסל אדאמס ואנני ליבוביץ.
על התערוכה של אנסל אדאמס אין לי הרבה מה לומר. כבוד, צלם חשוב, בלה בלה, הרבה טכניקה, צילומי טבע משעממים עד מוות (סליחה, שצ"ה). לקח לנו רבע שעה להבין את הרעיון ולהמשיך הלאה.
התערוכה של אנני ליבוביץ, לעומת זאת, מרתקת. היא קצת אקלקטית (אולי אקלקטית מדי), וכולל תמונות אישיות ומשפחתיות, בצד תמונות עיתונות שצילמה מהמלחמה ביוגוסלביה או הטבח ברואנדה, תמונות סלבס (לרולינג סטונס ולוואניטי פייר) ובעיקר את תיעוד חייה לצד סוזן סונטאג.
לא ידעתי שהן היו זוג, ורק תוך הליכה בתערוכה, שמקיפה את הפעמיים בהן חלתה סונטאג בסרטן, את ההחלמה מהראשון וההכנעות לשני, עד לצילומים שלה מיד לאחר מותה, למדתי על חייהן המשותפים. התמונות שהיא צילמה כשהסרטן חזר הן אכזריות, חסרות רחמים, בוטות ונוגעות ללב. רואים בהן את סונטאג הקירחת, הקמוטה, לאחר ניתוח בטן - כולל התפרים והגילוח - בכל עליבותה. ובכל זאת, ולמרות האכזריות שבהן, האהבה שעולה מהן מאד ברורה.
כמו התמונות של סונטאג, דווקא התמונות האישיות שלה ושל המשפחה שלה (היא צילמה המון את הוריה, והסדרה שצולמה בסמוך למותו של אביה - בימים לפני המוות ואחריו - היא היפה והעדינה ביותר בתערוכה) היו מעניינות יותר. רואים שם משפחה אוהבת, גדולה, כמה דורות של ילדים, נכדים, הורים, והתמונות מצליחות להעביר רגעים רגילים לגמרי של החיים - ארוחת בוקר, ביקור בים, רביצה על הספה, וליצור סיפור מורכב יותר. אולי לא שלם - הרי המצלמה לא נוכחת בכל רגע, וההשלמות שלנו את הקטעים החסרים הן רק המצאה, אבל השלמת התמונות לכדי קו זמן וסיפור מורכב יותר, הופכת אותן למעניינות הרבה יותר מאשר תמונה תלושה בזמן.
יש בחירות מעניינות בתערוכה - להציג את בראד פיט הצעיר שכוב על מיטה מכוסה עור נמר במלון בלאס ווגאס בצמוד לתמונות איומות מהטבח ברואנדה. משהו בהשוואה ביניהן מציגה את פיט בריקנותו, ודווקא אליה נמשכים חלק גדול מהמבקרים בגלריה. אפשר כמעט לחוש את הבוז שהיא מרגישה כלפי חלק מהסלבריטיז (לרבות נשיא המדינה המכובד, ג'ורג' דבליו, שצולם כשהוא מעוטר במבט זחוח במיוחד ובאבזם חגורה בצורת סמל הנשיאות - הנשר האמריקאי). הדיסוננס בינם לבין התמונות האישיות והעיתונאיות, והמוטיב המשותף לכל התמונות בתערוכה - סוג של אנושיות - מעוררים מחשבה.
 
