ערב תרבות
מה המחשבה הראשונה שתעלה בראשכם כשתדמיינו סופר?
לא יודעת איך זה אצלכם, אבל יש בי מין יראת כבוד מצחיקה כלפי סופרים. מי שיכול לשחק במילה הכתובה, לעצב משפטים, לברוא דמויות וליצור עלילה ממשית שתופסת את העין, הלב ורצוי שגם את הראש, הוא אדם מיוחד בעיני. לסופרים יש יכולת שאין לרוב האנשים, למעט אמנים אחרים - ליצור משהו שעוזב את ידיהם והופך לנחלת הכלל - ולעשות את זה בכלים שלכאורה יש לכולנו ומשמשים אותנו בחיי היום יום. כולנו משתמשים בשפה, ברבדים כאלה ואחרים, אבל לא כולנו יכולים לכתוב ועוד לעשות זאת באופן שימשוך אחרים וידבר אל ליבם.
אני מניחה שמסיבה זו תמיד דמיינתי סופרים כאנשים מעניינים יותר. אולי עמוקים יותר, בעלי ידע או חכמה צפונה שלבני התמותה הרגילים אין.
 
אתמול הלכתי לשמוע את יעל הדיה מדברת על ספרה "תאונות", שתורגם לאנגלית, בבארנס אנד נובל המקומי.
למרות איצטלה אינטלקטואלית דה לה שמעטע, אני מודה שפקדתי ערבי תרבות בתדירות שקרובה לאפס (וגם אז, בעיקר כשלא היה נעים להבריז), ומעולם לא הייתי בהקראת ספר או באירוע דומה לו. לכן גם לא ממש ידעתי למה לצפות.
בפועל, מה שקרה שם היתה התקבצות של הקהילה הישראלית על שלוחותיה המסועפות וטיפוסיה השונים (נושא לפוסט הזוי בפני עצמו) ועוד כמה אמריקאים שלא לגמרי ידעו למה נקלעו, אבל נשארו בשביל הכורסאות העמוקות והחימום הנעים. במקום אחד האמריקאים המנומנמים, צנחה על המושב שלידי אחת מאושיות הקהילה המקומית (בעיקר בעיני עצמה), טיפוס טרחן וקרצייתי באופן בסיסי, ועוד יותר אתמול - כשמבעד לענני כאב ראש ניסיתי להקשיב ליעל הדיה מדברת. היה לא פשוט, אבל בתכל'ס - כנראה שלא הפסדתי הרבה.
 
כשמסכמים את זה בכמה מילים - היה סתמי. נורא סתמי.
היא דברה על עצמה, על תהליך כתיבת הספרים שלה, על החיים שלה ואיך הם משתלבים בעלילת הספרים או מובילים אליהם. לכאורה, נושאים מרתקים, במיוחד לאור העובדה ש"עדן", הספר האחרון שלה, הצליח לגרום לי לכיווץ כואב בבטן כשקראתי אותו.
אבל היא היתה משעממת. טרחנית אפילו. די מייגעת. מעין "פקידת ספרות" נטולת נשמה יתירה. התיאור שלה את תהליך הכתיבה, הספרים המתהווים, הדמויות שמתעוררות לחיים עם הכתיבה, העציב אותי. הוא דמה קצת לאחת העבודות הראשונות שבהן התנסיתי כשהייתי סטודנטית - תיוק של אלפי מסמכים בארכיב של אחת מחברות ההייטק המובילות בארץ. המממ... לזה יש אופציות לימבה כסף בעוד חמש שנים. צריך להכניס את זה לתיק 238 בשורה 5, שנמצאת במעבר 12. נקסט!
לדמות הזו יש חבר חדש שלוקט בבליינד דייט. צריך לגרום לטוויסט בעלילה. מה ניקח? התמוטטות עצבים בשורה 12 או כלב עוין במעבר 5? יאללה, נחיה חיים סוערים. נלך על הכלב. נקסט!
המחשבה עליה מקלידה את חייהן של דמות אחר דמות אחר דמות אחר דמות למארג שבסופו דווקא יש איזה חסד, הוציאה לי את האויר מבועת האמונה שלסופרים יש משהו שלנו, הפלבאים, אין.
 
חזרתי הביתה מאוכזבת, אבל לא לגמרי יודעת ממה. היה בסדר (למעט כאב הראש שחטפתי מהאושיה הטרחנית) אבל... זהו. קסם לא היה שם.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 23/2/2007 20:16, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי
58 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-6/3/2007 05:30

כולם מדברים על מזג האויר ואף אחד לא עושה שום דבר בעניין
 
כבר כמה ימים מפמפמים את הסופה שעומדת להגיע.
דני רופ היה יכול להתקנא עמוקות בכבוד שמקבלים פה החזאים, שפותחים את מהדורות החדשות בפנים רציניות ומחפשים בכל פעם מונחים חדשים ומילות תואר מוגזמות ומפארות כדי לתאר בהם את הסופה שתקרה. ואולי לא תקרה. זו שתביא ערימות של שלג שיחסמו את הכבישים. או שלא. וגם גשם קפוא. אולי. ואולי לא. קשה, קשה להיות חזאי שאין לו מושג מה עומד לקרות בשתי היממות הקרובות.
 
אחד הספרים הראשונים שקראתי כשהגענו לכאן היה "The childrens' blizzard" של דיוויד לאסקין. לאסקין, שאינו סופר אלא סתם אחד שתחביבו הוא עיסוק במזג האויר (כן, תחביב מוזר. מצד שני, איסוף שעוני קוקיה נשמע לכם פחות מופרך?), החליט לכתוב ספר על תופעת טבע אכזרית, במופע הכי קשה שלה במאה ה-19. האם ספר על מזג האויר יכול להיות מרתק? מסתבר שכן.
"סופת הילדים" התרחשה בערבה התיכונה (Midwest) של אמריקה בחורף 1888. לאחר חודשים של חורף קשה ומתיש, ביום אחד בחודש ינואר, עלו לפתע הטמפרטורות לרוחב כל הערבה האמריקאית. "עלו" הוא מושג יחסי - מדובר על עליה שהשאירה את הטמפרטורה עמוק מתחת לאפס, ובכל זאת לאור היום ה"חמים" חוואים יצאו לשדות לתחזוקה שנדחתה מזה זמן, ילדים יצאו לבית הספר בלי מעילים ובלבוש קל בלבד (ביזארי ככל שזה נשמע כשקראתי את הספר לראשונה, כשהטמפטורה עולה פה למינוס 1-2 מעלות אנחנו יוצאים בלי מעיל. לכו תבינו אנשים), ואנשים שהיו כלואים בבית במשך שבועות בשל קור נורא ורוחות עזות, יצאו להנפש בעיירות הסמוכות.
אבל באמצע הבוקר מזג האויר השתנה בפתאומיות. רוחות אדירות וגשם של טיפות קפואות וחותכות החל לרדת. בתי הספר, שברובם המורים היו כמעט בני גילם של תלמידיהם, שחררו מיד את כל התלמידים כך שיגיעו הביתה מהר ככל האפשר, ובכך דנו את חלקם הגדול למוות - התלמידים שיצאו ברגל הביתה, מרחק של כמה מייל לפחות, לא עמדו בקור הנורא ובטיפות הגשם המפלחות שמתוארות בספר כ"קיר של טיפות זכוכית חדות". חלקם נקבר מתחת לשלג, שירד בכמויות גדולות, וחלקם פשוט קפא. בסופו של אותו יום נמנו כ-500 ילדים מתים או נעדרים ברחבי הערבה.
את כל זה לומדים כבר בפתיחת ספרו של לאסקין. הסוף ידוע מראש. ובכל זאת, הספר נקרא כמו ספר מתח כתוב היטב. המחבר מניח לאט לאט יסודות להכרות עם תושבי האיזור, יוצר קשר אינטימי בין הקורא לבינם, ובאחת עובר לתיאור כמעט ציורי של הילדים המנסים למצוא מסתור מסופה מהירה ומטמפרטורות שיכולות להקפיא למוות אדם בתוך עשר שניות. הסבל והייאוש הילדותיים של אלה שניסו להגיע הביתה צובט את הלב. 
אבל לא פחות מכך, התיאור של לאסקין את העלילה המקבילה - זו שהתרחשה במרכזי חיזוי מזג האויר של צבא ארצות הברית - מרתק. מסתבר שבאותה תקופה לא היה קיים שירות מטאורולוגי אזרחי. כל יכולות החיזוי רוכזו בצבא, וממילא האמצעים שעמדו לרשות החזאים היו מעטים ופרימטיביים. מצד שני, לא רק דלות אמצעים מנעה הגנה על האזרחים והתראה מפני הסופה המתקרבת - פוליטיקה פנימית ושחצנות הביאו את אנשי מזג האויר להניח שהמתיישבים בערבות, רובם מהגרים שלא מכבר הגיעו לארצות הברית מכפרים אירופאים, לא ממש זקוקים לאזהרות וגם אם יקבלו כאלה לא ידעו מה לעשות עמן.
 