אחרי הפסקה לשלאף שטונדה, כמקובל בעמים תרבותיים, הלכתי לשמוע את מאיר שלו מדבר על "יונה ונער".
היה מרתק - הוא מספר סיפורים בחסד. משעשע, מצחיק, מושך אליו את הקהל.
ובכל זאת, הדבר הראשון אליו שמתי לב היה הקושי שלו עם השפה. הוא לא דובר אנגלית, וההרצאה ניתנה באנגלית, למרות שחלק גדול מהקהל היה דובר עברית. הוא נאבק בשפה. ניסה למצוא את המילים ואת הדרכים להביע את עצמו. ולפעמים פשוט ויתר.
דווקא הוא, שמלהטט בעברית, ברבדים השונים שלה ובמשמעויות הרבות שיש בה (מסתבר ש"יונה ונער" הוא שיבוש מכוון של מילים משירו של ביאליק "מאחורי הגדר" - בסופו עומדים מאחורי הגדר "יונה עם נער", ואת הרמיזות התנכיות לעניין היונה כסמל לעם ישראל השב למולדתו הוא דוחה בתקיפות), התקשה לבטא את עצמו באנגלית. הוא התנצל מראש על הקושי שלו בשימוש בשפה, ובכל זאת - זה היה מפתיע. ולא פחות מכך - נוגע ללב. ומובן, כי כולנו נתקלים בזה כאן.
גם מי שסבור (ובצדק, לפעמים) שהאנגלית שלו משובחת, לא יכול להשתמש בה ככלי מושלם, כשפת אם - שיש לה מילים לחול, מילים של שבת, סלנג שמתאים למצבים מסוימים, דקויות, אינטונציות, רמות שיחה שונות למול בני שיח שונים.
זה מתסכל. זה קשה. זה יוצר לפעמים רתיעה משיחה, מדיבור, מקשירת קשרים. זה קושי שמעמיד אותך אוטומטית בעמדת נחיתות מול הדובר שמולך. 
מאיר שלו זכה לקהל אוהד מאד. כשחיפש תרגום למילה בעברית מיד נמצאו לו עוזרים מתלהבים. אבל בחיי היום יום זה לא כך.
כשעומדים מול כיתה, מרצים ופתאום משתרבבת מילה בעברית - או גרוע מכך, נעלמות כל המילים באנגלית - זה מביך, מתסכל ומייאש לפרקים. ולא כולנו מצוידים ביכולת וורבלית נוסח מאיר שלו.

אבל ערב של יום שכלל תערוכה, הרצאה ושתי סנגריות על בטן ריקה, יכול להשכיח גם את זה. ממילא אחרי הסנגריות יכולת הדיבור הופכת שולית ובלתי מועילה בעליל, וגם האינטלקט לא מה שהיה פעם.
 
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 13/11/2007 17:46, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, על עצמי לספר ידעתי, רק באמריקה
55 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-28/11/2007 20:39

גברים ממאדים נשים מהטריילר

תסתכלו ותגידו לי אתם - אחרי שרואים את הטריילר הזה, לא מתחשק לרוץ ולראות את הסרט? וחשוב מזה - מבינים בדיוק מה יהיו כיווני העלילה?

 

עכשיו לכו תסבירו את זה לבעל, שבהה במושב לידי בטריילר, הסתובב ואמר - "יופי, אבל על מה הסרט?".

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 3/10/2007 01:41, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי
29 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מרי ג'יין ב-30/10/2007 09:09

שניים סינים, כינור גדול וג'סטין טימברלייק

ככה התחלנו את השנה.

5 דוקטורנטים חדשים במחלקה - שניים סינים, אחד טאייווני (וחלילה לא לבלבל ביניהם, שכן אז הם יסמיקו מכעס, וכנראה גם יקללו - אבל מאחר ואי אפשר להבין אנגלית של סינים/טאייוואנים, אי אפשר יהיה לדעת אם מדובר בהסבר היסטורי מעמיק על ההבדל ביניהם או קללה בשפה מדוברת), ג'סטין טימברלייק ואני.

לג'סטין באמת קוראים ג'סטין, והוא סוג של פעוט אדום לחיים כמו נושא השם המקורי. הוא בן 23 לערך, עתיר אגו וזקנקן זיפים ובטוח שהשמש זורחת לו מחריץ המכנסיים או מהתזה. מה שיציץ קודם.

 

ואני.

שמחפשת את עצמי, את חדר 0109, את הספריה ואת חנות הספרים האוניברסיטאית - בה מוכרים הכל, חוץ מספרים. את הספרים קונים באינטרנט, באמאזון. בחנות הספרים אפשר לקנות בעיקר מרצ'נדייזינג (יש לזה שם בעברית?) של קבוצות האתלטיקה של האוניברסיטה. כל הסטודנטים שגילם פחות מ-25 מסתובבים כאן כשלגופם חולצות האוניברסיטה הבוהקות, ולרגליהם כפכפים בצבעי האוניברסיטה. למהדרין - וחסרי חוש הטעם במופגן - יש גם עניבות, ז'קטים ומעילים שבטנתם בצבעי אדום/זהב/שחור. go go go!