הכעס המתגבר תוך כדי הקריאה, ההבנה שלממשל לחלוטין לא היה אכפת מהאזרחים שהוא עצמו עודד באגרסיביות לעבור ולהתגורר בישובים הנידחים בערבה, הפוליטיקה הפנימית שמניעה החלטות הרות גרול והתהיה אם גם כיום אדישות כזו - מעין משיכת כתף חסרת ברירה - היתה יכולה להתממש, מניעים את גלגלי הסיפור לא פחות מהתיעוד המדויק והמצמית של מה שהתרחש באותו יום בערבה.
 
אין סוף טוב. כאמור, הסוף ידוע מראש והוא מצמרר. אבל הדרך אליו מרתקת.

---

 
אנחנו, בכל מקרה, ניזונים משפע של ערוצי מזג אויר, פרשנויות, משדרים מיוחדים והודעות אימייל ממערכת החינוך. מסתבר שעודף מידע, בדיוק כמו חסרונו, לא מאפשרים קבלת החלטות מושכלת. כי אחרי הכל, ולמרות הכל - לאף אחד אין מושג מה יהיה מזג האויר. בבוקר הודיעו שבתי הספר נפתחים. בתשע השלג כבר נערם. בעשר הודיעו חגיגית שבתי הספר יסגרו בצהריים. אבל עד הצהריים הסתבר שהסופה הגדולה לה ציפו כולם היא בסך הכל כמה אינצ'ים של שלג, וכך הרוויחו הילדים עוד חצי יום של חופש מבתי הספר שיוקדש בעיקר לגלישה על מזחלות שלג במדרון שליד הבית.
את הגאלונים של חלב, שימורים ופנסים שאגרנו - כמתחילים עלובים - נשמור לפעם הבאה.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 13/2/2007 21:21, בקטגוריות רק באמריקה, אינטלקט בגרוש וחצי
8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-16/2/2007 17:09

ואלה שמות

אני כותבת בבלוג במין חשש כזה - מסתכלת תמיד מעבר לכתף. בהתחלה אף אחד לא ידע עליו (וגם לא נכנס). אחר כך באו כמה חברות טובות (כאלה מהחיים. או בעצם כאלה שהגיעו מהוירטואליה לחיים), אבל לאחרות לא סיפרתי. למה? ככה. תחושה של פרטיות כזו. סוג של אינטימיות עם עצמי, גם אם היא פיקטיבית. אחר כך גם אלה מהחיים הגיעו. ואחריהן גם הבעל, לא ממש טרחתי לטשטש או להסתיר. הבלוג היה ועודנו שם באויר. בעצם, אין לי מושג מי העיניים שמביטות בבלוג. זו יכולה להיות גם השכנה שלנו מהבית ליד, עד כמה שאני יודעת. נדמה לי שזה הפחד השני בפולניותו (מיד אחרי הפחד הגדול מהגעה לבית חולים עם תחתונים לא נקיים, שנחשב לחטא נורא בממלכת פולניה) - שהשכנה תדע עלי הכל. אמאל'ה.

 

היום הכתיבה שלי חשופה. רואים אותה - רואים אותי. לא שהדמות הנשקפת מבעד לבלוג היא אני. נדמה לי שאני מצליחה אפילו להטעות כאן קצת או לפחות לעגל פינות. אבל יש בה לא מעט ממני.

בניגוד לאנשים שכותבים תחת שמם הפרטי או המלא (ואני מעריכה אותם על האומץ שלהם לעשות כן) אני מתקפדת. לא מגלה את הפרטים האישיים-באמת, או מתחרטת על דברים שכן כתבתי ומי שמכיר או חופר קצת יכול לעשות 1+1 ולגלות קצת יותר. אני מפחדת מחשיפת יתר - של עצמי, של תחושות, של רגשות. לא מסוגלת. את הדברים היותר עמוקים מאשר החוויות על פני השטח, אני לא יכולה לכתוב כאן.

 

כשאני מכירה לראשונה בלוג מעניין, אני הולכת להתחלה שלו. מנסה להבין את העלילה, להכיר את המשתתפים. זה הרבה יותר מעניין כך. אפשר להקשר לכותבים, לשמוח ולכאוב איתם, לראות את הדרך שבה הלכו בזמן כתיבת הבלוג. בבלוגים הטובים באמת זה יכול להיות מרתק כמו ספר טוב.

 

אבל נדמה לי שהבלוג שלי לא כזה. אף פעם לא הצגתי את עצמי או את הנפשות הפועלות בצורה מסודרת. זה לא מנומס כל כך (סליחה). זה גם לא מאד קומוניקטיבי. אבל זה מטשטש עקבות לא רע (או שאני סתם משלה את עצמי?) ומקל קצת על הכתיבה.

נעים לי בפינה נידחת של ישרא. בלי להיות אושיה, בלי פרויקטים מיוחדים או נושא חם (ראיתם, ראיתם איך ידעתי שדליה איציק תהיה נשיאה? איף). מי שבא - שיבוא מתוך עניין, ולא מתוך רייטינג. מצד שני, הפידבק מהנה. אי אפשר להתעלם מזה.

כשניסיתי לכתוב יומן, כמו כל ילדה ישראלית שהיתה בטוחה שהיא אנה פרנק הבאה, אוטוטו יבואו הנאצים ומה כבר ישאר ממנה. התוצא היתה ששעממתי את עצמי כל כך (ובאמת לא קרה כלום בחיים שלי. בעצם גם היום לא קורה מי יודע מה) שאחרי עמוד וחצי נשברתי. איכשהוא, עם הבלוג אני מתמידה כבר כמה חודשים. אולי זה הפידבק ממי שקורא. אולי.

 

אז מה עושים? לחשוף? עד כמה לחשוף? אותי? את האחרים, המשפחה? לא פייר שבגלל הרצון שלי לכתוב כאן הם יחשפו במלואם. גם עליהם חל חוק "השכנה היודעת" האמור. גם להם מגיעה פרטיות. אם לא כרגע, לאורך הגדילה שלהם.

---

אני מנסה. רוקדת טנגו עם החשיפה - מגלה טפח, אבל מנסה להסתיר טפחיים. תגידו לי אם זה סביר בעיניכם.

 

יש לי שלושה ילדים. על השם של כל אחד מהם חשבנו המון.

 

יש לי שם שנתנו ההורים שלי עם המון כוונות טובות ומחשבה נוגעת ללב. אני שונאת אותו. הוא שם של כוסית בלונדינית ואני לא כוסית ובפעם היחידה שהספר שלי שכנע אותי שגוונים זה דבר נפלא ובטעות יצאתי כמעט-בלונדינית, נחרדתי ולא חזרתי על הטעות. הוא גם שם של צפונית, איכס. מה שכן, השם שלי מאד נוח לשימוש בחו"ל. הוא קל להגיה, יש אותו גם בשפות אחרות.

כשהילדים נהרו ונולדו חשבנו על השמות שניתן להם. לשנינו היה ברור שאנחנו רוצים שמות עבריים. לא שון, לא דין ולא קורל. אלה לא הסתדרו לנו על הלשון (וגם לא במוח). חשבנו במעומעם על כך שאולי יהיה להם קשה קצת בחו"ל, אבל המשמעות היתה חשובה לנו יותר.