 

לאוניברסיטה עצמה יש מראה של תפאורה שהושאלה מ"בית החיות", ואני מחכה שבכל רגע ג'ון בלושי - אללה ירחמו - יגיח מעבר לפינה, לבוש בטוגה. מהכיוון השני, אני מחכה שאנתוני אדווארדס (שככל הנראה גמר בהצטיינות את הפקולטה לרפואה) החנן יבוא בריצה כשכל העטים שבכיסו מטלטלים ומכתימים את החולצה. כן, אין ספק שהוליווד עיוותה לחלוטין את הפרספקטיבה שלי בענייני לימודים. בניגוד לאדונים בלושי את אדווארדס, שלא ממש קופצים מכל עבר (למרות שהכפילים המנטליים שלהם בהחלט מסתובבים באיזור), האוניברסיטה מלאה בפרגיות צעירות לבושות (או לא, עניין של הגדרה) באותם כפכפים וחולצות פטריוטיות ובמכנסים קצרים באופן פלילי. חלקן עם מדבקות "כיתת 2011". 2011! כשאהיה בת 40 (ואתמול סגרתי עוד שנה בדרך לשם). הו, הדינוזאוריות. נשאנוך בלי מילים.

 

מה ששכחו לציין בסרטים ההוליוודיים הוא שגם צריך ללמוד. לפעמים. באופן מצער, האוניברסיטה מסרבת להכיר בינתיים בקורסים שכבר לקחתי בארץ, בהעדר אישור חתום ממזכירות הפקולטה בישראל. ואילו בפקולטה הישראלית עדיין לא שמעו על הפיתוח הטכנולוגי המדהים שנקרא "סורק" ומאפשר משלוח מסמכים באימייל. כן, גאוני! איך לא חשבו על זה קודם? עובדה. לא חשבו. ולכן

בלופ האינסופי שבין המחלקות, אני נדרשת בינתיים למצות את מספר הנקודות האקדמיות שנדרשות לדוקטורט.

 

מה שמביא אותי לשבת בכיתות שבהן יש wi-fi. ואם יש wi-fi, מי בכלל יכול ללמוד? מוטב לכתוב פוסטים בישרא. במיוחד אם המרצה מייגע, ונוטה לחזור כל הזמן לקתרינה ומחדלי ג'ורג' בוש.

אבל חוץ מקתרינות ומרצים עם מכנסי פֶנסים, יש כאן גם כמה דברים מדליקים - יש פרויקטים עם הסדנא של ג'ים הנסון, יוצר החבובות, ויש מחקרים מעניינים, וגם אופציה להצטרף למחקר שנשמע מרתק והרבה מעבר ליכולות שלי.

 

יש.

רק צריך כח, זמן, קצת יותר היכרות עם הסביבה, ופתרון של כמה בעיות כמו קשיי ההסתגלות של המיניאטורה לגן, זרם האורחים ששוטף אותנו באחרונה (כן ירבו, אמן, אבל כמה זמן זה כבר משאיר לי?) ובאופן כללי השילוב המתיש של תחילת שנה+תחילת בי"ס+דרושות.

שנאמר - Be careful what you wish for. כי יום יבוא, תקומו בבוקר ותרגישו שאין דקה לנשום, אבל לא נורא - כי במצבכם הקטטוני המדגדג את הארבעים, גם הריאות כבר לא מה שהיו פעם.

 

(אבל הוא עושה לי שמח, כמעט כמו ג'ורג' מייקל, פרדי מרקורי ורובי וויליאמס במשולב. מה חבל שהוא פעוט כמו ג'סטין)

 

 

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 6/9/2007 23:18, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, בית החיות
45 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קתרינה ב-11/9/2007 13:11

18,471