 

בסופו של דבר יצאה לנו, מבלי שנתכוון, סדרה. כולם מתחילים באותה אות - במקרה, בחיי שבמקרה, אני נשבעת לכל מי ששואל. גם העובדה שהם מתחילים באותה אות שבה מתחיל שמו של אביהם היא מקרה. וגם שבה מתחיל השם של סבא שלהם. ושל אבא של סבא שלהם. במקרה. בחיי שבמקרה.

יש להם שמות תנכיים, אבל מהסוג הישראלי. כאלה שאפשר לשמוע גם במגרש המשחקים ולא רק ב"חדר". בארץ לא היו מעפעפים אחריהם, כאן זה כבר סיפור אחר.

 

השאטני - מתמודד עם חוסר היכולת הבסיסי של האמריקאים להגות מילרע. אין חיה כזו באמריקאית (אולי האנגלית מבוססת על ההגיה האשכנזית בכלל?). אבל מה שמצחיק הוא העיוותים שבהם אנחנו נתקלים במקרה, בדרך: בשבוע שעבר קיבלתי אימייל מאמו של חבר-לכיתה של השאטני. נדרשנו לאשר את הגעתו למסיבת יום ההולדת של בנה. וכך כתבה האמא -

Kevin will be thrilled to have Yu-Val at his birthday party (זה לא השם שלו. אל דאגה. זו רק דוגמא).

מה שאומר ש: א. אין לה מושג מי הבן שלי ו-ב. היא כנראה חושבת שהוא קוריאני (לרוב, השמות שלהם מורכבים משתי הברות מופרדות במקף, כמו למשל Jun-Sa).

 

הבלונדיני - דווקא ניחן בשם סטנדרטי במקום שבו אנחנו חיים. לא משהו יוצא דופן, אולי אפילו משעמם קמעא, אבל נוח לשימוש.

 

המיניאטורה - לעומת זאת, גרמה לי באחרונה לפרצי צחוק בלתי נשלטים. הם פשוט לא מצליחים לבטא את השם שלה. שיא השיאים היה כשהגעתי בעקבות משהו שקראתי ברשת לאתר שמדרג שמות ילדים ומבקר אותם. עלעול מהיר וחיפוש אחר השם שלה מעלה את הפנינים הבאות -

הראשונה והטובה מכולן:

Why curse the child with this ugly name?

קבלו את יצחק קדמן בכפיים:

Other children will make up horrible rhymes with this name. I don't think it should be inflicted on a defenseless child.

האקטיביסט:

The spelling is especially awful. Just say "no" to this name.

והסקילה הפומבית ממשיכה:

I think this name is awful. Other kids would have a field day with this one.

This name looks and sounds horrible.

עד שמגיע הצדיק בסדום ועושה סדר בעניינים:

It is a great idiot-o-meter name. A child with this name will be able to immediately judge the intelligence of a new acquaintance based on their reaction to it. Illiterate morons will think it's ugly, anyone with any cultural exposure at all knows its pronunciation and history and seems to think it's beautiful. I like it.

באמת תודה. יצאת צדיק.

בינינו, אני מבינה את המבקרים. אני מניחה ששמות ישראלים נשמעים להם אקזוטיים בערך כמו ג'ון-סה לדידנו.

במקביל, המחשבה מנקרת - האם בעוד כמה שנים הילדים שלי ישנאו את השמות שלהם כמו שאני שונאת את שלי?

אני מניחה שחלק מהתשובה תנבע ממקום המגורים שלנו, אם נשאר כאן או שנחזור לארץ. כשנתנו להם את שמותיהם הנחנו שחייהם יעברו עליהם בישראל וששם הם יהיו ברורים ומקובלים. אולי לא שמות של טייסים או דוגמניות אבל שמות של אנשים מהיישוב. הייתי מעזה ואומרת אפילו סוג של מלח הארץ (אם דבר כזה עוד קיים). אבל גם בלי להדרש דווקא למקום המגורים - האם הם יבינו את מה שרצינו להעביר להם כשנתנו להם את שמותיהם? האם יעריכו אותם כמו שקיווינו?

 

(ואתם אוהבים את השמות שלכם?)

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 28/1/2007 06:27, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, משפחתי וחיות אחרות
90 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-10/10/2007 14:41

18,471